קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפירוק זמני: מונחת בפני בקשתה של חברת גוב גיא בע"מ ליתן צו פירוק זמני כנגד חברת מגדל הזוהר לבניין בע"מ. הבקשה מבוססת על פסק-בורר שניתן לטובת המבקשת לפני כארבע שנים, וחייב את המשיבה בתשלום סך העולה על שני מליון ש"ח. כיום, אין ולא תתכן עוד מחלוקת כי פסק הבורר אושר, וכי הליכים מהליכים שונים שנקטה המשיבה בכדי למנוע את אישורו - הן בפני רשם, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון - לא נשאו כל פרי. עניין לנו, הלכה למעשה, באחת מאותן בקשות המתחילות דרכן כבקשות פירוק זמני במעמד צד אחד, אולם בית המשפט מוצא כי לא הוכחו נסיבות קיצוניות די הצורך המצדיקות את שלילת זכות התגובה מן החברה שפירוקה מתבקש, ותחת זאת מתבקשות תגובות. אי לכך, הרי שנוצר מצב בו ניתן לכל הצדדים לפרוש את יריעת טיעוניהם, ואי לכך מתקבלת בתיק בית המשפט תמונה כללית של הסכסוך. במצבים שכאלו, כפי שנפסק לא אחת בעבר (ראה למשל פש"ר 1020/02 בש"א 1536/02 יהודה נוי נ' שיא יישום ופיתוח בע"מ), , הרי מוקד ההכרעה עובר מן השאלה הראשונית של סכנה להברחת נכסים, לשאלה הכללית יותר של קיום עילת הפירוק והסיכויים להצליח בקבלת הסעד העיקרי. יוצא, כי במצבים בהם מתקבלת תמונה חד-משמעית כי אין בפני החברה, המשיבה, טענות הגנה ראויות כנגד הסעד העיקרי, הרי שהנטל המוטל על מבקשי הפירוק להוכיח אפשרות שינוי מצב לרעה הופך לקל יותר להרמה, עד כי לא אחת די בהוכחת חשש סביר כי המתנה עד למועד הדיון בפירוק הקבוע תרע את המצב, בכדי ליתן צו פירוק זמני. זאת, בין היתר, מאחר ובמקום בו ממילא פרושות כל טענות הצדדים בפני אותה ערכאה, דחיית הפירוק הזמני מטעם טכני אך בכדי לעמוד מול אותן טענות עצמן בעוד חודשים או שבועות ספורים, אינה אלא דחייתו המיותרת של הקץ. עיון בנסיבות המקרה שבפני, מלמד כי לא רק שהעובדות המרכזיות הרלוונטיות לשאלת צו הפירוק אינן שנויות במחלוקת כלשהי, אלא כי עניין לנו במקרה מובהק המצדיק מתן צו פירוק זמני לאלתר, וזאת באשר עולה תמונה ברורה לפיה מצב החברה המשיבה בכי-רע, והלכה למעשה אין בידה כל טענות הגנה רלוונטיות כנגד בקשת הפירוק. הנקודה הבסיסית נשוא ענייננו, הינה כי לזכות המבקשת עומד פסק-בורר שאושר בסופו של יום, חרף כל מאמצי המשיבה למנוע זאת - כולל פניה לבית המשפט העליון, שלא נשאה כל פרי. אין אף מחלוקת כלשהי כי הלכה למעשה, החוב נשוא פסק הבורר לא שולם, ונקל לראות כי בידי המשיבה עצמה אין ככל הנראה אפשרות לשלמו. המשיבה עצמה מודה, כי חשבונותיה הבנקאיים מצויים ביתרת חובה. אף לשיטתה של המשיבה, הרי הדרך הרלוונטית היחידה לתשלום החוב, הינה באמצעות צד ג' המוכן לרכוש אותו, אלא שאף זאת - במפורש - אך ורק בדרך של הסדר פריסת תשלומים, הסדר לו מתנגדת מבקשת הפירוק מכל וכל. למען לא תהא התמונה חסרה, אבהיר; אין ולא היה כל מקום לנסות ולהעלות, במסגרת הדיון בבקשה זו, טענות לגופו של עניין כנגד צידקת פסק-הבורר. מעבר להלכה הברורה והידועה, כי התערבות בית-משפט בפסק-בורר הינה מצומצמת מאד, הרי שפסק הבורר אושר; כל ההליכים בהם נקטה המשיבה כדי למנוע את האישור, זאת אף אגב העלאת טענות דומות מאד לאלו שטענה בפני, נכשלו, ואף בית המשפט העליון סירב להתערב בכך. די בכך בכדי להבהיר; אף לו הייתי סבורה כי הבורר עצמו שגה שגיאה יסודית בקביעותיו (ואין אני קובעת מאומה, ואף איני נדרשת או יכולה לקבוע ממצא כלשהו בעניין זה), הרי שאף במצב זה לא היה בכך כדי לסייע למשיבה. אין צורך להכביר מילים, כי בית משפט של פירוק אינו ערכאת ערעור על פסק-הדין או פסק-הבורר אשר קבע כי קיים חוב; וודאי וודאי שכזה הוא המצב, בו הפך פסק-הבורר לחלוט, והנסיונות למנוע את אישורו כשלו. אי לכך, הרי שאין לי אלא לתמוה על הדרך בה ניסתה המשיבה את כוחה ב"כפל התדיינות", וזאת אף בניגוד להלכות בדבר סמכות ומעשה בי-דין. משהגענו לכאן, מן הראוי להדרש , עתה, לטענתה המרכזית של המשיבה, הנוגעת לאותו צד ג' המבקש לרכוש את החוב, אולם מבקשת הפירוק מסרבת לכאורה להסדר זה. מהו הדין בעניין זה? אכן, אין ספק כי כל צד להליך אזרחי, כולל בעל חוב המבקש לגבות את חובו, כפופים לעקרון תום-הלב; אלא שאין בכך כדי להפוך את היוצרות, ולאפשר מצב בו לא זו בלבד שחייב אינו משלם את חובו, אלא שדווקא הנושה ה"מעז" לדרוש את המגיע לו (לא אחת לאחר שהותש לאורך שנים בהליכים והליכי ערעור שונים), הוא "המוקע" כנוקשה מדי שלא לומר חסר תום-לב. לעניין זה, הרי שאין לי אלא לחזור על אשר נקבע לא אחת בפסקי-דין בעניינים דומים (ראה למשל בש"א 15382/01 אפל נ' פריניר), , כי התראת פשיטת רגל - ובאורח דומה, דרישת תשלום המוגשת טרם פירוק, או אף עולה במסגרת בקשת פירוק, אינה "הזמנה למשא ומתן" על שיעור החוב או דרכי תשלומו, אלא דרישה חד-משמעית לשלם את החוב, במלואו ולאלתר. יוצא, כי במקרים שכאלו אין להפוך את היוצרות, ולהילך אחר 'זעקות חמס' של חייב, אשר אינו משלם את המגיע ממנו על-פי דין. לשון אחר; אם וכאשר החוב אינו שנוי במחלוקת, ולנושה זכות לפי פסק-דין או פסק-בורר לקבל סכום פלוני לאלתר, הרי שרק לעיתים נדירות מאד תחשב "נוקשות" מצידו בעניין זה לחוסר תום-לב המצדיק את דחייתה של בקשת חדלות-פרעון שהגיש. דין אחר, מסכל למעשה את ההליך השיפוטי ככלי יעיל להכרעה של מחלוקות כספיות, ומעניק "פרס" דווקא לחייבים מתוחכמים אשר משתמטים, לעיתים לאורך שנים ארוכות, מתשלום חובם. במקרה הנוכחי, לא התקיימו כל נסיבות חריגות המרמזות, ולו לכאורה בלבד, על חוסר תום-לב מהותי מצד המבקשת. אכן, המבקשת נוקטת גישה נוקשה יחסית, ודורשת פרעון לאלתר של כל החוב כלפיה, תוך סירוב להסדר תשלומים. אלא מאי? בנסיבות המקרה, דומה כי התנהלות זו של המבקשת הינה סבירה, ובוודאי שאין כל מקום כי בית המשפט יתערב בשיקוליה. עניין לנו במשיבה אשר מן החומר בפני עולה, כי היא מנסה לסכל את אישורו של פסק הבורר במשך תקופה ארוכה, כאשר במשך כל אותן שנים המתינה המבקשת לשווא לכספה. לעניין זה, הנסיון להאחז בעובדה כי רק לאחרונה הפך הפסק ל"חלוט" במובן זה כי אושר באורח סופי שאין עליו עוד עוררין, גובל לשיטתי - במקרה זה - בהתממות גרידא, וזאת בלשון המעטה. כנגד המשיבה היה תלוי ועומד פסק-בורר, אשר הלכה פסוקה היא כי הסיכוי להתערב בגוף קביעותיו הינו נמוך ביותר. יתכן, ואין אני נדרשת לקבוע מסמרות בכך, כי המשיבה, באורח סובייקטיבי, מאמינה כי הבורר שגה שגיאה יסודית. אלא, שסברה שכזו איננה עילה להתעלם מן הדין; ואף אם אקבע כי אין פסול בכך כי המשיבה ועורכי-דינה לחמו בכל ערכאה אפשרית בכדי לסכלו, הרי שוודאי אין בכך בכדי לשנות את העובדה כי המבקשת המתינה כל אותה תקופה לכספה; ואם פעלה המשיבה לפי "אמונתה הסובייקטיבית" ובכך דחתה את "רוע הגזירה" במשך כארבע שנים, הרי ספק בעיני אם זכאית היא לבוא בטענות למבקשת, אשר כעת, משתמו כל הדחיות ונחתמו כל ההליכים, פועלת לפי אמונתה וחישוביה הסובייקטיביים, ומסרבת להתפשר עם המשיבה על גובה החוב או על הסדר פריסה. אם יצרה המשיבה, במו-ידיה, תדמית בלתי אמינה אצל המבקשת, הרי שבנסיבות המקרה, אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה בלבד. זאת ואף זאת; בכל הנוגע לבחינת שיקולי המבקשת, הרי שאין להעלים עין מן העובדה, כי כנגד החברה המשיבה כבר היה תלוי ועומד צו פירוק מותנה, וזאת במסגרת ההליכים שנקט נגדה בנק דיסקונט, טענות ההגנה שלה כבר נדחו, ובפועל לא נחלצה מכך אלא על-ידי פשרה והסדר תשלומים, הסדר שאת ביצועו קטעה המשיבה בכבודה ובעצמה, תוך שהיא טוענת עתה כי ההסכמה לפשרה עם הבנק הושגה ממנה באמצעות כפיה ולחץ פסול. אכן, בוודאי שאין זה תפקידו של בית משפט זה לקבוע, במסגרת ההליך הנוכחי, ממצאים בדבר אמיתות טענותיה של המשיבה כנגד בנק דיסקונט. אלא שאין ספק כי המבקשת, הרואה לנגד עיניה הסדר תשלומים שנקטע, תוך העלאת טענות מאוחרות בעניין זה, רשאית אף רשאית להסיק מסקנות בכל הנוגע למידת הסיכון הכרוכה בהסדר או הסכמה לפריסת תשלומים מול המשיבה או מי מטעמה - ואף מכאן, מוצאת אני חיזוק למסקנתי, כי אין כל עילה להתערב בשיקוליה של המבקשת או לכפות עליה הסדר. אוסיף ואעיר, בנקודה זו: מאז העלתה המשיבה את טענות ההגנה דנן, ומאז קיבלה כנגד הדרך בה הזדרזה המבקשת והגישה בקשת פירוק זמן קצר לאחר שהפך פסק-הבורר לחלוט (עובדה שכפי שהוער, בנסיבות המקרה אין לה ממילא נפקות רבה), חלפו מספר שבועות, אולם החוב לא נפרע, ולא הוגשה כל הצעה חדשה, מלבד אותה הצעה שאינה מקובלת כלל ועיקר על המבקשת. נקודה נוספת, אשר עניינה הינו אי-נפקותה של הצעת המשיבה, והן התייחסות לטענותיה בדבר הנזק הרב שתגרום לה בקשת הפירוק, הינה כי המשיבה ובאי-כוחה שוגים ולמעשה מערבבים מין בשאינו מינו, על-ידי העלאת טענות אשר ניתן היה לדון בהן, לכל היותר, במסגרת בקשה להקפאת הליכים. אכן, במסגרת בקשת הסדר לפי סעיף 350, ניתן אף ניתן לדון בפריסת חובות, פוטנציאל הפעילות של החברה והנזק הצפוי מחלופת הפירוק. אלא, שהמחוקק והפסיקה איזנו זאת על-ידי הדרישות והתנאים הקיימים בדין בכל הנוגע לבקשה להקפאת הליכים, החומר שיש לצרף אליה, ודרכי הדיון בה. לעניין זה, אין לי אלא להעיר כי פעמים רבות מדי, שוגים חייבים ומעלים טענות היאות להקפאת הליכים, וזאת שלא במסגרת בקשה להקפאת הליכים, אלא במסגרת הפשוטה והברורה בהרבה של הליך פירוק שננקט נגדם, לאחר שלא שילמו את חובם לנושה. זאת, לא פעם, אף לאחר שנים של הליכים ונסיונות קודמים לבטל או לעקר מתוכן את פסקי הדין נשוא החוב, שלא עלו היטב. אי לכך, הרי שמן הראוי לשוב ולאמץ, אף במקרה שבפני, קו ברור וחד-משמעי, אשר אינו מוכן ליתן יד לנסיונות כאלו, המבקשים להפיק יתרונות השמורים להקפאת הליכים, בלא לשאת בחסרונות ובדרישות נשוא הליך זה, ולמעשה בלא לטרוח ולהגיש בקשה כלשהי לפי סעיף 350 לחוק החברות. במצבים כאלו, אין כל מקום לשעות לטענות החייב אשר "לא חטא במאומה, מלבד העובדה כי לא שילם מאומה", כי עצם "התעקשותו" של הנושה לממש את זכויותיו תגרום לו נזק. כפי שנזדמן לי להעיר לא אחת, הרי קבלת טענות כאלו הינה בבחינת הפיכת היוצרות, והעדפת חייב על-פני נושה. זאת, באורח אשר נוטל במידה רבה את "עוקצה" של היכולת לגבות חובות על-פי דין, ואף עשוי לעודד נושים למעשי יאוש, לעיתים עד כדי העזרות בגורמים פליליים לשם גביה. סוף דבר; דין בקשת הפירוק הזמני שבפני להתקבל. זאת, היות וכנגד החברה פסק-בורר אשר אושר והינו מחייב וסופי לעילא ולעילא; החוב לא שולם ועולה אף מטענות המשיבה כי מצבה בכי-רע ואין בידה לשלמו - וזאת לאחר "קרב מאסף" בן ארבע שנים (!) שניהלה כנגד פסק-הבורר, בעוד המבקשת ממתינה לשווא לכספה. בנסיבות אלו, ואף נוכח החשש שיוצר מצבה הכלכלי של המשיבה, הרי אין כל מקום לדחות עוד את הקץ. הנני ממנה את עו"ד ארז חבר לתפקיד מפרק זמני לחברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ ח.פ. 511611857. סמכויותיו: 1. לתפוס, לשמור, לבטח ובמידת הצורך לנהל את נכסי החברה בכפוף לכל דין. 2. לא ימומשו נכסים אלא באישור בית המשפט ולאחר קבלת עמדת הכנ"ר. 3. החלטה זו באה בנוסף ובכפוף לאמור בהחלטה שעל פני הבקשה ובהחלטות אחרות. דו"ח ראשון על פעולותיו יוגש תוך 14 יום ולאחר מכן מידי 30 יום. המינוי כפוף ל: הפקדת התחייבות אישית של המתמנה ע"ס 50,000 ש"ח. הפקדה, ע"י המבקש(ת), של התחייבות ע"ס 50,000 ש"ח. התיק העיקרי ייקבע ע"י המזכירות לדיון במעמד הצדדים על פי הסדר הקבוע במזכירות. למסירה אישית תוך 24 שעות לב"כ החברה וב"כ הכנ"ר. פירוק חברה