קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקבלת חסינות עובד ציבור: הבקשה לפני בקשה אשר הוגשה מטעם הנתבע (להלן: "המבקש") להכרה כחסינות עובד ציבור מאחר ומתקיימים תנאי החסינות הסטטוטורית לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ביחס למעשים המיוחסים למבקש בכתב התביעה, ובהתאם לכך לדחות את התביעה כנגד המבקש כבר בשלב זה של ההליך. המשיבה, אשר שימשה בתקופה הרלוונטית להגשת כתב התביעה כדוברת המועצה האזורית שדות נגב (להלן: "המועצה"), הגישה כנגד המבקש, אשר שימש במועדים הרלוונטיים, ומשמש גם כיום, כראש המועצה, תביעה כספית בסך של 500,000 ₪ בעילה נזיקית. התביעה הוגשה במהלך יוני 2010, וכבר ביום 16/9/10, בטרם הוגש כתב הגנה מטעם המבקש, הוגשה הבקשה שבהחלטה זו עסקינן. הצדדים הגישו תגובות לבקשה, וביום 25/11/10, בהתאם להחלטתי, הוגשה עמדת המועצה האזורית שדות נגב לעניין חסינות המבקש. לצורך ההכרעה בבקשה, נקבע קד"מ לפני וכן התקיימו בפני מספר דיונים, במסגרתם נחקרו מצהירים. לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים וכן מטעם המועצה האזורית שדות נגב. טענת המבקש היא, כי על פי סעיף 7א. וסעיף 7ג' לפקודה, יש להכיר בחסינותו בתביעה זו ויש לדחות את התביעה נגדו. נטען בבקשה, כי המבקש עומד בהגדת "עובד ציבור" כמשמעותו בסעיף 7 לפקודה וכי במועדים הרלוונטיים וגם כיום, הוא משמש כראש מועצת שדות נגב. עוד נטען, כי כל פעילות או טענה לפעילות שבוצעה ע"י המבקש, בנושאים הקשורים בתביעה, מהוות חלק מפעילותו כנושא משרה במועצה, ונעשה מתוקף תפקידו כנושא משרה וכי פעל במסגרת תפקידו ומתוקפו בלבד. כתב התביעה על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך ספטמבר 2008 גילתה המשיבה, אשר שימשה כדוברת המועצה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, כי המבקש, אשר שימש כממונה הישיר שלה, התקין בסתר מכשיר האזנה וצילום אשר כוון על מיקום מושבה וחשף בפני הצופה והמאזין את כל תנועותיה ושיחותיה אשר נעשו על ידה מחדרה. לטענת המשיבה, במהלך תקופת העסקתה סבלה מהתעמרות ומהתנכלויות מצד המבקש, ללא כל סיבה הנראית לעין, התנהלות אשר הגיעה לשיאה כאשר גילתה המשיבה כי במנורת הפלורוסנט בחדרה הוסלקו מכשירי האזנה וצילום. לפיכך, טענה המשיבה כי מעשיו של המבקש עולים כדי האזנת סתר אסורה, כהגדרתה בחוק האזנת סתר, תשל"ט -1979 (להלן: "חוק האזנת סתר") וצילומה במקום עבודתה, ללא הסכמתה או ידיעתה, מהווים פגיעה בפרטיותה, כמשמעות הדבר בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן:"חוק הגנת הפרטיות"). עוד טענה המשיבה כי המבקש פעל ברשלנות נגדה כמשמעות המונח בפקודה בכך שהפר את חובת הזהירות שהוא חב לה, שלא לפגוע בפרטיותה ללא הסכמתה. טוענת המשיבה כי החדירה לפרטיותה, אשר נעשתה ע"י המבקש במזיד, גרמה לפגיעה בזכותה לפרטיות, בצנעת חייה ובכבודה, בשמה הטוב ובמעמדה במקום עבודתה ומחוצה לו ולפיכך עתרה לפיצוי המלא ללא הוכחת נזק. יצויין, כי נוכח גילוי זה, הוגשה על ידי המשיבה תלונה כנגד המבקש במשטרת ישראל בגין החשד לביצוע עבירה של האזנת סתר וצילום לא חוקי במקום עבודתה, ובסופו של יום הוגש כתב אישום כנגד המבקש. טענות המבקש בסיכומיו לטענת המבקש, כתב התביעה אינו מעלה כי המבקש פעל ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק, כפי שדורשות הוראות החוק בגינן ניתן לשלול ההכרה בחסינות עובד הציבור. באשר לסיבה להצבת המצלמה מפנה המבקש לעמדתו כפי שהוצגה בעדותו בפני בית המשפט, לפיה לאור מיקום בניין המועצה האזורית על כביש ראשי, והיות והבניין סבל ממכת ונדליזם וגניבות ומהדלפת מסמכים רגישים, הורה המבקש על הצבת מצלות אבטחה גלויות וסמויות ברחבי קמפוס המועצה ובניין המועצה, תוך שהדבר פורסם במסגרת חוזר שהופץ לעובדים. המצלמה שהותקנה במשרדה של המשיבה הותקנה נוכח המידע הרגיש אשר התרכז במשרדה ומסמכים רבי חשיבות, כך לטענת המבקש, על פעולות ותוכניות המועצה ובעקבות מקרים של דליפת מידע מתוך המועצה לציבור, אשר גרמו למועצה נזק רב. המבקש מדגיש כי לא היה לו עניין אישי עם המשיבה וכי ההפך הוא הנכון. המבקש מפנה לתביעה שהגישה המשיבה לבית הדין לעבודה, אשר נמחקה בסופו של יום, במסגרתה לא העלתה המשיבה רבות מהטענות אותן היא מעלה לראשונה כאן. הכוונה בעיקר לטענות לעניין הטרדות מיניות כלפיה ונזקים נפשיים שנגרמו לה בעקבות גילוי התקן הצילום בחדרה. עוד טוען המבקש כי בתגובה אשר הגישה המשיבה לבקשה להכרה בחסינות, שינתה המשיבה מטענותיה. בעוד שמכתב התביעה ניתן להתרשם כי המשיב התרשל, הרי במסגרת התגובה החלה המשיבה לפרוס "עובדות" חדשות אשר כל כולן נוצרו לצורך התגובה, כדוגמת הטענה במסגרת התגובה "לספק את דחף המציצנות שתקף אותו, ולהאזין ולצפות בעובדת שלא נלחצה להענות חיזוריו" וטענות שונות אשר כוונתן לתת למעשיו של המבקש גוון מיני - גוון שלא נכתב בכתב התביעה. נטען כי מאחר ובקשה להכרה בחסינות, כמו כל בקשה לסילוק על הסף, מוכרעת על יסוד העובדות המפורטות בכתב התביעה, כל טענה אשר לא הועלתה במסגרת כתב התביעה, מהווה הרחבת חזית או שינוי חזית ויש לדחותה. המשיב מוסיף וטוען לעניין כתב האישום שהוגש כנגדו ואליו הפנתה המשיבה, כי השימוש שנעשה בכתב האישום הוא שימוש פסול מכמה טעמים, ובעיקר כי בעצם הגשת כתב האישום אין ללמוד על סיכויי ההליך האזרחי. המבקש מפנה לעמדת המועצה האזורית אשר מצטרפת לבקשת המבקש להכרה בחסינות וסבורה כי לאחר בחינת הדברים, היא סבורה שהמעשים נעשו כחלק מפעילותו כראש המועצה, מה גם שאם תתקבל בקשתו של המבקש, לא ייגרם נזק למשיבה מאחר והתביעה תמשיך להתנהל כנגד המועצה. לטענתו, על אף המחלוקת הקיימת בפסיקה לעניין המשקל שיש ליתן לעמדת היועץ המשפטי של הרשות, יש ליתן לבדיקתו ולעדותו של היועץ המשפטי בפני בית המשפט משקל רב ביותר. המבקש מפנה לעדותו הקוהרנטית והאחידה: הצורך בהתקנת אמצעי צילום במתחם המועצה ובחדרה של המשיבה; על כך שההתקנה נעשתה באמצעות מתקינים וכי הוא לא ידע מה היה המיקום הנבחר להתקנת המצלמה; לחוזר אותו פרסמה מזכירת המועצה במסגרתו הודע לכל העובדים כי הותקנו מצלמות במתחם המועצה וכי מבחינתו, עובדי המועצה ידעו כי במבנים של המועצה מפוזרות מצלמות גלויות וסמויות; כי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע במשיבה וכיוצ"ב. המבקש מפנה לעדותה של המשיבה אשר לטענתו, הייתה מתחמקת, מלאת פרכות וחסרת אמינות והגיעה לשיאה כאשר נשאלה האם ראתה את הקלטות והשיבה בשלילה ובפליאה וכאשר נאמר לה כי קיים מסמך במסגרת ההליך הפלילי ממנו למדים כי ראתה את תוכן הקלטות, השיבה כי איננה זוכרת אם ראתה את הקלטות. לטענתו, המדובר בעדות שקר וזאת נוכח שלושה כתבי בית - דין שהגישה פרקליטות מחוז דרום בתיק הפלילי, מהם ניתן ללמוד כי המשיבה צפתה בקלטות.   טענות המשיבה בסיכומיה בפתח סיכומיה טוענת המשיבה כי מן העובדות אשר הובאו בפני בית המשפט עולה בבירור כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 7א לפקודה ודין הבקשה להידחות. המשיבה דוחה את טענות המבקש, לפיהן הטעם להגשת התובענה נעוץ מהפסקת עבודתה במועצה וברצונה לנקום אכזבתה זו במבקש, וכי המשיבה גילתה את הנחת המצלמות סמוך לאחר הצבתן. לטענתה, המדובר בטענות אשר אינן נכונות לגופן וגם אם היו נכונות, לא היה בהן כדי להשפיע על שאלת חסינות המבקש. המשיבה מפנה למחלוקת הפוסקים לעניין הדרך בה תיבחן בקשתו של עובד רשות ציבורית להקניית חסינות. לטענת המשיבה, בעניינו אין לבחון את הסוגיה במישור המנהלי, אולם, הגם ובית המשפט יחליט כי השאלה תיבחן במשקפי המשפט המנהלי, נפלו בעמדת הרשות פגמים רבים אשר יש בהם להביא לדחיית עמדתה: העדר סמכות - עמדת המועצה מתבססת על שיקול זר והתעלמות משיקולים רלוונטיים אשר היה עליהם להישקל ולא נשקלו במסגרת עמדת המועצה האזורית, וחוסר סבירות קיצוני בעמדת המועצה. אם יחליט בית המשפט לבחון את הבקשה מהותית, לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי התנאי השני לפיו המעשה נעשה תוך כדי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, אינו מתקיים. לטענת המשיבה המבחן הנכון לבחון את סוגיית ה"תפקיד" היא כי החסינות חלה אך ורק על מעשים שהם חלק מתפקידו השלטוני של עובד הציבור, ועל מעשים שהם בגדר ביצוע לא נאות בלבד של מעשים שהם חלק מהתפקיד השלטוני. הטענה כי המבקש ביצע את התקנת מכשירי המעקב במטרה למנוע הדלפת מידע, גם אם הייתה מוכחת, הינה פעולה שאינה חלק מהתפקיד השלטוני ועל כן, מעשיו של המבקש לא יכולים להיכנס לגדר החסינות. המשיבה מוסיפה וטוענת בעניין זה, כי הגם והנושא של פיקוח עובדים היה בגדר תפקיד שלטוני, מעקב סמוי אחר עובדים במקום שבו עובד סביר עשוי לסבור שהוא נהנה מפרטיות, דוגמת משרד שדלתו ניתנת להינעל, הצבת מצלמות אל גוף העובד, וביצוע האזנות סתר, מהווים חדירה גסה לחירויות הפרט, שלא לדבר על כך שטענת המבקש כאילו פעל במטרה למנוע דליפת מידע, לא הוכחה ולמעשה אף הופרכה. במשרדה של המשיבה לא היה מידע רגיש, כפי שטען המבקש, והיא אף לא מחשפה למידע רגיש. לא הוכחה "מכת" ונדליזם אשר פקדה את המועצה, כפי שטען המבקש. נטען שהמבקש העיד כי מצלמות לשם אבטחה הותקנו החל משנת 2004-2005, ואילו הפעם היחידה בה הותקנו מכשירי מעקב בחדרים הייתה אצל התובע במהלך שנת 2008. נטען שמזכירת של המועצה לא ידעה אודות הצבת המצלמות. המבקש גם לא התייעץ עמה בעניין או עם היועץ המשפטי של המועצה . ככל שהמבקש לא חשד במשיבה כמדליפת המידע, כפי שטען, מדוע נמנע מלגלות לה אודות התקנת המכשירים. לטענת המשיבה, מעשיו של המבקש נעשו ביודעין, מקום בו ברור לכל אדם בר דעת כי האזנה לשיחות טלפון של אחר או לדברים שהוא מחליף עם אחר מאחורי דלת סגורה, גורמת נזק חסר תקנה. כך גם לגבי צילומה בשעה שהיא לבדה וכיוצב'. ככל שהופץ חוזר המודיע לעובדים אודות הצבת מצלמות במתחם המועצה, הצהירה המשיבה כי בתקופת עבודתה, החל משנת 2006, לא יצא חוזר בעניין, ואין די באמירתו הכללית של המבקש כי יצא חוזר כשלוש שנים לפני הצבת המצלמה במשרדה של המשיבה, שלא הגיע לידי המשיבה. טענות המועצה בסיכומיה גם המועצה בסיכומיה מפנה למחלוקת הפוסקים בשאלה, כיצד יש לבחון את בקשת רשות מקומית להכרה בחסינות נבחר או עובד הרשות המקומית, להבדיל מבקשה דומה המוגשת להכרה בחסינות עובד מדינה. לשיטת המועצה, תהא אשר תהא העמדה אותה יאמץ בית המשפט, למצער יש לומר כי לעמדת המועצה משקל רב, בין שאר שיקוליו של בית המשפט, בבואו להידרש לבחינה העובדתית האם מתקיימים תנאי החסינות. המועצה מפנה לכך כי יועצה המשפטי של הרשות המקומית נדרש לצורך הדיון בבקשת המבקש, לא רק לשם מסירת אישור פורמאלי לעמדת הרשות המקומית, אלא גם ובעיקר לצורך הבחינה העובדתית אם מתקיימים תנאי החסינות - ב"כ המשיבה מצא לנכון לחקור את היועמ"ש המועצה כאשר עיקר תצהירו של היועמ"ש מפרט את העובדות אשר הביאו אותו להגיע לעמדתו. לטענת המועצה, היועמ"ש טרח וקיים בדיקה מעמיקה ככל האפשר ביחס לעובדות הצריכות לעמדתו והגיע למסקנה, כי יש להעניק למבקש חסינות על מעשיו, מה גם שמתן חסינות לא יפגע באינטרס האישי של המשיבה בתביעתה הנזיקית שכן המשיבה תוכל להמשיך ללא כל קושי את תביעתה כנגד המועצה ולהיפרע ממנה, אם ייקבע שנגרם לה נזק על ידי מעשי המבקש.  הכרה בחסינות קיימת כיום מחלוקת פוסקים בשאלה, מהי הדרך בה ילך ביהמ"ש, עת מונחת בפניו בקשה מטעם מבקש, עובד ציבור שאינו עובד מדינה, להכרה בחסינות, כאשר מוגשת כנגד אותו מבקש תביעת נזיקין. בהחלטתי בתא 715/08 עו"ד יוסף פנחס נ' פרץ (פורסם במאגרים משפטיים) קבעתי כי בבוא ביהמ"ש להכריע בשאלה האם יש מקום להכיר בחסינותו של עובד ציבור, אשר אינו עובד מדינה, יבחן ביהמ"ש את החלטת הרשות או הסכמתה להכיר בחסינות, לפי אמות מידה של המשפט המנהלי. על החלטתי זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע- עא (ב"ש) 8712-11-10 עו"ד יוסף פנחס כהן נ' עיריית שדרות (פורסם במאגרים משפטיים) (ניתן ביום 18/5/2011). בית המשפט של הערעור קיבל הערעור בקובעו כי כאשר מדובר בעובד רשות ציבורית, על בית המשפט להידרש לבחינה עובדתית של תנאי החסינות. נקבע כי ראוי להבחין בין בקשת רשות ציבורית ו/או עובד רשות ציבורית להכרה בחסינות, לבין "הודעת הכרה" בעניינו של עובד מדינה, וזאת מעצם העובדה שהמחוקק ראה לנכון ליצור מנגנון שונה להליך ההכרה בחסינות בין עובדי מדינה לעובדי רשות ציבורית. לאחר פסק הדין בערעור, נדון מקרה דומה בפני כב' השופט ש. פרידלנדר, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בהחלטה אשר ניתנה ביום 27/8/11 בת"א 4079-10-10 בית יורב 1997 בע"מ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב נקבע כי "בין לגבי עובדי מדינה, ובין לגבי עובדי רשויות ציבור אחרות, אשר הרשויות המתאימות הביעו את עמדתן כי התקיימו לגבי עובדיהן תנאי החסינות - לא יבחן בית המשפט הדן בתובענה אלא את סבירותה של עמדה זו". בכל הכבוד הראוי, ונוכח קיומה של מחלוקת פוסקים, ומשטרם ניתנה הכרעה ע"י בית המשפט העליון בשאלה כבדת משקל זו, אני מרשה לעצמי לומר כי שיטתי כשיטת כב' השופט פרידלנדר, לפיה הדרך הנכונה להכריע בסוגיה היא ע"י בחינת סבירותה של העמדה, בהתאם לאמות המידה של המשפט המנהלי. יחד עם זאת, והיות ובמחלוקת שלפניי הגישו הצדדים תצהירים מפורטים מטעמם ונשמעו חקירות נגדיות מעמיקות, הרי בכל מקרה, מונחים לפניי הכלים להידרש לבחינה עובדתית של תנאי החסינות, דהיינו על פי הגישה "המחמירה" עם הרשות הציבורית ועם איש הרשות, והחלטתי תינתן בהתאם לאמות מידה אלו. אם כן, אפנה עכשיו לסעיף 7א לפקודת הנזיקין אשר קובע כדלקמן: "7א.(א)  לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. (ב)  אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין. החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע מעשה נושא התובענה. למעשה, סעיף 7א לפקודה קובע שני תנאים לחסינות ותנאי המוציא מגדר החסינות. נקבע כי בהינתן שני התנאים: 1. המדובר בעובד ציבור 2. אשר עשה מעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין - מתקיימים תנאי החסינות על מעשה העובד. או אז תידחה התובענה נגד העובד ברשות הציבורית בהתאם להוראות סעיף 7ג. עוד נקבע בסעיף האמור כי במידה והמעשה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של הנזק, לא תחול ההוראה דלעיל והעובד לא יזכה בחסינות על מעשיו. אין מחלוקת כי המבקש הינו עובד ציבור ולפיכך, מתקיים התנאי הראשון בקביעת תנאי החסינות. ואולם, הצדדים חלוקים לגבי התקיימותו של התנאי השני. קרי, השאלה העומדת לפניי כעת היא האם הפעולות אשר נעשו על ידי המבקש נעשו במסגרת פעילותו כנושא משרה במועצה האזורית ובמסגרת תפקידו השלטוני. אם התשובה לשאלה זו חיובית, יש לבחון האם נעשו המעשים ביודעין מתוך כוונה לגרום למשיבה נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק במעשים האמורים. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בתצהירים אשר הוגשו מטעמם, בחקירות הנגדיות המעמיקות אשר נשמעו לפניי ולאחר ששבתי והתחבטתי בעניין, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. להלן אביא הנמקותיי: הרחבת חזית כבר בראשית דבריי אציין כי בקשה להכרה בחסינות מוכרעת על יסוד העובדות המפורטות בכתב התביעה ואין לבית המשפט להידרש לעובדות אחרות ו/או חדשות אשר הועלו במסגרת אחרת, לרבות בתגובה לבקשה להכרה חסינות. הדבר נועד על מנת למנוע עיוות דין, כך שזכותו של המבקש לא תפגע, מאחר ולא יוכל להתגונן כנגד הטענות החדשות אשר הועלו כנגדו, כפי שיכול היה לעשות כל עוד הטענות הועלו בכתב התביעה, אז מוגש כתב הגנה מטעם המבקש. בכתב התביעה אשר הוגש מטעם המשיבה נטען, בין היתר, "בצל עבודתה, כמתואר לעיל, במהלך תקופת העסקתה סבלה המשיבה מהתעמרות מצד המבקש ומהתנכלויות חוזרות ונשנות מטעמו, ללא כל סיבה הנראית לעין. בין היתר, הגביל המבקש את חופש התנועה של המשיבה, שלא לעזוב את בניין המשרדים של המועצה ללא עדכונו ואישור, הגבלה שהוטלה עליה בלבד, הנחיית הנחיות פוגעניות מקצועית, מידור ואי שיתוף בעדכונים הנדרשים ובישיבות חשובות. התנהלות קלוקלת זו, בלשון המעטה, של המבקש, הגיעה לשיאה ביום 8 ספטמבר 2008, כאשר גילתה המשיבה, כי במנורת הפלורוסנט במשרדה- הוסלקו מכשירי האזנה וצילום". לעומת זאת, במסגרת התגובה לבקשה להכרה בחסינות, ובתצהיר מטעמה, העלתה המשיבה טענות לפיהן המבקש החליט "לנצל את מעמדו ולספק את דחף המציצנות שתקף אותו, ולהאזין ולצפות בעובדת שלא נלחצה לענות לחיזוריו...". טענות חמורות אלו, וטענות נוספות אשר הועלו על ידי המשיבה, נטענו לראשונה אך במסגרת התגובה לבקשה להכרה חסינות. זאת ועוד, בפרק ג' לכתב התביעה אשר הוגש מטעם המשיבה, מייחסת המשיבה למבקש האזנת סתר אסורה לפי חוק האזנת סתר וצילומה במקום עבודתה, ללא הסכמתה או ידיעתה המהווים פגיעה בפרטיותה, כמשמעות הדבר בחוק הגנת הפרטיות. בסעיפים 14-16 לכתב התביעה, נטען כי המבקש פעל תוך כוונת זדון לפגוע בזכותה של המשיבה לפרטיות ובצנעת חייה ומתוך רשלנות פושעת או חוסר תום לב, וכי הוא התרשל בחובת הזהירות שהוא חב למשיבה. למעשה, טוענת המשיבה בכתב התביעה, כי במהלך תקופת העסקתה סבלה מהתעמרות ומהתנכלויות מצד המבקש, ללא כל סיבה הנראית לעין. בנוסף, נטען בכתב התביעה כי מעשיו של המבקש מקבלים משנה תוקף עת עסקינן במסגרת יחסי עבודה המתאפיינים בפערי הכוחות בין הצדדים ויש לבחון אותם על רקע חובת תם הלב המוגברת החלה ביחסי עבודה. עיננו הרואות כי במסגרת כתב התביעה לא טענה הדבר ולו בחצי מילה כי מעשיו של המבקש בוצעו מתוך ניצול לרעה של מעמדו או על מנת "לספק את דחף המציצנות שתקף אותו", כפי שהמשיבה טענה במסגרת התגובה לבקשה להכרה בחסינות ולדחיית התובענה. למעשה, ככל שהמשיבה טוענת כי מעשיו של המשיב בוצעו שלא במסגרת תפקידו השלטוני, בחוסר תוך לב ומתוך כוונה לספק את צרכיו האישיים או לגרום נזק למשיבה או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, המדובר בטענות אשר מועלות לראשונה אך במסגרת התגובה לבקשה להכרה לחסינות ולא נמצא להם זכר בכתב התביעה מטעמה. נוכח דברים אלו, אין מנוס אלא לקבוע כי טענותיה של המשיבה, ככל שהם נוגעות לסיבה בגינה ביצע המבקש את המעשים המיוחסים לו - דחיית החיזורים על ידי המשיבה ו/או על רקע מיני וכיוצ"ב - מהוות שינוי חזית. על כן, לא תבוררנה טענות אלה והן לא תהוונה בסיס להכרעה בשאלות, האם בוצעו המעשים במסגרת התפקיד השלטוני, ואם יש בהם כדי להצביע על כוונת לגרימת נזק או חוסר אכפתיות באשר לאפשרות לנזק. למותר לציין כי הנני רואה בשינוי החזית חומרה רבה, וזאת נוכח ההאשמות הקשות המועלות במסגרת התגובה לבקשה להכרה בחסינות, ומבלי שהמשיבה מעמידה ביסוס עובדתי כלשהו לטענות אלו, פרט לאמירות כלליות בעלמא. האם המעשים בוצעו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, והאם הם נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה? לטענת המשיבה, המבחן הנכון לבחון את סוגיית "התפקיד השלטוני" היא כי החסינות חלה אך ורק על מעשים שהם חלק מתפקידו השלטוני של עובד הציבור ועל מעשים שהם בגדר ביצוע לא נאות בלבד של מעשים שהם חלק מתפקיד השלטוני. לטענתה, פיקוח על עובדים לשם הגנה על סודות אינו חלק מהתפקיד שלטוני ועל כן, מעשיו של המבקש לא עשויים להיכנס לגדר החסינות. לטענתה, גרסת המבקש כאילו פעל במטרה למנוע דליפת מידה, לא הוכחה, ולמעשה אף הופרכה. אין לי אלא לדחות טענות אלו. ב"כ המשיבה חקר בחקירה נגדית הן את המבקש והן את היועץ המשפטי של המועצה האזורית, חקירה מאומצת, בדיונים שהתקיימו לפניי ביום 20/6/11 וביום 1/6/11. במסגרת חקירתו הנגדית של המבקש בפניי, בהמשך לטענות אשר נטענו במסגרת הבקשה להכרה בחסינות, הסביר המבקש באופן קוהרנטי וברור את הסיבה בעטיה הוצבו מצלמות בחדרה של המשיבה, שכיהנה כדוברת המועצה האזורית באותה העת, כמו גם במקומות אחרים בקמפוס המועצה. סעיף 7א לפקודת הנזיקין קובע, כאמור, כי "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין". לשיטתו המבקש, הסיבה בגינה הוא הורה על הצבת מצלמות אבטחה גלויות וסמויות ברחבי קמפוס המועצה האזורית ובניין המועצה האזורית, נובעת ממיקום בניין המועצה על כביש ראשי ולא בתוך היישוב, והיות והבניין סבל ממכת ונדליזם וגניבות, ואף מדליפת מסמכים רגישים ומידע רגיש של המועצה. המבקש המשיך והסביר כי המצלמה במשרדה של המשיבה הותקנה שם מאחר ומשרדה של המשיבה מכיל מידע רגיש לצורך תפקידה כדוברת המועצה ובעקבות מקרים של דליפת מידע מתוך המועצה לציבור, אשר גרמו למועצה נזק רב. דברים אלו אומתו כדבעי בעדותו של יועמ"ש המועצה, אשר אימת את דברים אלו עם ראש לשכת ראש המועצה הגב' ברכה טויטו. כמו כן, הסביר המבקש כי משרדה של המשיבה היה פתוח ונגיש לאחרים (המשיבה נהגה להשאיר את דלת משרדה פתוחה בכל עת), המשיבה עבדה רק 60% משרה, ולעיתים קרובות היה צורך בהוצאת מסמכים ממשרדה. המבקש העיד כי המצלמה בחדרה של המשיבה חוברה בתחילה למוקד המרכזי של האבטחה ורק אח"כ, בשל בעיות קליטה, הועבר הכונן לחדר הישיבות ובהמשך לחדרו של המבקש וזאת בצורה גלויה. כאשר נשאל המבקש במהלך חקירתו הנגדית מדוע המצלמה שהותקנה בחדרה של הדוברת לא חוברה למוקד, אלא למחשב האישי של המבקש, השיב כי "ראשית היא חוברה למוקד והייתה כמה ימים במוקד. המתקינים כנראה הגיעו למסקנה שאין מספיק קליטה בגלל שהמוקד נמצא במרתף למטה. העבירו את הכונן לאולם הישיבות. אחרי שהכונן היה כמה ימים באולם הישיבות, ביקשתי שישימו אותו בחדר שלי, לא במחשב שלי, אלא ליד. היה כונן בנפרד, בצד, כולם ראו אותו, הוא לא היה מוסתר". (פרוטוקול, עמ' 5, שו' 20-26). המבקש העיד בפניי כי לא הייתה לו ידיעה אילו התקנים הותקנו ולאן כוונו וכי הוא לא כלל צפה בצילומים. וכך העיד במהלך חקירתו הנגדית: "א' לא צפיתי, אני מבין קטן מאוד במחשוב, אני אפילו לא יודע להפעיל מחשב. לא צפיתי, רוב הכניסות אם היו, היו אחרי הצהריים ובשעות שעובדי מועצה לא היו במועצה". (פרוטוקול, עמ' 12 שו' 1-3). יוער כי גם עוה"ד צוקר העיד במסגרת חקירתו הנגדית, כי הבנתו של המבקש במחשבים הינה זעומה (פרוטוקול, עמ' 38, דו' 19-20). כאמור, עדותו של המבקש לפניי, הייתה קוהרנטית וברורה, והיא לא נסתרה בחקירה נגדית. הדברים גובו במסמכים ואישורים בדבר הגשת תלונות, בין היתר למשטרת ישראל (סומנו נ/1-נ/3). סבורני כי הסבריו של המבקש, מעבר לעובדה שלא נסתרו ע"י המשיבה, הינם הסברים הגיוניים. לשם הדוגמא, עצם העובדה שהמצלמה חוברה בתחילה למוקד המרכזי של האבטחה, להבדיל מחדרו של המבקש, ביחד עם עדותו של המבקש, עדות אשר נתמכה בעדותו של יועמ"ש המועצה, כי אינו מבין במחשבים, יש בה כדי לשכנע כי מעשיו של המבקש נעשו ללא כוונת זדון, אלא מתוך אמונה אמיתית כי יהיה בכך כדי להילחם במכת הוונדליזם והדלפת המידע שהכתה במועצה בשנים האחרונות. לטעמי, אין כל צורך כי המבקש יחשוד דווקא במשיבה בדליפת המידע כדי להצדיק הצבת המצלמות בחדרה. המשיבה עבדה ב 60% משרה וכי במסגרת תפקידה, חדרה היה זמין ונגיש לכל. לטעמי, החלטה בדבר פיקוח על עובדים לשם הגנה על סודות היא חלק מתפקידו השלטוני של ראש המועצה. הדבר מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר במועצה אשר חוותה מקרים של גניבות ודליפת מידע, אשר הזיקו לה. ודוק, העובדה כי זליגת המידע איננה בעניינים שנוגעים ל"סודות מדינה" אין בהם כדי להחליש טענה זו. ככל שראש המועצה סבר כי יש צורך להגן על נתונים סודיים, רשאית הרשות השלטונית, כמו גם ראש המועצה בעצמו, ליתן הנחיה מתאימה בעניין ולנקוט באמצעים המקובלים על מנת לשמור על סודיות המידע במועצה. יוער כי אין בין החלטה זו של ראש המועצה בדבר פיקוח על העובדים בשל זליגת מידע בדרך של הצבת מצלמות אבטחה, לבין השאלה אם הצבת מצלמות, ללא ידיעת המצולם, הינה אמצעי מקובל בנסיבות העניין, מאומה לשאלת ההכרה בחסינות עובד הציבור. יוזכר כי פקודת הנזיקין אינה דורשת כי עובד הציבור יוכיח כי מעשהו אינו מנוגד לדין או שלא נגרם על ידו נזק. כל שיש להוכיח הוא כי המעשה נעשה במסגרת תפקידו השלטוני כעובד ציבור ולא נעשה ביודעין או מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו נזק. עמדת המועצה האזורית לאחר שקבעתי בהחלטתי מיום 25/10/10 כי הבקשה להכרה בחסינות והתגובה לה יועברו לתגובת היועץ המשפטי שלה (להלן: "עוה"ד צוקר" או "היועמ"ש"), הצטרפה המועצה האזורית לבקשת המבקש להכרה בחסינות באופן מלא. המועצה סברה, לאחר בחינת הדברים וחקירה מעמיקה (כך לטענת היועמ"ש בסיכומים מטעמו), כי מעשיו של המבקש נעשו במסגרת וכחלק מפעילותו של המבקש כראש מועצה ומתוקף תפקידו השלטוני כראש המועצה האזורית וכי לא היה למבקש כל עניין אישי ביחס לנטען בכתב התביעה. במסגרת חקירתו הנגדית של עו"ד צוקר, כמו גם במסגרת התצהיר שהוגש מטעמו, חזר מר צוקר והדגיש כי לאחר שבחן את הדברים, הגיע למסקנה כי המבקש פעל לטובת המועצה האזורית ולא משיקולים זרים או לא ענייניים, וגם אם כשל בשיקול הדעת, הרי שראש המועצה האמין שהוא עושה את הדברים לטובת האינטרס הציבורי ולכן הוא זכאי לחסינות עובד ציבור. השתכנעתי בדבר כנות דבריו של עו"ד צוקר כמו גם מסבירות החלטת המועצה להכיר בחסינות, בנסיבות העניין. מעבר לכך, הן במסגרת התצהיר שהוגש מטעם עוה"ד צוקר והן במסגרת חקירתו הנגדית, תמך היועמ"ש בגרסתו של המבקש. הדברים יפים גם בנוגע למעשי הוונדליזם והגניבות אליהם הייתה המועצה חשופה בשנים האחרונות, וגם להיות משרדה של המשיבה צומת מרכזי לכל קשרי החוץ של המועצה תוך שהיא מעורבת במידעים רגישים אודות פעולות המועצה. עוה"ד צוקר פירט בתצהירו את סוגי העניינים הרגישים אליהם הייתה חשופה המשיבה וכן לכך שדבר התקנת אמצעי הצילום פורסם בקרב כלל עובדי המועצה. כאשר נשאל במסגרת חקירתו הנגדית לגבי המקור התקציבי למימון התקנת המצלמה, השיב היועמ"ש כי דווקא ביצוע התשלום בגלוי מתקציב המועצה מעיד על תום הלב של ראש המועצה, דבר אשר הסיר כל ספק בעיניו כי המבקש פעל בעניין במחשבה שהוא עושה כן לטובת המועצה. דברים אלה הגיוניים בעיניי. כך העיד לפניי היועמ"ש לגביי מעשי הוונדליזם במועצה: "אני מלווה את המועצה הזו כבר הרבה שנים, כ- 9 שנים. מעשה ונדאליזם אני נחשפתי לכך למעשה מתחילת שירותי במועצה, לעיתים יותר ולעיתים פחות חמורים. בחלקם הוגשו תלונות למשטרה ובחלקן לא. אני קיבלתי בימים אלו אישור ממשטרת ישראל על שלוש תלונות שהוגשו ע"י המועצה ובשמה, ונרשמו כשמה. מדובר בתלונות משנת 2005-2006-2009. ומבירור שעשתה מזכירת המועצה עם המשטרה, רשומים במשטרה תלונות נוספות שהוגשו ע"י גורמים שונים בתחומי המועצה כמו : ישובים ובעלי תפקידים. אבל המשטרה סירבה למסור לי את הפרטים מטעמים של צנעת הפרט למרות שמדובר באירועים בתחום המועצה. מלבד שלושת המקרים שדווח לי היו עשרות שלא היו לידיעתי. אני יכול להגיש את האישור". (פרוטוקול,, עמ' 27, שו' 6-27). לטענת המבקש, יש ליתן משקל רב לעדותו של עוה"ד צוקר, אם לא מכריע, לצורך ענייננו. לשיטתי בעצם העובדה כי ב"כ המשיבה ראה לנכון לחקור את עוה"ד צוקר על תצהירו חקירה מאומצת ומקיפה, גלומה ההכרה כי העובדות עליהם העיד היועמ"ש בתצהירו דרושות לצורך הכרעה בסוגיה זו. ואכן, במסגרת חקירתו הנגדית דבק היועמ"ש בתצהירו, תמך באופן מלא בבקשת המבקש בהכרה בחסינות תוך שהוא מבסס עמדתו על חקירה מקדימה ויסודית שביצע בעצמו. עדות המשיבה גם המשיבה נחקרה בפניי. עדותה, עם זאת, הייתה מגומגמת בחלקה, ובחלק אחר לא אמינה. כאמור, רק בשלב מאוחר להגשת כתב התביעה המשיבה טענה כי הסיבה בגינה בוצעו המעשים ע"י המבקש נבעו מחיזוריו אחריה. כאשר המשיבה נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית מדוע קיימים הבדלים בגרסתה בין שלושה מסמכים מטעמה: תצהיר בבית הדין לעבודה, כתב התביעה בתיק בו עסקינן ותצהירה בתיק בו עסקינ ן- השיבה המשיבה כי "אתה שאלת מה הסיבה להתקנת המצלמות, לגבי מה כך וכל, זה בא כוחי והוא מחליט מה כותב ומה לא כותב" (פרוטוקול, עמ' 43, שו' 7-8). קרי, המשיבה לא הצליחה ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע העלתה טענה, שבעיניי היא טענה קשה וחמורה, כי הסיבה למעשיו של המבקש נבעו מדחיית חיזוריו ועל רקע אינטימי כזה או אחר, ואף לא הגישה כל הוכחה או ראייה לתמוך בטענתה זו. סביר בעיני כי אם הדבר היה נכון, הייתה המשיבה דואגת, לאורך כל הדרך - החל מההליך בבית הדין לעבודה, דרך כתב התביעה אשר הוגש כנגד המבקש וכלה בתגובה לבקשה להכרה בחסינות, לזעוק על כך ולא להמתין להעלות הטענה עד לשלב כה מאוחר של ההליכים. דברים אלה נאמרים בהקשר לאמינותה של המשיבה וכאמור לעיל, המדובר בשינוי חזית ואין מקום להתייחס לטענת החיזורים במסגרת ההכרעה בבקשה שבהחלטה זו עסקינן. בהמשך, כאשר נשאלה המשיבה אם היא יודעת מה צילמו המצלמות היא השיבה כי למדה זאת מכתב האישום. עוד הוסיפה כי "מאחר ואני מצאתי מצלמה אחת מעל ראשי ומאחר וגילית אחרי שהמשטרה היתה בחדר מצלמה נוספת שהיתה מכוונת לגופי, ממש לידי, אין לי אלא להבין את משמעויות העניין. מכוון ישר לאיברים אינטימיים, מעל לראי, יש לחזי, בצידי" (פרוטוקול, עמ' 47, שו' 5-7). למותר לציין כי המשיבה לא ביקשה להגיש לבית המשפט את הקלטות אשר במסגרתן, כך לטענתה, ניתן לראות כי הצילומים כוונו למקום מושבה, אל מחשוף חולצתה וחשפו בפני הצופה את כל גופה, כפי שטענה בתגובתה. עינינו הרואות גם, כפי שעולה מעדותה לפניי, כי את תוכנן של הקלטות הניחה על פי מיקומן ולא מצפייה אקטיבית בקלטות. כאשר נשאלה במסגרת חקירתה האם ראתה את הקלטות, השיבה: "לא. (בפליאה) לא ראיתי חומר חקירה בכלל" (פרוטוקול, עמ' 47, שו' 9). בהמשך, כאשר נאמר למשיבה כי קיים מסמך במסגרת ההליך הפלילי, ממנו למדים כי היא ראתה את תוכן הקלטות השיבה המשיבה כי היא אינה זוכרת. המדובר בתשובה אשר, בלשון המעטה, אינה מתיישבת עם השכל הישר. בסיכומים מטעמו, מפנה המבקש לשלושה כתבי בית - דין שהגישה הפרקליטות מחוז דרום במסגרת התיק הפלילי אשר מתנהל, בין היתר, כנגד המבקש, מהם ניתן ללמוד כי המשיבה צפתה בקלטות. הדעת נותנת כי בעניין כה מהותי בחייה של המשיבה, שבגינו פעלה להגיש כתב תביעה כנגד המבקש ואף בגינו הוגש כתב אישום בהמשך לתלונתה של המשיבה, הייתה המשיבה זוכרת אם צפתה בקלטות אם לאו. ויצוין, כי מדובר בכתבי בית -דין אשר הוגשו לאחרונה, ואין חשש שבשל הזמן הרב שעבר נטשטש זיכרונה. על כן אומר שאינני מאמין למשיבה כי אינה זוכרת אם צפתה היא בקלטות אם לאו. משלא ביקשה המשיבה להגיש את הקלטות, מהן הייתי יכול להתרשם אם פרטיותה של המשיבה נפגעה, כטענתה, ולנוכח עדותה המגומגמת בחלקה של המשיבה, לא ניתן לקבוע כי "המעשה נעשה מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" כפי שקובעת פקודת הנזיקין. לסיכום נקודה זו, כאשר לעדותו הקוהרנטית של המבקש, אותה הוא תומך בהסברים סבירים, מצטרפת עדותו בתצהיר ובחקירה נגדית של עו"ד צוקר, כמו גם עמדת המועצה אשר תומכת, לאחר חקירה ודרישה, בגרסתו של המבקש וגורסת כי המבקש פעל לטובת המועצה האזורית ולא משיקולים זרים או לא ענייניים, וכאשר לא הובאה כל הוכחה על צילומים "אינטימיים" של המשיבה, אין לי אלא לדחות את הטענה כי המעשים שביצע המבקש, בוצעו שלא במסגרת תפקידו השלטוני, מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.  סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התקיימו התנאים שבסעיף 7 א' לפקודה ולכן, אני דוחה את התביעה כנגד המבקש ותחת המבקש, כנתבעת, תבוא המועצה האזורית שדות נגב. המשיבה תשלם למבקש הוצאות משפט בסך 7,000 ₪. המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים. עוזרתי המשפטית תקבע התיק לדיון קדם משפט לפניי. חסינותחסינות עובד ציבורעובדי ציבור