קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפסילת שופט בית דין לשכירות: בפני בקשה לעשות שימוש בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 ולפסול עצמי מהמשך הדיון בתיק שבכותרת. רקע 1. ביום 18.4.10 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט, בבקשה להעניק להם סעד הצהרתי המתיר בניית סוכה בגג או בחצר הבית שבבעלות המבקשים, ברח' נחמני 64 תל-אביב. ביום 15.9.10 התקיים דיון בבקשה לסעד זמני שהגישו המשיבים, במסגרתו נחקרו המצהירים, ובהמשך הוגשו סיכומים בכתב (להלן: "הדיון"). ביום 20.9.10 ניתנה החלטה, לפיה ניתן צו מניעה המונע מהמבקשים לנקוט פעולות המונעות מהמשיבים להקים סוכה במהלך חג הסוכות בתאריכים שמיום 20.9.10 ועד 1.10.10 בחצר הבניין והכל בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטה (להלן: "ההחלטה"). ביום 9.2.11 התקיים דיון בתביעה העיקרית שהגישו המשיבים. ביום 30.3.11 הוגשה בקשת הפסלות, היא הבקשה שבפני. עילות הפסלות 2. בבקשתם טוענים המבקשים כי: בתחילת הדיון ביום 9.2.11 הביע בית המשפט את דעתו הנחרצת לענין הסוגיה העולה בין הצדדים והתפלא, כי המבקשים לא הגישו בר"ע על החלטתו. כמו כן, הוסיף והעיר בית המשפט, כי אין הוא מתכוון לשנות את החלטתו וכי פסק הדין שיינתן בתיק יתבסס ויושתת על האמור בהחלטה. החלטות בית המשפט מלוות במשוא פנים, דעה קדומה וגמירות הדעת שאינה ברת שינוי. מהחלטות בית המשפט עולה, כי כלל השיקולים שעמדו לנגד עיניו היו כאלה שנבעו מתוך אמונתה והלך חייה של היושבת בדין, עניין שבא לידי ביטוי באי התייחסות בית המשפט לעולם המשפט והדין הנוהג במדינת ישראל וביסוס החלטותיו על עקרונות דתיים. החלטת בית המשפט מלווה בהתעלמות חד צדדית מן הדין, הנוהג ומן החקיקה הרלבנטית, והתעלמות זו מעידה על הבעת דעה נחרצת מצידו של בית המשפט. בעוד שבית המשפט מצטט את המקורות המשפטיים ממקורות המשפט העברי שציינו התובעים, אין הוא מוצא זמן ו/או מקום להתייחס באופן פרטני לטענות המבקשים, טענות שהיו מבוססות אך ורק על הדין הישראלי וההלכה שנקבעה בפסיקה. התנהלותו של בית המשפט מעידה על קביעת סיכויי התובענה בפועל, בטרם החלו להישמע ראיות ועל כן מדובר בקביעות המגלות חשש ממשי כבד למשוא פנים. הערותיו של בית המשפט בדיון המקדמי ופליאתו בדבר אי הגשת בר"ע על החלטתו, וכן קביעתו כי פסק דין יינתן ברוח הדברים שנקבעו בהחלטה, מרוקנת מכל תוכן את יכולת המבקשים לקיים הליך תקין בפני בית המשפט. עוד נטען בבקשה כי: "דומה לכאורה, כי ביהמ"ש הנכבד היה מצוי בקונפליקט שהקשה על החלטתו, לאור צו אמונתו ואורח חייו". (הדגשה במקור- ע.ב). במסגרת פרק נושא כותרת "דוגמאות לטענות המבקשים בבקשה זו" הקדישו המבקשים טיעונים ארוכים לתקיפת ההחלטה לגופו של ענין. 3. המשיבים הגישו תגובה מפורטת והתנגדו לבקשה. דיון ומסקנות 4. סע' 77א' (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 קובע, כדלקמן: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". במשך השנים, פיתחו בתי המשפט את כללי הפסלות, אשר נועדו להבטיח שפיטה חסרת פניות. היטיב לבטא את הדברים כב' הנשיא מאיר שמגר: "מנשמת אפו של התפקיד השיפוטי הוא כי הוא יתבצע על ידי אדם שאינו מעורב בהתדיינות באופן אישי, אשר אין לו דעה קדומה כלפי בעל דין ואשר גישתו לסוגיה הנפרשת בפניו היא לעולם בלתי תלויה ואובייקטיבית" (מאיר שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט התשמ"ז, 88). עוד מקדמת דנא נקבע כי המבחן ל"משוא פנים" הוא: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פד"י כט(2) 375). 5. לאחר שעיינתי בבקשה, תוך התייחסות לאמות המידה שנקבעו ביחס לעילות הפסלות, הריני קובעת, כי דין הבקשה להידחות. 6. עיון בבקשת הפסלות מלמד, כי הבקשה מונעת, רובה ככולה, מחוסר שביעות רצון מן ההחלטה שניתנה בבקשה לסעד הזמני. יוער, כי המבקשים מתייחסים בבקשתם ל"החלטות" (בלשון רבים), אשר לגביהן מעלים הם טרוניות, ואולם לבד מההחלטה בסעד הזמני, לא ניתנה כל החלטה אופרטיבית במסגרת ההתדיינות בין הצדדים. על כן, ולאור תוכנה של הבקשה, נראה, כי הבקשה נסמכת על ההחלטה שניתנה בסעד הזמני. הלכה היא, כי השגות על החלטה שיפוטית מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 3805/07 סמעאן שוקחה ואח' נ' ג'ול שוקחה ואח', , ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן, , ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, ). 7. באשר לאמירות המיוחסים לבית המשפט במסגרת הדיון המקדמי- אכן, למיטב זכרוני, העליתי תמיהה לענין אי הגשת בר"ע, אך מעבר לכך לא נאמרה כל אמירה אשר יש בה כדי להוות נקיטת עמדה לגבי סיכויי ההצלחה של מי מהצדדים בתיק העיקרי. יובהר ויודגש, כי לא היתה בהעלאת השאלה לענין אי הגשת הבר"ע, משום הבעת דעה באשר לתביעה העיקרית. השאלה לענין אי הגשת הבר"ע, הועלתה משום שסברתי, כי מטבע הדברים, צד להליך אשר טענותיו נדחו בהחלטה שניתנה בבקשה לסעד זמני, יפנה לערכאת הערעור, על מנת שזו תעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתה. בניגוד לנטען בבקשה, לא הובעה על ידי דעה אשר יש בה משום חריצת הדין בתיק העיקרי והריני שבה ומדגישה, כי דעתי אינה נעולה, כלל ועיקר. 8. ההלכה הפסוקה קובעת, כי עצם מתן החלטה על ידי שופט מסוים בהליך ביניים, אינה מצדיקה לפסול אותו מלדון בתיק העיקרי. וכך נקבע: "לא אחת נפסק בבית משפט זה, שאין בעצם העובדה כי על בית משפט מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של בית המשפט. כך הוא כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת בינים (ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם) ; ע"א 8304/96 יורם גלובוס נ' Melchers L.t.d N.V. (לא פורסם) ; ע"א 8490/01 אייל ניירות ערך והנפקות (1988) בע"מ נ' איתן סבן ואח' (לא פורסם) ). כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה (ראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מב(4) 177, 182). כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בית משפט קמא, בצירוף הנחיות (ע"א 990/96 ד"ר דבורה כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) ; ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (לא פורסם) ). אכן, אין די בכך שעל בית המשפט לדון מחדש באותו עניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט". (ע"א 99/03 מקט ספורט נ' כהן, , להלן: "עניין מקט ספורט"). 9. אכן, משניתנה החלטה במסגרת דיון בסעד הזמני, קבע בית המשפט קביעות מסוימות, ואולם אלה נקבעו באופן לכאורי, על יסוד הראיות שהובאו לצורך אותו הליך ועל פי המבחנים הרלבנטיים לדיון בבקשה לסעד זמני. אופי הדיון בסעד זמני, שונה מעצם טיבו וטבעו מדיון בתיק העיקרי, באשר הוא מתנהל באופן מקוצר ועל יסוד ראיות לכאורה. שונים הדברים בעת ניהול התיק העיקרי, במסגרתו רשאים הצדדים להביא ראיות חדשות, לחקור את המצהירים באופן מעמיק יותר ולפרוס את טיעוניהם על מנת לשכנע את בית המשפט בצדקת עמדתם. בהקשר זה ראוי לציין, כי בעניין מקט ספורט הועלתה טענה לפיה, בהיעדר מחלוקת עובדתית, הרי יש בהחלטה בבבקשה לסעד הזמני, כדי לחרוץ את גורל התביעה. הטענה נדחתה תוך הבהרה כי: "טוענים המערערים כי הואיל ובין הצדדים לא קיימת מחלוקת עובדתית והמחלוקת היא אך במשמעות שיש לייחס לעובדות המוסכמות, הרי משקיבל בית המשפט את פרשנות המשיב לאותן עובדות, חרץ בכך את גורל התביעה. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, בית המשפט בהחלטתו בבקשה לסעד זמני קיבל את עמדת המשיב באשר למשמעות שיש לייחס לעובדות שבפניו. אלא שקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למשמעות העובדות הן קביעות לכאורה בלבד, שנקבעו לצורך ההכרעה בבקשה לסעד זמני, ולפיכך הקביעות במסגרתו צריכות להיבחן על-פי אופי ההליך (ראו: ע"פ 6545/02 גמליאל יוסף נ' ראש עירית הרצליה (טרם פורסם) ; ע"א 1800/02 עומרים חברה לבניין בע"מ נ' תנופה שירותי כח אדם ואחזקות (1991) בע"מ (לא פורסם) ). מכאן, שאין הכרח שקביעות אלה יוותרו על כנן גם במסגרת הדיון בתביעה גופה. את כל טענותיהם בעניין זה יהיו המערערים רשאים להוכיח במהלך הדיון בתביעה העיקרית. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הדיון בתובענה לגופה הוא בבחינת "משחק מכור", וכי דעתו של בית המשפט "ננעלה" כך שגורל התביעה נחרץ". (ע"א 99/03 הנ"ל). על פי ההלכה שהותוותה בעניין מקט ספורט, גם מקום שבו אין מחלוקת עובדתית, אלא מחלוקת פרשנית, אין בכך כדי להצדיק פסלות שופט שדן בבקשה לסעד זמני, מלהמשיך ולדון בתיק העיקרי. קל וחומר, שאין הצדקה לפסלות, במקרה הנוכחי, כאשר טרם נפרסה מסכת הראיות בשלמותה. פסק הדין יינתן על פי הראיות והטענות כפי שיובאו בפני בית המשפט במסגרת הדיון בתיק העיקרי וככל שאלה יצדיקו תוצאה שונה מתוצאת ההחלטה שניתנה בבקשה לסעד הזמני- יהיה פסק הדין בהתאם. 10. המבקשים טוענים למשוא פנים הנובע מ"אמונתה והלך חייה של היושבת בדין". ככל שהטיעון בדבר אמונה ואורח חיים, נסמך על התרשמות מהופעה חיצונית- הרי אותה התרשמות היתה למבקשים כבר בדיון הראשון, ועוד קודם למתן ההחלטה בבקשה לסעד הזמני. על כן, קיים שיהוי רב בהעלאת הטענה, באופן שמצדיק את דחייתה מטעם זה כשלעצמו. ככל שהטיעון האמור נסמך על ההחלטה שניתנה בבקשה לסעד הזמני- הרי הדרך לתקוף את ההחלטה, היא כאמור, בנקיטת הליכי ערעור ולא בבקשת פסלות. 11. באשר לטרוניות המבקשים, המלינים כי ההחלטה בבקשה לסעד הזמני נסמכת על מקורות מן המשפט העברי- אינני סבורה, כי ההחלטה בבקשה הנוכחית היא הזירה המתאימה לדיון בשאלת אפשרות הפניה למשפט העברי. עמדתי, לפיה לגיטימי וראוי לפנות למקורות המשפט העברי, מצאה את ביטויה בהחלטה, וככל שהיו למבקשים השגות על כך, פתוחה היתה הדרך בפניהם לנקוט בהליך ערעורי. למעלה מן הצורך, ומאחר שהאמור בבקשה אינו משקף את הדברים כהוויתם, יצויין, כי בניגוד לנטען בבקשה, הרי נימוקי ההחלטה ניתנו תוך הסתמכות על חקיקה ופסיקה של בתי המשפט בנושאים הנדונים. במסגרת הדיון ובשים לב לטיב הסכסוך, היתה התייחסות, בין היתר, גם למקורות המשפט העברי, מקורות אשר אוזכרו בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, ). על כן, אין יסוד לטיעון המבקשים "כאילו המדובר בבימ"ש הפוסק על סמך דין תורה..." ולא היה מקום להעלותו. 12. לעניין עצם הטענות המתייחסות לאורח חייו של שופט - ההלכה היא, כי אין פוסלים שופט שהוא אדם דתי מלדון בעניין בעל משמעות דתית רק משום שהוא אדם דתי. (ע"א 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פד"י מח(3) 608). בהקשר לסוגיה זו, נאמר: "שופט אינו נפסל עקב השתייכותו לקבוצת התייחסות, לעדה או ללאום- שהם זהים לאלו של בעל דין. שופט בעל השקפות עולם דתיות אינו פסול בשל כך לדון בענינו של בעל דין דתי או בלתי דתי. השתייכות כללית- שאין בה כנדבך נפרד או נוסף גם זיקה אישית למשפט המסויים שנדון בפני השופט- אינה צריכה לפסול שופט כי אצל שופט מקצועי אין בכך כדי ליצור אפשרות ממשית למשוא פנים". (מאיר שמגר, "על פסלות שופט- בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט התשמ"ז, עמ' 109 ). וכן נקבע כי: "מותר לשופט שתהיה לו השקפת עולם משלו. בוודאי שומה עליו לשמור ולהישמר שאמונותיו ודעותיו על הוויות העולם והחברה, בהם הוא חי, לא יעוותו את נאמנותו לחוקי המדינה, ככתבם וכרוחם. חזקה על שופטי ישראל, שהם יודעים לעמוד בחובתם זו. בשום אופן אין לתת מהלכים לרעיון שבעל-דין יישפט רק בפני שופט, שהשקפת עולמו רצויה לו. שום מערכת שיפוט לא תוכל לפעול בתנאים כאלה". (המ' 525/63 שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י יח(3), 466). למותר לציין, כי כל עניין הבא בפני, מוכרע על ידי, בהתאם לדיני מדינת ישראל ואין כל ממש בטענות המבקשים אשר האריכו את הדיון בסוגיה זו, שלא לצורך. סוף דבר 13. הבקשה נדחית. נתתי דעתי לבקשת ב"כ המשיבים לפסוק את הוצאות בקשה זו, ואולם סבורני כי בשל מדיניות שיפוטית, ראוי (ככלל, ולמעט חריגים) שלא לפסוק הוצאות בבקשה לפסלות שופט, אלא יש להותיר את סוגיית ההוצאות בידי ערכאת הערעור. שופטיםבית הדין לשכירותפסלות שופטשכירות