קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקדם מתווה מכר מלון: מונחת בפני בקשתה של עיריית אילת, לקדם מתווה חדש למכר מלון שהיה בעבר בבעלותן של שתי חברות: נופית אילת בע"מ, וחברת ים אילת בע"מ, אשר קרסו ונקלעו להליכי חדלות פרעון - בין השאר כינוס נכסים, נשוא איגרת חוב אשר הקנתה את הסמכות לבית המשפט של חדלות פרעון במחוז תל-אביב. עניין לנו בתיק חדלות פרעון, שנפתח בשנת 1997 (!), ואשר יצר תסבוכת משפטית, וזאת נוכח העובדה כי טרם קריסתן, הספיקו החברות להעביר זכויות קניין בדירות שבמלון למספר גדול של רוכשי דירות פרטיים; עד כה, נכשלו כל הנסיונות למכור את המלון מחד גיסא, ולהכניס לתוכו חברת ניהול מאידך גיסא. זאת, בין היתר, נוכח התנגדויות רבות שהועלו, כמעט לכל מהלך שהוצע. רוב-רובם של הקונים שהתעניינו במלון ביקשו לרוכשו כמכלול - קרי, לרכוש אף את זכויותיהם של בעלי הדירות, ואילו רבים מן האחרונים התנגדו לכך, תוך שהם נסמכים על זכות הקניין המוקנית להם בדירות השונות, ואשר לכאורה אינן עוד נכס מנכסי החברות חדלות הפרעון. ביני לביני, התדרדר מצב המבנה והלך, גורמים בלתי רצויים ומזיקים נכנסו לתוכו, עד לכדי יצירת מפגעים קשים, עליהם מלינה העיריה במסגרת בקשתה הנוכחית. עתה, עותרת העיריה לאמץ מתווה לניהול משא ומתן עם רוכש פוטנציאלי שפנה אליה, ואשר יתכן והוא מעוניין לרכוש את הנכס as is where is (אם כי, ללא ספק שהדבר עשוי להשתקף בערך הצעתו). בקשה זו זכתה למספר התנגדויות - הן מטעם כונס הנכסים של חברת ים אילת, העותר לנסות ולמכור את הנכס "ביחד", תוך הפיכת כל בעלי הדירות משיבים לבקשה; והן מטעמם של כמה מבעלי זכויות הקניין - חברת גפנים יזמות בע"מ, אשר לטענתה רכשה את הזכויות ממעל מ-80 בעלי דירות, וכן כונסי נכסים הפועלים בהוצאה לפועל ומופקדים מטעמה על זכויות דיירים כאלו ואחרים במספר דירות. אלו העלו, בין היתר, טענות סף בדבר חוסר סמכות, הליך שאינו מתאים, ובקשה להעביר את ההתדיינות לערכאות אחרות - בין היתר, לתובענת פירוק שיתוף בערכאה אזרחית. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, כמו גם בתגובות לה, ניתנת החלטתי זו. החברה המתפעלת את המלון קרסה כליל, כאשר היא מותירה אחריה נכס שכל-כולו, כך נראה, מיקשה של בעיות עובדתיות ומשפטיות. עניין לנו במלון המורכב משטחים ציבוריים ודירות, כאשר הדירות עצמן (כ-280 במספר) נמכרו, ברובן, לידי גורמים פרטיים אשר רכשו בהן זכויות קניין, על כל המשתמע מכך. יצויין; אין עסקינן בקומץ של גורמים מקצועיים, אלא באסופה גדולה של בעלי דירות, רבים מהם אנשים פרטיים, ואילו אחרים כונסי נכסים שמונו בהוצאה לפועל לדירה או מספר מצומצם של דירות, בשל חובותיהם של הרוכשים המקוריים. כמו כן, פועלת במלון חברת גפנים יזמות בע"מ, אשר לשיטתה רכשה את הזכויות במעל 80 דירות. כיום, אין ולא תתכן מחלוקת כי אורח הקניית הזכויות בנכס, הפך את קריסת החברות המחזיקות במלון לתסבוכת, אשר במשך כ-10 שנים לא עלה בידי בעלי התפקיד שמונו לחברות למצוא לו כל פתרון. זאת, בשל הסיבה הפשוטה כי נוכח הקניית זכויות קניין נפרדות לכמות גדולה של גורמים פרטיים, לא ניתן, לכאורה, לרכוש את המלון כמקשה אחת, במובן של רכישת כל הזכויות כשהן נקיות ומאפשרות לרוכש לעשות במבנה כראות עיניו; הלכה למעשה, כולל המכר בעיקר את השטחים הציבוריים, קומץ דירות, ומכלול שלם - ובעייתי - של זכויות וחובות כלפי ציבור גדול של בעלי דירות, או בעלי-אינטרסים שבאו בנעליהם. זאת ועוד; נוכח סוג זכויות הקניין של הדיירים, הרי שאף אין עסקינן במצב הדומה למצבה של אסיפת נושים, אשר עשויה לאלץ את המיעוט להסכים למכר דירותיהם, וזאת ברוב מיוחס של 75%; אלא עניין לנו לכאורה במצב בו נדרשת הסכמה מצד כל דייר ודייר בנפרד. באורח צפוי למדי, נוצרו מחלוקות וקבוצות של מתנגדים עקרוניים; כך או אחרת, אין חולק כי הן הנסיונות להכניס חברות ניהול כשלו, והן הנסיונות להגיע להסכמה אודות מכר המלון. אלא מאי? השנים חלפו, מצב המבנה הדרדר והלך, ובאורח צפוי למדי, נהנו מן המצב גורמים אשר אינם נוטים להזקק להסכמות גורפות מצד בעלי הזכויות החוקיות או באי-כוחם המלומדים. בכתבי טענותיה, קובלת עיריית אילת, אשר בשטחה ממוקם הנכס, שוב ושוב (ואף מצרפת ראיות משכנעות לכאורה) על העזובה שהפכה את הנכס למפגע סביבתי - אכסניה לנרקומנים וגורמים דומים, וככל הנראה גם אתר קינון לחולדות, אשר ככל הנראה לא טרחו לבקש את הסכמת בעלי הקניין למיניהם בטרם התנחלו בנכס, והחלו יוצרות מפגע מחמיר והולך ואיום על נכסים שכנים. לעניין זה, צורפו שלא בכדי מכתבי אזהרה ואיום שקיבלה העיריה מבעלי נכסים אחרים, בדבר אותן "פשיטות מכרסמים" היוצרות נזקים כבדים - כולל מקרה של שומר בנכס סמוך שהותקף ונזקק לטיפול רפואי. אין צורך להכביר מילים, כי מכתבים ואזהרות שכאלו עשויות להיות מתורגמות, עד מהרה, אף לתביעות נזיקין כנגד העיריה, וזאת בכובעה כרשות מנהלית האחראית בין היתר על ענייני תברואה ובטיחות בשטחה. יוצא, שלא בכדי העיריה היא-היא הגורם אשר עותר, וחוזר ועותר, לנסות ולשנות את מצב הדברים העגום דנן, מצב אשר אין חולק כי במשך עשר שנים מנע הלכה למעשה כל פתרון לבעיה, כאשר ביני לביני, ערכו של הנכס יורד והולך, גורמים בלתי רצויים ומזיקים מתנחלים בו, כאשר בעלי התפקיד, בעלי הדירות ועורכי-דינם המרובים מוסיפים ומתקוטטים בענין נפקותן של זכויות קניין ונפקותה של הזכות - כך נראה - שלא להסכים למאומה. לא זאת, אלא אף זאת; לשם המחשת הבעיה שבפני, די לעיין בתגובות שהתקבלו לבקשה הנוכחית, בה עותרת העיריה לנסות ולקדם מתווה אשר יביא לנכס קונה מעוניין, אשר לכאורה שוקל לקנות את הנכס As is where is. חרף העובדה, כי לעת עתה לא ביקשה העיריה כל הפקעה של זכויות קניין מאי-מי, הרי דוגמא מאלפת למצב הדברים יכולה היתה להלמד היטב מעיון בריבוי הפרקליטים המגיבים, ההתנגדויות הנחרצות וטענות הסף. לעניין זה, אעיר כי רבות מן הטענות החוזרות במידה רבה זו על זו - התעקשות על כוחה של זכות הקניין המוחלטת של הדיירים או אי-מי שבא בנעליהם; דרישות להעביר את הדיון לערכאה אחרת - בין אם ההוצאה לפועל, או בית משפט השלום במסגרת הליכי פירוק שיתוף; וטענות ארוכות כנגד המשתמע מעמדת העיריה, כי קיימים לטובתה חובות ארנונה. כונס הנכסים, לעומת זאת, חרף היותו המשיב המרכזי אליו מכוונת העיריה בבקשתה, נמנע הלכה למעשה מלהגיב לחלק מטענותיה ובקשותיה, והלכה למעשה חזר על הטענה כי ההליך שמבקשת העיריה לנקוט בו אינו ראוי, וכי את הנכס יש למכור "ביחד", תוך הפיכת כל בעלי הדירות (!) לצדדים ומשיבים לבקשה. אדון בדברים כסדרם.תחילה, ובכדי להעמיד דברים על מכונם מן הראוי לדון בעצם מעמדה של העיריה, עניין אשר דומה כי התפרש באורח תמוה למדי על-ידי חלק מן המשיבים. אכן, אחד מכובעיה האפשריים של העיריה והסיבות ל'עניין' שהיא מגלה בנכס, נובע ממעמדה כנושה פוטנציאלי. אלא מאי? הבקשה שבפני, אינה תביעת חוב, ובוודאי שאינה תביעה מן הדיירים או מי מהם לשלם חובות ארנונה באורח מפרעי, עבור השנים בהם עמד המלון ריק, באורח שלכאורה פוטר אותו מארנונה.אכן; אין ספק כי העיריה מביעה את צערה (ובצדק גמור!) על השנים הרבות בהם נמנע ממנה לגבות ארנונה ולהפיק רווח מן הנכס - אינטרס שאין ספק כי הוא לגיטימי, ומאידך גיסא מביעה תקווה ורצון כי בעתיד תוכל לגבות ארנונה מן הנכס. במלוא הכבוד לפרקליטיהם המלומדים של המתנגדים, הרי שבכך לא מצאתי כל פסול, קל וחומר שלא נסיון לעקוף החלטות של ועדות ושל ערכאות כאלו ואחרות. זאת ועוד; להסרת ספק - הבקשה הנוכחית אינה תביעת חוב, ובוודאי שאינה תביעה לאכיפת גבייה. אין צורך להכביר מילים, כי העיריה אינה נדרשת לכימות מדוייק של החובות כלפיה, בכדי להוכיח כי היא נושה - ובעלת עניין - מהותית בנכס, אשר אין ולא יכול להיות ספק כי מצבו דהיום מונע ממנה הכנסות שיכולות היו להצטבר לסכומים גבוהים ביותר. נוכח האמור לעיל, יגעתי ולא מצאתי על מה יצא קצפם של המשיבים השונים, אשר דומה כי הם ופרקליטיהם הרבים כה נחושים בדעתם "להקדים תרופה למכה", עד כי הם מגישים התנגדויות להליכים שטרם באו לעולם, ובכך תורמים אף יותר לתסבוכת המשפטית השורה מניה וביה על הנכס, ומזיקה אף מזיקה לאינטרסים שלהם עצמם. אין לי אלא לראות התנהלות ממין זה ככזו אשר מבקשת לגרום לתוסבוכות מן הגורן ומן היקב. יתר על כן, וחשוב לא פחות לטעמי; דומה כי המתנגדים השונים מתעלמים מעובדה עקרונית, שיש לה השלכה רבה - ואשר עניינה כפל-הכובעים בו מצויה העיריה. אכן, העיריה פועלת ושוקלת צעדיה, במידה רבה, כנושה או בעל אינטרס כספי ניכר במלון. אלא, שלצד האמור לעיל, יש לה, לעיריה גם כובע נוסף, חשוב ועקרוני לא פחות - והוא כובעה כרשות מנהלית, אשר לצד רצונה להפיק הכנסות, הינה אחראית על השטח שמסור לחזקתה, לרבות ענייני תברואה ובטחון.נקל לראות, כי בנסיבות המקרה, ככל שנוקפות השנים, תופסים שיקולים מתחום זה, דווקא, חלק הולך וגובר בשיקוליה וטענותיה של העיריה. במלוא הכבוד הראוי לבעלי זכויות הקניין המשפטיות (שהרי לנצלן הלכה למעשה, ברמה העובדתית, לא ניתן - וזאת במשך שנים), ולפרקליטיהם, על טענותיהם הרבות והנמרצות, הרי וודאי וודאי כי רשות מקומית - כל רשות מקומית שהיא - אינה חייבת ואף אינה רשאית להסכים למצב בו הופך נכס בשיעור גודל שכזה למפגע תברואתי הולך ומחריף. קל וחומר, מקום בו המלון הופך אתר רביה לחולדות ויצורים דומים, אשר אינם נזקקים לאיש מן הפרקליטים המלומדים בכדי לתבוע לעצמן "זיקת הנאה" בנכס. זכות וחובה זו של הרשות המקומית "לעמוד על שתי רגלים אחוריות" במצב דברים שכזה, אינו קשור כלל ועיקר לחוב העומד, אם ובמידה שעומד, לטובתה. נהפוך הוא; הרשות המקומית רשאית ואף חייבת היתה לפעול, ואף בתקיפות רבה ובלא שיהוי, בכדי לסלק מפגע שכזה, וזאת אף אם היה מוכח מעל ומעבר לכל ספק, כי אין חבים לה ולו פרוטה שחוקה בגין הנכס, כיום או בעתיד. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח מיקומו של הנכס, בסמוך לאיזורי תיירות ושכונות מגורים - דבר אשר עשוי לחשוף את הרשות, במוקדם או במאוחר, אף לסכנה של תביעות נזיקין. זאת ואף זאת; דומה כי בנסיבות המקרה, נשתכחה מבעלי הזכויות וטועני-הטענות למיניהם עובדה חשובה נוספת, הנוגעת למעמדה של העיריה והאפשרויות הגלומות בפניה - וזאת בכובעה לא כנושה, אלא כרשות מנהלית. היה ותמשך אותה סאגה משפטית חסרת פתרון הלאה, ומצב הנכס ימשיך להדרדר - להנאתם ותועלתם של החולדות ושאר בעלי פרווה קטנים וגדולים, הרי שבסופו של יום עשויה העיריה להחליט, ובצדק, כי הגיעו מים עד נפש, והיא מוכנה להקריב כליל את האינטרס הכספי שלה למען האינטרס המנהלי-ציבורי, ובכובעה כרשות מנהלית לפעול להריסת הנכס בתור מפגע ומבנה מסוכן, על כל המשתמע מכך. במצב דברים זה, הרי שיהא בכך סיום עגום - אם כי לא בלתי צפוי לחלוטין - לאותו קשר גורדי של זכויות קניין והתנגדויות חוזרות ונשנות. הבהרות אלו סותמות את הגולל, במידה רבה, על טענות הסף וטענות אחרות שהעלו המתנגדים. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואזכיר; הקריסה, כמו גם הסכסוך המשפטי, תלוי ועומד כעשור שנים (!), ואשר בו לא עלה בידי איש מן המתנגדים לקדם את מכר המלון או את שיפור מצבו בדרך כלשהי, וזאת באשר דומה כי כמעט לכל מהלך נמצאו מתנגדים, וזאת בעיקר מקרב בעלי הדירות. על רקע זה, אין לי אלא לתמוה נוכח הטענות הנמרצות ל"חוסר סמכות" של בית משפט זה, והדרישה להעביר את ההליך להליך פירוק שיתוף בבית משפט השלום - דבר שאינו מבטיח אלא שנים נוספות של התדיינויות, טענות וטענות שכנגד (ושמא, אף גביית שכר-טרחה נוסף על-ידי אי-אלו מן הפרקליטים המעורבים בתיק וניצבים מאחורי טענות הסף). כל זאת, כאשר הלכה למעשה - ובניגוד לאורח בו מציגים זאת המתנגדים, העיריה לא ביקשה, במסגרת בקשה זו, לא גביה למפרע ולא הפקעת זכויות קניין ממי מבעלי הדירות, אלא אך מבקשת לקדם מתווה אשר ינסה להביא למכירת הנכס - as is where is, לידיו של קונה אשר יתכן והוא מעוניין בכך. הנסיונות החוזרים ונשנים להציג בקשה זו באור אחר, נראים - ואני זהירה בלשוני - כמעט כנסיון "לייצר מהומה על לא מהומה". אי לכך, הרי שאין לי אלא לדחות טענות אלו ולהבהיר; עניין לנו בגוף חדל-פרעון אשר מרכזו בתיק כינוס, המנוהל בידי בית המשפט של חדלות פרעון, ואשר לו הסמכות לדון ולהכריע - קל וחומר בכל הנוגע למתווה המכר. הנסיונות הקודמים - הן להגיע להסכמות פרטניות מוקדמות עם בעלי הדירות, והן "למכור את הנכס ביחד", כבקשת הכונס, נוסו בעבר ונחלו כשלון חרוץ. נוכח האמור לעיל, הרי שאין לי אלא לתמוה על התנגדותו של הכונס עצמו, אשר חלקים ממנה נראים, במלוא הכבוד הראוי, כנטענים לאחר יד, ואינם מתייחסים כדבעי לטענות העיריה. להשלמת התמונה אעיר; אני מודעת היטב למצב הדברים המשפטי-עקרוני, לפיו משעניין לנו בתיק כינוס, הרי הפררוגטיבה למכור ולנהל את הליכי המכר מצויה בידי הכונס, בכובעו כבעל תפקיד המופקד על קידום פרעון החוב המובטח. אלא מאי? זכות זו אינה מוחלטת, ואף אינה חסרת גבולות וסוף, מקום בו מתברר כי הכונס אינו פועל כדבעי, משתהה או אינו מצליח להשיג תוצאות, וזאת לאורך זמן רב מדי. אף במצב דברים "פשוט" בו ניצב כונס אל מול נאמן או מפרק המייצגים נושים רגילים, הרי מקום בו הכונס אינו מנסה או אינו מצליח למכור את הנכס למשך זמן רב מדי, ומתעוררת סכנה לשחיקה בערכו ולפגיעה בנושים הרגילים, עשוי בית המשפט להעביר את הזכות לממש (ואף לגבות שכר-טרחה בגין זאת) לבעל התפקיד האחר, המייצג את הנושים הלא מובטחים. בנסיבות המקרה הרי שלא מצאתי רבותא בטענות הכונס, אשר אינן נראות אלא כחזרה - כמעט ואומר פבלובית, על אותן שיטות שנוסו ונכשלו בעבר, דבר אשר אין ספק כי תרם לירידת ערך הנכס והסב נזק רב אף לנושה המובטח. יוצא, כי אין כל צורך להכריע בשאלה, האם לעיריה אכן שעבוד ראשון על המקרקעין מתוקף פקודת המיסים (גביה), אם לאו, באשר הדברים נכונים ועומדים בתוקפם, אף אם יוכח כי חובה נדחה כליל מפני חובו של הנושה המובטח שפתח בהליכי כינוס. יוצא, כי על-פניו המתווה לו עותרת העיריה - נסיון להתקשר או לעניין רוכש המעוניין לרכוש את הנכס As is where is, נראה לי כעדיף בהרבה על הנסיון לשוב ולהגיע להסכמה מראש עם כל בעלי הדירות. אכן, אין ספק כי רוכש שכזה אינו יכול לרכוש יותר זכויות מאשר יש לבעלי התפקיד - הכונס והמפרק - ואין בעצם המכר לטובתו כדי להפקיע את זכויות הקניין של בעלי הדירות. מאידך גיסא, הרי שאין מניעה כי רוכש כזה יבצע, לאחר אישור המתווה ולאחר שלמעשה יסיר מדרכו את בעלי התפקיד, משא ומתן עם בעלי הדירות בכדי לרכוש מהם את זכויותיהם. למתווה זה קיימים, אכן, מספר יתרונות אשר בנסיבות המקרה אין להקל בהם ראש: א. ראשית: הכנסתו של גורם סולבנטי תחת בעלי התפקיד, באורח אשר יסיים סוף-סוף את אותה אנומליה של תיק חדלות פרעון הנמשך בלא תוצאות שנים רבות מדי. אכן, אין ספק כי הנושים יהנו פחות מאשר היו נהנים, לו עלה בידי בעלי התפקיד לשקם את המלון ולמוכרו במחיר מלא (באשר אין ספק כי מכר as is where is שכזה יתבצע במחיר המשקף את המצב העגום דהיום ואת התסבוכת המשפטית) - אלא, שהמציאות הוכיחה כי חלופה זו הינה חלופה אוטופית, אשר הסיכוי כי תתגשם הלכה למעשה הינו אפסי. ב. שנית: עצם העובדה, כי גורם סולבנטי אשר נכנס מרצונו וסיכן את כספו ברכש המלון הוא זה שינהל את המשא ומתן מול בעלי הדירות, עשויה להקל על הגעה להסכמות עם רובם, ולהחיש אף יותר את שיקום המלון ואת סילוקו של המפגע התברואתי ממנו סובלת הרשות המקומית כעת. במקרים רבים, גורם סולבנטי הפועל בנכס שהשקיע בו את מיטב כספו, עשוי להתגלות כנמרץ ויעיל יותר מבעל תפקיד, אשר אינו פועל בנכסיו שלו, מטפל בתיקים נוספים, ואשר כבר "נכווה" בעבר מן הטיפול בתיק הנוכחי. זאת ועוד; לא אחת, כניסתו של גורם חדש ופעיל עשויה אף לסייע ליצירת יחסי אמון חדשים עם גורמים שקודם לכן התנגדו למהלכים - בין היתר בשל יאוש או אי אמון כלפי הגורמים הקודמים שפעלוט בתיק. התוצאה הינה, כי יש הגיון רב בעמדת העיריה.בכל הנוגע לשאלת ההתמחרות, הרי שבנסיבות המקרה ספק גדול אם נדרשת עריכת מכרז של ממש, על הליכיו הפורמליים והמסורבלים. אכן, אין ספק כי ראוי ונכון לערוך פרסום של הכוונה למכור את זכויות הכונס והמפרק במלון, ולא "לפעול במחשכים"; אולם מאידך גיסא, אין עסקינן בנכס שיש לו קהל גדול של רוכשים פוטנציאליים מתוך הציבור, אלא בנכס בעייתי מוכר וידוע יחסית באיזור בו הוא שוכן. לעניין זה אעיר, כי אף בתיקי פירוק וכינוס "רגילים", קיימים מקרים בהם אין טעם לערוך הליכים 'קלאסיים' דמויי-מכרז, וזאת נוכח העובדה כי מדובר בנכסים מיוחדים או בעייתיים, שהרוכשים הפוטנציאליים שלהם הינם - מראש - קהל מצומצם יחסית. במצבים אלו, נכון יותר לנקוט בהליך של פרסום מצומצם יותר, וזאת תוך שבעלי התפקיד פונים אל הגורמים הרלוונטיים הפועלים בתחום, ומבקשים לעניין אותם במכר. סוף דבר; יש לקבל את בקשת העיריה, במובן זה כי אני מורה לכונס ולמפרק לאמץ את המתווה המוצע על-ידה ולנהל - בעזרת ויחד עם באי-כוחה של העיריה - הליך קצר של פרסומים ומשא-ומתן עם המציע נשוא הבקשה, כמו גם עם גורמים אחרים, במידה ויתגלו כאלו. זאת, אגב אימוצו של מתווה למכר זכויותיהם של בעלי התפקיד as is where is, באורח אשר מטרתו המוצהרת להעביר את המלון, על התסבוכת המשפטית הכרוכה בו, לבעלותו של גורם סולבנטי. טוב יעשה הכונס, עו"ד דולב, בנסיבות אלה אם ישתף פעולה, דבר שימנע את הצורך בתוצאות שעלולות להיוודע לאי שתוף כזה, לרבות הפעלת שיקול דעת בדבר זהות הגורם שיבצע את המכר בפועל. בכל הנוגע לבעלי זכויות הקניין בדירות - הרי שבשלב זה, ונוכח העובדה כי לעת-עתה אין המדובר בהפקעה או מכר כפוי של זכויותיהם, הרי שזכותם עומדת להם לקבל עדכונים בלבד, ואין כל הכרח להופכם למשיבים או ליתן להם זכות וטו. אי לכך, ובמובן זה, דין ההתנגדויות וטענות הסף להדחות. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואבהיר, טרם אניח עטי: במלוא הכבוד הראוי ל"קדושתן" של זכויות הקניין שרכשו בעלי הדירות, הרי שהמצב הנוכחי, בו מצליח מיעוט של מתנגדים (ושמא, מתנגדים קבועים) לסכל כל פתרון וכל הליך לשיקום המלון, הינו בלתי נסבל ואינו יכול להמשך; כפי שהוער בהחלטתי זו, הרי שהמשכו של המצב הקיים עשוי להביא לכך כי העיריה תחליט, בסופו של דבר, להקריב את נשייתה ולפעול להרס המבנה הבעייתי, וזאת נוכח בעיות התברואה והסיכונים שהוא יוצר. במצב דברים כזה, ספק גדול עד כמה יעמדו למתנגדים השונים זכויותיהם בכדי למנוע את המהלך - ואין לי אלא לקוות כי כל הצדדים יתעשתו וימנעו מהגעה לסיום עגום שכזה לפרשה. בשולי הדברים אעיר; לא מצאתי בטענות הכונס כל התייחסות לבקשתה של העיריה למזער נזקים, בשלב הביניים, על-ידי היתר להציב שלטי פרסומת אשר יכסו מעט מחזיתות המבנה, יסתירו את חלקו ויפחיתו מעט את המראה הבלתי מרנין שהוא יוצר בלב העיר. על-פניו, ובהעדר כל נימוק נגדי, נראה כי עניין לנו בהצעה הגיונית, אשר מבקשת לייצר הכנסות ולמזער (ולו במעט) את הנזקים. אי לכך, אין לי אלא להעתר אף לסעד זה נשוא בקשת העיריה, כמבוקש. אי לכך, ובכפוף להערות נשוא החלטתי זו, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ונוכח טיב ההתנגדויות שהוגשו, ישאו הכונס, חברת גפנים יזמות בע"מ ועו"ד יהודית קנטור בהוצאות העיריה ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪ כל-אחד מהם. בית מלוןחדלות פירעון