קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית דוחות חניה שהתיישנו: השאלה האם רשאית רשות מינהלית לגבות מינהלית קנס, כאשר קיימת מחלוקת בשאלת ההתיישנות ואין בידי הרשות ראייה פוזיטיבית למשלוח דרישות תשלום לחייב בתוך תקופת ההתיישנות? ההליך בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר דן מור) קבע כי עיריית הרצליה (המערערת מס' 1), ושאר המערערים (אשר פעלו מטעם העירייה לשם גביית החוב הנטען של המשיב), התרשלו שעה שפעלו לגביית חוב של המשיב הנובע מקנס בגין עבירת חניה אשר התיישן. בית המשפט קמא חייב את המערערים בתשלום נזקיו של המשיב בשיעור של 50,000 ₪ (וכן בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין). טענות המערערים המערערים חולקים על החיוב שהושת על כתפיהם. את טיעוניהם העיקריים אפשר לחלק לכמה מישורים: א. ראשית, במישור הדיוני, טוענים המערערים כי לאחר שהסתיים הדיון בפני בית המשפט קמא, הגיש המשיב בקשה להתיר לו צירוף של ראיה נוספת (רשיון נהיגה ישן של המשיב, ממנו עולה, לכאורה, כי כתובתו של המשיב על פי רשיון הנהיגה היתה באותה עת זהה לכתובת הרשומה שלו במשרד הרישוי, ברח' נורדאו). לטעמם של המערערים לא היה מקום לאפשר הגשתה של הראיה בשלב זה של ההליך, ואם התאפשרה הגשתה של הראיה, היה נכון לאפשר למערערים להגיב לראיה זו ולחקור מחדש, ככל שהדבר נדרש, את העדים לגבי ראיה זו. שנית, טוענים המערערים כי בית המשפט קמא שגה שעה שהשתית את פסק דינו על הוראות תקנה 13(א)(1) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, תקנה אשר נכנסה לתוקפה רק ביום 31.7.07, מועד המאוחר למועדים הרלוונטיים להליך הנוכחי. עוד טוענים המערערים, כי הקנס שהושת על כתפיו של המשיב לא התיישן, ומכאן כי המערערים היו יכולים לפעול לגבותו גם בדרך של הליכי גביה מינהליים. מעבר לכך, לטעמם של המערערים הרי שבכל מקרה פעלו כדין, במסגרת סמכויותיהם ובמתחם הסבירות, ואין בפעולותיהם משום רשלנות שגרמה נזק למשיב. המערערים ממשיכים וטוענים כי בית המשפט קמא אף שגה בקביעת סכום הפיצוי הראוי למשיב, במיוחד שעה שפיצוי זה עולה על הסכום שנדרש על ידי המשיב בכתב התביעה (שכן המשיב תבע, לשיטתם, אך סך של 20,000 ₪ בראש הנזק שאינו של פיצוי בגין לשון הרע). כן טוענים המערערים כי חיובם בהוצאות ושכר טרחת עורך-דין לא היה ראוי, בנסיבות העניין. השתלשלות העניינים המשיב, כך על פי הנטען על ידי העירייה, עבר עבירת חניה בתחום השיפוט של העירייה, ביום 20.8.97. בגין עבירה זו הושת עליו קנס. אין מחלוקת ממשית בין הצדדים כי העונש שהושת על המשיב (הקנס) מתיישן בחלוף שלוש שנים (על פי העקרונות שנקבעו בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נב (2) 551), אלא אם כן נוקטת העירייה בהליכים לשם גבייתו של הקנס, לרבות בדרך של משלוח דרישות תשלום, בתוך התקופה של שלוש השנים. לטענתו של המשיב, הקנס שהוטל עליו התיישן ביום 20.8.00 (בחלוף שלוש שנים מיום מתן הדו"ח עצמו), שכן עד לאותו מועד לא קיבל מעולם לידיו הודעה על תשלום הקנס. משכך הם פני הדברים, לדבריו, לא היה מקום (לאחר מועד זה) לנקוט כנגדו בהליכים לגביה מינהלית של החוב. דא עקא, שהעירייה (לרבות באמצעות משרד עורכי הדין שלה, המערערים מס' 2-5) הטילה, בתאריכים שונים בשנים 2007, 2008 ו-2009 עיקולים על חשבונות בנק של המשיב, וכן נעשה בשנת 2009 ניסיון לעיקול מיטלטלין בביתו של המשיב. אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה הרלוונטית (בין השנים 1997 ו-2000) היתה הכתובת הרשומה של המשיב במשרד הפנים, בשד' נורדאו 39 בתל-אביב יפו (כתובת שנרשמה במשרד הפנים ככתובת מגוריו של המשיב החל מיום 24.7.95 ועד ליום 8.6.05). אין גם מחלוקת כי דרישות התשלום שנשלחו למשיב באותה עת נשלחו אליו לכתובת אחרת, ברח' יהודה הנשיא 40 בתל-אביב (כתובתו הרשומה של המשיב במשרד הפנים עד ליום 24.7.95). בית-משפט השלום כאמור בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט קמא, הדרישה הראשונה לתשלום החוב שנשלחה למשיב לכתובתו הרשומה במשרד הפנים בשד' נורדאו, נעשתה רק בשנת 2003 (סעיף 2 לפסק דינו של בית המשפט קמא). בית משפט השלום קבע כי היות ודרישות התשלום נשלחו לכתובת שאינה כתובתו של המשיב, הרי שהקנס שהושת עליו התיישן בשנת 2000, ודרישות התשלום שנשלחו במועדים מאוחרים יותר (שנת 2003 ואילך) אינן יכולות "להחיות" את הקנס שהתיישן. למען השלמת התמונה, יצויין כי טענת המערערים היתה כי בפועל נשלחו דרישות התשלום לכתובת של המשיב כפי שהיא רשומה במשרד הרישוי (כעולה מטענת המערערים המשיב לא עדכן במועד את כתובתו במשרד הרישוי), ועל כן גם אם הדרישות לא נשלחו לכתובת המגורים הרשומה של המשיב במשרד הפנים, הרי שמדובר במשלוח התראות כדין, שיש בהן כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בית המשפט קמא דחה טיעון זה של המערערים, וקבע כי הקנס התיישן, ועל כן נקיטת פעולות לגביית קנס זה הן בגדר רשלנות של המערערים. בית המשפט קמא דחה את הטיעון של המשיב כי בפעולות המערערים כלפיו יש גם משום הוצאת לשון הרע. על יסוד נתונים אלה, וקביעות בית המשפט קמא, יש לבחון את טיעוניהם של המערערים. צירוף ראייה באשר לצירופה של ראיה על ידי המשיב, לאחר סיום הדיון, אני סבור כי בית המשפט קמא צדק, שעה שקבע כי יש מקום לקבל את הראיה, גם בשלב שבו הוגשה. מדובר, לכאורה, בראיה רלוונטית, אשר יש לה השלכה על ההליכים בתיק. לכאורה עולה מראיה זו, כי כתובתו של המשיב במשרד הרישוי היתה ככתובתו הרשומה במשרד הפנים, דבר המשמיט את הקרקע מתחת לטיעון מרכזי של המערערים. אני מסכים עם המערערים כי לאחר צירופה של הראיה, היה מקום להתיר למערערים להשלים את ראיותיהם בתגובה. היה מקום להתיר למערערים להגיש גם כן ראיות נוספות הנובעות מהראיה שהוגשה על ידי המשיב, והיה מקום להתיר למערערים לחקור עדים שכבר נחקרו, אם רצונם בכך. בית המשפט קמא התייחס לראיה שהוצגה על ידי המשיב כראיה בעלת משקל מכריע, דבר שלא היה נכון לעשותו, כל עוד לא ניתנה בידי המערערים הזדמנות להתעמת עם ראיה חדשה זו. אם ראיה זו היתה מהווה שיקול בהחלטתי בערעור זה, הייתי מורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, ומשיב אליו את הדיון על מנת שישמע ראיות נוספות (הנגזרות מהראיה החדשה שהוגשה על ידי המשיב לאחר סיום הדיון). לשיטתי, כפי שיוסבר להלן, גם מבלי להתייחס לראיה חדשה זו, אפשר להגיע לתוצאה המתבקשת בנסיבות העניין. על כן, לצרכי הדיון בערעור, לא אתייחס לראיה חדשה זו, קרי לרשיון הנהיגה הישן שהוגש על ידי המשיב. דיון אני מוכן גם לקבל את הטיעון של המערערים, לפיו במועדים הרלוונטיים (השנים 1997 עד 2000) היו רשאים לשלוח את דרישות התשלום לכתובת של המשיב הרשומה במשרד הרישוי. כאשר מדובר בעבירת חניה, אשר מבוצעת על ידי בעלים של רכב, הרשות בהחלט יכולה להסתמך על כתובת הבעלים של הרכב כפי שהיא מופיעה במשרד הרישוי. נכון הוא כי ההוראה הקבועה בדין (תקנה 13(א)(1) לתקנות התעבורה) לפיה בעל רכב או בעל רשיון נהיגה יודיע על שינוי מען בהודעה למשרד הפנים ולא למשרד הרישוי, היא הוראה, שנכנסה לתוקפה לאחר המועדים הרלוונטיים להליך זה (דהיינו, לאחר שנת 2000). אני מסכים כי ההסתמכות של בית המשפט קמא על הוראה זו שבדין (תחתית עמ' 4 לפסק הדין), לא הייתה מתאימה בנסיבות העניין. גם כאן, אני סבור כי הכרעה זו, גם אם נעשתה באופן שגוי על ידי בית המשפט קמא, אינה הכרחית לשם הכרעה בהליך שבפניי, ועל כן כשלעצמה אינה מצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא. אסביר להלן. העירייה במקרה זה נקטה כנגד המשיב בהליכי גביה מינהליים, על פי הוראות פקודת המיסים (גביה), שהיא גלגולה בשפה העברית של הפקודה המנדטורית: Tax Ordinance (Collection), 1929. הוראת דין זו היא הוראה ייחודית אשר יש בה משום הגבלה ניכרת של זכויות היסוד של החייב. הוראות הדין המאפשרות גביה מינהלית מאפשרות לרשות מקומית לנקוט בהליכים לגביה מבלי שאלה עוברים ביקורת של ערכאה שיפוטית, אלא על יסוד שיקול הדעת של הרשות עצמה. כאשר פלוני טוען כי אלמוני חייב לו כספים, הוא חייב לעבור מסננת שיפוטית כפולה. ראשית, עליו לעבור את המסננת השיפוטית של בית המשפט (כאשר הוא מגיש תביעה לתשלום החוב). שנית, גם כאשר בידיו פסק דין הקובע כי אלמוני חייב לו כספים, עליו לעבור את המסננת השיפוטית של ההוצאה לפועל, כאשר הוא מבקש לנקוט בהליכים שונים לשם גביית החוב. פקודת המסיים (גביה), מאפשרת לרשות מקומית לעקוף את הביקורת השיפוטית. כאשר רשות פועלת לגביית חוב, על פי פקודת המיסים (גביה), היא זו אשר קובעת את עצם קיומו של החוב, והיא זו אשר קובעת את הדרכים לגבייתו. כל זאת, על פי שיקול הדעת של הפקידים שלה עצמה, ומבלי שגורם חיצוני כלשהו (דוגמת בית משפט או הוצאה לפועל) בוחן את שיקול הדעת שלה בטרם נקיטת ההליכים. יצויין במאמר מוסגר, כי המחוקק מנסה להתמודד עם הקושי בגבייה, בין השאר של קנסות (הגדרת "חוב", שם, אינה כוללת, עם זאת, חוב לרשות מקומית) ראו: הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 11) התשע"א -2011 ה"ח 556 מיום 4.1.2011, שעברה כבר בקריאה ראשונה. לנוסח שעמד לדיון ועדת חוקה, חוק ומשפט ביום 12.6.2011 ראו: מובן, כי לאור הכוח החריג שניתן בידיה של הרשות, היא צריכה להפעיל אותו על פי אמות המידה של סבירות מינהלית. ראו, למשל: רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, , 20.6.2010; בג"צ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים, , 20.12.2010, לשיטתי, כאשר רשות מקומית מבקשת לעשות שימוש בסמכות הגביה המינהלית עליה לעשות שימוש בסמכות זו רק לאחר שברור כי דרישת החוב מהאזרח אכן הגיעה לידיו במועד. אזרח חייב בתשלום קנס לרשות מקומית. כל עוד תקופת ההתיישנות הראשונית (שלוש שנים) לא חלפה, והקנס לא שולם, אני מוכן להניח כי הרשות יכולה לנקוט, בהתאם להוראות הקובעות בפקודת המיסים (גביה), בהליכי גביה מינהליים כנגד האזרח. במקרה שבפנינו, תקופת ההתיישנות הראשונית חלפה. במקרה שכזה, פסיקת בית המשפט העליון מנחה אותנו שכדי לעצור את מירוץ ההתיישנות על הרשות לשלוח דרישות תשלום לאזרח, בתוך פרק הזמן של שלוש שנים. הרשות, במקרה שבפנינו, טוענת כי שלחה דרישות תשלום, וכי מירוץ ההתיישנות נעצר. מכיוון שכך, היא החלה בנקיטת הליכים לגביה מינהלית של החוב. גם אם אקבל את גרסתה של העירייה, כי שלחה דרישות לתשלום, הרי שאין בידי העירייה ראיה כלשהי לכך שדרישות התשלום התקבלו. ההיפך הוא הנכון, דרישות תשלום שנשלחו בדואר רשום הוחזרו על ידי הדואר לאחר שלא נדרשו (תחתית עמ' 5 לפסק דינו של בית המשפט קמא). אינני מוכן לקבל מצב שבו רשות מקומית פועלת לגביה מינהלית של קנס, שעה שאין בידיה ראיה פוזיטיבית לכך שהקנס עדיין בר תוקף. החלטה של רשות מקומית לנקוט בהליכים לגביה מינהלית כאשר היא מסתמכת, לשם קביעה שהחוב עדיין בר תוקף, על חזקות שבדין, היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות. אני ער לכך שיש הבדל בין רשות מקומית המבקשת לגבות קנס (שהוטל בהליך בעל אופי פלילי, בגין עבירת חניה), לבין מצב שבו רשות מקומית מבקשת לגבות חוב ארנונה (או חוב אזרחי אחר). כאשר רשות מקומית מבקשת לגבות חוב בעל אופי אזרחי, היא יכולה תמיד להגיש תביעה כנגד החייב, ולאחר מכן לנקוט כנגדו בהליכי הוצאה לפועל. דהיינו, יש לה חלופה ברורה להליך המינהלי. לעומת זאת, כאשר מדובר בקנס, הננקט בהליך בעל אופי פלילי, הדרך היחידה, למעשה, לגבייתו של קנס זה היא על ידי נקיטה בהליכים של גביה מינהלית. עצם הפניה להליך של גביה מינהלית, במקרה שכזה, אינה פסולה. החלטה של רשות מקומית לפנות להליך של גביה מינהלית, שעה שמדובר בקנס, נראית על פניה כהחלטה המצויה במתחם הסבירות. בענייננו, לכל הדעות, עד שנת 2007 (המועד בו הוטל העיקול הראשון על חשבון בנק של המשיב), במשך כתשע שנים ממועד ביצוע העבירה, העירייה נקטה בהליכים פסיביים בלבד, דהיינו הוציאה רק דרישות לתשלום הקנס. במצב דברים שכזה, אין לרשות אלא להלין על עצמה. שכן היא זו אשר יצרה מצב שבו לאזרח עומדת, לכאורה, טענת התיישנות. היא זו אשר יצרה מצב שבו הנטלים מתהפכים. במקום הנטל שמוטל על האזרח (אשר צריך להדוף את האשמה המוטלת על כתפיו), הרשות היא זו אשר יצרה מצב שבו עליה להראות כי הקנס לא התיישן. כאשר הרשות היא זו אשר יצרה את העיכוב בגבייתו של הקנס, היא אינה יכולה להסתפק עוד, לטעמי, בהסתמכות על חזקות שבדין. בעידן החוקתי, ההסתמכות על חזקות שבדין אינה מספיקה לשם פגיעה בזכויות יסוד מוגנות ללא ביקורת שיפוטית. יש עניינים שבהם הדין קובע חזקה מסויימת. הדין הצבאי מאפשר מסירה של צו גיוס למען הרשום של החייל. אם צו גיוס נשלח בדואר רשום לחייל, וזה אינו מתייצב לשירות הצבאי כפי שנקבע בצו, אפשר יהיה להאשימו בעבירה של עריקה מהצבא. אך כדי להרשיעו, במקרה שכזה, כדי לפגוע בזכות היסוד שלו לחירות, עדיין צריכה להיות ביקורת שיפוטית. כתב אישום יוגש כנגדו, וטענותיו ישמעו בפני בית דין צבאי (או בפני קצין שיפוט). בהוראות דין שונות קבועות חזקות שונות. הן מאפשרות, לעיתים, לפגוע בזכות יסוד חוקתית. אך עדיין, קיומה של אפשרות לפגוע בזכות יסוד חוקתית, אינו מתיר את הפגיעה בכל מערכת נסיבות שהיא. כאשר גורם כלשהו מבקש להסתמך על חזקה, כדי להחליף את הידיעה בפועל, הוא לא יוכל לפגוע בזכות החוקתית אלא אם כן עבר הדבר ביקורת של גורם חיצוני, שיפוטי או מעין שיפוטי. רשות מינהלית כמו רשות מקומית, אינה יכולה לבקש לפגוע בזכות חוקתית, מבלי להוכיח ידיעה בפועל (אלא תוך הסתמכות על ידיעה קונסטרוקטיבית הנגזרת מחזקה), בשעה שהפגיעה בזכות החוקתית נעשית על יסוד שיקול הדעת של הרשות בלבד, ללא ביקורת חיצונית כלשהי. הדין מאפשר לפגוע בזכות חוקתית גם בהעדר ידיעה בפועל של האדם, אלא על יסוד הנחה של ידיעה קונסטרוקטיבית הנשענת על חזקה שבדין. הדין מאפשר לפגוע בזכות חוקתית על יסוד שיקול הדעת של הרשות המינהלית עצמה, בדרך של גביה מינהלית, גם ללא ביקורת שיפוטית. השילוב של השניים אינו אפשרי בעיניי. רשות מקומית אינה יכולה לנקוט בהליכי גביה מינהליים, תוך הסתמכות על ידיעה קונסטרוקטיבית של האזרח, מבלי שהיא מראה כי קיימת ידיעה בפועל של האזרח. כדי לנקוט בהליכי גביה מינהליים כנגד המשיב, היה צריך להראות לא רק שנשלחו למשיב דרישות תשלום, ולא רק שדרישות אלה נשלחו למשיב לפי כתובתו הרשומה (במשרד הרישוי או במשרד הפנים), אלא כי דרישות אלה התקבלו בפועל על ידי המשיב. אפשר להמחיש את הדברים בדוגמא נוספת. רשות הרישוי החליטה לשלול רשיון נהיגה של נהג, לאחר שצבר כמות גבוהה של נקודות לחובתו. הודעה על הפסילה נשלחת לנהג לפי המען הרשום שלו (בין אם המען הרשום אצל רשות הרישוי ובין אם למען הרשום במשרד הפנים). חולף זמן, והנהג נתפס על ידי שוטר כשהוא נוהג בזמן הפסילה המינהלית. הדין מאפשר לרשות הרישוי להטיל במקרה שכזה פסילה של רשיון הנהיגה. הדין מאפשר לרשות הרישוי לשלוח את ההודעה על הפסילה למען הרשום של הנהג. אך כדי להשית עונש על הנהג, בין בדרך של קנס, בין על דרך של פסילה נוספת, ובין אם בכל אופן אחר, יש צורך בביקורת שיפוטית. רשות הרישוי עצמה אינה יכולה להטיל עונשים על הנהג. יש צורך להגיש כנגדו כתב אישום. יש צורך בביקורת שיפוטית, חיצונית. יתכן, כי בית המשפט יקבע כי במקרה שכזה גם אם אין ראיה כי הנהג קיבל בפועל את ההודעה על הפסילה הרי שקיימת ידיעה קונסטרוקטיבית, והוא עבר עבירה. אך ההחלטה במקרה זה, ההחלטה הפוגעת בזכות החוקתית של הנהג, תהיה כזו הנעשית על ידי גורם חיצוני, על ידי גורם שיפוטי, ולא על ידי רשות הרישוי. אני ער לכך, כי הדרישה האמורה היא דרישה היוצרת מכשול בפני הרשות. כאשר מדובר, כאמור, בחוב (ארנונה), למשל, הרי אם נחסמת בפני הרשות המקומית הדרך לנקוט בהליכי גביה מינהליים, היא עדיין יכולה, כאמור, לפנות לבית המשפט, ולהעביר את טענותיה במסננת של הביקורת השיפוטית. כאשר מדובר בקנס, לא ברורה מה הדרך שתהיה פתוחה בפני הרשות כדי לגבות את הקנס, אם לא דרך הגביה המינהלית. שאלה זו אני סבור כי ניתן להשאיר ב"צריך עיון". יתכן, כי אם הרשות נוכחה לדעת כי אין בידיה ראיה פוזיטיבית המצביעה על כך שהאזרח יודע על דרישת תשלום הקנס, היא תוכל להגיש תביעה אזרחית-כספית כנגדו (אגב, תביעות שכאלה, על פי הוראות הדין הקיימות כיום, ניתן להגיש ישירות להוצאה לפועל, שכן מדובר בדרישת חוב קצוב). אך גם אם מדובר במכשול, המקשה על הרשות, הרי שהוא מכשול מחוייב, במציאות החוקתית. אם הרשות השתהתה, תקופה של יותר משלוש שנים ממועד הטלת הקנס, עליה להראות כי האזרח ידע בפועל על דרישות התשלום שהופנו אליו. יתכן, כי יהיו מצבים שבהם יהיה מדובר באדם שעבר את עבירת החניה. יתכן, כי יהיו מצבים שבהם יהיה מדובר באדם שהתחמק מתשלום במשך יותר משלוש שנים. יתכן גם, כי יהיו מצבים שבהם דרישת התשלום תשלח לכתובת הנכונה של אותו אדם, אך לא תהיה בידי הרשות ראיה מתאימה המוכיחה זאת. אני ער לכך שיתכנו מצבים שבהם לא ניתן יהיה לגבות קנס ממי שחייב בתשלומו והתחמק מתשלומו במשך שנים. אך זהו המחיר שיש לשלם כדי לשמר את הזכות החוקתית. אינני סבור, כי הוראה המחייבת ראייה ברורה על המצאה לחייב של הדרישה לתשלום הקנס כתנאי לעצירת תקופת ההתיישנות מהווה מכשול בלתי עביר. לזכות חוקתית, מעצם טיבה, יש מחיר (בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הבטחון, פ"ד מט (4) 94). אנו מכירים, למשל, באפשרות לפסול ראיות שהושגו תוך הפרה של זכות חוקתית (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא (1) 461), גם אם המשמעות של הדברים היא כי אדם אשר ביצע עבירה ישוחרר ולא יקבל עונש על מעשיו. הליך של גביה מינהלית הננקט על ידי רשות מקומית פוגע בזכות הקניין. הפגיעה בזכות הקניין עשויה להיות קשה. במקרה שבפנינו, הוטלו עיקולים על חשבונות בנק של המשיב. הטלת עיקולים עלולה לגרור אחריה תוצאות קשות. הוראות קבע אשר המשיב נתן עשויות לא להיות מכובדות. כרטיסי אשראי שהמשיב מחזיק בהם עלולים להיות מבוטלים. מסגרות אשראי שניתנו למשיב עלולות לא לעמוד עוד. שיקים שהמשיב נתן לאחרים עלולים שלא להיות מכובדים על ידי הבנק. וכיוצא באלה השלכות אפשריות של עיקול. אם אדם (לדוגמא) מתגורר בדירה שכורה, ושיק שנתן כתשלום דמי שכירות יחזור בשל קיומו של עיקול, הוא עלול למצוא את עצמו ללא קורת גג. לעיתים, הפגיעה בזכות הקניין תהיה מוצדקת. לעיתים, היא תהיה מידתית וראויה גם בעידן החוקתי שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך המעמד החוקתי של הזכות הניצבת על כפות המאזניים מחייב כי הנטל שנטיל במקרה זה על כתפיה של הרשות המבקשת לנקוט בהליך גביה מינהלי יהיה נטל ממשי. על כן, כאשר רשות מקומית מבקשת לגבות קנס (או חוב) בדרך של גביה מינהלית, על יסוד שיקול דעתה שלה עצמה, ומבלי שהדבר עובר ביקורת חיצונית, שיפוטית או מעין שיפוטית, היא אינה יכולה לעשות זאת על יסוד הנחה של ידיעה קונסטרוקטיבית, אלא עליה להראות באופן פוזיטיבי כי האזרח יודע על דרישות התשלום שנשלחו אליו, בתוך תקופת ההתיישנות. לדרישה זו עשוי להיות מחיר. יתכן כי דרישה שכזו מהרשות תביא לכך שקנסות מסויימים לא יגבו. אך מחיר זה הוא מחיר שעל הרשות לשלם, במקום שבו היא משתהה בגביית הקנסות המגיעים לה, לטעמה. במקרה שבפנינו, לעירייה אין ראיה כי המשיב קיבל דרישת תשלום בתוך פרק הזמן של שלוש שנים (ממועד ביצוע העבירה). כאמור, ההיפך הוא הנכון, ונראה כי כל הראיות המצויות בידי העירייה, הן ראיות המצביעות על כך, שהמשיב לא קיבל לידיו דרישות תשלום שנשלחו אליו (דברי דואר שהוחזרו כלא נדרשים). במצב דברים זה, גם אם כתובתו הרשומה של המשיב במשרד הרישוי היתה הכתובת שאליה נשלחו, לפי טענת העירייה, דרישות התשלום, וגם אם באותה עת הדין חייב מסירת הודעה על שינוי כתובת במשרד הרישוי לפקיד של משרד הרישוי (ולא רק במסירת הודעה למשרד הפנים), אין בכך כדי להועיל למערערים. הגביה של קנס, באופן מינהלי, שעה שאין בידי העירייה (או הגובה) ראיה פוזיטיבית לכך שהמשיב קיבל לידיו את דרישת התשלום בתוך פרק הזמן של ההתיישנות הראשונית, היא בגדר סטייה מנורמת התנהגות ראויה, ולכן בגדר רשלנות מצידם של המערערים. כאשר רשות מקומית נוכחת לדעת, בתוך פרק הזמן של שלוש שנים (ממועד הטלת הקנס), כי אין בידיה ראיה פוזיטיבית למסירת דרישת התשלום לאזרח, עליה לפעול לביצוע מסירה מחודשת של דרישת התשלום. אם היא אינה עושה כן, היא מתרשלת בתפקידה. כל פעולה לאחר מכן מצידה של הרשות, או מצד מי שבא מטעמה (לשם ביצוע פעולות הגביה), היא פעולה שאין בה כדי לרפא את הרשלנות הראשונית. בדין קבע, איפא, השופט הבכיר המלומד בבית-משפט השלום, כי המערערים התרשלו כלפי המשיב, וקמה לו הזכות לפיצוי. בית-משפט השלום קבע, כי לא היה בידי המשיב היה לבסס גם עילת תביעה בגין לשון הרע, וזאת בשל ההגנות הקבועות בדין הספציפי בעניין זה. לא הוגש ערעור מצידו של המשיב, הגם שהמשיב טען בעיקרי הטיעון מצידו כי בית המשפט קמא שגה בהקשר זה. אינני רואה, לכן, צורך להתייחס לנושא זה בערעור. גובה הנזק אשר לשיעור הפיצוי: אכן, כדברי המשיב, בית המשפט קמא פסק לו פיצוי על דרך האומדן, והנטיה של ערכאת הערעור להתערב בפיצוי הנפסק על דרך האומדן אינה גדולה. קל וחומר שכך הם פני הדברים שעה שהסכום שנפסק על ידי בית המשפט קמא הינו כזה הנלמד מהוראות הדין העוסקות בלשון הרע. בכל הנוגע ללשון הרע, ניתן לפסוק פיצוי בשיעור של 50,000 ₪ גם ללא הוכחת נזק. בית המשפט הכיר בסכום זה כמעין רף תחתון לפיצוי, תוך סטייה מלשון החוק: רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה (5) 510. נדמה, כי בית המשפט קמא עשה שימוש באמת מידה זו, למרות שדחה את התביעה ככל שהיא נסמכת על עילת התביעה של לשון הרע. למרות דחיה של חלק זה של התביעה, בית המשפט קמא ערך היקש משיעור הנזק שנקבע במקרה של הוצאת לשון הרע, לבין המקרה שבפנינו. בענייננו, המערערים צודקים בטענתם, כי בכתב התביעה נדרש פיצוי בשיעור של 100,000 ₪ בגין לשון הרע בשני פרסומים, ופיצוי של 20,000 ₪, בגין יתרת הנזק. משנדחתה עילת התביעה הנשענת על טענת לשון הרע, ומשלא בא ערעור של המשיב בהקשר זה, הרי שתביעתו של המשיב מוגבלת לסך של 20,000 ₪. לאור הסכום שנדרש על ידי התובע-המשיב בכתב התביעה (והגם שזה הינו בערכים של מועד הגשת התביעה), בגין הנזק הלא ממוני שאינו נובע מהוצאת לשון הרע, ולאור אמירתו של בית המשפט קמא כי המשיב הפריז בתיאור עוגמת הנפש שנגרמה לו, אך מנגד לאור הערכת הנזק כפי שנעשתה על ידי בית המשפט קמא, ולאחר ששקלתי את הטענות המפורטות (בכתב ובע"פ) של בעלי-הדין בפניי, נראה לי נכון להעמיד את שיעור הפיצוי הראוי לתובע על סך של 10,000 ₪ בערכים של מועד מתן פסק הדין של בית המשפט קמא. בהתאם, נכון יהיה להפחית משיעור החיוב שנקבע בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בהקשר זה, אני מביא בחשבון את העובדה כי ערעור המערערים התקבל בחלקו (אך בשאלת היקף הנזק, ולא בשאלת עצם החבות), ועל כן זכאים המערערים להוצאות ושכר טרחה חלקיים בלבד בערעור. לאור האמור לעיל, אני מקבל את הערעור, באופן חלקי, וקובע כי במקום החיוב שהושת על המערערים בפסק הדין של בית המשפט קמא, יבוא חיוב בשיעור של 10,000 (עשרת אלפים) ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 6.12.10, ועד למועד התשלום המלא בפועל. כן יחזירו המערערים לתובע את אגרות התביעה בגין תביעה על הסכום שנפסק לזכותם לעיל (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה). חיובים נוספים בגין הוצאות משפט (כגון שכר עדים) שנקבעו על ידי בית-משפט השלום יעמדו בעינם. החיוב שהושת על המערערים בפסק-דינו של בית המשפט קמא (סעיף 11 סיפא) בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בטל. אני מחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב-התובע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5600 (חמשת אלפים ושש מאות) ₪, להיום. לעניין זה לקחתי בחשבון את ההליך בבית-משפט השלום ואת העובדה שהערעור בבית-משפט זה נתקבל באופן חלקי. משפט תעבורהחניהדוח חניה