קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לעיקול זמני נגד ההתאחדות לכדורגל: בפניי בקשה של צ'רלטון בע"מ (להלן: "צ’רלטון") להורות על ביטולו של צו עיקול זמני שניתן על נכסיה ביום 19.1.2011 לבקשתה של ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: "ההתאחדות"). עסקינן בעיקול על סך של 35,701,435 ₪ שהוטל לפי תקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, קרי, עיקול שנועד להבטחת ביצועו של פסק דין, שמוטל בתכוף לאחר מתן פסק הדין. עיקול כזה, מעצם טיבו, נועד לאפשר לבעל דין שזכה בתביעתו, לגשר על פער הזמנים שבין מתן פסק הדין לטובתו ועד אשר ניתן יהיה לפתוח תיק הוצאה לפועל נגד הצד שכנגד. יצויין כי הלכה למעשה צו העיקול לא העלה דבר, שכן צ'רלטון המחתה לצדדים שלישיים מבעוד מועד זכויות כספיות שונות שהיו לה; עם זאת, העיקול צופה גם פני עתיד, בקשר לכספים שצ'רלטון תהא זכאית לקבל בעתיד ממחזיקים שונים, לאחר פקיעתן של המחאות הזכות שביצעה, ומכאן הצורך במתן הכרעה בסוגיית העיקול. פסק הדין שלהבטחת ביצועו ניתן צו העיקול הוא פסק דינו של כב' השופט י' זפט מיום 12.1.2011, שאישר את פסק הבוררות של כב' הבוררת גבריאלה (דה ליאו) לוי מיום 27.6.2010 ודחה את בקשתה של צ'רלטון לבטלו (תיק ה"פ 10- 07- 5336). במסגרת פסק הבוררות חייבה כב' הבוררת את צ'רלטון לשלם להתאחדות סכומים שונים בגין חיובים כספיים שהתגבשו עובר להגשת התביעה שנדונה בפניה, בסכום כולל של 12,880,154 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות אישור הפסק, מסתכם בסכום של 14,215,700 ₪. כמו כן, כב' הבוררת הורתה על אכיפת חיובים כספיים נוספים, שהתגבשו תוך כדי ניהול הבוררות וגם לאחר מכן, אשר לטענתה של ההתאחדות מסתכמים בסכום כולל של 44,938,894 ₪. מדובר בדמי הזכיינות שצ’רלטון היתה אמורה לשלם להתאחדות לפי הסכם הזכיינות שנכרת ביניהן (להלן: "ההסכם"), בימים 5.11.2009, 5.1.2010, 5.4.2010, 5.8.2010, 5.11.2010 ו- 5.1.2011. יחד עם זאת, כב' הבוררת לא נקבה בפסק הבוררות בסכום הכספי של חיובים אלה (למעט שני סכומים של 6,786,678 ₪ כל אחד, שהיו אמורים להיות משולמים ביום 5.11.2009 וביום 5.1.2010- ראה ע' 108 לפסק הבוררות). מכאן שהסכומים הנקובים באופן מפורש בפסק הבוררות כסכומים שצ'רלטון נדרשת לשלמם, בין כפיצויים בגין הפרת ההסכם, בין כאכיפה של חיובים כספיים ובין כהוצאות משפט, כשהם משוערכים להיום, הם הצירוף של הסכומים הבאים: סך של 14,215,700 ₪ (פיצויים והוצאות) יחד עם סך של 13,573,356 ₪ (תשלומי הזכיון לימים 5.11.2009 ו- 5.1.2010). סך הכל מדובר בסכום של 27,789,056 ₪. הטענה המרכזית העומדת בבסיס בקשתה של צ’רלטון לביטולו של צו העיקול היא שפסק הבוררות נוקב בסכום כספי כולל של 12,880,154 ₪ בלבד, וכי צ’רלטון שילמה להתאחדות הלכה למעשה סכום גבוה הרבה יותר- סך של 24,795,667 ₪, בעקבות חילוט ערבויות בנקאיות שצ’רלטון העמידה במסגרת הליכי עיקול זמני שיזמה ההתאחדות עם הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות. יתר הסעדים שנפסקו במסגרת פסק הבוררות, כך טוענת צ’רלטון, הם סעדים הצהרתיים גרידא, שלא ניתן להוציאם אל הפועל במסגרת תיק הוצאה לפועל, ולא בכדי נמנעה ההתאחדות עד עצם היום הזה מפתיחת תיק הוצאה לפועל. ההתאחדות חולקת מכל וכל על טענותיה של צ’רלטון, ומעלה שלל טענות שכנגד. בין השאר, טוענת ההתאחדות כי צ’רלטון לא הראתה כי גובה החוב שעליה לשלם להתאחדות נמוך מהסך הנטען על ידי ההתאחדות; כי אין יסוד להבחנה שעושה צ’רלטון בין חוב כספי לבין סעד הצהרתי; כי סעד האכיפה של החיובים הכספיים הוא סעד אופרטיבי לכל דבר וענין; כי צ’רלטון מנועה מהעלאת טענות בענין גובה החוב משום שטענה דומה נדחתה במסגרת ההחלטה מיום 27.1.2011 בה הוריתי לשחרר לידיה של ההתאחדות את הערבויות הבנקאיות שהעמידה צ’רלטון; כי מדובר בטענה כבושה שלא הועלתה מעולם קודם לכן, גם לא במסגרת הליכי העיקול הזמני, ועוד כהנה וכהנה טענות. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לצמצם את הסכום שעוקל, שכן צו העיקול על מלוא הסכום שהתבקש איננו יכול לעמוד במתכונתו הנוכחית, קרי, כאשר הוא מבוקש במסגרת הליך להבטחת ביצועו של פסק הדין שאישר את פסק הבוררות. דומה כי בהחלט יש מקום להטיל עיקול זמני על נכסיה של צ'רלטון, המתחמקת מזה זמן רב, בלא טעם ענייני של ממש, מתשלום חיוביה הכספיים כלפי ההתאחדות, אלא שהאכסניה שנבחרה לשם כך על ידי ההתאחדות איננה אפשרית מבחינה דיונית, והכל כמפורט להלן. אינני מקבל את טענתה של צ'רלטון לפיה סעד האכיפה של החיובים הכספיים, אכיפה עליה הורתה כב' הבוררת, הוא סעד הצהרתי גרידא. מדובר בסעד של אכיפה, לכל דבר וענין. כאשר עסקינן באכיפה של חיוב כספי, המשמעות היא שיש צו אופרטיבי לפיו יש לשלם את סכום הכסף הקבוע בגדרו של אותו חיוב כספי. דא עקא, אין למצוא בפסק הבוררות תרגום כספי של הוראת האכיפה, קרי, כב' הבוררת לא נקבה בסכום של החיוב הכספי שעל אכיפתו הורתה (למעט החיובים של יום 5.11.2009 ויום 5.1.2010, בסכום כולל של 13,573,356 ₪- ראה ע' 108 לפסק הבוררות). מכאן שאם וכאשר תבוא ההתאחדות לממש את פסק הבוררות, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לא יוכל רשם ההוצאה לפועל לקבוע מהו הסכום הכספי שאת תשלומו יש לאכוף על צ'רלטון מלבד אותם שני תשלומים שצויינו לעיל. אכן, במסגרת ראיות חיצוניות ניתן על נקלה לעמוד על גובהם של החיובים הכספיים, שהרי אלה מעוגנים במסגרת ההסכם שעל אכיפתו הורתה הבוררת, אלא שפסק דין בכלל, ופסק בוררות בפרט, הוא בבחינת חי הנושא את עצמו, וכדי להוציאו אל הפועל לא ניתן להיזקק למסמכים חיצוניים, דוגמת ההסכם. לרשם ההוצאה לפועל נתונה אמנם האפשרות לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין בבקשת הבהרה לפי ס' 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967, אלא שבמקרה דנן, בקשת ההבהרה תובא מן הסתם בפני המותב שאישר את פסק הבוררות, וגם מותב זה לא יוכל להיזקק להשלמות חיצוניות שאינן מעוגנות בגוף הפסק, שכן הלכה למעשה לא מדובר בהבהרה של הפסק אלא בהשלמתו באמצעות נקיבה בסכומים כספיים שאינם מצויים בו. בית המשפט המאשר פסק בורר, איננו משנה את הפסק, ואיננו מוסיף לו מה שלא נמצא בו מלכתחילה, אלא אם נתבקש להשלימו או לתקנו במסגרת העילות המפורטות בס' 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). אחת העילות לתיקון או השלמה היא כאשר הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו. במקרה דנן, ההתאחדות לא ביקשה מבית המשפט להשלים את פסק הבוררות או לתקנו, והתוצאה היא שפסק הבוררות אושר על מה שיש בו, כמו גם על מה שאין בו, לטוב ולרע. אינני סבור כי צ’רלטון מנועה מהעלאת טענות בענין גובה החוב רק משום שטענה דומה נדחתה במסגרת ההחלטה מיום 27.1.2011 בה הוריתי לשחרר לידיה של ההתאחדות את הערבויות הבנקאיות שהעמידה צ’רלטון. טעמו של דבר הוא שאותה החלטה מנעה מצ'רלטון לכפור בחיוב כספי בגובה הערבויות שחולטו, קרי, צ'רלטון היתה מנועה מלכפור בקיומו של חוב כספי בסך של 24,795,667 ₪. דא עקא, כעת, לאחר שהערבויות כבר חולטו, עומד על הפרק חיוב כספי נוסף, שטענת המניעות אינה יפה כלפיו. אכן, רוח ההסדר בגדרו הועמדו הערבויות היתה שיש להעמיד ערבויות בגובה 50% מכלל חובותיה של צ'רלטון על פי פסק הבוררות, אלא שההסדר הושג תוך שמירה על זכויות, ולכן אין לראות בו משום הודאה של צר'לטון בכך שחובה האמיתי הוא כפליים מסכום הערבויות. בצדק טוענת ההתאחדות כי טענותיה של צ'רלטון בענין משמעותו הכספית של פסק הבוררות הן טענות כבושות, שלא הועלו קודם להליכי העיקול הנוכחיים, אלא שאינני סבור כי כבישת טענה דיונית לשם שליפתה ברגע המתאים, אמורה למנוע מבעל דין את הזכות להעלות טענה זו. הדבר משול למי שיכול היה לבקש סילוק תביעה על הסף מטעם מסויים, אך העדיף להעלות את הטענה רק בשלב הגשת הסיכומים, על מנת למנוע בדרך זו מיריבו את האפשרות להשלים את מה שהחסיר קודם לכן. זוהי התנהלות דיונית לגיטימית. מאידך, בצדק טוענת ההתאחדות כי לגופו של ענין, צ’רלטון לא הראתה שגובה החוב שעליה לשלם להתאחדות מכח הצו לאכיפת ההסכם נמוך מהסכום הנטען על ידי ההתאחדות. למעשה, יש להניח (וצ'רלטון לא הביאה כל ראיה לסתור), כי אם נזקק לראיות חיצוניות, קרי, להוראות ההסכם, ניתן יהיה להיווכח על נקלה מהו הסכום הכספי שכב' הבוררת הורתה על אכיפתו ולגלות שהחוב הוא בסכום הנטען על ידי ההתאחדות (ראה ס' 30 לסיכומי התשובה של ההתאחדות). דא עקא, כפי שציינתי קודם, לא ניתן לאכוף במסגרת הליכי הוצאה לפועל חיוב כספי שאיננו נקוב בסכום מוגדר במסגרת פסק הדין או פסק הבוררות ולא ניתן לקרוא לתוך פסק הבוררות את הסכומים שאינם נקובים בו. לו היה עסקינן בפסק דין של בית משפט, ולא בפסק בוררות, ניתן היה אולי להיזקק להליך של תיקון טעות בפסק הדין לפי ס' 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984, שמאפשר במקרים מתאימים לבית המשפט לתקן השמטה מקרית בפסק הדין, אלא שבמקרה דנן ספק אם ניתן לראות בהוראת האכיפה שאיננה נוקבת בסכום כספי משום השמטה מקרית, ומכל מקום, אין המדובר בפסק דין אלא בפסק בוררות, שאושר במתכונתו הקיימת, ללא כל שינוי או השלמה. אין פירושו של דבר שההתאחדות לא תוכל לעולם לממש את זכייתה על פי פסק הבוררות רק משום שכב' הבוררת לא נקבה בסכום החיובים הכספיים שעל אכיפתם הורתה (למעט שני חיובים). דרך דיונית אחת שבגדרה יכולה ההתאחדות לגבות את מלוא הסכומים המגיעים לה מצ'רלטון היא באמצעות הגשת תביעה כספית המבוססת על עילת הפסק. ראה לענין זה את הוראת ס' 39 לחוק הבוררות, המאפשרת הגשת תביעה לבית משפט על פי הזכויות והחיובים שנקבעו בפסק בוררות. במסגרת תביעה כזו תוכל ההתאחדות לבקש הטלתו של עיקול זמני על נכסיה של צ'רלטון בגובה מלוא החוב הנובע מיישום מדוייק של אכיפת ההסכם. בהחלט יתכן כי קיימות גם שתי דרכים דיוניות נוספות לאכיפת פסק הבוררות על צ'רלטון, שלא במסגרת הליכי הוצאה לפועל ובלא שיהיה צורך לנהל תביעה כספית נוספת, אלא שיישומן של דרכי אכיפה אלה, השמורות לבעל דין סרבן, איננו מצדיק סעד של עיקול זמני. לא מצאתי ממש בטענותיה של צ'רלטון לפיהן יש מקום לבטל את העיקול בשל הכוונה של צ'רלטון להגיש תביעה כספית נגד ההתאחדות (לטענתה של ההתאחדות, לא מדובר אפילו בתביעה כספית, אלא בתביעה לסעד הצהרתי ולצו עשה). טרם נשמע שכוונה לתבוע בעתיד מאיינת חוב כספי קיים ובלתי שנוי במחלוקת אמיתית, והכלל הוא שברי ושמא- ברי עדיף. אינני מקבל את טענתה של צ'רלטון לפיה יש לבטל את העיקול כבר מטעם זה שההתאחדות לא פתחה תיק הוצאה לפועל לשם מימושו של פסק הדין בחלוף למעלה משלושים יום מאז ניתן פסק הדין לטובתה. לא מוטלת על בעל דין שזכה בתביעתו כל חובה לפתוח תיק הוצאה לפועל תוך 30 יום דוקא על מנת להותיר על כנו עיקול שניתן לפי תקנה 363(ב), ולא עלה בידי צ'רלטון להציג כל אסמכתא להוכחת טענותיה בענין זה. מאידך, ברור שעיקול כזה נועד להוות אמצעי, ולא מטרה, שהרי מדובר בסעד שנועד להבטיח ביצועו של פסק דין ולא רק להציק ליריב, ולכן הוא לא יוכל לעמוד עד בלי קץ, בלא שייפתח במועד כלשהו בעתיד הנראה לעין תיק הוצאה לפועל לשם מימושו של פסק הבוררות. בשולי הדברים אציין כי אין ספק שצ'רלטון עושה כל מאמץ על מנת להתחמק מתשלום חובה כלפי ההתאחדות, למרות שחוב זה איננו יכול להיות עוד שנוי במחלוקת (בכפוף לערעור על ההחלטה לאשר את פסק הבוררות), והכל תוך הערמת מכשולים דיוניים על ביצועו של פסק הבוררות. ניתן היה לצפות מצ'רלטון שתפעל על פי פסק הבוררת, ככתבו, כלשונו וכרוחו, כל זמן שביצועו לא עוכב על ידי בית משפט מוסמך, אלא שצ'רלטון בחרה לנהוג בדרך אחרת, ושיקוליה עימה. יחד עם זאת, מן הבחינה הדיונית הטהורה, היא זכאית לעשות כן, גם אם הרושם הכללי שנוצר מחמת התנהגות כזו, שלא נועדה אלא לדחות את הקץ, הוא בהחלט רושם שלילי, לשון המעטה. עוד אציין כי כאשר עסקינן בעיקול לפי תקנה 363(ב), כמו במקרה דנן, אין צורך לשקול את מאזן הנוחות ושאלת ההכבדה, שהרי מדובר בסעד שניתן לאחר מתן פסק דין, קרי, לאחר שערכאה שיפוטית כבר הכירה בזכויותיו של התובע, ולא בעיקול זמני שניתן עוד בטרם התבררו טענות הצדדים. ברור עם זאת, כי ככל שההתאחדות היתה נדרשת להוכיח חשש להכבדה, הרי שהתנהלותה של צ'רלטון, המחאת זכויותיה הכספיות והתחמקותה מתשלום חוב שאיננו שנוי במחלוקת אמיתית (כפוף לערעור), מבססת היטב את החשש מפני הכבדה. סיכומו של דבר, לנוכח העובדה שהחיוב הכספי הכולל הנקוב בפסק הבוררות כסכום שצ'רלטון נדרשת לשלמו, בין כפיצויים בגין הפרת ההסכם, בין כאכיפה של חיובים כספיים ובין כהוצאות משפט, מסתכם בסכום של 27,789,056 ₪, כמו גם לנוכח העובדה שצ’רלטון שילמה להתאחדות עד כה סך של 24,795,667 ₪, בעקבות חילוט ערבויות בנקאיות שהעמידה, הרי שיש מקום להעמיד את העיקול על ההפרש- סך של 2,993,389 ₪ בלבד. אשר על כן, הסכום שבגינו הוטל עיקול על נכסיה של צ'רלטון- יופחת כאמור לעיל. ההפחתה תיכנס לתוקף בעוד שבעה ימים. לנוכח העובדה שסכום העיקול הופחת בצורה משמעותית, אך מאידך, העיקול לא בוטל בשלמותו, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות. כדורגלדיני ספורטעיקול זמניאיגודי ספורטההתאחדות לכדורגלעיקול