קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה של נאשם לחזור בו מהודיה: בתיק זה הואשם הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1)+29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), אותה ביצע ביחד עם אחר - אלכסנדר בוגוסלבסקי שמו (להלן: "אלכסנדר"). לאחר שמיעת רוב עדי התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הוגש (בישיבת יום 22.2.11), כתב אישום מתוקן, שבעובדותיו נעשו תיקונים מסויימים, אך סעיף החיקוק נשאר כשהיה. הדיון נדחה לקבלת תסקיר שירות המבחן וכן תסקיר קרבן ולאחר שאלה התקבלו, נקבעה שמיעת הטיעונים לעונש ליום 26.6.11. ביום 26.6.11 ביקש הסנגור להרשות לנאשם לחזור בו מהודייתו וזאת - בטענה, כי מתסקיר שירות המבחן עולה שהנאשם אמר לקצינת המבחן, שהוא רק הפריד בין אלכסנדר לבין המתלונן. כן ציין הסנגור שהוא שוחח עם אימו של הנאשם, אשר טענה בפניו שהנאשם אמר לה שהוא לא עשה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום בו הודה. הנאשם עצמו טען בפניי, בישיבת יום 26.6.11, שהוא חתם על הסדר הטיעון מאחר שסנגורו הסביר לו שיותר טוב לקחת את העסקה, בה נקבע טווח ענישה, במקום שאחר כך יקבל עונש יותר ממה שמגיע לו. כן טען הנאשם בפניי, שהוא בא להפריד ולא בעט במתלונן אלא הוא עצמו קיבל מכות והוסיף: "... יצא שהנאשם השני בחוץ ואני אוכל את כל התיק הזה. הנאשם השני כמעט מחוץ לתמונה. שופטים אותו על סעיף אחר ואם זו אותה עבירה אני לא מבין למה שופטים אותו על סעיף של 14 שנה ואותי על סעיף של 20 שנה. הוא בן אדם שלא פעם ראשונה יושב בבית סוהר. אני פעם ראשונה בבית סוהר. אין לי עבירות. אין לי כלום." המאשימה מתנגדת לבקשה בטענה שלא מתקיימים חריגים המצדיקים היענות לה, כפי שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש העליון, שכן לא התקיים כל פגם ברצונו החפשי של הנאשם ובהבנתו, עת הודה בכתב האישום המתוקן. לטענת המאשימה, הנאשם מבקש לחזור בו מהודייתו, רק משום שהוא חש שטעה "בכדאיות העסקה" וזאת - בעקבות כך שבתיק בו הואשם אלכסנדר (להלן: "התיק האחר"), ניתנה (ביום 27.4.11), הכרעת דין, במסגרתה זוכה אלכסנדר מעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 329(א)(1)+29 לחוק העונשין) והורשע בעבירה חמורה פחות - גרימת חבלה חמורה בצוותא (עבירה לפי סעיפים 333 + 335 (א)(2) לחוק העונשין). לטענת ב"כ המאשימה, אין מדובר בהסדר טיעון שנולד בן רגע, זמן קצר לפני הדיון, אלא בהסדר שהינו פרי משא ומתן שארך מספר חודשים, בהם התקיימו מספר פגישות ושיחות בין הצדדים, כאשר הנאשם היה מיוצג, לאורך כל הדרך, ע"י עו"ד מקצועי ומנוסה. כן טען, שבמהלך ארבעת החודשים שחלפו בין הישיבה בה הודה הנאשם ובין הישיבה הנוכחית, לא טען הנאשם דבר נגד ההסדר, למרות שהיו בפניו מספר הזדמנויות בהן יכול היה לעשות זאת - בחודש מרץ, בעת שהעיד במשפטו של אלכסנדר ובאותו חודש - גם בדיון בפני בית המשפט העליון בנוגע להארכת מעצרו, שם הסכים הנאשם להארכת המעצר ולא כפר בחלקו במעשים ואף בעת שהוגשו מטעמו שתי בקשות לדחיית מועדי הטיעונים לעונש. בעקבות דברים אלה הסביר הסנגור שעל אף שהנאשם אישר, במשפטו של אלכסנדר, שהוא הגיע להסדר הטיעון, הוא סרב לאשר בפני בית המשפט חלקים נכבדים של ההסדר, כאשר כפר, למשל, בכל קשר של אלכסנדר לאירוע למרות שבכתב האישום המתוקן מצויין חלקו של אלכסנדר. לטענתו, ההזדמנות הראשונה של הנאשם לחזור בו מהודייתו היתה בפני שירות המבחן וכך הוא עשה. כן טען, שעקב הכרעת הדין בתיק האחר, נוצר מצב בו, כביכול, מדבר בית המשפט, לכאורה, בשני קולות. הסנגור ציין, כי אם אקבל את הבקשה לא תהיה לנאשם התנגדות שהמשפט ימשיך להישמע בפני בפניי. ב"כ המאשימה הבהיר, שאלכסנדר הורשע בעבירה חמורה פחות, רק משום הספק שהתעורר בלב בית המשפט, שמא הוא היה שיכור בעת ביצוע העבירה וטען שהמדינה איננה מקבלת הכרעה עובדתית זו. לאחר ששקלתי בדבר החלטתי לדחות את הבקשה. על פי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), ביהמ"ש רשאי להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". נימוקים אלה אינם מפורשים בסעיף, אולם התגבשו בפסיקה, בענין זה, מספר כללים, תוך שהובהר שיש צורך בנימוקים שמשקלם משמעותי. ראו, למשל, ע"פ 5583/08 - פלוני נגד מדינת ישראל . (לא פורסם, , ניתן ביום 13.4.2010). עיקר המשקל מושם על מצב בו, ממכלול הנסיבות בהן ניתנה ההודייה, טיב הייצוג שניתן לנאשם, או נסיבות אחרות "מתעורר חשש ממשי כי חרף העובדה שההודיה נמסרה בין כותלי בית המשפט, ועל אף ההנחה הרגילה לפיה הודיה כזו ניתנה באופן חופשי ומרצון, נפל בה פסול הנובע מפגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודיה, או מכך שהיא הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה". ראו: רע"פ 2292/08 אמסלם נגד מדינת ישראל (לא פורסם, , ניתן ביום 30.3.2009). גם הסיבה לכך שהנאשם החליט לחזור בו מהודעתו וכן השלב בו מבקש הנאשם להרשות לו לחזור מהודייתו - האם לפני גזר הדין או לאחריו, יכולים לבוא במכלול שיקולי בית המשפט בשקלו בקשה כגון זו. ראו, לענין זה, דעת הרוב בע"פ 3754/91 סמחאת נגד מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 798 (1991), שם נאמר, כי ככל שהנאשם סבור שהשיקולים שהביאו אותו להודות במויחס לו היו שגויים וככל ש"המטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם 'נימוקים מיוחדים' הנדרשים בסעיף 153(א) לחסד"פ". במקרה שבפניי, בהודייתו של הנאשם במסגרת הסדר הטיעון לא נפל כל פגם. הסדר הטיעון נערך בעת היות הנאשם מיוצג על ידי סניגור מקצועי ומנוסה והוא תוצאה של דין ודברים שנערך, ביישוב הדעת, בין הסנגור לבין הפרקליטות. בישיבת יום 22.2.11 הודיע הסנגור שהוא הסביר לנאשם את תוכן הסדר הטיעון ואת מהותו, שהוא קרא בפני הנאשם את כתב האישום המתוקן, שהנאשם הבין את תוכנו ושהוא מבקש להרשות לו לחזור בו מכפירתו ולהודות בכתב האישום המתוקן. הנאשם עצמו אישר בפניי כי אכן כך הדבר וכי זו בקשתו, ורק לאחר הדברים האלה הרשיתי לנאשם לחזור בו מכפירתו, קיבלתי את הודאתו בכתב האישום המתוקן והרשעתיו על פיו. לא נפל, איפוא, כל פגם בהודייתו של הנאשם ולמעשה, טענה זו לא הועלתה לא ע"י הסנגור וגם לא ע"י הנאשם עצמו. גם מכלול הנסיבות, כפי שהובא בפניי, אינו מטיל ספק כלשהו בנכונותה של ההודיה ואינו מצדיק מתן היתר לנאשם לחזור בו ממנה. ממכלול הנסיבות שהובאו בפניי עולה, שרצונו של הנאשם לחזור בו היום מהודייתו, אינו בשל כפירה אמיתית בחלקו במעשה, אלא בשל תוצאות הכרעת הדין שניתנה בעניינו של אלכסנדר. אמנם, הנאשם טען בפניי שהוא לא בעט במתלונן ושהוא רק הפריד, באמצעות ידיו, בין המתלונן לבין אלכסנדר, אולם נראה שדברים אלה נאמרים על ידו היום, בשל תחושתו שאין זה צודק שהוא יישא באחריות גדולה יותר מזו של שותפו לעבירה ובנסיון להשיג אותו "הישג" שהושג ע"י אלכסנדר, אשר זוכה מהעבירה החמורה, שעונשה (כפי שידע הנאשם לומר), 20 שנות מאסר והורשע בעבירה קלה יותר שעונשה (וגם זאת ידע הנאשם), הינו 14 שנים בלבד. למעשה, גם בפני שירות המבחן לא טען הנאשם שהודייתו איננה הודיית אמת ושהוא לא בעט במתלונן וכך נאמר, בענין זה, בתסקיר: "בהתייחסות לעבירה נשואת דיון זה, גנס מסר כי שהה במקום עם חבר, וטען בפנינו כי המעורבות שלו היתה מתוך תחושת מחויבות לחברו, אשר נחווה על ידו כמי שהיה במצוקה. גנס מסר כי פעל על מנת להפריד בין חברו למתלונן ועזב לדבריו את האירוע מבלי להתייחס למצבו של הנפגע. גנס טען בפנינו שלקיחת הסיכון ומעורבותו בעבירה, מושפעת מקודים תרבותיים שעדיין משמר אותם בסביבתו התרבותית טרם העלייה...". בהקשר לכך אציין, שהנאשם טען בפניי שהוא איננו דובר טוב עברית וקצינת המבחן לא הבינה אותו היטב וכן כי על פי בקשת הסנגור הוזמנה מתורגמנית לדיונים, אולם בעת דבריו בפניי, בישיבת יום 26.6.11, נוכחתי לדעת שהנאשם מדבר עברית טובה, באופן רהוט ושוטף וכי הוא כלל אינו מתקשה להבין את אשר נאמר לו בשפה העברית או להתבטא בשפה זו ולהסביר עצמו היטב. מהדברים האמורים בתסקיר שירות המבחן עולה, שהנאשם ניסה, כפי שמנסים נאשמים רבים המופנים לשירות המבחן, ליתן הסבר לעשיית המעשים ולהמעיט באחריותו לביצוע העבירה ע"י הטלת עיקר האחריות לביצועה על שותפו, במטרה לזכות בהקלה בעונש, אולם אין כאן חזרה מהודייתו במיוחס לו, או הכחשת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום המתוקן. ראוי לציין ולהדגיש, שלמרות שבפני שירות המבחן וגם בפניי, בישיבה האחרונה בה ביקש להרשות לו לחזור מההודיה, הודה הנאשם שאלכסנדר היה עימו (שהרי טען שהוא ניסה להפריד בין אלכסנדר לבין המתלונן), הרי כאשר הובא הנאשם (כחודש לאחר הודייתו בפניי), כעד תביעה במשפטו של אלכסנדר טען שם שהוא אינו זוכר אם אלכסנדר היה עימו, שאין הוא מכיר את המתלונן (למרות שהודה שם, כי בעבר נחקר בחשד שהרביץ למתלונן) וכן טען שהוא אינו זוכר את האירוע והוא אף לא ישב עם אלכסנדר בגן בו הוא אירע. כאשר נשאל, שם, במשפטו של אלכסנדר, שאלות לגבי הסדר הטיעון שנעשה בתיק זה אישר שסנגורו הסביר לו את הסדר הטיעון ואת התיקונים שנעשו בו ושהוא מודה בעובדות כתב האישום המתוקן, אולם חזר על כך שאלכסנדר לא היה עימו. כאשר הטיח בפניו הפרקליט: "אבל אמרת כעת שהודית בכתב האישום", השיב: "הודיתי בגללי. אני לא אמרתי שהנאשם היה איתי באותו יום, תראה לי איפה זה רשום". כאשר נאמר לו שכתוב בכתב האישום שהוא עשה את המעשה יחד עם אלכסנדר אמר: "מה ששם כתוב קשור לאלכסנדר הנאשם לא היה איתי בתיק, אני הודיתי למה שאני קשור לעבירה ואני יושב על זה" (ההדגשה אינה במקור). הנה כי כן, על אף שבמשפטו של אלכסנדר רצה הנאשם לחלץ את אלכסנדר מהאישומים המופנים כלפיו, חזר הנאשם, שם, על הודייתו בכתב האישום המתוקן. כאמור, רק לאחר שהתבררו לו פרטי הכרעת הדין בעניינו של אלכסנדר סבר הנאשם שהוא עשה מקח טעות וביקש לחזור בו מהודייתו. אינני סבורה שהנאשם רוצה הזדמנות להוכיח את חפותו, אלא סבורה אני שחפץ הוא בשינוי סעיף העבירה בה הואשם, הודה והורשע, כדי שלא יורשע בעבירה חמורה מזו בה הורשע שותפו, ולשם כך אין מתירים חזרה מהודיה. מצב דברים כזה אינו מהווה נימוק לאפשר לנאשם לחזור בו מההודיה וכבר נפסק כי המלצת סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה כי אי-הודיה עשויה לגרור עונש כבד יותר, איננה מהווה נימוק המצדיק מתן היתר לחזרה מהודיה. ראו: רע"פ 10705/05 מסיקה נגד מדינת ישראל (לא פורסם, , ניתן ביום 2.5.2006). בשולי הדברים אציין, כי אינני מקבלת את טענת הסנגור, לפיה דחיית הבקשה תיצור "דיבור בשני קולות". אלכסנדר הורשע באותם מעשים ועל פי אותן עובדות בהן הורשע הנאשם שבפניי, אלא שסעיף העבירה שונה לגבי אלכסנדר, לאור הספק שמא הוא היה שיכור, ספק שאינו קיים לגבי הנאשם אשר בפניי. התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה. ב"כ הצדדים ימציאו, לא יאוחר מיום 3.7.11, לפחות 3 מועדים מתואמים לפני הפגרה, לשמיעת טיעונים לעונש. המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים ותקבע תזכורת מעקב ליום 3.7.11. הואשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן, המסומן א/1 (להלן: "כתב האישום"), המייחס לו משפט פליליחזרה מהודיה