קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בריחת יהודים מלוב: ערעור על החלטת ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התש"ז - 1957 (להלן:"החוק") מיום 27.10.04 לפיה נדחו עררי המערערים שנדונו בפני הועדה על דחיית תביעתם לתגמול עפ"י החוק. החלטה נשוא הערעור התייחסה למספר רב של עררים שנדונו במאוחד משום שסבו על אותו ענין והוא בריחות יהודית ממקום מושבם בלוב ובמיוחד מטריפולי לכפי הסביבה. בהחלטה הוזכר כי בהחלטות קודמות של הועדה בענין גווילי ותייר כבר הגיעה הועדה למסקנה כי "ככלל בריחת היהודים מן הערים לכפרי הסביבה, לא נכנסה לגדרה של הלכת הפחד והיא נבעה בעיקרה מאימי המלחמה ומההפצצות התכופות על מקומות היישוב". כן נאמר בה כי חרף ההחלטות הנ"ל הצטברו בפני הועדה תיקים רבים של עוררים נוספים אשר ביקשו לשוב ולדון בענין ולנסות לשכנעה כי החלטות אלה טעונות עיון מחדש. הועדה שמעה את מר חג'ג' לילוף יעקב היסטוריון שעסק רבות בתולדות יהודי לוב משנות ה- 30 ועד לתום מלחמת העולם וקבעה כי "ולא זו בלבד שעדותו של מר חג'ג' לילוף לא הביאה אותנו למסקנה שונה מזו אליה הגענו בהחלטותינו הקודמות (גווילי ותייר) אלא שהיה בעדותו דווקא לחזר את המסקנה שכלל, היהודים אשר ברחו ממקום מושבם לפרברי הערים או לכפרי הסביבה, עשו כן בעיקר מפחד ההפצצות ולא מאימת הגרמנים". אף נקבע בהחלטה כי "מעדויות חלק מן העוררים אשר נשמעו בפנינו ועוררים רבים נוספים אשר העידו בפנינו התיקים אחרים, עולה גם כן, כי הטעם המרכזי לבריחה היה אימת ההפצצות ולא הפחד מהגרמנים. עוד עולה מן העדויות הרבות אשר נשמעו בפנינו, כמו גם מעדותו של מר חג'ג' לילוף שהיהודים נמלטו לכפרי הסביבה לפרקי זמן קצרים, שבו למקום מושבם ושוב שבו ונמלטו. דרך זו מתיישבת עם הגישה כי הטעם לבריחה היה ההפצצות המלחמתיות וכאשר אלו שככו, שבו היהודים למקום מושבם, שהרי הגרמנים עדיין שהו בערים". הועדה ציינה כי הלכת הפחד חלה "כאשר אדם עוקר ממקום מושבו למקום אחר בעקבות הפחד מן הגרמנים וזאת, לפרק זמן ארוך עד לסיום אותו חשש מן הגרמנים ואין תחולה להלכת הפחד, כאשר בעקבות חשש רגעי נמלט אדם מפני סכנה מיידית ושב למקום מושבו. כך למשל, כאשר אדם מבחין בחייל גרמני הקרב לביתו והוא נמלט מביתו ושב אליו מקץ זמן קצר, כאשר אותו חייל גרמני אינו מהווה איום, אין תחולה להלכת הפחד, שאילולא כן, היינו מרחיבים את הלכת הפחד לכל מקרה של הסתתרות לאור סכנה קרובה ומיידית ולו רגעית, קצרה בזמן". בהתאם לאמור לעיל ובהמשך לכך החליטה הועדה כי אין בעניינם של המערערים תחולה להלכת הפחד לגבי בריחת היהודים מן הערים בלוב בתקופת המלחמה. הועדה ראתה להוסיף בהחלטתה כדלקמן: "למען הסר ספק וכפי שציינו גם בהחלטתינו בענין גווילי, אין לשלול את האפשרות כי מי מן היהודים נמלט במקרה ספציפי, בעיקר מפחד הגרמנים, בתנאים הנכסים לגדרה של הלכת הפחד. אולם לגבי כל העוררים שמשמעו בפנינו ולאחר עיון בכל העולה מתיקיהם של שאר העוררים, נשוא החלטתנו זו, לא שוכנענו כי מי מהם נמלט ממקום מושבו, הן באופן קבוע והן בשל החשש מן הגרמנים". עוד הוסיפה הועדה בהחלטתה כי "היות והחלטתנו נוגעת למספר רב של עוררים ומשום שהדיון אוחד לגבי עוררים רבים שלא העידו בפנינו, הרי אם החלטתנו העקרונית תשונה בערכאת הערעור, רשאים כל העוררים לשוב ולפנות למשיבה על סמך החלטת בית המפשט המחוזי גם אם לא יגישו ערעור פרטני". בערעורם לפנינו משיבים המערערים על הדרך בה אוחד הדיון או נכון יותר על הדרך בה יושם האיחוד. לטעמם דרך זו הניבה פגמים בהחלטתה לרבות לגבי קביעת ממצאים עובדתיים ואין לחסום בפניהם את הדרך להשמעת טענותיהם במקרה המיוחד הזה. בין לבין ניתנה החלטת ממשלה להכיר בתביעות יהודי לוב אשר חיו בתקופת מלחמת העולם השניה ללא בדיקה פרטנית אך לא הובהר לנו במדויק באיזה אופן מיושמת החלטה זו אם מיושמת. במצב הדברים שנפרש בפנינו נראה שאין מנוס מבדיקה פרטנית את עניינו של כל אחד מהמערערים בערעור שלפנינו. אמת ניתנת להאמר שלא ניתן להחיל על כולם ממצא עובדתי גורף כפי שנרשם בהחלטה נשוא הערעור ודומה עלינו שגם הועדה חשה בכך ולכן ציינה את אשר ציינה כמצוטט לעיל. למסקנה זו שותף למעשה גם ב"כ המשיבה שהיה נכון להחזיר את עניינם של המערערים לועדה על מנת שהאחרונה תבדוק בכל מקרה ומקרה אם מתקיימת הלכת הפחד אם לאו. אשר על כן, אנו מורות על החזרת הדיון לוועדה אשר תדון באופן פרטני בעניינו של כל אחד מהמערערים. אין צו להוצאות. ניצולי שואהיהדות