קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקבוע כי אין חסינות: בפני בקשה לפי סעיף 7ב(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בה מתבקש ביהמ"ש ע"י התובעת לקבוע כי לא מתקיימים בעניינה תנאי החסינות בהודעת המדינה לפי סעיף 7א לחוק. 1. התובעת הינה חברה שתחום עיסוקה הוצאה לאור. חמשת הנתבעים נשאו ו/או נושאים תפקידים בכירים במערכת הביטחון. בין התובעת לבין המדינה התקיימו בעבר, באמצעות יחידת ההוצאה לאור של משרד הביטחון (להלן:"ההוצאה לאור") יחסי שותפות בתחום הוצאתם לאור של ספרים. עקב החלטת ממשלה המורה על סגירת ההוצאה לאור, נותקו יחסים אלו, ובגין כך הגישה התובעת כנגד המדינה בשנת 2009 תובענה כספית על סך 6 מליון ₪. בקליפת אגוז יאמר כי התובעת טוענת בתביעתה כי המדינה הפרה את חובת תום הלב בניהול המשא ומתן עמה ובקיום החוזים, הפרה את ההסכמים עמה, והסתירה ממנה במשך תקופה ארוכה את החלטת הממשלה שנתקבלה עוד בשנת 2005 לסגור את ההוצאה לאור וגרמה לה להוציא הוצאות מיותרות. 2. בחודש נובמבר 2010 הגישה התובעת בגין אותה פרשייה תביעה נוספת, היא התביעה שבפני, על סך 2,600,000 ₪, והפעם כנגד חמשת הנתבעים באופן אישי: מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, המשנה למנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, המשנה למנכ"ל משרד הביטחון הנוכחי, היועצת המשפטית במערכת הביטחון לשעבר והיועץ המשפטי הנוכחי. התובעת טוענת כי כל החמישה ביצעו כנגדה באופן אישי עוולות רבות, ולא טרחו ליידע אותה, הגם שידעו על כך והיו בסוד העניינים, כי הממשלה החליטה כבר בשנת 2005 לחסל את ההוצאה לאור, וגרמו לה להוציא הוצאות כספיות שירדו לטמיון ואף הביאו לקריסתה. 3. ביום 6.3.2011 הגישה המדינה הודעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש](להלן:"הפקודה") בדבר קיומה של חסינות עובדי ציבור לפי סעיף 7א לפקודה, וכן בקשה לדחיית התובענה נגד הנתבעים, והמרתם במדינה אשר תחשב כנתבעת. התובעת לא השלימה עם הודעת הההכרה, וביום 14.3.11 הגישה בקשה לפי סעיף 7ב(ג) לפקודה, בה עתרה לקבוע כי לא מתקיימים בעניינה תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, וכפועל יוצא יש להותיר את חמשת המשיבים כנתבעים בתיק זה. בקשה זו היא נשוא ההחלטה. 4. ההסדר הנורמטיבי: סעיף 7א(א) לפקודה, שחוקק במסגרת תיקון מס' 10, מסדיר את חסינותם של עובדי הציבור בפני תביעה אזרחית, עת פעלו תוך מילוי תפקידם ולא מתוך כוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק. וכלשון הסעיף: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור המקים אחריות בנזיקין. הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור." סעיף 7ב(א) לפקודה קובע כי בהימלא תנאי סעיף 7א(א) תגיש המדינה הודעת הכרה: "הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לביהמ"ש לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה מעשה, תצורף המדינה להליך אם לא צורפה אליו כנתבעת." תובע אינו חייב להשלים עם הודעת ההכרה מטעם המדינה, והוא רשאי לבקש כי ביהמ"ש יקבע שלא מתקיימים בעניינו תנאי החסינות, כמוסדר בסעיף 7ב(ג) לפקודה: "על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי ביהמ"ש יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב)." תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן: "התקנות") מסדירות את הדרך הפרוצדוראלית להגשת הודעת ההכרה ולהגשת הבקשות השונות בקשר לכך. התקנות קובעות כי הודעת ההכרה תהא ערוכה לפי טופס 2 שבתוספת, ואילו בקשת תובע לפי סעיף 7ב(ג) לפקודה, בה הוא עותר לקביעה לפיה לא מתקיימים תנאי החסינות, תוגש לביהמ"ש כפי שמוגשת בקשה בכתב לפי תקנות סדר הדין האזרחי. 5. התובעת טוענת כי החלטת המדינה בהודעת ההכרה לוקה בפגם מהותי. לשיטתה, היא אינה נופלת בתוך מתחם הסבירות ודינה להתבטל, שכן המדינה לא קיימה את חובת הפירוט, ולא ציינה בהודעתה את הטעמים לקיומה של החסינות, דהיינו, לא ציינה אלו בדיקות ערכה בטרם הגיעה למסקנתה, אף לא התייחסה למצב הנפשי של כל אחד מהנתבעים, ולא נתנה הסבר מינימלי שיצדיק את מסקנתה לפיה המעשים המיוחסים לנתבעים לא נעשו מתוך כוונה לגרום נזק, אף לא נעשו מתוך שוויון נפש לקרות הנזק. 6. את תגובתה לבקשת התובע תמכה המדינה בתצהיר ערוך על ידי עו"ד נועה ליפשיץ, יועצת משפטית באגף היועץ המשפטי במשרד הביטחון, אשר טיפלה, כעולה ממנו, בסוגיה נשוא ענייננו. לפי האמור בתצהיר, קיימה המצהירה שיחות עם חמשת הנתבעים, למדה את כתבי הטענות והגיעה למסקנה כי הנתבעים אכן פעלו במסגרת תפקידם השלטוני, וכן לא פעלו מתוך כוונת זדון לגרום לתובעת נזק, אף לא פעלו מתוך שוויון נפש לנזק שיכול להיגרם לה. עוד נאמר בתצהיר כי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, המשמשת גורם מוסמך להכיר בחסינות, בדקה באופן עצמאי את הנושא נשוא התביעה "ועל יסוד התשתית המנהלית שהונחה בפניה הגיעה למסקנה כי מתקיימים תנאי החסינות, ואין מתקיים החריג לחסינות בסעיף 7א(א) לפק' הנזיקין, ולפיכך החליטה להכיר בחסינות עובדי המדינה." 7. בתשובתה לתגובת המדינה, המשתרעת, משום מה, על 16 עמודים, חזרה התובעת על עיקרי טענותיה, והדגישה כי המדינה לא ביצעה בדיקה עניינית, בפרט בכל הנוגע ליסוד הנפשי הנדרש מן הנתבעים, לא מילאה אחר חובת ההנמקה, ואף כשלה במילוי ההוראות הדיוניות, במיחוד בכל הנוגע לחובת הפירוט . 8. ראשית אציין כי הדיון בבקשה שבפני חרג מההיקף הראוי לה, הן מבחינת המלל שהכבירו בעלי הדין על בית המשפט, במיוחד התובעת, משל מדובר בבקשה ראשונה מסוגה הנדונה בבתי המשפט, והן מבחינת מספר ישיבות בית המשפט שהוקדשו לבקשה. לכאורה היה מקום לדחות על הסף את עתירת התובעת, שהרי בהתאם לפסיקה, החלטת המדינה לאמץ את מעשה העובד או שלא לאמצו, הינה החלטה מנהלית, וכפועל יוצא, הביקורת השיפוטית על החלטה שכזו נעשית אף היא על פי כללי המשפט המנהלי, דהיינו, בחינת האלמנטים הבאים: האם הודעת ההכרה ניתנה בסמכות, האם ההודעה ניתנה על יסוד שיקולים ענייניים, והאם היא מצויה במתחם הסבירות. משעמדת המדינה נתמכת בתצהיר הקובע כי נבדקו כתבי הטענות ונעשה תשאול של הנתבעים, פעולות שהביאו את הגורם המוסמך למסקנה לפיה לא חלים במקרה זה החריגים המסירים מעל עובד המדינה את מטריית החסינות, הרי בפני לכאורה החלטה סבירה, ומכל מקום, אין בפני כל מידע עליו ניתן לבסס את המסקנה ההפוכה אותה מבקשת התובעת להסיק ולפיה התנהגו הנתבעים במקרה דנן "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק" או "בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". 9. אמרתי לכאורה ולא בכדי. כאמור, קובעות התקנות כי הודעת ההכרה תוגש לפי טופס 2 שבתוספת. סעיף 1 לתוספת מכיל את נוסח הודעת ההכרה תוך הפניה להוראות החוק המתאימות. בהתאם לסעיף 2 לטופס, על מוסר הודעת ההכרה לפרט את הטעמים לקיומה של החסינות, וכלשונו: "הטעמים לקיומה של החסינות הם כדלקמן (יש לפרט מדוע מתקיימים תנאי החסינות) ". עיון בהודעת ההכרה מעלה כי הגם שסעיף 2 להודעה נושא את הכותרת "הטעמים לקיומה של החסינות בנסיבות העניין הם כדלקמן" הרי שתוכן הסעיף, להבדיל מכותרתו, מכיל רק את סקירת ההליך המשפטי המקביל המתנהל בין התובעת לבין המדינה, בתוספת מלל החוזר על המסקנה המשפטית לפיה המעשים המיוחסים לנתבעים בכתב התביעה הינם מעשים שנעשו במסגרת מילוי תפקידם השלטוני. ההודעה נעדרת פרטים המסבירים מדוע הגיע מוסר ההודעה למסקנה זו. סביר להניח כי לו היו מופיעים בהודעה המקורית אותם הפרטים הנוספים המפורטים בתצהירה של עו"ד נועה ליפשיץ, שתמך בתגובה שהוגשה מטעם המדינה לבקשת התובעת, לא הייתה זו האחרונה מגישה את בקשתה. 10. מכל מקום, בשלב זה של הדיון מונח בפני כל החומר הרלוונטי. מתצהירה של גב' נועה ליפשיץ ניתן להסיק, ואין לי כל סיבה לסבור אחרת, כי הגורמים המוסמכים עשו את כל שביכולתם לעשות בשלב מקדמי זה, דהיינו, בדיקת כתבי הטענות ותשאול הנתבעים. כל שנדרש מהחלטת ההכרה הוא שתהא סבירה. בר הסמכא לעניין ההכרה איננו נדרש לבצע חקירה מעמיקה ולהגיע לממצאים ולקביעות עובדתיות, הגם שנדרשת ממנו בדיקה עובדתית. דומני שבדיקה המתבטאת בלימוד כתבי הטענות ונספחיהם, כמו גם תשאול הנתבעים - עונה על דרישה מוקדמת זו. אף ביהמ"ש, בבואו לבחון אם החלטת ההכרה הינה סבירה אם לאו, אינו שומע ראיות ואינו נדרש להגיע לממצאים עובדתיים המכריעים כבר עתה בשאלה אם מעשי הנתבעים נעשו מתוך כוונה לגרום לתובעת נזק או מתוך שוויון נפש לתוצאות, שהרי הכרעה מעין זו מקדימה את המאוחר וכמוה כהכרעה בתביעה עצמה. ממושכלות ראשונים נדע כי בבוא ביהמ"ש לבדוק את סבירות החלטת הרשות, אין הוא ממיר את שיקול דעתו השיפוטי בשיקול דעתה המנהלי של הרשות, וההכרעה תעשה בשים לב לשאלה אם החלטת הרשות מצויה במתחם הסבירות, אם לאו, והאם לא נשקלו, חלילה, שיקולים זרים. משהחלטת הרשות במקרה דנן נראית סבירה, ומשלא הונחה כל תשתית להוכחת התקיימותם של החריגים, לא נותר לי אלא לקבוע כי הודעת ההכרה - בדין יסודה. יש לזכור כי לא יכול להיגרם לתובעת כל נזק שהוא מהחלטת ההכרה, אף לא מההחלטה המאשרת את הודעת ההכרה, שהרי אין מדובר כלל בחסינות מהותית, כי אם בחסינות דיונית, המעמידה את המדינה כנתבעת חלף עובדי הציבור. דבר לא מונע מן התובעת להוכיח את העוולות, שעל פי הנטען, ביצעו כלפיה הנתבעים, ובהינתן הוכחה שכזו, תימצא המדינה אחראית למעשיהם. התעקשות על ניהול תביעה נוספת ומקבילה כנגד הנתבעים באופן אישי, לא זו בלבד שהיא מיותרת, היא אף יוצרת את הרושם שהיא מונעת מיצר נקמנות, ותו לא. 11. לשאלת ההוצאות כאמור לעיל, אני סבורה כי הדיון היה מתייתר לו טרחה המדינה לפרט בהודעת ההכרה את המניעים שהביאו אותה להגיע להחלטה זו, להבדיל ממלל ריק מתוכן שאינו מפרט את הטעמים האמיתיים לקיומה של החסינות, כנדרש בתקנות, ואשר תוקן רק במסגרת התשובה לבקשת התובעת. יתרה מכך, המדינה נהגה בהליך שבפני בצורה מזלזלת. ביום 1.2.11 נעתר כבוד הרשם חגי ברנר לבקשת הנתבעים למתן ארכה להגשת עמדתם. ביום 21.2.11 נעתר כבוד הרשם לבקשת ארכה שניה, והאריך את המועד להגשת כתבי בית דין מטעם הנתבעים עד ליום 5.3.11. ביום 14.3.11 נעתר כבוד הרשם לבקשה שלישית מטעם המדינה, הפעם בכל הנוגע להגשת תגובה לבקשת התובעת לפי סעיף 7ב(ג), והתיר לה להגיש תגובתה עד ליום 1.5.11. התגובה לא הוגשה במועד שנקבע, וביום 9.5.11 נעתרתי אנוכי לבקשת ארכה רביעית שהוגשה מטעם המדינה, והארכתי המועד להגשת התגובה עד ליום 25.5.11. כן קבעתי כי הבקשה תתברר בפני ביום 30.5.11. ביום 30.5.11 התייצבה התובעת באמצעות מנהלה ובא-כוחה, אולם לא היתה כל התייצבות מצד הנתבעים או טעם המדינה. הגם שב"כ התובעת עתר להחלטה בהיעדר התייצבות , מצאתי לנכון שלא להיעתר לבקשה, ודחיתי את הדיון בבקשה ליום 31.5.11. שלא במפתיע, הגישה ב"כ המדינה בקשת דחייה נוספת, שהובאה לעיוני רק ביום 31.5.11, הוא היום שנקבע לדיון, בה עתרה לארכה, נוכח חילופי הפרקליטים המטפלים בתיק. הגם שהצדדים לא המתינו להחלטת ביהמ"ש, לא התייצבו על דעתם הם והעמידו אותי בפני עובדה מוגמרת, דחיתי הדיון ליום 17.7.11. ואם לא די בכך, הרי שהמדינה הגישה את תגובתה לבקשת התובעת רק ביום 12.7.11, ובכך סיכלה את קיום הדיון שנועד ליום 17.7.11, וזאת לאור זכותה של התובעת, על מימושה עמדה, להגיש תגובתה לתשובת המדינה. משכך הם פני הדברים, מצאתי לנכון לחייב אתהמדינה בהוצאות, הגם שבסופו של יום הגעתי לכלל החלטה שדין הבקשה להידחות. 12. התוצאה בקשת התובעת לפי סעיף 7ב(ג) לפקודה נדחית, באופן שהודעת ההכרה מטעם המדינה לפי סעיף 7ב לפקודה - נותרת על כנה. כפועל יוצא, התביעה נגד הנתבעים נדחית, והתביעה תיחשב כאילו הוגשה מלכתחילה כנגד המדינה. המדינה תגיש כתב הגנה עד 30.9.11. הוצאות לטובת התובעת, בנוסף להוצאות שפסקתי בישיבה קודמת, בסך 2,500 ₪. חסינות