קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת נאמנים להסדר הנושים לצמצם את הסכום המוחזק בקופת ההסדר: הסוגיה העומדת להכרעה, בנסיבות המקרה, נוגעת להיקף ומשך פרישתו של סעד עיכוב ביצוע. זאת על רקע חלוף הזמן, והשפעתה של התארכות התקופה על חלק מן הגורמים הנוגעים להליך. כמו גם דרכם - אף על מאזן הנוחות, אשר עומד ב"לב ליבם" של השיקולים ששוקלת ערכאה שיפוטית בבואה להחליט אם ליתן עיכוב ביצוע או לסרב לתיתו. הפרשה נשוא המחלוקת שבפני, ראשיתה בתביעה מאוחרת, בהיקף עצום, של רשויות המס מנאמני קלאבמרקט. הלכה למעשה, דרשו רשויות המס במפגיע לחזור לקופת ההסדר (ולפי אחת החלופות שהעלו, אף במעמד מועדף של "הוצאות הקפאה"). זאת, נוכח העובדה כי רשויות המס נאלצו, בהתאם להלכה שקבע בית המשפט העליון, להכיר ב"חוב האבוד" של ספקים ששילמו מע"מ עבור עסקאות שלא קיבלו את תמורתן, אלא אך במאוחר ובאורח חלקי. לשון אחר; הלכה זו של בית המשפט העליון, אשר דומה כי היתה לצנינים בעיני רשויות המס, חייבה אותן לשלם החזרים לספקים בגין רכיב המע"מ ששולם, וזאת בהתאם לחלק מן החוב העיקרי של החברה הקורסת לספק שלא שולם בהסדר הנושים, והפך הלכה למעשה ל"חוב אבוד". כך למשל, אם בענייננו צפוי לנושים הרגילים דיבידנד בשיעור של כ-48%, הרי שההחזר לו הם זכאים מרשויות המס מחושב בהתאם ל-42% של החוב שאינם מכוסים, והופכים ל"חוב אבוד" נוכח הקביעה בהסדר הנושים הרואה בדיבידנד מיצוי זכותם של הספקים אל מול החברה הקורסת. רשויות המס, אשר ככל הנראה לא השלימו עם מצב דברים זה, ניסו הלכה למעשה לעוקפו באמצעות תביעה לחזור אל קופת ההסדר בגין חיוב זה שנכפה עליהם. נסיון זה של רשויות המס נדחה על-ידי בהחלטה שניתנה ב-1.1.2007. לצורך ענייננו, אזכיר בקצרה כי הטעמים המרכזיים לדחיה היו: ראשית: העובדה כי עמדת רשויות המס נראתה כנסיון לעקר מתוכן את ההלכה שפסק בית המשפט העליון בעניין אלקה. תחת להשלים עם הקביעה כי עליהם ליתן לספקים החזר חלקי של מס בגין החוב האבוד, דרשו רשויות המס לחזור בעניין זה אל קופת ההסדר - אשר אינה אלא קופה המיועדת לתשלום לאותם נושים עצמם (!). קרי, תחת להשלים עם ההלכה שפסק בית המשפט העליון ככתבה וכלשונה, נקטו רשויות המס - ולמעשה המדינה - בשיטת "יד ימין נותנת ויד שמאל לוקחת". שנית: כי עצם ההעתרות לדרישת רשויות המס עשויה ליצור "מעגל שוטה", לפיו הדרישה המאוחרת תשפיע על אחוז הדיבידנד המשולם לספקים, ואי לכך - לפי הלכת אלקה - אף על אחוז ההחזר שהם רשאים לתבוע מרשויות המס; דבר זה יביא את רשויות המס להגדיל את התביעה מקופת ההסדר, וחוזר חלילה. רשויות המס סירבו להשלים עם החלטתי זו, ובשלהי 2007 הגישו ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת זו, ניתן על-ידי בפברואר 2008 עיכוב ביצוע, אשר אילץ הלכה למעשה את הנאמנים "לשריין" בקופתם סך של כ-48 מיליון ₪. סכום שהינו שווה ערך לחלופה המקסימלית לפיו תבעה רשות המיסים - זו אשר מעמידה את תביעתה הנוספת (והלא מוצדקת, לשיטתי) במעמד של "הוצאות הקפאה". אעיר, להסרת ספק, כי הסיבה לסעד עיכוב הביצוע דנן אינה בשום פנים ואופן "סיכוייו הגבוהים של הערעור להתקבל"; נהפוך הוא. הסיבה בגינה ניתן עיכוב הביצוע לא היתה אלא אחת - העובדה הבלתי שנויה במחלוקת, כי אם יחלקו הנאמנים את הכספים לנושים השונים, יהיה כמעט בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו, דבר שיעמיד את רשויות המס בפני מעין "מעשה עשוי"; הא ותו-לא. אלא מאי? השנים חלפו, והכרעה בערעור - אין; אמנם, בית המשפט העליון טרח והעביר את הערעור לדיון בפני מותב מורחב, אולם מן הטענות שהעלו הצדדים בפני אני למדה, כי הדיון האחרון שנערך בבית המשפט העליון בעניין הערעור, נערך לפני למעלה משנתיים (!), אולם הכרעה - איין. זאת, כאשר ביני לביני חלפו כמעט שלוש וחצי שנים. מצב זה הביא לכך, כי סכום כסף בן כמעט 50 מיליון ₪, מונח במשך שנים כאבן שאין לה הופכין בקופת הנאמנים, בעוד אלו האחרונים מנועים מלחלקו לספקים. כך במרוצת הזמן הגיעו תלונות הולכות ורבות מצד ספקים המחכים לכסף. ביניהם ספקים אשר - כך עולה לכאורה - מצבם הכלכלי אינו שפיר, והם מתנדנדים בין קיום לקריסה, והם זקוקים לכספים באורח שהפך דחוף יותר ויותר ככל שחלף הזמן, והחלטה בערעור אין. על רקע מצב בעייתי זה, הגישו הנאמנים את בקשתם הנוכחית, העותרת לצמצם את הסכום המוחזק בקופה ל-21 מיליון ₪ בלבד, סכום אשר מתאים לחלופה בו יקבל בית המשפט העליון את הערעור, אך לא בחלופה ה"מקסימלית", המעמידה את ההחזר לרשויות המס במעמד של הוצאות הקפאה. קרי, מצב בו תחשב התביעה לחוב עבר (נוכח העובדה כי היא מבוססת בעצמה על חבויות העבר של החברה כלפי הספקים-נישומים). אלא, שחרף העובדה כי רשויות המס עצמן, במסגרת הדיון בבית המשפט העליון, הודו כי החלופה הנכונה או המסתברת יותר, אף לשיטתן, אינה החלופה המקסימלית של "הוצאות הקפאה", אלא חלופה זו, החלקית, הרי שבפני בחרו רשויות המס "לעמוד על שתי רגליים אחוריות" ולהתנגד לכל שחרור סכומים ולכל הקלה בסעד עיכוב הביצוע, זאת חרף הנזקים הקשים הנגרמים לספקים מידי יום ביומו. בדיון שנערך, ניסיתי לשווא להביא את הצדדים להסכמה, הגדילה באת-כוחן המלומדת של רשויות המס, והגדירה את הטענה על הנזקים שנגרמים לספקים כ"דמגוגיה" (!). כך פשוטו כמשמעו. להשלמת התמונה, הרי שלא קיבלתי תשובה מספקת מבאת-כוחן של רשויות המס תשובה מספקת לשאלה, מדוע היא עומדת על חלופה מקסימלית שאף מן הטיעונים שהעלו הרשויות עצמן בפני בית המשפט העליון, דומה כי הסיכוי לקבלתה אינו גדול. זאת ועוד; רשויות המס לא טרחו להכחיש כלל ועיקר טענה חמורה ביותר שהועלתה במהלך הדיון לפיה רשות המיסים הגדילה לעשות, ומחלקת לבעלי תפקיד "חוזרים", בהם היא מתעלמת הלכה למעשה או שמא מבקשת לאיין את השפעת פסק-הדין משנת 2007, וזאת חרף העובדה כי לעת-עתה לא נהפך בבית המשפט העליון. לא זו בלבד, אלא שבאותם חוזרים עומדת רשות המס על הדרישה ל"הוצאות הקפאה" - וזאת חרף העובדה כי בבית המשפט העליון הבהירה אף היא עצמה את עמדתה בדבר סיכוייה של אותה חלופה. אני סבורה, עם כל הכבוד כי מעשה שכזה הינו בבחינת עזות מצח, וביתר שאת נאמרים הדברים כאשר מדובר בזרוע של המדינה כמו רשות המיסים. במלוא הכבוד הראוי, התנהלות זו של רשות המיסים אינה ראויה, ויש בה - ואני זהירה בלשוני, משום התעלמות, אם לא שכחה מוחלטת של העובדה כי עניין לנו ברשות מנהלית המחוייבת ברמה גבוהה של תום-לב וזהירות. זאת ועוד; בכובעה כמייצגת לא רק של הקופה, אלא גם של האינטרס הציבורי, הרי שרשויות המס בחרו לשכוח, כי במסגרת זו חובה עליהן אומנם ליטול את המגיע להן, אך זאת תוך המנעות ככל האפשר מגרימת נזק ללא צורך; וזאת בבחינת "הרועה הטוב גוזז את צאנו, לא פושט את עורו מעליו". בנסיבות המקרה, קשה להשתחרר מן התחושה כי רשויות המס, אשר לא רוו נחת, בלשון המעטה, מהלכת אלקה שנפסקה בבית המשפט העליון, יצאו ל"מלחמה עקרונית" שמטרתה לעקר הלכה זו מתוכן. זאת, תוך שאין הן בוחלות בשום אמצעים, ואף אינן נותנות דעתן כלל ועיקר על מיהות הנזקים והנפגעים באותו קרב משפטי עקרוני שהן מנהלות על גב הספקים. עניין זה ניכר במיוחד באורח בו מתעקשות רשויות המס להותיר את עיכוב הביצוע בתוקפו אף לגבי חלופה אשר אף לשיטתן, סיכויה להתקבל אינם גבוהים, וזאת תוך אדישות מוחלטת לנזק שנגרם לספקים בעקבות התעקשות זו. במלוא הכבוד הראוי, התנהלות זו לא אוכל לקבל; בלא לקבוע מסמרות בדבר הרי אף אם יתכן ואולי ניתן היה לצפות להתנהלות כזו מבעל דין פרטי, אינטרסנט מעצם טיבו אשר אינו שוקל ואין מצופה ממנו שישקול מאומה מלבד טובת כיסו הפרטי, הרי לא כך צריכה להתנהל רשות ממלכתית, וודאי שלא רשות בעלת מעמד וסמכויות מרחיקות לכת, אשר תפקידה לסייע למשק בכללותו. זאת ועוד; עיכוב ביצוע נשקל, כזכור, במידה רבה (אם לא עיקרית) בהתאם למאזן הנוחות, קרי - מאזן הנזקים הצפויים לכל אחד מן הצדדים ממתן או אי-מתן עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. זאת, כאשר יתכן בהחלט כי חלוף הזמן עשוי לשנות את המאזן, כאשר מחד גיסא מסתבר כי נזקו של צד אחד גדול מכפי שנחזה (או לחלופין, כמו במקרה הנוכחי, גדל והולך בהדרגה ככל שחולף הזמן), ואילו נזקו של הצד האחר נמוך יותר מכפי שטען תחילה. דברים אלו יפים מכח קל וחומר, מקום בו סעד שנחזה על-פניו כמיועד לתקופה סבירה, נמשך במשך כשלוש וחצי שנים (!)ואין לדעת מתי יסתיים.נקל לראות, כי איזון אינטרסים זה, כפי שהוא משתקף עכשיו - למעלה משלוש שנים לאחר שניתן סעד עיכוב הביצוע, נוטה יותר ויותר לטובת הספקים, ופחות ופחות לטובת המדינה. מצד אחד, אין כל צורך להכביר מילים על נזקם של ספקים רבים, מהם ספקים קטנים יחסית שלא ניחנו בחוסן כלכלי גדול, מכך כי לא רק שניזוקו קשות בקריסה עצמה, אלא שאף חלק מן הדיבידנד החלקי המגיע להם מתעכב במשך שנים. לעומת זאת, ניצבות רשויות המס, שלא רק שהן מעצם טיבן "מפזר נזק" יעיל וטוב בהרבה, אלא שעולה רושם כי הן מתעקשות על הותרת מלוא הסכום בקופה מתוך שיקולים משפטיים טקטיים גרידא, שלא לומר נוקשות (אשר אין ספק, כי בעיני הספקים היא גובלת בשרירות לשמה) - וזאת חרף העובדה כי אף לשיטתן, ספק אם החלופה הנכונה היא הקניית מעמד של הוצאות הקפאה לתביעתם מן הקופה. די בכך, למעשה, כדי לקבל את בקשת הנאמנים, וזאת תוך תהייה מדוע וכיצד הגענו למצב כי החלטה כה מסתברת לא התקבלה על-אתר בידי הצדדים, ונזקקה להכרעה שיפוטית כלל ועיקר. מן הראוי להעיר אף זאת, בשולי הדברים; הלכה פסוקה היא, כי מבקש עיכוב ביצוע, כמוהו ככל מתדיין המבקש סעד מן הצדק, המסור לשיקול דעתו של בית המשפט, חייב לבוא לבית המשפט "בידיים נקיות"; כך אף מתדיין פרטי, קל וחומר אחת מרשויות המנהל. ספק גדול בעיני, האם בנסיבות המקרה עמדו רשויות המס בדרישה זו - ודי אם אזכיר את החוזר שחילקו לבעלי תפקידים, כנסיון "לסגור את מכסה הארון" על החלטת בית המשפט המחוזי עוד בטרם התקבל הערעור; את ההתעלמות המוחלטת מנזקו של הצד האחר, כמו גם את הלחצים שהפעילו על כונס הנכסים הרשמי שלא למסור עמדה המתנגדת לדרישותיהן הבעייתיות, זאת תוך שימוש ככל הנראה ב"צינורות פנימיים" ובלחצים "תוך מערכתיים" שאינם למן העניין. להבהרת נקודה זו, אוסיף ואבהיר, כי נשתכח מרשויות המס, ככל הנראה, כי לא בכל מקרה חייבים גופים הקשורים בשלטון לדבר ב"פה אחד" - (והכוונה לכונס הנכסים הרשמי) - וזאת במיוחד נוכח העובדה, כי כונס הנכסים הרשמי מופקד, על-פי דין ובאורח חד-משמעי, על הגנה על הנושים הלא מובטחים בהליכי חדלות פרעון, הכל כמובן בגבולות הדין. ספק גדול בעיני האם הפעלת לחצים ומניעת הכונס הרשמי מלפעול כראוי ובלא מורא במסגרת סמכותו ותפקידו, עומדת בעקרון תום הלב ובדרישת "הידיים הנקיות" הנדרשת בנסיבות המקרה; ואין לי אלא להצר על כך. סוף דבר; דין הבקשה להתקבל, באורח זה שצו עיכוב הביצוע מצומצם לסך של 21 מיליון ₪ בלבד, כבקשת הנאמנים. אני ערה לעובדה כי בסוג בקשות זה של עיכוב ביצוע או ביטולו אין זה חזון נפרץ להטיל הוצאות. עם זאת, לא יכולתי שלא להביא בין שיקולי את התנהגות רשות המס; קרי, הדרך בה בחרו רשויות המס, מטעמים טקטיים, להתעלם מנזקם ההולך וגובר של הנושים מידי יום ביומו ולהעמיד סכום עתק בקופה במשך שנים. זאת בהתאם לחלופה אשר אף לשיטתם ספק אם סיכוייה להתקבל גבוהים. אשר על כן ונוכח העובדה כי מדובר ברשות מרשויות המדינה המחוייבת בחובות מוגברות של תום לב וזהירות, ישאו רשויות המס בהוצאות הנאמנים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 100,000 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. נאמנות