ההליך לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים, כבוד השופט רם וינוגרד, בת"א 6125/04, מיום 16.3.2005, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת התובעת, המבקשת בהליך דנן, למינוי מומחים רפואיים בעניינה, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפלת"ד"). החלטתי לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי"). רקע עובדתי 3. אלה בתמצית העובדות העיקריות הצריכות לעניין: ביום 5.5.2004 הגישה המבקשת, אורה קוזוקין (להלן- "המבקשת"), תביעה כספית, לפי חוק הפלת"ד, לבית משפט השלום בירושלים, כנגד המשיבה, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן - "המשיבה"). כעולה מעיון בכתב התביעה, המבקשת, ילידת 1981, נפגעה ביום 26.12.2002 בתאונת דרכים בקרית מלאכי. בעקבות התאונה, נגרמו למבקשת נזקי גוף, בין היתר, פגיעה בגב התחתון, פגיעה בכף הרגל ונזק נפשי, המתבטא בדיכאון קשה והיזקקות המבקשת לטיפול פסיכולוגי ותרופתי. כנטען בכתב התביעה, המשיבה הינה חברת הביטוח, אשר ביטחה, במועדים הרלוונטים לכתב התביעה, את הרכב בו נסעה המבקשת. 4. המבקשת צירפה לכתב התביעה בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. המשיבה, בתגובה לבקשה, התנגדה למינוי המומחים הרפואיים. בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 20.2.2005, הגישה המבקשת תשובתה לתגובה מטעם המשיבה, והמשיבה מצידה הגישה השלמת טיעון בענין מינוי המומחים כאמור. החלטת בית משפט קמא 5. בהחלטתו התמציתית מיום 16.3.2005 קבע בית משפט קמא כי לא נמצאה ראשית ראיה למינוי מומחים כלשהם בעניינה של המבקשת, ולפיכך דחה הבקשה. בהתייחסו למינוי מומחה בתחום האורתופדיה, קבע בית משפט קמא כי תלונות המבקשת בתחום האורתופדי הינן סובייקטיביות, וכי למעט רגישות שנמצאה בבדיקתה, לא נמצאה כל מגבלה בתנועה. בית משפט קמא הוסיף והדגיש כי הרופאים ציינו כי המבקשת סובלת ממחלה בשם קוקסידיניה כמקור לכאביה. בהתייחסו למינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה, קבע בית משפט קמא כי לא נמצאה ראשית ראיה, ובהתייחסו למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה, קבע בית משפט קמא כי הבקשה מסתמכת על שני מסמכים, המלמדים כי המבקשת סובלת מדיכאון מזה שנים מספר, כי ההחמרה במצבה של המבקשת חלה שבעה חודשים קודם לחודש פברואר 2004 וכי לא מצוין במסמכים כי התאונה הינה בסיס להחמרה האפשרית כאמור. טענות הצדדים 6. לטענת המבקשת שגה בית משפט קמא בהחליטו לדחות הבקשה למינוי מומחים רפואיים, לקביעת נכותה הרפואית של המבקשת. בהתייחסה למינוי מומחה בתחום האורתופדיה, טענה המבקשת כי המסמכים הרפואיים, אשר צורפו לכתב התביעה, מלמדים כי בעקבות התאונה סבלה המבקשת, באופן מתמשך ועקבי, מכאבים בגב התחתון ובכף רגלה השמאלית, בעטיים נזקקה לטיפולים פיזיותרפיים וביקרה במרפאת כאב. יתרה מזאת, ציון הפתולוגיה "קוקסידיניה", במסגרת האבחון שנעשה למבקשת על-ידי רופאת המשפחה, אינו אלא ממצא קליני, המגדיר מקור כאב באזור עצם הזנב במקרים בהם מקור הכאב אינו נראה ברנטגן, ולא כפי שקבע בית משפט קמא, כאילו המדובר במחלה, אשר אינה קשורה לתאונת הדרכים. בהתייחסה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה, טענה המבקשת כי החלה לקבל טיפול תרופתי לבעיותיה הנפשיות אך לאחר קרות התאונה ובעקבותיה, כעולה מהמסמכים, אשר צורפו לכתב התביעה. לטענתה, מעולם לא סבלה, קודם לתאונה, מדיכאון או מבעיות נפשיות כלשהן, וממילא אין כל תיעוד רפואי לסתור טענותיה. 7. בסכמה בקשתה, טענה המבקשת, כי במסמכים שצורפו לכתב התביעה יש משום ראשית ראיה לטענותיה ולקשר שבין התאונה לנזקיה הנטענים, המצדיקים מינוי המומחים הרפואיים בעניינה. 8. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין במסמכים הרפואיים שצירפה המבקשת לכתב התביעה, כדי ללמד על ראשית ראיה בדבר קיומה של נכות רפואית, שנגרמה למבקשת בעקבות התאונה. בהתייחסה למינוי מומחה בתחום האורתופדיה, הוסיפה המשיבה וטענה כי כל הבדיקות שנערכו למבקשת היו תקינות וכי נמצא כי היא סובלת מקוקסידיניה, מחלה אשר אין בינה לבין התאונה מאומה. יתרה מזאת, תלונות המבקשת בדבר כאבים קדמו למועד קרות התאונה. בהתייחסה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה, טענה המשיבה כי המסמך הרפואי הראשון, המלמד על בעיה נפשית ממנה סובלת המבקשת, הינו מאוחר למועד קרות התאונה, אך בחלוף 8 חודשים, וכי מכל מקום אין ביתר המסמכים כדי ללמד על קשר סיבתי בין תלונות המבקשת, כאמור במסמכים הרפואיים, לבין התאונה. דיון 9. תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, המסדירה סוגיית מינוי מומחה רפואי בתובענה לפי חוק הפלת"ד, מורה בסעיף קטן (ב) כדלקמן: "(ב) לא אושפז הנפגע במוסד רפואי או שהוא טוען לנכות או לענין נושא רפואי אחר שאינם מתבטאים בסיכומי המחלה, יצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו ושיש בו ראיה לענין טענותיו." 10. בית המשפט העליון בהידרשו לפרשנות שיש ליתן להיגד "מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו ושיש בו ראיה לענין טענותיו" קבע כי די בכך שבמסמכים הרפואיים, שצירף התובע לכתב התביעה, תהא ראשית ראיה לנכות לה טוען התובע, כדי להצדיק מינוי המומחה הרפואי (רע"א 1619/93 אליהו נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89). דהיינו, די בקצה חוט, הנלמד מהמסמכים הרפואיים, אשר יצדיק בירור מקצועי מלא של השאלה האם בעקבות התאונה סובל התובע מנכות רפואית, צמיתה או זמנית. הטעם העיקרי לכך נעוץ במאפייניה הייחודיים של תובענה לפי חוק הפלת"ד, הקובעים, בין היתר, כי מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט הינו הדרך היחידה העומדת בפני תובע להוכחת נזקיו הנטענים, בעטיה של תאונת הדרכים. עמד על כך השופט ת' אור, ברע"א 1338/90 שיק נ' מטלון, פ"ד מד(2), 216, בעמ' 219-220, כהאי לישנא: "על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז-1986, אין עומדת לנפגע בתאונת דרכים האפשרות להוכיח את טענותיו בענין שברפואה על ידי הבאת ראיות מטעמו. הדרך העומדת בפניו היא לבקש מינוי מומחה או מומחים רפואיים. דחית בקשתו למינוי כזה יש בה, על כן, לסגור בפניו את הדרך להוכיח שנותר עם מום או נכות כתוצאה מהתאונה, או כל ענין אחר רפואי. בנסיבות אלה, אין מקום לדחות בקשה למינוי מומחים רפואיים, כשקיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה." ואכן, בשל החשש שמא ייגרם לתובע עוול ותקופחנה זכויותיו, שבו בתי המשפט ואימצו ההלכה דלעיל, לפיה, די בראשית ראיה בדבר קיום נכות בתחום רפואי מסויים, כדי שבית המשפט ייעתר לבקשה למינוי מומחה רפואי בתחום זה, לבחינת טענות התובע. 11. ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, עתרה המבקשת למינוי מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. אדון בשאלת הצורך במינוים כסדרם. א. באשר למינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, קבע בית משפט קמא כי לא עלה בידי המבקשת להניח ראשית ראיה להוכחת נכותה הנטענת. בית משפט קמא סמך מסקנתו בקובעו כי תלונות המבקשת הינן סובייקטיביות וכי כעולה מהמסמכים הרפואיים, המבקשת סובלת ממחלת הקוקסידיניה, המהווה המקור לכאביה. אין בידי לקבל עמדה זו. כעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה, מיד לאחר קרות התאונה נבדקה המבקשת בבית החולים קפלן, שם אובחנה כסובלת מפגיעה מסוג "צליפת שוט" (Whiplesh injury). בהעדר ממצא פתולוגי, למעט רגישות בצוואר, שוחררה המבקשת לביתה, בלא שאושפזה, עם המלצות למנוחה ולמעקב רופא קופת החולים. בחלוף כחודש ימים פנתה המבקשת לרופא המשפחה בטענה כי היא סובלת מכאבים בגב התחתון ובכף רגלה השמאלית. בממצאי הבדיקה נקבע "רגישות במישוש בגב התחתון ובאיזור של סקרום. רגישות במישוש בכף רגל שמאלית באספקט לטרלי, באיזור של 5-4MT-". יתרה מזאת וכעולה מהמסמכים הרפואיים, המבקשת הוסיפה וביקרה פעמים מספר במרפאה אורתופדית, לרבות הפניה לטיפולים פיזיותרפיים וקבלת טיפולים כאמור. במסמך רפואי מיום 28.7.2003, בחלוף שבעה חודשים ממועד קרות התאונה, צוין כי המבקשת "היתה מעורבת בת"ד כשמאז סובלת מכאב בעצם הזנב בתדירות אחת לשבועיים". בבדיקה נקבע כי "אין ממצא חיצוני כולל לא סינוס פילונידלי קיימת רגישות על פני עצם הזנב הן בבדיקה חיצונית, והן בבדיקה רקטלית." ובהמשך "הכאבים בסבירות ביותר הוא קוקסידיניה פתולוגיה המטופלת סימפטומתית ומאחר ולא נמצא פתרון במסגרת אורתופדיה אמליץ להפנות למרפאת כאב." בית משפט קמא דחה, כאמור, הבקשה למינוי מומחה בתחום האורתופדיה, בין היתר, בקובעו כי רופאי המבקשת ציינו מחלה בשם קוקסידיניה כמקור לכאביה. דא עקא, אין בקביעת הפתולוגיה כאמור על-ידי רופאי המבקשת כדי לשלול זיקתה לתאונת הדרכים. יתרה מזאת, בנסיבות דנן, בהן המונחים הרפואיים, העולים מהדוקומנטציה הרפואית, אינם נהירים לבית המשפט, מתחדד הצורך במינוי מומחה רפואי, אשר הידע הרפואי הינו נחלתו, לסייע בידי בית המשפט בשאלת קיומו של חשש לפגיעה של ממש במבקשת וזיקתה לתאונת הדרכים (ראו: פס"ד שיק, בעמ' 219; רע"א 3497/98 חנן רזין נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נב(5), 136, בעמ' 138-139). פועל יוצא, בשלב זה של הדיון ולאור המסמכים הרפואיים, אשר צורפו לכתב התביעה, סבורני כי אין לשלול קיומה של פגיעה אורתופדית כנטען. מסקנתי היא כי המבקשת הניחה תשתית מספקת לצורך מינוי מומחה רפואי בתחום זה. ב. באשר למינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, סבורני כי יש לאמץ הפרקטיקה המקובלת בבתי המשפט, ולהורות כי המומחה הרפואי בתחום האורתופדיה יחווה דעתו בשאלה האם יש צורך במינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה. ג. באשר למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, סבורני כי אף בענין זה שגה בית משפט קמא, בהחליטו לסרב למינוי מומחה כאמור. במסמך רפואי מיום 25.8.2003, אשר ניתן בחלוף כשמונה חודשים ממועד קרות התאונה, צוין כי "המטופלת סובלת מדיכאון קשה, לפני הטיפול היתה בחוסר כוחות, בשל הדיכאון התבטא בחוסר ריכוז, חוסר שינה, תיאבון ירוד, כאבי גב, חוסר הנאה. כעת הוחל בטיפול תרופתי." ובמסמך רפואי מיום 24.2.2004, בחלוף כשנה וחודשיים ממועד קרות התאונה, ציין הרופא כי המבקשת סובלת מדכאון "מספר שנים" וכי "מזה שבעה חודשים מטופלת ע"י סרוקסאט". כמו כן, הוסיף הרופא וציין כי "היתה הטבה לאחר התחלת הטיפול, לאחרונה שוב החמרה במצבה - לא ישנה בלילות, תאבון ירוד, לא מרוכזת, חולשה, לא מבקשת בלימודים." בנסיבות אלה, סבורני כי יש בדוקומנטציה הרפואית ראשית ראיה לנזק נפשי, הנטען על-ידי המבקשת. המבקשת החלה מקבלת טיפול תרופתי לאחר קרות התאונה ולא עלה בידי המשיבה, לסתור בשלב זה, זיקה אפשרית בין התאונה להיגרם הנזקים הנפשיים הנטענים. לא למותר להוסיף ולציין כי קיימת גישה המכירה בייחודיות המאפיינת את תחום הפסיכיאטריה, לפיה בשל המימד הסובייקטיבי בנכות זו, פעמים רבות הנפגע ממתין בפנייה לקבלת טיפול, זמן רב יותר מאשר במקרה של נכות בעלת מאפיין אובייקטיבי יותר (ראו: רע"א 911/03 סעאת מרים נ' סעאת ניסים ואח', תק-על 2003(1) 709, בפסקה 4 לפסק הדין). מסקנתי היא כי המבקשת הניחה תשתית מספקת לצורך מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. סוף דבר 12. דין הערעור להתקבל. התיק יוחזר לבית משפט השלום בירושלים, אשר ימנה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה ומומחה רפואי בתחום האורתופדיה, אשר יתבקש לחוות דעתו גם בשאלת מינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה. 13. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט סך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. מומחהתאונת דרכיםערעורמינוי מומחה