קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית ארנונה למרות פטור מארנונה: 1. בפני תביעת התובע לפיצויו בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מגביית ארנונה ע"י הנתבעת, למרות שלטענתו, היה זכאי לפטור מארנונה. לטענת התובע, למרות היותו זכאי לפטור מארנונה למשך חצי שנה, מאחר שדירות שרכש בתחומה של הנתבעת היו ריקות וללא שימוש וחרף פניותיו הרבות, לא טרחה הנתבעת להשיב לפניותיו ולא העניקה לו את הפטור. התובע טען כי לפתע וללא כל הודעה, או התראה, הטילה הנתבעת עיקול על חשבון הבנק שלו. התובע טען כי פנה טלפונית ובכתב אל הנתבעת עוד מ-4/08 והתריע בפניה כי אינו חייב כספים וכי הוא זכאי לפטור ואולם, פרט לתשובה טלפונית כי העניין מטופל, לא קיבל תשובה עניינית. התובע טען כי הנתבעת נהגה לא כדין, בכך שלא נתנה מענה מנומק לפניותיו בהתאם לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) התשי"ט 1958. כן טען התובע כי הנתבעת לא נהגה כדין בכך שלא העניקה לו את הפטור וזאת ללא קריטריונים ברורים לאי מתן הפטור ובניגוד לחובתה לנהוג בשיוויון. התובע טען כנגד הליכי גביית הארנונה שהפעילה הנתבעת, לטענתו, ללא כל התראה קודמת. התובע תבע את החזר הכספים שעוקלו מחשבונו וכן פיצויים בגין עגמת נפש. 2. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות מחמת העדר סמכות עניינית. הנתבעת טענה כי הסמכות העניינית בתביעה כנגד חוב ארנונה נתונה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. לגופם של דברים טען מנהל מחלקת הגבייה אצל הנתבעת בתצהירו, כי עד יום 18/2/09, לא הועברה לנתבעת כל הודעה על העברת החזקה והבעלות על הנכסים נשוא התביעה וכי רק בהתאם להודעת חברת אידע מיום 18/2/09 נודע לנתבעת על העברת הבעלות. הנתבעת טענה כי לא קיבלה כלל את מכתבו של התובע מיום 7/4/08, אשר לטענתו נשלח אליה. הנתבעת הפנתה לכך שתמוה כיצד המכתב לא נשלח בדואר רשום, כיצד אין לתובע כל אישור על המצאתו וכיצד במשך כשנה לא מצא התובע לפנות לעירייה לעניין העברת שמו כמחזיק. הנתבעת הדגישה כי למרות שהתובע (אשר קיבל את החזקה בנכס כבר ב-4/08), לא קיבל דרישות לתשלום ארנונה במשך כמעט שנה, לא פנה התובע לנתבעת בכל תקופה זו ורק לאחר שעודכן שמו כמחזיק (בעקבות הודעת חברת אידע), החל לפנות לנתבעת בעניין הפטור. לטענת הנתבעת, פניות התובע שהתקבלו אצלה בחודש 5/09 לעניין הפטור המבוקש זכו למענה טלפוני מס' פעמים ואף למכתב תשובה מיום 17/5/09 בו הובהר לתובע כי מועצת עיריית צפת לא אישרה פטור לנכס ריק וכי באשר לפטור מנכס שאינו ראוי לשימוש, הזכאות ע"פ סעיף 330 לפקודת העיריות, הינה רק מיום מתן ההודעה ואילך. הנתבעת טענה כי לאחר העברת הרישום על שמו של התובע, נשלחו אליו דרישות תשלום. אולם, התובע אשר ידע על חובותיו לנתבעת במשך שנה, לא שילמם ואף לא השיג עליהם או תקפם בעתירה מנהלית. לפיכך טענה הנתבעת, הייתה רשאית לנקוט נגד התובע בפעולות לגבייה מנהלית. הנתבעת טענה כי שלחה לתובע הודעות תשלום ביום 5/3/09 וביום 8/3/09 המתרות בתובע כי עליו לשלם את חובו וצירפה בעניין דו"ח מצבים של פעולות הנתבעת. לאור האמור, טענה הנתבעת כי פעולותיה נעשו כדין. בתאריך 15/12/11 העידו בפני התובע וכן המצהיר מטעם הנתבעת. דיון: 3. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק, בעדויות הצדדים ובהוראות הדין הרלוונטי, סבורתני כי לתובע היה חוב ארנונה, כי לא היה זכאי לפטור הנטען וכי תקיפת אי מתן הפטור אינה בסמכות ביהמ"ש זה. יחד עם זאת מצאתי כי הנתבעת לא הוכיחה המצאת הודעת דרישה כנדרש בדין, 15 יום לפני פעולת העיקול. הפטור לנכס לריק - ע"פ תקנה 13 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) התשנ"ג-1993, רשאית המועצה לחוקק בצו הטלת הארנונה כי בגין נכס ריק תינתן הנחה של עד 100% לתקופה שלא עולה על 6 חודשים. התנאי הראשון למתן הנחה זו ועוד בטרם ייבחנו התנאים הטכניים (של אי שימוש, בניין ריק, אי מתן הנחה כאמור בעבר) הינו כי נחקקה הנחה כזו בצו הטלת הארנונה. בהתאם לפרוטוקול מועצת הנתבעת מיום 10/1/08, הוחלט במפורש: "לבטל פטור מנכס ריק לחצי שנה", בהתאם להחלטה זו, ברי כי לא נקבעה הנחה כזו בצו הטלת הארנונה של הנתבעת ותושבים בתחומה לא היו זכאים החל ממועד זה (ככל שבשנים הקודמות כן נחקקה הנחה כזו בצו הארנונה), למתן הפטור. לאור האמור, אין לקבל את טענת התובע כי היה מקום להעביר את בקשתו לבחינה בוועדת ההנחות, או כאילו היה זכאי להנחה. בהעדר קביעת הנחה כזו בצו הארנונה, לא היה זכאי התובע ממילא, כמו גם יתר תושבי הנתבעת, להנחה זו. מכאן, ברי כי בנסיבות אין גם כל רלוונטיות לטענת התובע ביחס לאי קביעת קריטריונים, או לחובה לנהוג בשוויון במתן ההנחות. התובע טען בחקירתו כי סבר שמגיעה לו הנחה שכן כך הוא מכיר את המצב מעיריית תל אביב. יחד עם זאת כאמור, מתן הנחה זו הינו אינדיבידואלי לכל רשות ולצו הארנונה הנחקק בתחומה וזאת ע"פ החלטת המחוקק אשר הותיר כאמור, את עצם מתן סוג זה של פטור, לשיקול דעת כל רשות ורשות. תקיפתה של החלטת הנתבעת שלא להעניק פטור לנכסים ריקים בתחומה (בניגוד לרשויות אחרות, אשר לטענת התובע כן מעניקות את הפטור), יכלה להיעשות במסגרת תקיפה מנהלית של ההחלטה בביהמ"ש לעניינים מנהליים: בהתאם לסעיף 5 (1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים התש"ס - 2000, ביהמ"ש לעניינים מנהליים ידון בעתירה נגד החלטת רשות בעניין המצוי בתוספת הראשונה. בין העניינים המצויים בתוספת הראשונה, מצוי גם פריט 1 המתייחס לארנונות. גם בהתאם לפריט 8 (א) לתוספת הראשונה, תקיפת החלטה של רשות מקומית, או נושא משרה, או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים ולרבות החלטה שלא לאשר, הינן בסמכות ביהמ"ש לעניינים מנהליים. בימ"ש זה אינו מוסמך לפיכך, לדון בטענות כנגד קביעות הרשות בעניין. לאור האמור ובהעדר עתירה מנהלית וקביעה מטעם ביהמ"ש לעניינים מנהליים, כי החלטת הנתבעת לאי מתן הפטור לא הייתה תקינה, לא היה זכאי התובע למתן הפטור. במקרה דנן, המדובר בטענה לפטור מארנונה (ולא בטענה שהינה נושא להשגה ע"פ סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976). לפיכך, הדרך לתקיפת ההחלטה במקרה דנן, הייתה כאמור, תקיפה מנהלית. אולם התובע, אשר לטענתו, לא קיבל תשובה לפנייתו מ-4/08 (אשר כפי שיובהר בהמשך, לא הוכח כלל כי נתקבלה אצל הנתבעת), בחר לא לשלם את החוב ואף לא לפנות ולברר מה עלה בגורלם של חיובי הארנונה וזאת במשך למעלה משנה. בעניין זה כבר נקבע בעת"מ 97/08 גור בן ציון עו"ד נ' המועצה המקומית כפר תבור : "במחלוקת זו גם אם אקבל את גרסת העותר, לפיה הוא לא קיבל את תשובות המשיבה לבקשות ההנחה ששלח אליה, עדיין אין בידי לקבוע, כי ניתן לראות בכך כאילו בקשותיו להנחה נתקבלו ע"י המשיבה. בתקנות ההסדרים הנ"ל לא נקבע הסדר, כפי שנקבע בעניינן של השגות על תשלום ארנונה, על פיו במידה ומנהל הארנונה לא משיב למשיג תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה, ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה. כל מה שנקבע בתקנות ההסדרים לעניין המועדים הוא כי: "המועצה תקבע מועד להגשת בקשה להנחה וכן תקבע מועד למתן החלטה בידי מי שהוסמך לכך לפי תקנות אלה" (ראו תקנה 21 לתקנות) לפיכך, גם אם לא קיבל העותר את תשובות המשיבה, עדיין לא ניתן לקבוע כי בקשותיו להנחות נתקבלו, כאמור לעיל, ופועל יוצא מכך הינו, כי העותר היה חייב לשלם את מסי הארנונה, שהוטלו עליו בשנים 2002-2004, במלואם.", (הדגשות שלי, ר.א.). לאור האמור, בין אם התקבלה פניית התובע אצל הנתבעת ובין אם לאו, כל עוד לא קיבל התובע הודעה כי הוענק לו הפטור, היה צריך לשלם את חוב הארנונה או לתוקפו במסגרת עתירה מנהלית. 4. בחקירתו הבהיר התובע כי טענתו מתייחסת לפטור מנכס ריק ולא לפטור הניתן לנכס שלא ראוי לשימוש. ראה בעמ' 3 שורה 22 לפרוטוקול: "הבקשה שלי הייתה שהדירות ריקות, כמו שאני מכיר בת"א" וכן בעמ' 4 שורות 1-2 לפרוטוקול: "הבקשה שלי נבעה מהידע שלי ומהניסיון שלי בת"א. על אותה בעלות של נכס ריק מקבלים פטור מארנונה לחצי שנה, הכוונה לנכס ריק ממיטלטלין". לפיכך, ולדברי התובע עצמו, אין המדובר בפטור שהתבקש ע"פ סעיף 330 לפקודת העיריות. למעלה מן הצורך, אבהיר כי גם לפטור זה, לא היה זכאי התובע: פטור זה מותנה בכך שהבניין נהרס, או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו. כמו כן הפטור הנ"ל ניתן ע"פ האמור בסעיף 330 לפקודת העיריות, מעת מתן ההודעה על הנזק ואינו גורע מהחובה לשלם תשלומים שהגיע זמן פירעונם לפני מתן ההודעה. התובע לא טען כי הנכס ניזוק באופן כזה שלא ניתן היה להשתמש בו, לא המציא אסמכתאות לכך שהנכס לא היה ראוי לשימוש. בנוסף, פנייתו מ-4/08, כמו גם עדותו, התייחסה לנכס ריק, ראה במכתבו הנ"ל: "כיום, הדירות ריקות ולא בשימוש". עיון בנספח ה' לכתב התביעה, אותו כינה התובע חשבוניות והינו למעשה תרשומת בכתב יד של תשלומים, לא מצביע על שיפוץ כזה אשר מנע שימוש בנכס כמשמעותו בסעיף 330 לפקודה ולא ניתן לדעת מתרשומת זו מה מהות השיפוץ ומה היה מצב הנכס. בנוסף, במכתב מיום 4/5/09 הזכיר התובע כי: "בתחילת חודש מאי הסתיים השיפוץ בשתי הדירות שלא היו ראויות למגורים". גם אם תתקבל טענת התובע כי מכתבו מ-4/08 התקבל אצל הנתבעת, הרי מאחר שרק במכתב מ-5/09 ולאחר שכבר הסתיים השיפוץ, הודיע התובע על כך שהדירות לא היו ראויות למגורים, הרי בכל מקרה וע"פ הסיפא של סעיף 330 לפקודה, לא היה זכאי התובע לפטור בתקופה שקדמה לאותה הודעה (ושלאחריה הרי כבר הסתיים השיפוץ). 5. גם את טענת התובע כי פנייתו לא נענתה וכי העירייה הפרה את חובתה לפי חוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) התשי"ט - 1958, לא מצאתי לקבל. התובע לא צירף כל אסמכתא לכך שבניגוד לטענת הנתבעת, היא כן קיבלה את מכתבו מיום 7/4/08. למכתב זה לא מצורף אישור מסירה המעיד על מסירתו לנתבעת. לא מופיע על גבי המכתב מס' הפקס אליו נשלח (ככל שנשלח גם בפקס) ובניגוד למכתביו של התובע מ - 5/09 לא צירף התובע למכתב זה, אישור המעיד על משלוח הפקס. נטל ההוכחה מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ובהעדר כל אסמכתא על כי העירייה קיבלה מכתב זה במועד הנטען, לא ניתן לקבוע כי הפרה את חובתה להשיב לתובע במועד. טענת התובע כי התקשר לנתבעת ופקידות מטעמה אמרו לו "שבטיפול", גם היא לא נתמכה בכל אסמכתא והתובע אף לא ידע לציין את שם הפקידות עימן, לטענתו, שוחח טלפונית. במכתבו מיום 4/5/09 כתב התובע "מכתבי מ-7/4/08 לא קיבל מענה". העובדה שמאז 4/08 ועד 5/09 לא קיימות פניות נוספות בכתב, מצד התובע, מטילה אף היא ספק בטענתו (שכאמור לא נתמכה בכל אסמכתא ולכן לא הוכחה), כאילו התובע וידא כי המכתב התקבל אצל הנתבעת. ככל שהתובע אכן וידא שהמכתב התקבל אצל הנתבעת עוד ב-4/08, כיצד לא שלח פניות נוספות עד 5/09 ורק למעלה משנה לאחר משלוח אותו מכתב "נזכר" לפנות בטענה כי מכתבו מלפני שנה, לא נענה?! התובע העיד מפורשות: "מה שהדאיג אותי שאני לא גר במקום, אם הייתי גר במקום. בטח הייתי מקבל חיוב לארנונה או משהו..." (עמ' 4 שורות 8-9 לפרוטוקול). כלומר, למרות שהתובע הבחין כי במשך כשנה אינו מקבל חיובים ולמרות שהדבר "הדאיג" אותו, לא שלח התובע כל פנייה נוספת ואין בידו כל תיעוד לפניות שערך בעניין לפני 5/09. בעניין זה אציין, כי אין לפסול את טענת הנתבעת כי לכאורה רק מעת שהועבר הנכס על שמו של התובע כמחזיק החלה פעילותו לבירור אי מתן הפטור. יתכן שהתובע אכן שלח את מכתבו מ-4/08, אך בהעדר כל הוכחה כי המכתב התקבל אצל הנתבעת ומשאין כל אסמכתא כי התובע טרח לברר ולוודא כי המכתב התקבל אצל הנתבעת, אין לקבל את טענתו כי הנתבעת הפרה את חובתה להשיב לו וזאת אף מבלי להתייחס לשאלת סמכותו העניינית של ביהמ"ש לדון בעניין. בהתאם לעדויות ולמסמכים שבפני, קיבל התובע תשובה לפנייתו מ-5/09 במכתב הנתבעת מיום 17/5/09 בו הוסברה והונמקה דחיית בקשתו לפטור. התובע אף הודה כי שוחח טלפונית עם מנהל מחלקת הגבייה אצל הנתבעת וזאת אף בהתאם לתרשומת בכתב ידו מיום 17/5/09 (חלק מנספח ו' לתצהירו) עליה רשם: "למר דוד דהן מנהל הארנונה... בהמשך לשיחתנו מהשעה 15:55". מכאן שהתובע קיבל תשובה לפנייתו, הן תשובה טלפונית והן בכתב. אמנם התובע טען כי לא קיבל את תשובת הנתבעת בכתב מ-17/5/09. אולם בהתאם לחזקת תקינות המינהל,משהוצג המכתב אשר נושא את כתובתו של התובע,יש להניח כי המכתב אכן נשלח לתובע. המדובר במכתב בו ניתנה תשובה מנומקת לפניית התובע והוא נשלח עוד בטרם חלפו 45 יום מפניית התובע לנתבעת, כנדרש בחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות) התשי"ט - 1958. 6. נותרה לפיכך טענת התובע כי לא קיבל התראה בטרם הטלת העיקול על חשבונו. ע"פ סעיף 306 לפקודת העיריות (נוסח חדש): "אם סכום המגיע לחשבון הארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם תוך 15 יום מיום שחל פירעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב בה יידרש לשלם את המגיע תוך 15 יום שלאחר שהוצאה ההודעה". ובהמשך בסעיף 309: "לא שולם החוב בתום 15 יום לאחר המצאת ההודעה כאמור יהיה לארנונה בפיגור...". כלומר, אין די במשלוח הודעות חיוב לחייב, אלא תנאי מוקדם להפעלת הליך גביה הוא שתשלח לחייב הודעה שבה יידרש לשלם את החוב המגיע תוך 15 יום לאחר המצאת ההודעה. משלוח דרישת התשלום המהווה התראה בטרם נקיטה בהליכי גביה מנהליים, הינו תנאי מוקדם להליכים אלו שכן חובה על הרשות ליידע את החייב על כוונתה זו ולאפשר לו לשלם את החוב בטרם יינקטו הליכי הגביה. חובה זו מופיעה גם בסעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) על פיה יכולה העיריה להוציא כתב הרשאה לגובה מיסים לדרישת וגביית החוב אם: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר עם איזה מס שהוא ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו". וראה בת"א (ראשל"צ) 1943/08 דואק נ' עיריית אשדוד, : "הדרישה בכתב הינה דרישה מקדמית ומהותית על מנת שהחייב (ההופך לאחר מכן ל"סרבן" כלשון הפקודה) יידע כי עומדים להינקט נגדו הליכים לפי הפקודה, ולפי סעיף 1 לתקנות המיסים (גביה) תשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") עליה להיות ערוכה לפי טופס הקבוע בתוספת לתקנות. סעיף 7 לפקודת המסים (גביה) מאפשר ליתן צו עיקול על נכס של החייב הנמצא בידי צד שלישי. עיקול בבנק הוא כעיקול בידי צד שלישי, ולצורך ביצוע העיקול, לא נדרש משלוח הודעה מוקדמת נוספת לזו הנשלחת לפי סעיף 4 לפקודה (ר' בר"ע (י-ם) 2207/06 קריבוס נ' עיריית בית שמש" . בעבר הובעה בפסיקה עמדה כי אי משלוח הדרישה מהווה מחסום דיוני בפני נקיטה בהליך אזרחי או מנהלי, אלא שהלכה זו התערערה עם השנים ובבר"ע 1517/98 עיריית חיפה נ' יצחק יעקבי נקבע כי: "מטרתה של דרישת התשלום היא להתרות במחזיק וליתן לו ארכה לתשלום החוב האמור, בטרם יינקטו נגדו ההליכים המנהליים". כלומר, אי המצאת ההודעה אינה פוגמת בעצם קיומו של החוב, אלא רק באפשרות הנקיטה בהליך הגביה המנהלי וראה גם ע"א (חיפה) 1151/00 שטסל ושות' בע"מ נ' עיריית חיפה : "הפועל היוצא מן האמור הוא שאין בהמצאת ההודעה לחייב כדי להקים את החובה לתשלום. חובה זו כאמור קמה עם קבלת ההחלטה של המועצה ופרסומה במסגרת המועדים שנקבעו בפקודה. ממילא אין בהעדר משלוח ההודעה כדי לאיין חובה זו" (הדגשה שלי, ר.א.). מכאן שגם אם לא נשלחה דרישה כדין (וראה התייחסות להלן) וגם אם היה התובע זכאי לתקוף את הליך העיקול ולעתור לביטולו בעת שהוטל, הרי שאין בכך כדי לאיין את עצם קיומו של החוב. משצרפה הנתבעת תדפיסי יתרות חוב המצביעות על קיום החוב ומשלא התקבלה טענת התובע כי היה זכאי לפטור ביחס לחוב, או לחלקו, הרי שהוא אינו זכאי שיוחזר לו החוב שכבר נגבה. 7. למרות טענת התובע אשר הועלתה בעניין אי קבלת התראה קודם העיקול (ראה סעיפים 17א', 47, 48 לתביעה), כל שהציגה הנתבעת הינו "הדפסת שלבי טיפול בחייב", בו מופיע רישום כי "הודפסה הודעת דרישה" ב- 5/3/09 ו -8/3/09. כפי שצוין לעיל,קיימת חזקת תקינות המנהל ולו הייתה הנתבעת ממציאה העתק ממכתב הדרישה שנשלח לתובע, ניתן היה לבחון את נוסחו וככל שהיה עונה על התנאים הנדרשים ואף הייתה מופיעה כתובתו של התובע ככתובת אליה נשלחה המכתב, ניתן היה לקבל את טענת הנתבעת כי עומדת לה החזקה כי המכתב אכן נשלח לתובע. בעניין זה אציין כי אף שרצוי שהדרישה תשלח בדואר רשום באופן שיקל לבדוק את ביצוע המסירה, הרי שאין ע"פ החוק חובה לשלוח את הדרישה בדואר רשום וכאמור ניתן היה לקבל, במקרה שהייתה מוצגת הדרישה והייתה עונה על תנאי הדין, כי אכן נשלחה. יחד עם זאת, במקרה דנן, כל שהציגה הנתבעת הינו תדפיס בו נרשם כי "הודפסה" דרישה ודוק, "הודפסה" ולא "נשלחה". לא רק שלא הוצג כל אישור למשלוח הדרישה וכל שנרשם הינו כי הדרישה הודפסה, הרי גם הדרישה עצמה לא צורפה ולא ניתן לדעת מה תוכנה והאם ענתה על הנוסח הנדרש בהתאם לסעיף 1 לתקנות המיסים (גביה) תשל"ד - 1974. בעניין זה ראה בת"א 1943/08 אשר אוזכר לעיל: "העירייה לא הגישה כראיה את עותק ההתראה שנשלחה ולא ניתן לדעת מה שלחה היא לתובע והאם הנוסח שנשלח מקיים אחר הדרישות שבסעיף 1 לתקנות, דהיינו נוסח המתרה בתובע כי עתידים להינקט נגדו הליכי גביה מנהליים". בעניין זה אבהיר כי ע"פ סעיף 1 לתקנות המיסים (גביה) תשל"ד - 1974: "הדרישה, לפי סעיף 4 לפקודה, לפרוע את הסכום המגיע שלא נפרע, תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת". בהתאם לטופס 1, על מכתב הדרישה לכלול את סכום החוב, את דבר החובה לשלמו ואזהרה כי הימנעות מתשלום תביא לנקיטת הליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה). במידה והנוסח לא עונה על דרישות אלו, אין המדובר במכתב דרישה כדין. ראה עת"מ 27008-12-10 פריידל פרידה אהרונסון נ' עיריית לוד : "האזהרה נשמטה מן המכתב מיום 10/2/2008, ועל כן אין לראות בו משום דרישה כחוק לתשלום החוב". גם לעניין מעמדו הראייתי של הדו"ח שהגישה הנתבעת, כבר נקבע בעתירה מנהלית זו כי אין בו די (וזאת אף מעבר לאמור לעיל כי במקרה דנן אף לא צוין בדו"ח כי הדרישה נשלחה וכן לא הוצג הנוסח שנשלח): "כאמור לעיל, העירייה הפנתה אל דו"ח טפולים היסטוריים, שבו מנויות פעולות גביה רבות, לרבות עקולים אחדים. אין ראיה נוספת לביצוע הפעולות. העותרת טוענת כי מעולם לא קבלה הודעה אודות עקול. אם כן, היה או לא היה? ובמלים אחרות, האם ניתן ללמוד מן הדו"ח אודות העיקולים, או שהיה על העירייה להציג את פעולות הגביה עצמן ולא את תמציתן? נדמה כי העירייה חייבת בהצגת ראיה ממשית, אם רצונה להסתמך על פעולה שבצעה, ואינה יכולה להסתמך על דו"ח פנימי, מוכחש, שאין לו כל תיעוד חיצוני". לאור האמור, לא הוכיחה הנתבעת כי נשלחה לתובע דרישה כנדרש בדין ולא הוכיחה כי ניתנה לתובע ארכה לתשלום כנדרש בדין, בטרם יינקטו אמצעי הוצאה לפועל. יתכן שהתובע אכן, כטענת הנתבעת, בחר להתעלם מהחוב תקופה ארוכה ורק משהועבר הנכס על שמו כמחזיק "התעורר" לברר אי מתן הפטור שסבר כי הוא זכאי לו. ואמנם לא הוכח כי נתקבלה אצל הנתבעת פניית התובע מ-4/08 לבקשת פטור ולפיכך התנהלותה הייתה תקינה בכך שהשיבה לפניותיו רק ב-5/09 לאחר שהתקבלו פניותיו מאותו חודש. יחד עם זאת, נקיטת פעולת גביה מנהלית של עיקול צד ג' מצריכה, כאמור, משלוח מכתב דרישה 15 יום לפני אותה פעולה, אשר תיידע את התובע בדבר הכוונה לנקוט נגדו בהליכים. משהצהיר התובע כי לא קיבל כל דרישה ומשלא הומצאה כל אסמכתא למשלוח ולו רק העתק מאותה דרישה, אני מקבלת את טענת התובע בעניין כי לא קיבל דרישה כדין בטרם הוטל העיקול. 8. התובע לא פירט עובדות אשר יצביעו על נזקים שנגרמו לו כתוצאה מפעולת העיקול. ממכתבי הבנקים שצרף התובע ואשר תאריכם מאוחר למועד הטלת העיקול, עולה כי התובע עדיין נחשב "לקוח טוב", המנהל חשבון "באופן מסודר ולשביעות רצון" הבנק (ראה מכתב בנק אוצר החייל מיום 12/7/09 ומכתב בנק הפועל מיום 13/7/09). התובע לא צרף ראיה לכך שמישהו נוסף, חוץ מהבנקים עצמם, ידע אודות העיקול, או כאילו נגרמו לו נזקים ממשיים. יחד עם זאת, בעצם משלוח עיקול לסניף הבנק של התובע יש משום לשון הרע על פיה התובע הינו אדם החב כספים ואינו משלם חובות. וראה בעניין זה ת"א 1943/08 אשר אוזכר לעיל: "משלוח הודעת עיקול מנהלי לסניף הבנק של התובע, יש בה משום לשון הרע שכן מציגה היא את התובע כמי שאינו פורע את חובותיו ויש בכך כדי לבזותו או לפגוע במשלח ידו, במיוחד שמדובר בתובע שהוא רואה חשבון במקצועו". גם במקרה דנן, כמו באותו מקרה, לא נטענו טענות לקיומן של הגנות לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965, ולפיכך אין מקום לבחון טענות הגנה אפשריות. כאמור, סבורתני כי בעצם הטלת העיקול, ללא שניתנה לתובע התראה בדבר הכוונה לנקוט בהליכים אלו (כדי שיוכל לשלם את החוב, או לעתור מיידית בהליך משפטי למניעת העיקול ככל שסבר כי יש ליתן לו הפטור), נגרמה לתובע אי נעימות ופגיעה בשמו כלפי הבנק. יחד עם זאת, בהעדר נזק ממשי ולאור מכתבי הבנק שצרף התובע עצמו, המצביעים על כך שהייתה זו פגיעה חולפת ולא משמעותית (שכן חודשיים לאחר הטלת העיקול, הבנקים עדיין סברו שהוא "לקוח טוב"), אני מעריכה את הנזק הלא ממוני - עגמת הנפש שנגרמה לתובע, בסכום של 3,500₪ בלבד. אציין,כי המקרה דנן אינו דומה למקרים אליהם הפנה התובע בפסיקה שצרף לסיכומיו:אין המדובר בעיקול מיטלטלין שלא ניתן היה לעקל ע"פ דין,אין המדובר בעיקול מיטלטלין מחוץ לחצרי חייב (שגם אותם לא ניתן לעקל), וכן אין המדובר בעיקול מיטלטלין של מי שאינו בעל החוב, או למרות שאין חוב. בניגוד למקרים אלה ,אליהם הפנה התובע,הרי שבמקרה דנן,אין ספק כי היה מדובר בחוב שריר וקיים,היה מדובר בחוב של התובע ולו הייתה נשלחת דרישה כדין, לא היה כל פגם בעצם עיקול הכספים בחשבון הבנק של התובע. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 3,500 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. סכומים אלו ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ארנונה