קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית דמי אבטחה במסעדות - תביעה ייצוגית: א. תשתית עובדתית וגדר המחלוקת 1. לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת דמי אבטחה ששולמו למשיבה על ידי לקוחותיה. המבקש טוען כי המשיבה, המנהלת מסעדה, מפרה את הוראת סעיף 17א. לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") כאשר היא כוללת באורח מטעה ב"סך הכל לתשלום" המצוין בתחתית החשבונית גם סכום הנגבה עבור דמי אבטחה. 2. העובדות הנדרשות לענייננו אינן שנויות במחלוקת. המבקש הינו לקוח של המשיבה, המנהלת את מסעדת "ג'ירף גריל" ברמת החייל. המשיבה נוהגת לציין בתחתית החשבון, אותו היא מגישה ללקוחותיה עם סיום הארוחה, את הסכום הכולל לתשלום עבור הארוחה, כאשר הוא כולל, בנוסף לתשלום עבור הארוחה, גם תשלום בסך 1.5 ₪ לכל סועד עבור "דמי אבטחה". התשלום עבור דמי אבטחה מופיע בשורה נפרדת בחשבון, לאחר פירוט סכומי המנות שהוזמנו ולפני השורה הכוללת "סה"כ לתשלום", כך שהסכום לתשלום כולל את מחיר האבטחה. אולם, בתחתית החשבונית נכתב באותיות גדולות ומודגשות: "לביטול תשלום אבטחה, נא פנה למלצר/ית" (ראה החשבונית שצורפה כנספח ב' לתצהיר המשיבה). 3. אין מחלוקת כי המשיבה היתה רשאית לחייב את לקוחותיה בתשלום דמי אבטחה לו היתה מעוניינת לעשות כן. אך לטענת המבקש, הואיל והמשיבה החליטה שלא לעשות כן, ותשלום דמי האבטחה איננו חובה - הרי הוספת דמי האבטחה ל"סך הכל לתשלום" אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 17א. לחוק הגנת הצרכן ומטעה את הצרכן, שכן היא כוללת רכיב שניתנה לצרכן אפשרות מעשית לוותר עליו. לפי החוק - לטענת המבקש - יש לכלול בסכום לתשלום אך ורק את הרכיבים אשר אין ללקוח כל אפשרות לוותר עליהם. המבקש טוען כי במצב בו רכיב דמי האבטחה כלול ב"סך הכל לתשלום", הלקוח נוטה לשלמו גם אם אינו מעוניין לשאת בתשלום, רק משום שאינו רוצה לבזבז את זמנו בהמתנה להכנת חשבון מתוקן, או משום שאינו מרגיש בנוח לבקש מהמלצר או המלצרית את ביטול דמי האבטחה. כך טוען המבקש, כי הוא אמנם הבחין שהחשבון כולל דמי אבטחה שניתן לבקש להשיבם, אך חשש לעשות כן שמא יצטייר בפני חבריו או בת-זוגו, רחמנא ליצלן, כקמצן, מה גם שהוא גם לא רצה לבזבז זמנו בהמתנה לתיקון החשבון (סעיף 5 לתצהירו). המבקש סבור כי יש להגדיר את הקבוצה התובעת כדלקמן: "כלל הלקוחות שסעדו במסעדה של המשיבה בשבע השנים האחרונות" (התביעה הוגשה ביום 3.6.09), והעריך את מספר חברי הקבוצה ב-1,814,400 איש. את סכום התביעה הייצוגית העריך המבקש ב-2,721,600 ₪, אך לא טרח לציין מהו נזקו האישי. בנוסף עותר המבקש למתן צו שיאסור על המשיבה לכלול בחשבון את דמי האבטחה. 4. המשיבה טענה בתגובתה כי האופן בו הוצג התשלום עבור דמי אבטחה בחשבוניות המוגשות ללקוחותיה, עולה בקנה אחד עם דרישות חוק הגנת הצרכן. סעיף 17א. לחוק, שהינו המקור החוקי היחיד אליו מפנה המבקש, מגדיר "מחיר כולל" וקובע כי אם יש לצרכן אפשרות מעשית לוותר על תשלום מסוים, אין חובה לכלול אותו ב"מחיר הכולל". לאור העובדה שהתשלום עבור דמי אבטחה הינו תשלום רשות, והדבר מצוין בצורה מפורשת בחשבונית, אין למשיבה חובה לכלול את דמי האבטחה במחיר הכולל. אך מותר לכלול תשלום זה במסגרת החשבון הסופי, תוך ציון מפורש כי ללקוח אפשרות לבטל חיוב זה. עוד נטען כי בפועל, ועל-פי בדיקה שנעשתה במשך שלושת החודשים הסמוכים למועד הגשת התביעה, כ- 25% מלקוחות המשיבה אכן מימשו את זכותם לבטל את החיוב של דמי האבטחה (סעיף 8 לתצהירה של קרן עיני-איבצן, מנכ"לית רשת ג'ירף). המשיבה אף טוענת כי התנהלותה עולה בקנה אחד גם עם הנחיות הממונה על הגנת הצרכן, שהינו הגוף המרכזי האמון על יישום הוראות חוק הגנת הצרכן, וכן עם עמדתה של המועצה לצרכנות, כמו גם עם עמדתו של איגוד המסעדות. בכל מקרה, למבקש אין עילת תביעה אישית, שכן מבקשת האישור עולה בבירור כי המבקש היה מודע לתוספת החיוב בגין דמי אבטחה וכן לאפשרות לבקש את ביטולה. משבחר לשאת בתשלום, הוא מושתק מלטעון כי החיוב היה פסול. בתשובתו של המבקש לתגובת המשיבה, הוא מעלה טענות משפטיות חדשות החורגות מגדר "כתב תשובה לתשובה" והמהוות הרחבת חזית (עילה של הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, שנטענה בבקשה בחצי פה ללא הפניה להוראת החוק הרלבנטית; עילה חדשה של עשיית עושר ולא במשפט; העלאת תזה כלכלית-פסיכולוגית חדשה בדבר "רציונאליות חסומה" וכן "בעיית ההיצג", תוך הסתמכות על מאמר שצורף לתגובה). כך גם כלולות בתשובת המבקש טענות עובדתיות חדשות, כמו ההסבר כי יתכן שהמבקש שילם את דמי האבטחה משום שמיהר, כלל לא שם לב לכך או חשש מן השם הרע שיצא לו במקום עבודתו - בשונה מן ההסבר בתצהיר התומך בבקשה, שם נאמר כי רצה להימנע מבזבוז זמן ולא להיראות כקמצן. כך גם נטען כי אחוז הסועדים המבקשים שלא לשלם דמי אבטחה הוא מזערי. כל אלו נעשו ללא צירוף תצהיר או חוות דעת מקצועית, ויש להתעלם מהם. כפי שהובהר בפסיקת בתי המשפט לא פעם, הגשת תשובה לתגובת המשיבה אינה מיועדת לאפשר "מקצה שיפורים", ואין לעשות בה שימוש לצורך העלאת טענות עובדתיות חדשות ועילות חדשות, שהרי תשובה זו היא כתב הטענות האחרון ואין המשיבה יכולה להתגונן בפני טענה חדשה או עילה חדשה הכלולה בו. בוודאי אין להעלות טענות עובדתיות ללא תצהיר. על אחת כמה וכמה אין מקום להעלות בסיכומים טענות משפטיות ועובדתיות חדשות, כפי שהרשה לעצמו ב"כ המבקש לעשות. ב. טענות הצדדים 5. הצדדים לא ביקשו לחקור את המצהירים, והסתפקו בהגשת סיכומים בכתב. בתום הדיון שהתקיים לפני ביום 24.5.10 ביקשתי לשמוע את עמדת הממונה על הגנת הצרכן במשרד התמ"ת (המכונה כיום: הרשות לסחר הוגן ולהגנת הצרכן במשרד התמ"ת). הגשת עמדתו של הממונה התעכבה זמן רב, ובינתיים הגישו הצדדים את סיכומיהם. בסיכומיו שב המבקש וטען כי הכנסת רכיב דמי האבטחה ל"סך הכל לתשלום" בחשבונית סותרת את מה שמתיר החוק לכלול ב"מחיר הכולל" כהגדרתו בסעיף 17א. לחוק. עוד טען המבקש כי הממונה על הגנת הצרכן הוציא שתי הנחיות סותרות: האחת מתירה למסעדות לכלול את דמי האבטחה ב"סה"כ לתשלום", והאחרת אוסרת על כך. המבקש טען (ללא תצהיר ובסיכומים) כי בא-כוחו השתתף בדיון בועדת הכלכלה של הכנסת, ווידא עם הממונה על הגנת הצרכן כי דווקא ההנחיה השניה היא המלאה והנכונה. זאת ועוד, גם עמדתה של המועצה לצרכנות, כפי שהשתקפה בכתבה בעיתון שצורפה לסיכומי המשיבה (אף זאת שלא כדין), עולה בקנה אחד עם עמדתו, ולפיה הפרקטיקה הנוהגת במסעדות כיום איננה ראויה ויש לאסור אותה. עם זאת, רק בית המשפט יוכל לשים קץ לבלבול השורר עקב הנחיותיו הסותרות של הממונה. המבקש הרחיב בסיכומיו על ההבדל בין מצב בו ברירת המחדל הינה תשלום דמי האבטחה, לבין מצב בו ברירת המחדל הינה שלא לשלמם. במצב הראשון, על הלקוחות לבקש באופן אקטיבי להימנע מן התשלום (opt-out), ומחקרים מלמדים כי הדבר גורם לכך שרק מעטים יימנעו מתשלום. במצב השני, על הלקוחות לבקש לשלם את דמי האבטחה (opt-in), ובמצב זה רבים הרבה יותר יימנעו מלשלם את דמי האבטחה, כך שרק מי שבאמת מעוניין לשאת בתשלום - ישלם. המבקש לא מבהיר כיצד מחקרים אלו מבססים את טענתו לפיה המשיבה מפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן, מה גם שאין בפני חוות דעת (אפילו לא תצהיר) התומכת במחקרים אלו. 6. לטענת המשיבה, הסיכויים לקבלת התביעה נמוכים, ולכן יש לדחות הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. בניגוד לטענת המבקש, המשיבה עומדת בדרישות חוק הגנת הצרכן, ואילו עמדתו החולקת של המבקש נובעת מפרשנות שגויה של הוראות החוק. המבקש מבלבל בין המונח "מחיר כולל", המוגדר בסעיף 17א. לחוק, לבין המושג "סך הכל לתשלום" אשר אינו נזכר כלל בחוק, והמופיע בחשבון שמגישה המשיבה ללקוחותיה. המחיר הכולל הינו מחירו של כל פריט ופריט בתפריט המסעדה, ולפי החוק הוא חייב לכלול את כל תשלומי החובה שאין אפשרות מעשית לוותר עליהם. ה"סך הכל לתשלום" הינו סיכום של מחירי הפריטים שהוזמנו, ואין כל איסור בחוק להוסיף לסיכום זה גם רכיבי רשות אשר הלקוח זכאי לבטלם. החוק אוסר על השמטת רכיב חובה מן "המחיר הכולל", אך אינו אוסר על הוספת רכיב רשות למחיר הכולל, כפי שמנסה המבקש לטעון. הסיבה לכך הינה שסעיף 17 נועד למנוע מצב שבו רכיבי חובה לא ייכללו מראש במחיר הכולל של פריט מסוים. כאשר מדובר בחיוב שהוא חיוב רשות, אזי אין חובה לכלול אותו ב"מחיר הכולל", אך גם אין על כך איסור. לאור האמור לעיל, ברור גם כי שתי ההנחיות שהוציא הממונה על הגנת הצרכן אינן סותרות אחת את השניה, כנטען על ידי המבקש, ושתיהן עולות בקנה אחד עם עמדת המשיבה. לפיכך, יש לקבוע כי האופן בו גובה המשיבה את דמי האבטחה הינו חוקי ולדחות את בקשת האישור. 7. זאת ועוד, המשיבה סבורה כי יש לדחות גם את טענותיו החלופיות של המבקש, בדבר הטעיה ועשיית עושר, המהוות הרחבת חזית ונעדרות כל בסיס עובדתי. טענת ההטעיה אף עומדת בניגוד לטענות המבקש בתצהירו, מהן עולה כי המבקש היה מודע לחיוב בדמי אבטחה, וכי נמנע מלבטלו בשל כך שמיהר, או בשל חוסר רצון להצטייר כקמצן. ממילא, לא ניתן לטעון להטעיה כאשר המשיבה מציינת בצורה ברורה ומפורשת, על גבי החשבון, המוגש ללקוח לפני ביצוע התשלום, כי החיוב בדמי אבטחה ניתן לביטול. אשר לטענות המבקש לגבי האופן בו משפיעה ברירת המחדל על החלטת הלקוחות אם לשלם את דמי האבטחה - טענה זו אינה תומכת באף אחת מעילות התביעה שהציג המבקש, שכן אין בחוק הגנת הצרכן, או בכל חוק אחר, איסור על קביעת ברירת מחדל של תשלום לגבי רכיב רשות. 8. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים הגיעה הודעה מטעם הפרקליטות בעניין עמדת הממונה על הגנת הצרכן בסוגיה, לאחר שכל צד טען שעמדת הממונה תומכת בעמדתו הוא. בהודעה נאמר כי בעקבות פניות רבות של צרכנים ועוסקים בעניין גביית דמי אבטחה במסעדות, פרסם הממונה על הגנת הצרכן דאז, עו"ד יצחק קמחי, הנחיות בעניין. על פי ההנחיות, במקרה בו ניתנת לצרכן הבחירה אם לשלם או להימנע מתשלום דמי אבטחה, והדבר מצוין במפורש ובאופן ברור בחשבונית - אין מתעורר חשד לעבירה על החוק. הממונה הוסיף כי רצוי שהמסעדה תציין גם בתפריט, ולא רק בחשבון המוגש ללקוח, את זכותו להימנע מתשלום דמי האבטחה. עוד צוין בהודעת הפרקליטות כי משרד התמ"ת דאג לאכיפת הנחיותיו באמצעות העמדה לדין של העוברים על החוק; אך מקום בו צוינה בחשבונית במפורש האפשרות של הצרכן להימנע מתשלום דמי האבטחה - לא ננקטו הליכים כנגד המסעדה, שכן זו עמדה בהוראות החוק. 9. נוכח עמדתם הברורה של הממונה על הגנת הצרכן והיועמ"ש, ובהתחשב בכך שעילת התובענה הייצוגית נסמכה כל-כולה על הפרה נטענת של סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן (רק בחצי-פה גם על הטעיה), ביקשתי מן המבקש להודיע אם הוא עומד על המשך ניהול ההליך. המבקש הודיע כי הוא אכן עומד על המשך ניהול ההליך. לגישתו, הממונה על הגנת הצרכן אחראי על האכיפה הפלילית של חוק הגנת הצרכן, אך לא על אכיפתו האזרחית, ולכן יש טעם בניהול התביעה. זאת ועוד, המבקש סבור כי הממונה "סינדל" את עצמו כאשר הוציא שתי פרשנויות סותרות לחוק הגנת הצרכן, ולכן לא ניתן להסתמך על עמדתו. המשיבה טענה בתגובתה להודעת היועמ"ש כי נוכח עמדת הממונה מן הראוי לדחות את התביעה. המשיבה סבורה כי אין יסוד לעמדת המבקש לפיה הממונה על הגנת הצרכן אחראי אך ורק לאכיפה הפלילית של חוק הגנת הצרכן. מתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010, המורות כי יש לברר את עמדת הממונה בתביעות המבוססות על חוק הגנת הצרכן, עולה כי עמדתו דווקא רלוונטית ביותר. למעשה, כך סבר גם המבקש עצמו עד לרגע בו הוברר לו כי הממונה אינו תומך בפרשנותו לחוק. ג. דיון והכרעה  1.        המסגרת הנורמטיבית 10.      על תובענה זו חל חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). לצורך פירוש החוק ניתן להסתייע בהלכות שנפסקו לפני כניסתו לתוקף, ככל שהן עדיין ישימות. מטרת החוק מובהרת בסעיף 1 לאמור:  "מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1)       מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;            (2)       אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3)       מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4)       ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.   בטרם נחקק חוק תובענות ייצוגיות, הבהיר בית המשפט העליון כי תובענה ייצוגית נועדה להגן על אינטרס היחיד שנפגע, דווקא באותם המקרים בהם הוא איננו טורח להגיש תביעה, אך קיים אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית, על מנת להרתיע מפני הפרת החוק, ולמנוע שימוש לרעה בכוח הנתון בידי גופים בעלי עוצמה כלכלית מרובה (ראה: רע"א 8332/96 משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד נה(5) 276, פסקה 8; רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, פסקה 7). התכליות העומדות בבסיס התובענה הייצוגית הובהרו לאחר כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "החוק") על ידי כב' הנשיאה ד' ביניש בע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, תק-על 2007(2) 3367, פסקה 8, תוך הדגשת שני השיקולים המרכזיים: הגנה על אינטרס הפרט והגנה על אינטרס הציבור. סעיף 1(3) לחוק מבהיר כי אחת ממטרות החוק "מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין". התובענה הייצוגית מאפשרת מימוש זכות הגישה לבית המשפט לנפגעים שהיו מתקשים, או לא היו טורחים כלל, להתמודד עם גוף ציבורי גדול - בעיקר כאשר מדובר בנזק קטן יחסית. לכן מציין סעיף 1(1) לחוק, כמטרה נוספת של החוק, "מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים". האינטרס הציבורי העומד בבסיס התובענה הציבורית, בא לידי ביטוי בחוק בשתי דרכים. ראשית, מכשיר דיוני זה מאפשר ניהול יעיל וחסכוני של מספר רב של תביעות בהליך אחד. סעיף 1(4) לחוק מציין זאת כאחת ממטרות החוק, קרי: "ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות". שנית, וחשוב מכך: לתובענה הייצוגית ערך מרתיע, המשרת את המטרה של פיקוח ואכיפה של נורמות התנהגות הקבועות בחוק ראה: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385, דברי כב' השופט א. מצא פסקה 3; ע"א 1338/97 תנובה נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673, פסקה 2 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, והאסמכתאות המצוטטות שם). כך קובע סעיף 1(3) לחוק, כי אחת ממטרות החוק היא "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו". תכלית דואלית זו של התובענה הייצוגית - הגנה על אינטרס הפרט והגנה על אינטרס הציבור - הובהרה בפסיקת בית המשפט העליון עוד לפני חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, וקיבלה עתה תוקף בסעיף 1 לחוק, ובפסק הדין בעניין רייכרט הנ"ל (לפסיקה הקודמת ראה: רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 744, 783; ע"א 8430/99 אנליסט נ' ערד השקעות, פ"ד נו(2) 247, 257; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 324). 11.      התנאים לאישור תובענה ייצוגית קבועים בסעיף 4 ובסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות (לניתוח התנאים בחוק החדש לאור הפסיקה שקדמה לו ראה החלטותי בבש"א (ת"א) 1895/05 אמיר שהי שאול נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ תק-מח 2008(1), 7156 ובת.א. (ת"א) 2537/06 פרחן נ' מולטילוק בע"מ, תק-מח 2009(1) 5772; ת.א. (ת"א) 2150/07 אורלי פרנקל נ' הנקל סוד בע"מ, לא פורסם (10.1.11)). סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:   "(א)  אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1)       אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה; (2)-(3) ... (ב)       ...   סעיף 8 לחוק קובע כדלקמן:   "(א)    בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:   (1)       התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2)       תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; (3)       קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה; (4)       קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. (ב)       ... (ג) ...             (ד)       ...".   לאור האמור לעיל, התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות הם כדלקמן: (1)       למבקש עילת תביעה אישית באחד מן העניינים הכלולים בתוספת השניה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת; (2)       התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה; (3)       יש אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות דלעיל תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה; (4)       תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; (5)       קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.   12.      תובע מייצג חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה כי הוא ממלא לכאורה אחר דרישות סעיפי החוק הנוגעים לאישור התובענה הייצוגית (ראה: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, בעמ' 329). המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את טענותיו רק באופן לכאורי, ועל בית המשפט להשתכנע כי קיים סיכוי סביר כי במהלך המשפט יוכיח התובע הייצוגי את כל התנאים הדרושים לשם קבלת התביעה הייצוגית (רע"א 8332/96 הנ"ל בעניין רייכרט, פסקה 11; ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ ואח' נ' טוביה אבן ואח', פ"ד נג(1) 115, בעמ' 118; רע"א 6567/97 בזק נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, תק-על 98(2) 1627, פסקה 5). במסגרת דרישה זו נפסק בע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, תק-על 2009(2) 1297, מפי כב' השופט ס' ג'ובראן, כי על המבקש לאשר תובענה ייצוגית להראות כי תובענה שכזו היא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). לשם כך עליו להציע - כבר בשלב הבקשה לאישור - הצעות מעשיות ומשביעות רצון למנגנון על פיו ניתן יהיה להוכיח אילו צרכנים, חברי הקבוצה התובעת, נפגעו ממעשי הנתבע וכיצד יוכח שיעור נזקם. בית המשפט צריך להשתכנע בשלב אישור הבקשה, כי ניתן לדון בתובענה הייצוגית בכלים יעילים והוגנים (ראה גם פסק דינה של כב' השופטת ר' רונן בת.א (ת"א) 2687/06 נתנאל נ' רדיוס שידורים בע"מ, לא פורסם (21.5.09), פסקאות 53-58). 13. לפי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית רק מי "שיש לו עילה בתביעה" באחד העניינים המפורטים בתוספת השניה לחוק. בענייננו, קובעת התוספת השניה (סעיף 1) כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית "נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את עילת תביעתו רק באופן לכאורי (רע"א 8332/96 הנ"ל בעניין רייכרט, פסקה 11; ע"א 6343/95 הנ"ל בענין אבנר נפט וגז, בעמ' 118; רע"א 6567/97 הנ"ל בענין בזק, פסקה 5). דרישה זו מעוגנת בסעיף 8(א)(2) לחוק, הדורש מן המבקש להוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה, וברור כי הדבר כולל, בראש ובראשונה, את עילת התביעה האישית. הוכחת סיכויי התביעה להתקבל היא התנאי הראשון שבודק בית המשפט, בטרם יפנה לבירור התנאים האחרים. בת.א. (ת"א) 2170/01 דוד עובדיה נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-מח 2004(1) 3750, 3753 (2004), פסקה כב' השופט א' חיות (פסקה 7): "בדיקה זו נועדה לוודא את רצינותה של התביעה ואת סיכוייה על-מנת שלא תאושר כתובענה ייצוגית תביעה הנדונה לכישלון, ובכך תחסם דרכם שלל תובעים פוטנציאליים אחרים מלתבוע בגין אותה עילה, וחשוב לא פחות, היא נועדה לוודא שהנתבע לא ייחשף, שלא לצורך, להליך של תובענה ייצוגית, הכרוך לא אחת בהשלכות כלכליות דרמטיות... אשר להיקף הבדיקה שמקיים בית-המשפט בהקשר זה בשלב הבקשה לאישורו כבר נפסק כי מדובר בנטל נוסף, המחמיר עם התובע המבקש רשות להגיש תובענה ייצוגית, לעומת הנטל שמחויב בו תובע בתביעה רגילה, בעומדו בפני סילוק התביעה על הסף... בדיקה זו מתבצעת בשני מישורים מצטברים, המישור הטיעוני והמישור הראייתי, ובמהלכה בוחן בית-המשפט, אם כי ברמה הלכאורית, לא רק את האמור בכתב התביעה אלא גם את חומר הראיות שבאמתחתו של התובע-המבקש, וכן הוא בוחן את טענות ההגנה המועלות מטעם הנתבע-המשיב. אם בתום בדיקה זו, ונוכח מה שהוצג בפניו, מגיע בית-המשפט למסקנה כי סיכוייה של התביעה האישית להתקבל מוטלים בספק ואינם גבוהים, כי אז דין הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית להידחות (ראו ; דברי השופט חשין בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (טרם פורסם), , פסקה 22)". הצורך לשקול את סיכויי התביעה להצליח נקבע בפסיקה לאור החשיבות הציבורית של מכשיר התובענה הייצוגית והסכנות שהשימוש במכשיר זה מעורר (דברי המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין ברע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2) 876, פסקה 4). אכן, בית המשפט העליון הדגיש לא פעם את הסכנות הטמונות במכשיר התובענה הייצוגית, שהוא כלי רב עוצמה, המנוצל לעתים לרעה (ראה: רע"א 4556/94 רמי טצת ואח' נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו, פ"ד נא(2) 312, 323; דברי כב' השופט מ. חשין בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385). עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לעניין מידת השכנוע בקיומה של עילה לכאורה, על מנת שלא לגרום להתמשכות השלב המקדמי, וכדי לא להרתיע תובעים ייצוגיים פוטנציאליים (ע"א 2967/95 הנ"ל בעניין מגן וקשת, בעמ' 329-330 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן). אכן, סעיף 8(א)(2) לחוק מסתפק בכך שבית המשפט ישתכנע כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. 2.        מן הכלל אל הפרט: קיומם של התנאים לאישור התובענה הייצוגית נגד המשיבה 14. לא שוכנעתי כי קיימים סיכויים סבירים לכך שהשאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה יוכרעו לטובתה. המבקש ביסס את תביעתו על הטענה בדבר הפרת סעיף 17א. לחוק הגנת הצרכן. טענה זו משוללת יסוד משפטי ונובעת מפרשנות שגויה של הוראת הסעיף, כפי שיובהר בהמשך. אשר לטענת ההטעיה, שנטענה על ידי המבקש בסעיף 2 לבקשה בחצי פה ובמילה אחת (ללא הפניה להוראת החוק הרלבנטית) - הרי שטענה זו איננה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו, ולפיו הסיבה לתשלום דמי האבטחה לא היתה טעות הנובעת מהטעיה, אלא חוסר רצון להתעכב לשם ביטולם, או חוסר רצון להיתפס כקמצן (סע' 5 לתצהיר). המבקש טען כי בסתר ליבו חש תמיד תרעומת על הוספת דמי האבטחה בחשבון לסך הכל לתשלום (סע' 6 לתצהירו), ומכאן שידע היטב על החיוב. טענת ההטעיה איננה מתיישבת גם עם העובדה שהחיוב בגין דמי אבטחה מופיע בחשבונית בצורה ברורה, בשורה נפרדת, וכך גם הציון המפורש באותיות גדולות ומודגשות של האפשרות לבטלו. נקודה זו נוגעת לא רק להעדר עילה אישית של המבקש, אלא לכלל חברי הקבוצה או לרובם, שכן טענתו העיקרית של המבקש היא ש"הלקוח כמעט בכל המקרים ישלם את דמי האבטחה, לעיתים רבות בניגוד לרצונו האמיתי ולעיתים אף בניגוד לידיעתו" (סעיף 9 לבקשה). כלומר, שמרבית חברי הקבוצה התובעת מודעים לזכותם להימנע מתשלום דמי אבטחה, כפי שהיא מודגשת בחשבון, אך נמנעים מלעשות כן מטעמים אישיים כאלו ואחרים (ראה גם סעיף 28(ד)(ה) לתגובת המבקש). זאת ועוד, לו היה בסיס לטענת ההטעיה בנסיבות המקרה, כי אז היה צורך לדחות את בקשת האישור בשל העדר הומוגניות (סעיף 8(א)(1) לחוק). המבקש עצמו טוען כי חלק ניכר מהלקוחות מודעים לזכותם להימנע מתשלום דמי האבטחה (הרי הדבר נרשם בצורה מודגשת על גבי החשבון המוגש להם). אם כך, הקבוצה התובעת שהוא מציע כוללת לקוחות שלא היו מודעים לזכותם זו, לצד אחרים שהיו מודעים ולא ניצלו את זכותם. יתר על כן, גם בקרב הלקוחות שהיו מודעים והחליטו שלא להימנע מתשלום דמי אבטחה קיימות קבוצות שונות: חלק מן הלקוחות (כ-25% לפי בדיקת המשיבה שלא נסתרה) דרשו שלא לשלם דמי אבטחה וכך היה. אחרים לא דרשו זאת משום שהסכימו לשלם דמי אבטחה. יש לזכור כי מדובר בסכום פעוט של 1.5 ₪ לסועד, והתרומה לביטחון האישי אולי מובאת בחשבון. לצד אלו קיימת, סביר להניח, גם קבוצה מסוימת של לקוחות ששילמו דמי אבטחה משום שלא רצו להתעסק בזוטות או חששו להיראות קטנוניים. השאלות המצריכות בירור אישי הן האם כל חבר בקבוצה התובעת שילם את דמי האבטחה או שמא דרש להשיבם; האם היה מודע לזכותו שלא לשלמם, כפי שהופיעה על גבי החשבון; ואם שילם - האם עשה כן משום שלא ראה כל פסול בדרך בה נהגה המשיבה, או שמא מתוך מניע אישי כזה או אחר שבעטיו חש עצמו נאלץ לעשות כן (בהנחה, השנויה במחלוקת, שאילוץ מסוג זה מקים עילת תביעה להשבת הסכום). המבקש טוען בסיכומיו כי בשל חלוף הזמן והפעמים הרבות בהן ביקר אצל המשיבה, לא ניתן לקבוע מדוע שילם בכל פעם את דמי האבטחה, ולכן הציג מספר חלופות אפשריות (סעיף 12). המבקש אף לא טרח לציין מהו הנזק האישי שנגרם לו, ומן הסתם איננו מסוגל לעשות כן. אם כך הם פני הדברים, כיצד נברר מה עבר במוחו של כל אחד ואחד מחברי הקבוצה (1.8 מליון איש להערכת המבקש) שעה ששילם דמי אבטחה (אם שילם) ומה הנזק שנגרם לו? למבקש פתרונים. המבקש לא הציע כל דרך מעשית לצורך ההבחנה בין הקבוצות השונות בשלב הדיון בתובענה ובירור זכאותם (ראה הלכת שטנדל, סעיף 12 לעיל). גם מטעם זה דין הבקשה לאישור התובענה הייצוגית להידחות. 15. מכאן לטענתו העיקרית של המבקש, בעניין הפרת הוראת סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן. פרק ד' לחוק הגנת הצרכן, שכותרתו "סימון טובין והצגת מחירים", קובע את חובתו של עוסק להציג, לפרסם או לנקוב מחיר שהוא "המחיר הכולל" של הנכס או השירות. סעיף 17ב. מתייחס להצגת "המחיר הכולל" על גבי טובין או אריזתם, וסעיף 17ד. קובע כי: "לא יפרסם עוסק ולא ינקוב, במפורש או במשתמע, מחיר של נכס או שירות, אלא אם כן הוא המחיר הכולל בלבד ורק במטבע ישראלי". כאשר מדובר בעסק שהוא מסעדה, יישומו של סעיף 17 לחוק בא לידי ביטוי בחובה להציג ולנקוב בתפריט המוגש ללקוח, או המוצג בחלון המסעדה, את ה"מחיר הכולל" של כל אחת מהמנות המוגשות. סעיף 17א. מגדיר מהו "המחיר הכולל" לצורך סעיפים אלו, כדלקמן: "מחיר הכולל את סך כל התשלומים בעבור נכס או שירות ואת סך כל המיסים החלים עליהם או על מכירתם והנגבים על ידי עוסק, לרבות - מס ערך מוסף, אגרות או תשלומי חובה; כל תשלום אחר הנלווה לרכישת אותו נכס או שירות, בלי שניתנת לצרכן אפשרות מעשית לוותר עליו במסגרת העסקה". 16. תכליתו של סעיף 17 לחוק ברורה: למנוע הטעיה של הצרכן הנובעת מהצגת המחיר בצורה חלקית ומטעה, כאשר הוא איננו כולל את כל תשלומי החובה המתוספים למחיר. מטרתם של סעיפים 17א.-17ד. היא להבטיח כי הלקוח ידע בדיוק מהו המחיר המלא הנדרש ממנו עבור מוצר או שירות. לכן, כל רכיב של התשלום שקיימת חובה לשלמו - קיימת גם חובה לכללו במסגרת "המחיר הכולל". לעומת זאת, תשלום שאין חובה לשלמו, שכן יש אפשרות מעשית לוותר עליו - אין צורך לכלול ב"מחיר הכולל". אמנם, סעיף 17(ד) אוסר לנקוב במחיר של נכס או שירות שאיננו "המחיר הכולל בלבד", ופירוש הדבר שנאסר על המשיבה לכלול במחיר המנה דמי אבטחה, אם הם אינם בגדר תשלום חובה. אך היא גם לא נהגה כך. המשיבה לא כללה את דמי האבטחה במסגרת מחיר המנות בתפריט ואף לא במחיר הארוחה בחשבון, אלא הוסיפה את דמי האבטחה למחיר הארוחה בשורה נפרדת ב"סך הכל לתשלום", תוך הדגשת העובדה שאין הלקוח חייב לשלמם. איני רואה כל מניעה לפי החוק להוסיף למחיר הארוחה, המבוסס על "המחיר הכולל" כהגדרתו בסעיף 17(א) לחוק, תוספת תשלום שהלקוח מתבקש לשלמה, כאשר מובהר לו במפורש שאין עליו חובה לשלמה. הקושי בגישתו של המבקש נעוץ בכך שהוא אינו מבחין בין "המחיר הכולל" המופיע בתפריט, לבין "סך הכל לתשלום" המופיע בחשבון המוגש ללקוח. המבקש לא התייחס כלל בבקשה לתפריט, אלא רק לחשבון המוגש ללקוח לבדיקה לפני שהוא משלם ומקבל חשבונית (סעיפים 2 ו- 9 לבקשה). אולם "המחיר הכולל" הנזכר בחוק הגנת הצרכן מתייחס למחירה של כל מנה בתפריט, שהינה ה"נכס" או ה"שירות" הנזכרים בסעיף 17, ולא לסך כול התשלום המופיע בחשבון בתום הארוחה. טענת המבקש הופכת את הקערה על פיה: לו היתה חובה לשלם את דמי האבטחה, אזי היה מקום לטעון כי יש לכלול את דמי האבטחה במסגרת "המחיר הכולל" ולהציג זאת בתפריט כך. רק בשל העובדה שמדובר בתשלום שהוא רשות, זכאית המשיבה שלא לכלול את דמי האבטחה במסגרת "המחיר הכולל" המוצג בתפריט, אלא רק בחשבון הסופי - בנפרד ממחיר הארוחה - ובכפוף לציון העובדה שמדובר בתשלום שהוא רשות. 17. פרשנות זו אף עולה בקנה אחד עם עמדתם של הממונה על הגנת הצרכן ושל המועצה לצרכנות, שניהם גופים האמונים על הגנת האינטרסים של הצרכן, כמו גם עם עמדת היועץ המשפטי לממשלה. שלא כטענת המבקש, הממונה על הגנת הצרכן איננו גוף אכיפה פלילי בלבד, ואין ספק שפרשנותו את חוק הגנת הצרכן הינה פרשנות רלוונטית. אמנם בית המשפט בוחן בצורה עצמאית את טענות המבקש, אך בוודאי שיש משקל לעמדת הממונה על הגנת הצרכן כאשר עסקינן בתובענה ייצוגית צרכנית. לא בכדי הורה המחוקק כי אם הוגשה תובענה ייצוגית כנגד עוסק, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, יש לשלוח הודעה על כך לממונה על הגנת הצרכן (תקנה 3(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010). בעקבות פניות של צרכנים בנושא נשוא תובענה זו, הוציא הממונה על הגנת הצרכן הנחיות בנוגע לגביית דמי אבטחה, בהן נקבע כי: "במקרה בו ניתנת לצרכן הבחירה אם לשלם או לא לשלם דמי אבטחה והדבר מצוין במפורש ובאופן ברור בחשבון, לא מתעורר חשד לעבירה על חוק" (נספח ג' לתגובה). בדומה, גם המועצה לצרכנות גילתה דעתה כי "כאשר מדובר בתוספת לתשלום, הניתנת לשיקול דעתו של הצרכן, הרי שאין בכך עבירה על החוק, כי ניתנת לצרכן אפשרות שלא לשלם את התוספת" (ראה נספח ד' לתגובה). אם אין בהתנהגות המשיבה משום עבירה על החוק - נשמטת טענתו העיקרית של המבקש בדבר הפרת הוראת סעיף 17 לחוק, וגם אין הטעיה כעילה נזיקית, שכן הוראות חוק הגנת הצרכן בעניין איסור ההטעיה אינן מבדילות בין העבירה הפלילית לעילה האזרחית. המבקש מתאמץ למצוא סתירות בעמדת הממונה על הגנת הצרכן. המשיבה צרפה לסיכומיה פרוטוקול של ישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת מיום 2.11.09, בה נכח גם ב"כ המבקש, לאחר שהאחרון התייחס לישיבה זו בסיכומיו (מבלי לצרף פרוטוקול שלה). באותה ישיבה הבהירה היועצת המשפטית של המועצה לצרכנות כי אסור להוסיף את דמי האבטחה לחשבון אם לא ניתנת לצרכן אפשרות לבטל את החיוב; אך אם ניתנת אפשרות כזו, אין מניעה להוסיף את דמי האבטחה לחשבון (עמ' 19-20 לפרוטוקול). ב"כ המבקש העלה את הטענות שהוא טוען בתובענה זו באותה ישיבה, והממונה על הגנת הצרכן, שנכח בישיבה, העיר לו בעדינות שהוא איננו מפרש נכונה את עמדתו (עמ' 22-23). הממונה על הגנת הצרכן אמנם הביע תרעומת על כך שהמסעדות מציבות את הלקוח בפני מצב לא נעים שבו עליו לבקש שלא לשלם את דמי האבטחה, אך ברור לחלוטין מדבריו שהוא מסכים כי אין בנוהג זה משום הפרה של הוראות החוק (עמ' 20). 18. המבקש מנסה להיתלות בהנחיה נוספת מטעם הממונה, בה נקבע כי: "אם גביית דמי האבטחה הינם חובה... יש לכלול את דמי האבטחה במחיר הכולל וחל איסור לציין אותם בנפרד. אם ניתנת לצרכן אפשרות שלא לשלם דמי אבטחה יש לציין במפורש ובאופן ברור בחשבונית, ורצוי אף בתפריט, כי ניתן לוותר על תשלום דמי האבטחה. במקרה כזה אין לכלול את דמי האבטחה במחיר הכולל". על משפט אחרון זה "יקום וייפול דבר", לטענת המבקש. המבקש גם טען (כדרכו, ללא תצהיר) כי בא-כוחו וידא עם הממונה על הגנת הצרכן שהנחיה זו היא ההנחיה השלמה והמחייבת, בניגוד להנחיה שהובאה לעיל. נראה כי הבנה לקויה של ההנחיה מובילה את המבקש למסקנות שגויות. הקביעה כי במקרה של תשלום שהוא רשות אין לכלול את דמי האבטחה במחיר הכולל, לא נועדה לאסור על הכנסת דמי האבטחה ל"סך הכל לתשלום", אלא לפטור מן החובה לכלול את דמי האבטחה ב"מחיר הכולל". העדר האבחנה בין "המחיר הכולל" לבין ה"סך הכל לתשלום" - היא שהביאה את המבקש לפרש את הנחייתו של הממונה בצורה שגויה. 19. עיון בתשובת המבקש לתשובת המשיבה מעלה טענה נוספת נגד המשיבה, לפיה היא מציבה בפני הלקוח ברירת מחדל המגדילה, לטענתו, את הסיכוי שישלם בסופו של דבר עבור דמי אבטחה, תוך ניצול של מה שהוא מכנה "הכשלים הקוגניטיביים" המשפיעים על כולנו. טענה זו הועלתה, כאמור לעיל, בצורה פסולה בכתב התשובה של המבקש לתשובת המשיבה. זאת ועוד, מדובר בטענה הדורשת הוכחה באמצעות חוות דעת מומחה, ולא ניתן להסתפק לצורך זה בצירוף מאמר. כמו כן, המבקש לא הראה כי התנהגות זו עולה כדי הטעיה, או מעשה אחר המנוגד לדין. לא ברור מכוח איזה דין סבור המבקש כי ניתן לחייב את המשיבה לנקוט דווקא בברירת המחדל ההפוכה, קרי: לציין בתחתית החשבונית כי הסך לתשלום אינו כולל דמי אבטחה בסך 1.5 ₪ לסועד, וכי תשלום עבור דמי אבטחה יתקבל בברכה (opt-in). עצם העובדה שדרך אחת מביאה יותר לקוחות לשלם עבור השירות, אין די בה כדי לפסול אותה. יתר על כן, לו נשללה מן המשיבה האפשרות לנהוג כפי שהיא נוהגת, האלטרנטיבה היתה עלולה להיות הוספת עלויות האבטחה למחירי המנות עצמן, באופן שהלקוח היה נאלץ לשלם עבור האבטחה בסופו של דבר, בלא שתהיה לו זכות להימנע מתשלום זה. 20. דרך טיעונו של המבקש לוקה בכשל לוגי. לטענתו, נאסר על המשיבה לכלול בחשבון דמי אבטחה, לאור הוראת סעיף 17(א)(2) לחוק. דהיינו, האיסור, לטענת המבקש, נובע מכך שמדובר בתשלום שלגביו "ניתנת לצרכן אפשרות מעשית לוותר עליו במסגרת העסקה". אך אם ניתנת ללקוח "אפשרות מעשית" להימנע מתשלום דמי האבטחה - כפי שאכן הוכח לגבי המשיבה - אין זה ברור מהו הבסיס לטענה שהלקוחות משלמים דמי אבטחה בניגוד לרצונם (כפי שנטען בסעיף 9 לבקשה). אכן, המשיבה מיידעת את לקוחותיה לפני התשלום, כאשר מוגש החשבון לעיונם, כי הם אינם חייבים לשלם דמי אבטחה, ובכך יש לראות "אפשרות מעשית" לוותר על התשלום, כדרישת סעיף 17(א) לחוק. לקוח שהיה מודע לזכותו שלא לשלם דמי אבטחה והחליט שלא לעשות שימוש בזכות זו, יתקשה להוכיח עילה שבדין לדרוש מן המשיבה להשיב לו את הסכום ששילם, כאשר הוכח כי המשיבה לא הפרה את דרישת סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן. 21. בשולי הדברים אוסיף ואומר כי אף שלא שוכנעתי כי התובענה שלפני מגלה עילה תביעה נגד המשיבה, הרי ששותף אני לביקורת שהביע הממונה על הגנת הצרכן בדיון בועדת הכלכלה של הכנסת על דרך התנהלותן של מסעדות כדוגמת המשיבה, אשר מציבות את הלקוח בפני הברירה אם לשלם את דמי האבטחה או לדרוש להימנע מתשלומם. אמנם, טענת המבקש בדבר בזבוז הזמן הכרוך בדרישה שלא לשלם דמי אבטחה איננה נשמעת רצינית, שכן די בכך שהלקוח יאמר למלצר או למלצרית שלא לחייב את כרטיס האשראי בסכום דמי האבטחה, או שישאיר על השולחן שיק או מזומן בסכום שאיננו כולל דמי אבטחה. אך התחושה איננה נוחה מכך שהמשיבה מאלצת את לקוחותיה לדרוש לבטל את החיוב בגין דמי האבטחה, במקום לשאת בתשלום זה, המוטל עליה, ולגלמו במחיר הארוחה, כפי שהיא עושה עם כל הוצאה אחרת הכרוכה במתן השירות. טענת המשיבה כי מרבית הלקוחות מעוניינים בשירותי אבטחה - אינה ממין העניין: הם גם מעוניינים במיזוג אויר, אך איש לא העלה בדעתו לבקשם לשאת בעלויות המיזוג. אם המחוקק לא יאמר את דברו בעניין, יהיה על הצרכנים לעמוד על זכותם המלאה שלא לשלם תוספת זו. אם כך יעשו רבים מהם, היא תעבור מן העולם. למצער, היה רצוי מאוד, כפי שמציין הממונה על הגנת הצרכן בהנחיותיו, לכלול בתפריט הערה ברורה בדבר תוספת דמי האבטחה והזכות שלא לשלמם. עדיף היה גם לציין בתפריט כי הלקוח זכאי לומר למלצר או למלצרית שלא לכללם בחשבון מלכתחילה. כך לא יאלץ הלקוח לדרוש את ביטולם בדיעבד. זו דרך הוגנת יותר מן הדרך בה נהגה המשיבה. המשיבה, כמסתבר, לא כללה בתפריטה הערה כלשהי בנוגע לדמי האבטחה (סעיפים 12 ו-16 לתצהיר המשיבה), אף שלא זו היתה טענת המבקש וגם אין מקור חוקי לחייבה לעשות כן. כמובן, קיימת גם האפשרות הטובה ביותר מבחינת הלקוח, והיא לציין בתחתית החשבון שהסכום אינו כולל דמי שירות ודמי אבטחה בסך 1.5 ₪ לסועד, מבלי לכלול דמי אבטחה ב"סך הכל לתשלום". זו היתה הצעת בית המשפט, שהמשיבה דחתה, אם כי גם לא שמעתי מן המבקש שהוא מוכן לקבלה ולהסתפק בה. ד. סיכום 22.      סוף דבר: המבקש לא הראה כי סיכויי התביעה להתקבל טובים, וכי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות שהיא מעלה תוכרענה לטובת חברי הקבוצה - נהפוך הוא. אפשר להתווכח על השאלה האם הדרך בה נוהגת המשיבה היא פרקטיקת מסחר ראויה המכבדת את הלקוחות, אך היא איננה מנוגדת לחוק הגנת הצרכן ואין בה הטעיה של הצרכן. בנוסף, אין זה נראה כי התובענה מעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט, אלא שקיימות דווקא שאלות שמצריכות בירור פרטני, ולא הוצגה כל דרך מעשית להתמודד עם קושי זה. לאור האמור לעיל, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.   23. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. מחד, על המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט, משהגיש נגד המשיבה תובענה ייצוגית מחוסרת עילה שבדין על סך של 2.7 מליון ₪, ועמד על המשך הדיון בבקשה גם לאחר שנתקבלה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה והממונה על הגנת הצרכן, ממנה עולה שאין בסיס לתובענה. מאידך, אין זו פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי, לאור האמור בסעיף 21 לעיל ומשום שהתובענה - אף שאין היא מגלה עילת תביעה - מציפה סוגיה שמן הראוי שלקוחות המסעדות יהיו מודעים לה. אם כתוצאה מתביעה זו יעמדו יותר ויותר לקוחות על זכותם להימנע מתשלום דמי אבטחה - תהיה בתובענה זו תרומה מסוימת לחיזוק זכויות הצרכנים, שהם חברי הקבוצה שבשמם ביקשו להגיש תובענה זו. אבטחהתביעה ייצוגית