קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת צד שלישי למנוע בוררות / התנגדות לבוררות על ידי מי שאינו צד להליך (צד ג): האם יש להיעתר לבקשת צד שלישי למנוע משני צדדים לקיים ביניהם הליך בוררות, מחמת טענה לקיומו של מעשה בית-דין? והאם יש ליתן סעד האוסר על הצגת מצגים הסותרים ממצאיו של פסק-דין חלוט? אלה השאלות הניצבות במוקד ההליך שבפני. משיב 1, מר דוד סגל (להלן - סגל), ומשיבה 5, פנינת מלכי ישראל בע"מ, הסכימו כי סכסוך שנתגלע ביניהם בנוגע לזכויות בקשר לנכס, המוכר בשם "מכון גולד" ברחוב הטורים פינת רחוב מלכי ישראל בירושלים וידוע כחלקה 151 בגוש 30078 (להלן - הנכס), יתברר בהליך בוררות בפני משיבים 2-4. הסכמה זו באה על רקע רישום מלוא זכויות הבעלות בנכס על שמה של משיבה 5 ביום 7.8.08 ופנייתו של סגל למשיב פורמלי 6, בית-דין צדק לכל מקהלות האשכנזים שעל-ידי העדה החרדית (להלן - בד"ץ), ביום 18.8.08 בבקשה דחופה למתן צו מניעה, בטענה כי יש לו זכויות בקשר לנכס. בד"ץ הפנה את הצדדים לבוררות זבל"א (זה בורר לו אחד) ובהמשך לכך חתמו הצדדדים על "שטר ברורין". עוד קודם שמסרו סגל ומשיבה 5 את ההכרעה בסכסוך ביניהם לבוררות, החל מתנהל בבית-משפט השלום בירושלים הליך נפרד בין סגל לבין חברה אחרת, גולדמן טראמפ בע"מ (להלן - גולדמן טראמפ), שבגדרו ביקשה גולדמן טראמפ, כי יוצהר שלסגל יש זכויות בקשר לנכס, שאותן הוא שיעבד לטובתה (ה"פ (ירושלים) 783/05; להלן - תביעת גולדמן טראמפ). בפסק דינו מיום 10.1.10 ניתח בית-משפט השלום (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) את המערכת ההסכמית, שעל בסיסה נטען כי לסגל זכויות בקשר לנכס, וקבע כי סגל ויתר על זכויות אלה עוד ביום 31.7.03, ולכן מישכונן לטובת גולדמן טראמפ הוא משכון ריק מתוכן. בסיכומו של פסק-הדין קבע בית-משפט השלום באופן מפורש, כי בעת ההתקשרות בהסכם עם גולדמן טראמפ לא היו לסגל זכויות כלשהן בקשר לנכס, וממילא גולדמן טראמפ לא רכשה זכויות אלה מסגל ואין באפשרותה לממשן (להלן - פסק-הדין). לאחר המועד שבו ניתן פסק-הדין ובהמשך לחתימת סגל ומשיבה 5 על שטר ברורין, התקיימו בין צדדים אלה בשנת 2010 מספר ישיבות בפני הבוררים המוסכמים. הליך הבוררות טרם הסתיים. לאחר שהחל ההליך דנא טענה משיבה 5 בפני הבוררים, כי בשל חלוף הזמן הליך הבוררות פקע. ואולם, לאחר משלוח הודעה זו זומנו הצדדים לישיבת בוררות נוספת, ובתוך כך קבע הבורר מטעם הבד"ץ, כי אם אחד מהצדדים לא יופיע לדיונים העתידיים, יתקיים דיון גם בהיעדרו. היוזמה להגשת ההליך דנא היתה של המבקשת, אנגיטל פרופרטיס למיטד (להלן - המבקשת או החברה), שעתרה במסגרת המרצת הפתיחה למתן סעדים הצהרתיים שונים, לרבות סעד הצהרתי, לפיו פסק-הדין מהווה מעשה בית-דין שיש בו כדי למנוע ממשיבים 1 ו-5 לנהל הליך בוררות בשאלת הזכויות בנכס. בנוסף, התבקש סעד המורה לסגל למשוך התנגדויות שהוגשו מטעמו לגופי תכנון בקשר לתוכנית מתאר מקומית המתייחסת לנכס, מחמת סתירה בין טעמי ההתנגדויות לבין ממצאי פסק-הדין, וכן סעד המורה על-פינויו של סגל מהנכס. הבנת טענותיה של המבקשת מחייבת סקירה של הרקע העובדתי שביסוד ההתקשרויות השונות בין הצדדים להליך זה. רקע עובדתי ביום 26.2.01 הוקמה המבקשת באיי הבתולה הבריטיים וביום 29.3.01 נרשמה כחברה זרה בישראל. 70% ממניות המבקשת הוחזקו בידי מר אברהם לסר (להלן - לסר) ו-30% הנותרים ממניות החברה הוחזקו בידי סגל. כפי שמתואר בפסק-הדין, והצדדים אינם חלוקים בנקודה זו, מטרת הקמת המבקשת הייתה רכישת הנכס, השבחת המקרקעין, בנייה עליהם ושיווק הפרוייקט ברווח. ביום 24.9.01 נרשמו זכויות הבעלות בנכס על שם החברה המבקשת. רכישת הנכס מומנה באמצעות הון עצמי של לסר ומשכנתא שניתנה לחברה המבקשת. ביום 24.10.01 נחתם בין לסר לבין סגל הסכם, שלפיו לסר יעביר לנאמן החברה המחאות לפקודת סגל, ובתמורה יעביר סגל לידי הנאמן את כל המניות והזכויות שיש לו בחברה, למעט 7% אשר יוותרו בידיו של סגל ובבעלותו (ראו: סעיף 5 בנספח ב' לנספח 13 להמרצת הפתיחה). סעיף 13 להסכם זה קבע, כי במקרה שבו ההמחאה האחרונה לא תכובד, יהא זכאי סגל להחזיק סך של 14% ממניות החברה. הואיל וההמחאה האחרונה לא נפרעה במועד, טען סגל לזכותו ב- 14% ממניות החברה. כעולה מפסק-הדין, ביום 31.7.03 שיגר סגל לנאמן החברה שני מסמכים חתומים בידו: האחד הוא הסכם הלוואה על סך 40,000 דולר מלסר לסגל; והשני הוא כתב התחייבות והצהרה, שבגדרו הצהיר סגל כי אין לו שום זכות או זיקה לנכס ולמבנים שבו, וכי הוא מסמיך את הנאמן לפעול לשם כך שמלוא הזכויות בקרקע ובמבנים שבנכס יהיו ברשות לסר (להלן - כתב הויתור). בבית-משפט השלום כפר סגל בתוקפו של כתב הויתור, הואיל וטען כי הויתור על זכויותיו בנכס היה מותנה בקבלת ההלוואה מלסר, אך זו לא יצאה לבסוף לפועל. בהקדמת העגלה לסוסים יאמר כבר כעת, כי בית-משפט השלום דחה את הטענה וקבע כי כל אחד משני המסמכים עומד בזכות עצמו, וכי אין כל עדות לכך שהם תלויים זה בזה. כן מצא בית-המשפט, כי אפילו היו המסמכים מותנים זה בזה, הרי שכיוון שסגל הודה כי בהמשך קיבל את סכום ההלוואה, אזי גם החיוב המקביל - הוא כתב הויתור - עומד בתוקפו. השאלה האם קביעותיו של בית-משפט השלום מחייבות במסגרת ההליך דנן תנותח להלן. ראשיתו של ההליך בבית-משפט השלום הוא בתובענה שהגישה גולדמן טראמפ ביום 19.12.04 לבית-המשפט המחוזי כנגד החברה ולסר, ובגדרה עתרה כי בית-המשפט יצהיר שהזכויות אותן שיעבד סגל לטובתה - 14% מהזכויות בנכס שהן למעשה 14% מהזכויות בחברה - אכן שייכות לסגל (ה"פ (ירושלים) 3479/04) . לאחר ששמע ב"כ גולדמן טראמפ את הערות בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת א' אפעל-גבאי) בשאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה המתייחסת להצהרה בדבר שיעבוד מניות החברה, כאשר ההיקף הכספי של התובענה איננו בסמכותו של בית-המשפט המחוזי, הסכים ב"כ גולדמן טראמפ להעברת התביעה לבית-משפט השלום. ביום 9.11.05 הועבר הדיון בתביעת גולדמן טראמפ מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום. המשיבים בתובענה זו היו, כאמור, לסר והחברה. ביום 6.12.06 התייצב סגל בבית-המשפט כעד ונחקר בחקירה ראשית על-ידי ב"כ גולדמן טראמפ ובחקירה נגדית על-ידי ב"כ המבקשת כאן. סגל הציג את טיעוניו בדיון נוסף שהתקיים ביום 1.7.07 ולאחר מכן נחקר שוב על-ידי באי כח גולדמן טראמפ והמבקשת כאן. בסיומו של אותו דיון צירף בית-משפט השלום את סגל כמשיב להליך, תוך שהוא מציין כי סגל רשאי להגיש מסמכים. בדיון המשך שנערך ביום 4.9.07 התייצב סגל וחקר את נציגו של לסר ובסיומה של ישיבת הוכחות זו קבע בית-משפט השלום את סדר הגשת הסיכומים. במקביל לניהול ההליך בבית-משפט השלום, התקשרה החברה המבקשת ביום 27.6.07 בהסכם למכירת הנכס למשיבה 5 (להלן - הסכם המכר). בהסכם המכר צויין, כי סגל מישכן זכויות נטענות בקשר לחברה או לנכס לטובת גולדמן טראמפ, וכי טענותיו מתבררות בהליך המתנהל בבית-משפט השלום, אולם אין בכך כדי למנוע את קיומו של הסכם המכר (סעיף 3.2). תחת סעיף התמורה קובע הסכם המכר בסעיף 7.5, כי בנוסף לסכום התמורה תהא זכאית המוכרת, היא המבקשת כאן, לקבל 42 חדרים בפרוייקט למגורים, שבכוונת הקונה, היא משיבה 5 כאן, לבנות בנכס בעתיד. זאת בתנאי שיעלה בידי הקונה לשנות את הוראות התכנון החלות על המקרקעין כך שתתאפשר בהם בניה. כן נקבע, כי החדרים יימסרו למוכרת בתוך 60 חודשים מיום חתימת ההסכם, דהיינו; ביום 27.6.12. ביום 7.8.08 נרשמו מלוא זכויות הבעלות בנכס על שמה של משיבה 5. לאחר השלמת העסקה בין המבקשת לבין משיבה 5 בקשר לנכס ורישום הזכויות על שם משיבה 5, פנה סגל לבד"ץ ביום 18.8.08 בבקשה דחופה לצו מניעה נגד משיבה 5 ומנהליה, האוסר עליהם לבצע כל פעולה בנכס, בשל זכויותיו הנטענות של סגל בקשר אליו. ביום כ"ב חשון תשס"ט (22.11.08) הפנה הבד"ץ את הצדדים לבוררות זבל"א בפני משיבים 2-4 ונציגי הצדדים חתמו על שטר ברורין, שבגדרו מסרו להכרעת הבוררים את הסכסוך ביניהם בעניין "אישור מינוי בוררות" (נספחים 7-8 לבקשה). מספר שבועות לאחר שנתן בית-משפט השלום את פסק-הדין, נחתם בין הצדדים ביום ג' באדר תש"ע (17.2.10) שטר ברורין נוסף, שבגדרו מסרו סגל ומשיבה 5 להכרעת הבוררים על-פי דין תורה את כל הסכסוכים שיש ביניהם בקשר לנכס (נספח ג'1 לנספח ה' לתשובת משיבה 5; נספח 1 להשלמת טיעון מטעם סגל מיום 14.11.11). בין הצדדים התקיימו מספר דיוני בוררות במהלך שנת 2010. החברה המבקשת איננה צד לבוררות זו. על רקע דברים אלה הגישה המבקשת ביום 27.3.11 את המרצת הפתיחה דנא. לאחר פתיחת הליך זה, הודיעה משיבה 5 לבוררים ביום 15.8.11, כי הואיל ובשנה האחרונה לא התקיימו דיונים, הרי שלגישתה הליך הבוררות פקע והיא רואה עצמה משוחררת מהמשך ההליך (נספח 3 לבקשה לצו המניעה הזמני). למרות זאת זומנה משיבה 5 במהלך חודש אוקטובר 2011 לישיבת בוררות, שאליה לא התייצבה, ולאחריה זומנו הצדדים לישיבה נוספת ביום 3.11.11, תוך שהבורר מטעם הבד"ץ הבהיר כי היעדר התייצבות יוביל לקיום דיון בהיעדר. משקבע הבורר מועד "להמשך דיון בהשתתפות הצדדים" הרי שדחה, הלכה למעשה, את עמדת משיבה 5, כי הליך הבוררות פקע. בהמשך לזימון משיבה 5 לחידוש ישיבות הבוררות, פנתה המבקשת לבית-המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד למניעת קיום ישיבות בוררות עד להחלטה אחרת. לנוכח הבהרת הבורר, כי אם מי מן הצדדים לא יופיע לישיבת הבוררות תתקיים הישיבה גם בהיעדרו, ניתן סעד ארעי כמבוקש. זאת מתוך הערכה, כי קיום ישיבת בוררות בהיעדר עלול לשנות את מערכת הנסיבות שבין הצדדים באופן שישפיע על ניהול ההליך דנא, וכי לא צפוי להיגרם נזק בעקבות דחייה לא ארוכה של המשך ניהול הבוררות עד להכרעה בהליך שבפני. האם מצדיק קיומו של פסק-הדין את מניעת הליך הבוררות? תכלית הבקשה, כך מציינת המבקשת, היא "למנוע את זילות כבודו ופסק דינו החלוט של בית-משפט השלום בירושלים". לטענתה, עצם ניהול הבוררות גורם נזק למבקשת, אשר חלק מתוך התמורה שהיא אמורה לקבל ממשיבה 5 בעד מכירת הנכס הינו 42 חדרים מתוך פרוייקט בנייה שמשיבה 5 מתכננת לבנות בנכס. כן נטען, כי התמשכות הבוררות מסכלת את התקדמות הפרוייקט במישור התכנוני. בנוסף, כיוון שהבוררות איננה מתנהלת על-פי הדין המהותי וסדרי הדין המקובלים בערכאות השיפוטיות הממלכתיות, העלתה המבקשת חשש, כי תוצאות ההליך יסתרו את קביעות פסק-הדין ויסכלו את קבלת התמורה העתידית על-ידי המבקשת. המבקשת מבססת את זכותה הנטענת לעתור להפסקת הבוררות על שני יסודות מובחנים: האחד הוא, כי בנסיבות העניין אין לקיים בוררות בין הצדדים, מחמת קיומו של מעשה בית-דין ופגמים נוספים שנפלו בהליך הבוררות; והשני, כי עצם קיום הבוררות מסב למבקשת נזקים. טענות המבקשת יידונו כפי סדרן. טענתה המרכזית של המבקשת היא, כי בעצם קיומה של הבוררות דבק פסול, הן בשל קיומו של מעשה בית-דין והן מטעמים אחרים. בשלב זה, לא אדון בשאלה האם פסק-הדין הוא בבחינת מעשה בית-דין, אם לאו, שכן אינני סבורה כי קבלתה או דחייתה של הטענה זו תשנה את התוצאה המשפטית בפרק זה, כפי שיבואר. סוגיית מעשה בית-דין תידון בהמשך, בפרק העוסק במצגי סגל כלפי רשויות התכנון. טענותיה של המבקשת בהתייחס לעצם ניהול הבוררות, ביתר פירוט, הן אלה: הסכמת משיבה 5 לקיום הבוררות לא היתה הסכמה חופשית; סגל זנח את הבוררות בהתנהגותו ולכן פקעה הבוררות; הבוררים כלל אינם מוסמכים לפסוק בעניין שנמסר להכרעתם; ועצם קיום בוררות בנושא שכבר הוכרע בפסק-דין סותר את תקנת הציבור. הסכמת משיבה 5 להעברת המחלוקת עם סגל לבוררות - לטענת המבקשת, כיוון שסגל ומשיבה 5 משתייכים לקהילה החרדית בירושלים, הנכס ממוקם בשכונה חרדית ופרוייקט הבנייה מיועד להיות משווק בקרב הציבור החרדי, הרי שלמשיבה 5 לא היתה בחירה אמיתית בקשר להליך הבוררות, והלכה למעשה, היא היתה מחוייבת להסכים לו, בשל החשש מפני הוצאת כתב סירוב נגדה על-ידי בד"ץ. משיבה 5 טענה, כי בנסיבות אלה, אולצה היא לחתום על שטר הברורין. טענת האילוץ נטענה באופן כוללני ומבלי שהונחה לה תשתית בחומר הראיות שהובא בפני. כל שטענה משיבה 5 הוא, כי "בעלי המניות ומנהלי המשיבה, כמי שמשתייכים למגזר החרדי, אולצו לכן לחתום על שטר בוררות המקנה לבית-הדין הדתי סמכות לדון בנטען על ידי משיב 1 כנגד המשיבה" (תשובת משיבה 5, סעיף 18). גם התצהיר מטעם משיבה 5 לא שפך אור על טענת האילוץ, וכל שנאמר בו מטעם מנהלה של משיבה 5 הוא, כי "האמור בסעיפים 2-21 שבתשובה הוא בידיעתי האישית". בסיכומי משיבה 5 נטענה טענה נוספת, שלפיה סגל נקט תחבולה כלפי משיבה 5 כאשר פנה לבד"ץ "בהכירו את את המגזר החרדי על מנהגיו וחרמותיו" [ההדגשה במקור; הח"מ]. טענה זו "מתכתבת" עם טענת המבקשת בסעיפים 125-129 לסיכומיה, שלפיה רק בשל חששם של מנהלי משיבה 5 מפני הסנקציה שבהוצאת כתב סירוב, הסכימה משיבה 5 לחתום על שטר הברורין. אלא שהטענה בדבר חשש מפני הוצאת כתב סירוב לא נטענה בידי משיבה 5 בתשובתה ואף לא הונחה ביחס אליה ראשית ראיה בתצהיר מטעם משיבה 5. אינני סבורה כי די בעובדות עליהן הצהירה משיבה 5 - השתייכותם של בעלי המניות במשיבה 5 ומנהליה למגזר החרדי והענותם לבוררות על רקע זה - כדי להקים טענת אילוץ ועילה לביטול שטר הברורין עליו חתמו. כמו כן, לא מצאתי בסיס לטענת האילוץ לגופה בנסיבות העניין. משיבה 5 התייצבה לפני הבוררים במשך כל מהלכה של הבוררות, טענה את טענותיה שלעצם הענין ויוצגה בידי טוען רבני (סיכומי משיבה 5, פסקה 29). טענת האילוץ לא הושמעה לפני בית-הדין. משיבה 5 לא יזמה הליך בערכאות משפטיות בהתבסס על טענת האילוץ, כדוגמת בקשה להצהרה על ביטול הבוררות או העברת הבוררים מתפקידם, אלא אך העלתה טענה זו כטענת הגנה בהליך שלא היא יזמה, באופן מוגבל כמובא לעיל. די בכל אלה כדי לדחות את טענת האילוץ כפי שהוצגה במסגרת הליך זה. פקיעת הבוררות - בסיכומיה ציינה המבקשת, כי למעלה משנה לא התקיימה ישיבת בוררות בין הצדדים, אחר שסגל לא ביקש לזמן ישיבה כזו. משכך נטען, כי סגל זנח את הבוררות והיא פקעה. משיבה 5 טענה בסיכומיה, כי הליך הבוררות פסק, היות והלכה למעשה פג המועד למתן פסק בוררות וכן כיוון שבינה לבין סגל אין יריבות. כדי לתמוך בטענותיה, צירפה משיבה 5 לסיכומיה כנספח ג' מכתבים מיום 15 ו-17 באוגוסט 2011, ששוגרו מבא כוחה לשלושת הבוררים, ובמסגרתם הודיעה משיבה 5 כי הליך הבוררות פקע, וכי היא רואה עצמה משוחררת מהסכם הבוררות. שאלת פקיעת הליך הבוררות מחמת חלוף הזמן עלתה רק במסגרת הסיכומים. היא איננה חלק מהמחלוקת כפי שתוחמה בידי המבקשת בתובענתה. המבקשת לא עתרה בבקשתה למתן צו הצהרתי, שלפיו הליך הבוררות פקע, ולא טענה זאת בתובענה. אף המשיבה לא יזמה הליך בערכאות המשפטיות בעניין זה, ואף לא ציינה עניין זה בתשובתה. בנסיבות אלה, ההכרעה בשאלת תוקפו של הליך הבוררות מחמת חלוף הזמן או היעדר יריבות, אינה מונחת בפני ואין מקום להכריע בה בגדרה של התובענה דנא. אם סבורה משיבה 5 כי הליך הבוררות פקע, פתוחה בפניה הדרך ליזום הליך מתאים או לפעול כמיטב הבנתה במצב מעין זה. סמכות הבוררים לפסוק בעניין שנמסר להכרעתם - שטר הברורין שנחתם ביום 20.11.08 מסר להכרעת הבוררים את הסכסוך בעניין "אישור מינוי בוררים" (נספח 8 לבקשה). מספר שבועות לאחר שניתן פסק-הדין, נחתם בין הצדדים ביום ג' באדר תש"ע (17.2.10) שטר ברורין נוסף, שבגדרו מסרו סגל ומשיבה 5 להכרעת הבוררים, על-פי דין תורה, את כל הסכסוכים שיש ביניהם בקשר לנכס (נספח ג'1 לנספח ה' לתשובת משיבה 5; נספח 1 להשלמת טיעון מטעם סגל מיום 14.11.11). לגישת משיבה 5, הסכם הבוררות בטל מעיקרו, הואיל ובגדרו התיימרו הצדדים למסור להכרעת הבוררים סוגיות קנייניות מסוג בעלות במקרקעין, שהסמכות הבלעדית לדון בהן מסורה לבתי המשפט המחוזיים. ככלל, רשאים צדדים למסור להכרעת בוררות כל סכסוך שנתגלע ביניהם ושעניינו יכול להיות נושא להסכם בין הצדדים (סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות); סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א, ע' 125 (2005); להלן - אוטולנגי). בהעדר הרשאה מצדדים שלישיים, יכולים צדדים להסכם להטיל חיובים רק על עצמם או על חליפיהם. בהתאם לכך, פסק בורר חל אך ורק כלפי הצדדים להסכם הבוררות או חליפיהם. הכרעת הבורר אינה יכולה ליצור מעשה בית-דין כלפי צדדים שלישיים. לא ניתן להוציאה לפועל, ככזו, נגד צדדים כאלה. מסיבה זו, אין הצדדים להסכם בוררות יכולים למסור לבוררות סכסוך שהכרעה בו תהיה בעלת תוקף IN REM, היינו כלפי צדדים שלישיים, כדוגמת הכרעה בעניין בעלות במקרקעין (אוטולנגי, 147-148). ואולם, כאשר הזכות הנקבעת בבוררות היא בין הצדדים לאותו הליך בלבד, בלי תחולה על על צדדים שלישיים כלשהם, אין מניעה לקיום בוררות ביניהם (ראו: רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 בע"מ נ' בסן, פ"ד נ(1) 636, 650 (1996)). טיעונו של סגל בפני הבוררים, ככל שהוא עולה מבקשתו לבד"ץ למתן צו מניעה (נספח 5 לבקשה) מתמקד בקיומו של אינטרס או זכות שלו בנכס, מכוח המערכת ההסכמית שבינו לבין לסר והמבקשת ומכח זכויות המוכרות, לטענתו, על-פי דין תורה. הואיל ולסר והמבקשת כאן אינם צד לבוררות, ממילא לא מוסמכים הבוררים להכריע בעניין זכויות הנובעות לכאורה מתוך המערכת ההסכמית שבין סגל לביניהם. עם זאת, חלקו של הטיעון המתייחס לזכויות נטענות מכח דין תורה אינו מחייב בהכרח מתן פסק החורג מן המערכת שבין הצדדים הישירים להתדיינות. כך, למשל, אם ימצאו הבוררים כי לסגל היו זכויות כלשהן בקשר לנכס מכח דין תורה, אין לשלול מראש כי ייפסקו סעדים שיחולו במערכת היחסים שבינו לבין משיבה 5. מובן כי לא ייתכנו סעדים שיחולו כלפי כולי עלמא, כמו למשל שינוי ברישום זכות הבעלות של משיבה 5 בנכס. כן לא ייתכנו סעדים שישנו את זכויות המבקשת או כל אדם אחר שאיננו צד להליך הבוררות. מאידך גיסא, כאמור, אין לשלול סעדים כלפי משיבה 5 שאינם משליכים על זכויות מי שאינם צד להליך הבוררות, כך שאין הצדקה לחסום את הליך הבוררות בשל העדר סמכות הבוררים. משהסכימה משיבה 5 למסור את הסכסוך שבינה לבין סגל בקשר לנכס להכרעת הבוררים, לפי דין תורה, וככל שהסכמתה זו עודנה בת תוקף, נראה שעליה להשלים עם תוצאה אפשרית שלפיה קנה סגל זכויות בקשר לנכס מכח דין תורה (אך מובן שאין בדברים אלה כדי להביע כל דעה באשר לזכויות נטענות מסוג זה), וזאת אף אם תוצאה זו אינה מתיישבת עם שיטת המשפט הישראלית. לפיכך, בשלב זה, ומשהבוררים טרם נתנו החלטתם בשאלה האם יש תוקף לשטר הבוררות לאור קיומו של פסק-הדין ומשטרם ניתן פסק בוררות המכריע בעניין זכויות צדדים שלישיים ופסק כזה אף אינו מתחייב מהנסיבות, לא ניתן לקבל את הטענה כי הבוררים אינם מוסמכים לפסוק בסכסוך שנמסר להכרעתם. ניהול בוררות בעניין שנדון והוכרע בפסק-דין חלוט - בסיכומיה העלתה המבקשת טענה נוספת, ולפיה עצם ניהול הבוררות פסול ובלתי חוקי מעיקרו, כיוון שיש בו כדי לסתור את הקביעות החלוטות שבפסק-הדין. לשיטתה כל תוצאה שתתקבל בבוררות ושלא תעלה בקנה אחד עם פסק-הדין, דינה יהיה בטלות, בהיותה סותרת את תקנת הציבור. בתמיכה לטענתה זו הפנתה המבקשת לרע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי (פורסם במאגרים, , 5.5.10) (להלן - עניין עמידר), שם נקבע כי לא ניתן ליתן תוקף לפסק בוררות אשר תוכנו מנוגד לפסק-דין או החלטה חלוטה של בית-משפט. מכאן מסיקה המבקשת, כי עצם ניהולה של בוררות בעניין שכבר הוכרע בפסק-דין הוא בבחינת "הליך סרק הסותר את תקנת הציבור מעצם ניהולו, ואשר צפוי ממילא להתבטל" (סיכומי המבקשת, פסקה 14). לעניין זה מוסיפה המבקשת, כי בשל השתייכות הצדדים כולם למגזר החרדי, כמו גם הקונים הפוטנציאליים של היחידות שייבנו בנכס, הרי שבהיבט המעשי אם ינתן פסק בוררות שתוצאותיו יהיו שונות מתוצאות פסק-הדין, יגרור הדבר את הצדדים למערבולת משפטית סבוכה, שהנהנה היחיד ממנה יהיה סגל עצמו. בעניין עמידר נדון מקרה שבו הליך בוררות הסתיים במתן פסק בוררות שתוכנו מנוגד לממצאי פסק-דין. על יסוד סתירה זו הוגשה בקשה לביטולו. זאת בשונה מהמקרה שבפני כעת, שבו טרם הסתיים הליך הבוררות, ואף לא ניתנה החלטת הבוררים ביחס לטענת משיבה 5, כי בשל קיומו של פסק-הדין, כלל אין תוקף לשטר הבוררות. כך, ישיבת הבוררות מיום כ"ח תשרי תשע"א נפתחה במילים: "דיון מקדים בתוקף שטר הבוררות" (נספח 9 לבקשה). במסגרת דיון זה העלו נציגי משיבה 5 את הטענה, כי "היה דיון בבימ"ש בין סגל ללסר, זהו מעשה בי"ד חלוט ואין לו שום אפשרות לתבוע את לסר עפ"י חוק". במענה לכך משיב סגל "בדיון הנ"ל לא יוצגתי והשופטת עצמה כותבת זאת". בסיומה של ישיבת בוררות זו, שהייתה האחרונה שהתקיימה בין הצדדים, לא התקבלה החלטה בעניין תוקף שטר הבוררות. ברי כי המסכת העובדתית בעניין עמידר, העוסק בבקשה לביטולו של פסק בוררות שניתן לאחר שנשלם הליך הבוררות, כלל איננה דומה למצב דכאן, כאשר טרם נדונה הטענה המקדמית שהציגה משיבה 5 בפני הבוררים ומשטרם ניתן פסק בוררות שתוכנו סותר את ממצאי פסק-הדין. במצב מקדמי מעין זה לא ניתן לקבל את הטענה כי עצם קיום הבוררות סותר את תקנת הציבור. בקשה דומה לאסור על קיום הליכי בוררות מחמת קיומו הנטען של מעשה בית-דין נדחתה ברע"א 9583/10 בראשית יהלומים בע"מ נ' ב.י.נ.ו. יהלומים בע"מ (בפירוק) (פורסם במאגרים, , 27.12.10). שם קבע כב' השופט דנציגר, כי מקומה של טענה זו להתברר לפני המוסד לבוררות: "העובדה כי בית-המשפט המחוזי הוא (ככלל) בית-המשפט המוסמך לפקח על הליכי בוררות בהתאם לחוק הבוררות אינה מקימה לו, כטענת המבקשים, הסמכות לקבוע האם פסק בוררות יצר מעשה בית-דין אם לאו, במסגרת המרצת פתיחה שהוגשה. סמכותו של בית-המשפט לפקח על הליכי הבוררות, נעשית באמצעות אותם המנגנונים הקבועים בחוק הבוררות כגון: ביטול, אישור ותיקון של פסקי בוררות (סעיפים 22-29א לחוק הבוררות); מינוי בורר והעברת בורר מתפקידו (סעיפים 8-12 לחוק הבוררות)... אין הדבר כולל הכרעה בטענות בדבר קיומו של מעשה בית-דין, טענות אשר מטיבן מקומן להתברר במסגרת בירור התביעה בבוררות בין הצדדים". על יסוד דברים ברורים אלה, ומכיוון שנסיבותיו של המקרה שבפני שונות מהנסיבות שנדונו בעניין עמידר, לא אוכל לקבל את הטענה כי עצם קיום הבוררות בין סגל לבין משיבה 5 סותר את תקנת הציבור. הפסקת הבוררות על יסוד זכויות חוזיות של המבקשת בקשר לנכס - סבורה אני כי אף זכותה החוזית של המבקשת לקבל 42 חדרים מהפרוייקט שייבנה בנכס אינה מקנה לה, בנסיבות העניין, מעמד לדרוש את הפסקת הבוררות המוסכמת שבין סגל לבין משיבה 5. יתכן שזכות זו מקימה למבקשת עילת תביעה נגד משיבה 5 בגין הפרה צפויה של הסכם המכר שביניהן או עילת תביעה נגד סגל בטענת גרם הפרת חוזה. יתכן שזכות זו תקים למבקשת עילת תביעה נזיקית בעתיד. עילות אלה אינן עומדות בבסיס התובענה שבפני. ודוק: הסכם המכר שנערך בין המבקשת לבין משיבה 5 ביום 27.6.07 כלל לא צורף לתובענה, אלא הוגש לתיק בית-המשפט רק בשלב הסיכומים. התובענה לא מתבססת על הוראותיו של הסכם המכר או על עילות תביעה חוזיות הנובעות ממנו. המבקשת אף לא הראתה כי העיכוב בקידום בניית הפרוייקט בנכס נובע מקיום הבוררות וכי בלעדיה הוסרו כל המכשלות התיכנוניות לקידום הפרוייקט. כך, תנאי לקבלת 42 החדרים הוא שינוי ייעוד המקרקעין באופן שיאפשר בנייה (סעיף 7.5 בהסכם המכר). מצבם התכנוני של המקרקעין לא התברר במסגרת הליך זה, ובמצב כזה לא הוכח היכן עומדים הדברים בכל הנוגע להבשלת הזכות לקבלת 42 החדשים, ומה תרומתו של ניהול הליך הבוררות לכך שזכות זו טרם הבשילה. לפיכך, הבקשה, כמות שהיא, לא מקנה למבקשת, שאיננה צד להליך הבוררות, זכות לקבלת סעד של הפסקת הליך הבוררות, על יסוד טענה שנטענה בלא ביסוס הסכמי או אחר אודות נזקים צפויים ובלא שהוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזקים הצפויים הנטענים לבין קיומה של הבוררות. שני האדנים שעליהם סמכה המבקשת את עתירתה להפסקת הליך הבוררות המתנהל בין סגל לבין משיבה 5 אינם מבססים אפוא את זכותה לקבלת הסעד המבוקש בענין זה. הטענות לפגמים בהליך הבוררות וכן לקיומו מעשה בית-דין, אינן מקימות למבקשת זכות למנוע את קיום בוררות; טענות בדבר גרם הפרת זכותה החוזית של המבקשת לקבל 42 חדרים בפרוייקט המתוכנן בנכס או הפרה צפויה לא עמדו בבסיס התובענה ואף לא הוצגה תשתית של ממש בדבר קיומם של נזקים צפויים למבקשת או קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת ונזקים אלה לבין עצם ניהול הליך הבוררות. אשר על כן, בקשתה של המבקשת להורות על הפסקת הבוררות שבין הצדדים - נדחית, ולפיכך פוקע אף הסעד הזמני שניתן במסגרת הליך זה בדבר עצירת הליך הבוררות. מצגי סגל בפני רשויות התכנון ביום 8.11.10 פורסמה הודעה בדבר הפקדת תוכנית מתאר מקומית מס' 9156/א שעניינה הקמת מבנה מגורים חדש בן 8 קומות במתחם מכון גולד (נספח 10 לבקשה; להלן - התוכנית). סגל הגיש התנגדות לתיק התוכנית, שבגדרה טען כי הוא הבעלים של הנכס ומחזיק בו ביחד עם ישיבתו; כי מגישי התוכנית אינם בעלי הנכס; וכי העניין נדון במסגרת בוררות. טענות אלה גובו בתצהיר מאומת בידי עו"ד. לגישת המבקשת, עמדתו של סגל ותצהיריו הם ביזוי של פסק-הדין, ויש בהם כדי לסכל את שינוי ייעוד הקרקע. לטענתה, פסק-הדין הכריע בנושא זכויותיו של סגל בנכס ויצר מעשה בית-דין, המקים בפני סגל מחסום דיוני מלטעון כי יש לו זכויות בנכס. טענת המבקשת בהקשר זה איננה מופנית אך ביחס לניהול הליך הבוררות. המבקשת עותרת לסעד שיורה לסגל שלא להציג עצמו בפני צדדים שלישיים כבעל זכויות בקשר לנכס, באופן הסותר את ממצאי פסק-הדין. טיעונה של המבקשת מחייב איפוא את בחינת שאלת קיומו של מעשה בית-דין, וזאת במנותק מהמחלוקת הנדונה במסגרת הבוררות. בהקשר זה טען סגל, כי טענת מעשה בית-דין משתייכת למשפחת ההשתק. ככזו, היא בבחינת טענת מגן בלבד, אין בכוחה לבסס עילת תביעה ואין היא מייתרת את חובתו של התובע להוכיח את עילת תביעתו ואת העובדות מכוחן הוא זכאי לסעד המבוקש על ידו. אינני מקבלת טענה זו. באסמכתאות אליהן הפנה ב"כ סגל לא מצאתי עיגון לטיעון זה, בכל הנוגע לטענת מעשה בית-דין. מכל מקום, המבקשת לא העלתה את טענת מעשה בית-דין כדי ליצור לעצמה זכות קניינית חדשה בהסתמך על פסק-הדין. הסעדים המבוקשים בתובענה זו נועדו למנוע מסגל מלפעול בניגוד למתחייב מפסק-הדין. במובן זה תובענת המבקשת היא בבחינת "מגן" ולא בבחינת "חרב". מעשה בית-דין הדוקטרינה של מעשה בית-דין במשפט האזרחי מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא השתק עילה והכלל השני הוא השתק פלוגתא. הצדדים הרחיבו בטיעונם ביחס לשאלת קיומו של השתק עילה, תוך שהם משווים בין עילת תביעת גולדמן טראמפ לבין המחלוקת שנמסרה להכרעת הבוררים. משתוחמו גדרי המחלוקת שבה מוסמכים הבוררים להכריע, אין עוד צורך בבחינת קיומו של השתק עילה. השאלה הדורשת הכרעה כעת היא, האם קבע בית-המשפט ממצא מחייב בדבר זכויותיו של סגל במבקשת, באופן המקים כלפי המבקשת וכלפי סגל השתק פלוגתא. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, חרף אי הזהות בעילות של שתי התביעות (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 584 (1968) (להלן - עניין קלוז'נר); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 137 (1991) (להלן - זלצמן)). קיימים ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של השתק פלוגתא: תנאי ראשון, כי קיימת זהות בין הפלוגתא שנדונה בכל אחד מההליכים; תנאי שני, שלבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית-המשפט לגבי אותה פלוגתא; תנאי שלישי קובע, כי על ההכרעה השיפוטית ביחס לפלוגתא להיות הכרעה פוזיטיבית; לבסוף, יש צורך שההכרעה בפלוגתא תהיה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בהליך הראשון (ראו: זלצמן, ע' 198-137). לטענת סגל, תנאי מקדמי לתחולת הכלל של השתק פלוגתא הוא, כי ההכרעה בפלוגתא נעשתה בידי בית-משפט בעל סמכות כדין. לשיטתו, הכרעה בדבר זכויותיו במניות החברה כלל אינה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית-משפט השלום, כיוון ששוויים הכספי 14% ממניות החברה עולה על 2.5 מיליון ₪. כעולה מההסכם שבין לסר לסגל (נספח 2 לתשובת סגל) המחיר ששולם עבור הנכס היה 6.4 מיליון דולר. 14% מסכום זה הם כ- 900,000 דולר, ששוויים בשקלים עולה על 2.5 מיליון ₪. לטענת סגל, העברת הדיון מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום מצביעה על כך שההליך הועבר לשם הכרעה בתוקפו של השיעבוד בלבד, שכן חובו של סגל לגולדמן טראמפ עמד על סך של 157,000 דולר, וסכום זה אכן מצוי בטווח סמכותו העניינית של בית-משפט השלום. תמיכה לכך מוצא סגל בדברי ב"כ גולדמן טראמפ בפני בית-המשפט המחוזי, כי הוא מאשר שההיקף הכספי של התביעה אינו נמצא בסמכותו של בית-המשפט המחוזי (נספח 3 לתגובת המבקשת לכתב התשובה של משיב 1). כלל הוא, כי צו של 'בית-משפט מעביר' לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), מקים ל'בית-המשפט הנעבר' סמכות לדון בעניין, אפילו לא היתה לאחרון סמכות לדון באותו עניין אילו הובא לפניו מלכתחילה (ראו: רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817 (2001); ע"א 322/81 ינאי נ' יחיא, פ"ד לו(4) 365, 371 (1982); זלצמן, ע' 212). מכאן, שמכח העברת תביעת גולדמן טראמפ מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום, ממילא קנה האחרון סמכות לדון בתביעה ולהכריע בסעד, כפי שנוסח בפתיח התובענה: "הזכויות השייכות לדוד סגל בנכס, בפרוייקט להשבחתו ובחברה, היקפן ושיעורן", וזאת אף אם שוויין הנטען עולה על תקרת סמכותו של בית-משפט השלום. על כך נסובה התובענה, על-פי האופן שבו נוסחה, ולא על שאלת השיעבוד כשלעצמו. בהקשר זה העלה סגל טענה נוספת, ולפיה בית-משפט השלום קנה סמכות לדון אך בעניין שהועבר להכרעתו והיה בסמכותו העניינית - הוא שאלת הזכויות הנובעות מהשיעבוד שניתן לגולדמן טראמפ - ולא בשאלת מלוא זכויותיו של סגל במבקשת ובקשר לנכס, שכלל אינה בגדר סמכותו העניינית. לכן, כך לפי טיעונו של סגל, קביעתו של בית-משפט השלום בשאלת מלוא זכויותיו של סגל במבקשת ובקשר לנכס נעשתה דרך אגב, ומשכך אין בכוחה לחייב את הצדדים אלא לצורך תביעת גולדמן טראמפ. טיעונו של סגל נסמך על סעיף 76 לחוק בתי המשפט, שקובע כי כאשר "הובא ענין כדין לפני בית-משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית-המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר או של בית-דין אחר". הפרשנות המקובלת לסעיף 76 בקשר לשאלת היווצרותו של מעשה בית-דין גורסת, כי כוחה של ההכרעה באותה שאלת אגב יפה רק לצורך אותו עניין שלשמה נעשתה, וכאשר יחזור העניין ויעלה במישרין בפני בית-משפט שלו הסמכות הייחודית לדון בעניין, לא יהיה האחרון כבול בהכרעה שניתנה דרך אגב (ראו: עניין קלוז'נר, ע' 585; זלצמן, ע' 229, 233 והאסמכתאות המובאות שם). החלת פרשנות זו בקשר לפסק-הדין שניתן בתביעת גולדמן טראמפ, ושלפיה אין בכוחה של הכרעת בית-משפט השלום בשאלת מלוא זכויותיו של סגל במבקשת ובקשר לנכס כדי ליצור השתק פלוגתא, בהיותה הכרעה שנעשתה דרך אגב, מעוררת שני קשיים עיקריים. ראשית, האופן שבו ניסחה גולדמן טראמפ את הסעד בהמרצת הפתיחה, כך שבית-המשפט התבקש "ליתן צו הצהרתי בדבר מהות הזכויות השייכות לדוד סגל בנכס, בפרוייקט להשבחתו ובחברה, היקפן ושיעורן" (ראו את הדף הראשון של תביעת גולדמן טראמפ, נספח 2 לתגובת המבקשת לכתב התשובה של משיב 1), מקשה על קבלת הטענה כי ההכרעה בזכויותיו של סגל במבקשת נעשתה דרך אגב. זו הייתה השאלה העיקרית שהונחה לפתחו של בית-המשפט, וזו הייתה השאלה בה הכריע בית-המשפט כפי שהכריע. שנית, גם אם נאמר כי העברת הדיון מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום מעידה על סיווג הסמכות תוך חריגה ממבחן הסעד המבוקש (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (1977)) ולפי מהות העניין, ולכן הקביעה בעניין זכויותיו של סגל במבקשת נעשתה דרך אגב, לא יהיה בכך בהכרח כדי להוביל למסקנה כי בנסיבות העניין לקביעה שנעשתה דרך אגב אין כח מחייב, כהשתק פלוגתא, כלפי הצדדים. כאמור, אמנם הכלל המקובל הוא כי "אין בכוחה של קביעה "אינצידנטלית" של בית-המשפט הראשון לשמש מעשה-בית-דין לגבי בית-המשפט או בית-הדין בעל הסמכות הייחודית" (ראו: זלצמן, ע' 233), אלא שהתיבה "סמכות ייחודית" פורשה בע"א 473/67 עזבון המנוח ראוטנשטיין נ' לביא, פ"ד כב(1) 552, 556-557 (1968) כסמכות ייחודית מפאת מהות העניין ולא מפאת שיעור הסכום הנתבע: "לא ייתכן, לדעתי, שתוקף ההכרעה כמעשה-בית-דין יהא תלוי בכך, אם התובענה השניה נכנסת לפי סכומה לגדר סמכותו של בית-משפט השלום או של בית-המשפט המחוזי. לשניהם אין סמכות "ייחודית"...". בהתאם לפרשנות זו, הואיל ותביעה שעניינה זכויותיו של סגל במבקשת, מכח המערכת ההסכמית שבינו לבין לסר, אינה מקימה סמכות ייחודית לבית-המשפט המחוזי או לבית-משפט אחר, הרי שאף אם נאמר כי הכרעת בית-משפט השלום במלוא זכויותיו של סגל במבקשת או בקשר לנכס נעשתה דרך אגב, אין בכך כדי לגרוע מכוחה המחייב כהשתק פלוגתא, בהתקיים התנאים האחרים לכך. בנסיבותיו של המקרה דנא סבורה אני, כי משקנה בית-משפט השלום סמכות לדון בתובענה מכח סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט; משהתבקש בית-המשפט להכריע במכלול זכויותיו של סגל במבקשת ובקשר לנכס; ומשלא נמסרה סמכות ייחודית לבית-משפט אחר לדון בסוגייה זו, שהיא חוזית בעיקרה, הרי שיש בכוחם של ממצאי בית-משפט השלום במסגרת פסק-הדין כדי ליצור כלפי הצדדים השתק פלוגתא, בהתקיים ארבעת התנאים הדרושים להתגבשותו. תנאים אלה ייבחנו להלן. זהות הפלוגתא - עילת התביעה בהליך שהתנהל בבית-משפט השלום נגעה בתוקפו של שיעבוד שניתן לטובת גולדמן טראמפ על זכויותיו של סגל בנכס. לצורך כך התבקש בית-משפט השלום "ליתן צו הצהרתי בדבר מהות הזכויות השייכות לדוד סגל בנכס, בפרוייקט להשבחתו ובחברה, היקפן ושיעורן" (ראו את הדף הראשון של תביעת גולדמן טראמפ, נספח 2 לתגובת המבקשת לכתב התשובה של משיב 1). ואכן, בית-משפט השלום הגדיר בפתח פסק-הדין את הפלוגתא המרכזית שבפניו כך: "נסיונה של המבקשת [היא גולדמן טראמפ; הח"מ] להוכיח את זכויותיו של המשיב 3 [סגל; הח"מ] בנכס המקרקעין ובמשיבה 2 [היא המבקשת בהליך דנן; הח"מ] על מנת לאפשר למבקשת את המימוש". עמדתו של סגל, שלפיה הפלוגתא היחידה שעמדה בפני בית-משפט השלום היתה תוקף השיעבוד שניתן לגולדמן טראמפ, אך לא שאלת מלוא זכויותיו של סגל במבקשת וזכויות בנכס מכוח כך, אינה מתיישבת עם הסעד הנתבע בתביעת גולדמן טראמפ, ואף לא עם האופן שבו נוסחה הפלוגתא בפסק-הדין. כדי שבית-המשפט יכריע בתוקף השיעבוד - שכעולה מפסק-הדין חלש אף על זכויות חוזיות של סגל בקשר לנכס - היה עליו להכריע בשאלה אילו זכויות יש לסגל ביחס למבקשת ובנכס מכוח כך, שהרי זכויותיו הנטענות בקשר לנכס נבעו מזכויותיו הנטענות במבקשת. שאלת זכויותיו של סגל במבקשת היא שעמדה אפוא במוקד פסק-הדין, ובעניין זה הכריע בית-משפט השלום כפי שהכריע. האם היה לסגל יומו בבית-המשפט ביחס לפלוגתא? - בראשית הדרך, לא צורף סגל כמשיב במסגרת ההליך שהתנהל בבית-משפט השלום. ביום 6.12.06 התייצב סגל בבית-המשפט כעד ונחקר בחקירה ראשית על-ידי ב"כ גולדמן טראמפ ובחקירה נגדית על-ידי ב"כ המבקשת כאן. סגל הציג את טיעוניו בדיון נוסף שהתקיים ביום 1.7.07 ולאחר מכן נחקר שוב על-ידי באי כח גולדמן טראמפ והמבקשת כאן. בסיומו של אותו דיון צירף בית-משפט השלום את סגל כמשיב להליך, תוך שהוא מציין כי סגל רשאי להגיש מסמכים. בדיון המשך ביום 4.9.07 התייצב סגל וחקר את נציגו של לסר ובסיומה של ישיבת הוכחות זו קבע בית-משפט השלום את סדר הגשת הסיכומים. לגישת סגל, לא היה לו יומו בבית-משפט השלום, כיוון שבתחילה לא היה צד להליך והוא צורף אליו רק לאחר מתן עדות ומבלי שהיה מיוצג; מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיש תשובה סדורה להמרצת הפתיחה או להביא עדים וראיות מטעמו; ומבלי שהייתה לו הזדמנות להשלים הליכי גילוי ועיון בטרם עדותו. בנוסף טוען סגל שלאור הבוררות הוא סבר, כי הכרעת בית-המשפט תתייחס אך לשאלת תוקף המשכון שניתן לגולדמן טראמפ, ולא תקיף את מכלול הטענות בדבר זכויותיו במבקשת ובקשר לנכס, כפי שהועלו במסגרת הבוררות. לטענת המבקשת, משהגיע סגל ליתן עדות בפני בית-המשפט התייחס אליו בית-המשפט כאל בעל דין, וזאת עוד לפני מועד צירופו הפורמלי כמשיב בתיק (פרו' הדיון בה"פ 783/05 מיום 6.12.06, ע' 25). בדיון מיום 1.7.07 הוא צורף כמשיב ואף ניתנה לו הזדמנות להמציא לצדדים את המסמכים שהזכיר בעדותו, אך למרות זאת הוא לא עשה כן. בדיון שלאחר מכן חקר סגל את נציגו של לסר בישראל ואף ניתנה לו ההזדמנות להגיש סיכומים, שגם אותה בחר שלא לנצל ולא הגישם. המבקשת הסבירה, כי הואיל וקודם לעדותו של סגל לא הוגשו תצהירים ולא נערך הליך גילוי מסמכים בין הצדדים, ממילא לא היה בהצטרפותו המאוחרת של סגל להליך כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות. במצב כזה, כך לשיטת המבקשת, ניתנה לסגל הזדמנות מלאה להתגונן ולהציג גרסתו. מעיון בפרוטוקולים בתביעת גולדמן טראמפ עולה, כי לאחר צירופו של סגל כמשיב בחר הוא לייצג עצמו בהליך זה. הוא הציג את טענותיו וחקר את עדי הצדדים האחרים, ובתוך כך נוצרה יריבות מהותית בינו לבין לסר והמבקשת כאן. ניתנה לו הזדמנות להגיש מסמכים ולסכם את טיעוניו, אך הוא בחר שלא לנצלה. הדעת נותנת כי אם לאחר צירופו היה מבקש סגל להגיש תשובה סדורה מטעמו או להשלים הליכי גילוי ועיון, בית-המשפט היה בוחן את בקשתו והיה מחליט כפי שהיה מוצא לנכון. ככלל, מחדלים דיוניים של בעל דין, שבוחר לייצג עצמו, אינם מצדיקים קביעה כי לא היה לו יומו בבית-המשפט. כאשר לבעל דין ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיו ולהביא ראיות להוכחתן, אך הוא בחר שלא לנצלה, הרי שהוא מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר הוכרעו (ראו: ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם במאגרים, , 8.9.05)). משצורף סגל להליך כמשיב וניתנה לו הזדמנות להציג את גרסתו, להביא מסמכים לתמיכה בה, לחקור את עדי הצדדים האחרים ולסכם טענותיו, לא ניתן לקבל את הטענה כי לא היה לו יומו בבית-המשפט. לכל היותר ניתן לומר, כי סגל בחר שלא לנצל את יומו בבית-משפט השלום, משיקוליו הוא. הטענה כי לאור קיומה של הבוררות לא ייחס סגל חשיבות של ממש להליך שבבית-משפט השלום ולכן לא התגונן כנדרש, איננה משכנעת, הואיל ופנייתו הראשונה של סגל לבד"ץ, שבעקבותיה החלה הבוררות, נעשתה ביום 18.8.08, לאחר שחלף המועד להגשת סיכומיו של סגל בהליך בבית-משפט השלום (ראו את לוח הזמנים שנקצב להגשת סיכומי הצדדים, פרו' ה"פ 783/05, ע' 76). אף שיקולים של מדיניות המשפטית תומכים בעמדה כי מחדל דיוני של הנתבע מלהתגונן או מלפרוש את מלוא הגנתו האפשרית לא יצדיק קביעה כי בשל כך לא נוצר מעשה בית-דין. קבלת עמדה זו תאיין, הלכה למעשה, את ההתדיינות הקודמת, ותאפשר לנתבע לבחור את הזמן להתדיין כפי נוחותו: "ירצה - יתגונן, לא ירצה - ימתין להזדמנות נוחה, ואז חרף ההתדיינות הראשונה, בהסתמכו על עילת תביעתו (שכאמור אינה חסומה) יוכל להביא לביטול תוצאות ההתדיינות הראשונה. מסקנה כזו היא בלתי מתקבלת על הדעת, ואינה מתבקשת על-ידי "עקרונות של צדק" (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (פורסם במאגרים, , 8.3.09), בפסקה 19; להלן - עניין וינשטיין)). עוד בהקשר זה טען סגל, כי מבחינה מהותית לא היה לו יומו בבית-המשפט, כיוון שלא יכול היה לצפות שבמסגרת ההליך בבית-משפט השלום יוכרעו מלוא זכויותיו במבקשת ובקשר לנכס, ובהתאם לכך פעל כפי שפעל - לא הביא עדים מטעמו, לא הביא ראיות ואף נמנע מהגשת סיכומים. סבורה אני כי טענה זו היא מוקשה לנוכח האופן הרחב שבו נוסח הסעד בתביעת גולדמן טראמפ ולנוכח תוכן עדותו של סגל בפני בית-משפט השלום. אך גם אם נקבלה ונניח, לצורך הדיון, כי סגל אכן לא צפה שיינתן פסק-דין שיכריע במלוא זכויותיו במבקשת ובקשר לנכס, ולכן לא מיצה את מלוא זכויותיו הדיוניות, אין בה כדי להסביר מדוע בחר סגל שלא להגיש ערעור, לאחר שכבר ניתן פסק-הדין וברור היה מתוכנו כי הוא מכריע במלוא זכויותיו. במסגרת ערעור יכול היה סגל להעלות את מלוא טענותיו באשר לסמכות המסורה לבית-משפט השלום להכריע בשאלת מלוא זכויותיו במבקשת ובקשר לנכס ואף להעלות את טענותיו באשר לפגיעה נטענת בזכויותיו הדיוניות. משלא עשה כן סגל, מבקש הוא לנצל במה זו כדי לערער בעקיפין על תוקף קביעותיו של בית-משפט השלום ולכך אין הצדקה להיעתר. לאור המסקנה כי לסגל היה יומו בבית-משפט השלום כמשיב, מתייתר הדיון בשאלת היותו חליף של גולדמן טראמפ, מכח יפוי הכח שנתן לב"כ גולדן טראמפ, בין אם לצורך ייצוג בהליכים משפטיים, ובין אם רק כדי לאפשר לגולדן טראמפ לקבל מידע מנאמן החברה בקשר לנכס. הכרעה פוזיטיבית ביחס לפלוגתא - בית-משפט השלום קבע, כי סגל ויתר על זכויותיו במבקשת עוד בשנת 2003, ולכן במועד בו התיימר למשכנן לטובת גולדמן טראמפ, בשנת 2004, לא היו לו זכויות כלשהן במבקשת. בית-משפט השלום לא קבע דבר ביחס לזכות הסירוב החוזית הנטענת על-ידי סגל. טענה זו, שהיא בבחינת טענת הגנה במובן זה שיש בה כדי למלא את המשכון שניתן בתוכן ממשי, נטענה על-ידי סגל בפני בית-משפט השלום (ראו: פרו' הדיון בבית-משפט השלום מיום 1.7.07, ע' 47-52). בהחלטה מיום 1.7.07 התיר בית-המשפט לסגל לשלוח לצדדים את העתקי המסמכים שנזכרו בעדותו בתמיכה לגרסתו, אך מסמכים אלה לא נשלחו ולא הוגשו כראיות מטעמו. משכך, לא ביסס סגל את גרסתו בדבר זכות סירוב ביחס לנכס. במצב כזה, ועל יסוד האמור בעניין ויינשטיין לעיל סבורה אני, כי אין לאפשר לסגל ליהנות כיום ממחדלו זה, על דרך קבלת הטענה כי בית-משפט שלום לא הכריע פוזיטיבית בסוגיית זכות הסירוב. בית-משפט השלום קבע כי סגל ויתר על זכויותיו במבקשת, במספר הזדמנויות, עוד בשנת 2003. קביעה זו, שבאה על יסוד הטענות שנשמעו בפני בית-המשפט והמסכת הראייתית שהונחה בפניו, מהווה הכרעה פוזיטיבית במכלול טענותיו של סגל לזכויות במבקשת וזכויות בנכס מכוח כך, ובכלל זאת גלומה בה אף דחייה של הטענה בדבר זכות סירוב הסכמית. ועוד: קביעה שלפיה משלא נדונה טענת זכות הסירוב, לא נוצר מעשה בית-דין, תהיה בלתי הוגנת בעליל מנקודת ראותה של גולדמן טראמפ, שזכויותיה קופחו. במסגרת הדיון בתביעת גולדמן טראמפ נדונו מלוא זכויותיו של סגל במבקשת, אותן התיימר למשכן לטובת גולדמן טראמפ. על יסוד טיעוני הצדדים קבע בית-משפט השלום, כי בעת הרלוונטית לא היו לסגל זכויות במבקשת ולכן מישכונן לטובת גולדמן טראמפ היה ריק מתוכן. התוצאה האופרטיבית של פסק-הדין הייתה, אפוא, כי גולדמן טראמפ לא היתה יכולה לממש את המשכון כדי להיפרע מסגל. ברי, כי לו היה מוצא בית-המשפט כי לסגל זכויות במבקשת או ביחס לנכס, היה מתמלא המשכון בתוכן ממשי. קבלת העמדה כי לסגל היו זכויות בקשר לנכס, שמקורן בזכות סירוב הסכמית, אילו נעשתה, משמעה עוול כלפי גולדמן טראמפ, ממנה נמנעה אפשרות לממש את המשכון, אף שבדיעבד הסתבר כי אינו ריק מתוכן. אין להלום תוצאה מעין זו. ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאת פסק-הדין - ברי כי ההכרעה בשאלת זכויותיו של סגל במבקשת הייתה חיונית לצורך הקביעה אם יש תוקף למשכון זכויות אלה לטובת גולדמן טראמפ. אשר על כן, מכח התקיימותם של התנאים הדרושים ליצירתו של השתק פלוגתא, מנועים הצדדים מלהציג כלפי מאן דהוא טענות או מצגים שאינם עולים בקנה אחד עם ממצאי פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים בה"פ 783/05 בעניין זכויותיו של סגל במבקשת או בקשר לנכס מכוח כך. סוף דבר כלפי סגל מתקיים השתק פלוגתא בדבר העדר זכויות במבקשת והעדר זכויות בנכס מכוח כך, וניתן בזאת סעד המצהיר על כך. מאידך, אין בקיומו של השתק זה כדי למנוע מסגל להתדיין בבוררות מוסכמת עם משיבה 5, בעלת הנכס היום, בדבר זכויותיו הנטענות בקשר לנכס מכח דין תורה. המנדט של הבוררים להכריע בטענות אלה הוא אך ביחסים שבין סגל לבין משיבה 5. הבוררים אינם מוסמכים לחייב בקביעותיהם את המבקשת, שאינה צד לבוררות. הבוררים אף אינם מוסמכים לקבוע קביעות בדבר זכויות קנייניות שתוקפן הוא כלפי כולי עלמא. שאלת זכויותיו של סגל במבקשת, ככל שהיא נובעת מהמערכת ההסכמית שבין הצדדים, אינה יכולה להידון בבוררות שהמבקשת אינה צד לה. ככל שתימשך הבוררות וככל שימצאו הבוררים כי מכח דין תורה יש לסגל זכויות בקשר לנכס או כלפי משיבה 5, הרי שקביעות אלה יחולו אך ביחסים שבין הצדדים לבוררות ולא יהיה להן תוקף כלפי כולי עלמא. לפיכך, הפלוגתא שנדונה והוכרעה בבית-משפט השלום - שאלת זכויותיו של סגל במבקשת ובנכס מכוח כך - איננה עומדת להכרעת הבוררים. במצב כזה לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה עצם ניהול הבוררות, כשלעצמו, מהווה פתח לשינוי קביעותיו של בית-משפט השלום, ככל שהן מתייחסות לזכויותיו של סגל במבקשת. לפיכך, הבקשה למתן הסעד הנזכר בסעיף (א) לריש התובענה - נדחית, והסעד הזמני שניתן בענין הבוררות מבוטל. אשר לסעדים המבוקשים בסעיפים (ב) ו- (ג) לריש התובענה - על יסוד האמור לעיל, מורה אני לסגל לחדול מלהציג עצמו כלפי צדדים שלישיים, לרבות כלפי רשויות התכנון, כבעל זכויות בנכס ובמבקשת. אשר לסעד לסילוק יד המבוקש בסעיף (ד) לתובענה - ספק אם בית-משפט זה מוסמך ליתן סעד מסוג זה. מכל מקום, אין חולק כי כיום אין למבקשת זכויות קנייניות בנכס. במצב כזה, אינני מוצאת בסיס לפסיקת סעד של סילוק יד לטובת המבקשת, והעתירה לסעד זה - נדחית. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות. יישוב סכסוכיםבוררות