קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית חוב מס של העיזבון מיורש: כללי המרצת פתיחה זו עניינה הליכי גבייה שונים, בהם נקט המשיב כנגד נכסיו האישיים של המבקש, לצורך גביית חוב מס מעיזבון, אשר המבקש הינו אחד מיורשיו, ואשר נכון להיום, הינו חוב מס פסוק, שביצועו אינו מעוכב. בתובענה שלפני עתר המבקש להצהרה, כי הליכי הגבייה בהם נקט המשיב, כנגד נכסיו האישיים, לצורך גביית חוב המס של העיזבון, אינם חוקיים. רקע עובדתי כמפורט להלן, בין המבקש לרשויות המס, כבר התקיימו הליכים רבים, במספר ערכאות, בנוגע לחוב המס והליכי הגבייה ביחס אליו, וההליך הנוכחי הינו חוליה נוספת במאבק המשפטי הכולל שמנהל המבקש ביחס לחוב המס הנדון ודרכי גבייתו. הרקע לפרשה בתמצית: ביום 15.6.06 נפטרה גב' אהובה וינברג ז"ל (להלן: "המנוחה"). יורשה היחידי היה בעלה, ד"ר יהושע וינברג ז"ל, שנפטר ביום 27.12.06. המבקש ואחותו, גב' תמר ריינר, הינם יורשיו של ד"ר וינברג ז"ל. בטרם פטירתה, ערכה המנוחה שני הסכמי המחאה אל מול חברת מ.ו. השקעות בע"מ (להלן: "החברה") ובמסגרתם הסבה לחברה את כלל זכויותיה בנכסים הממוקמים בגוש 6941, חלקה 118, גוש 6941 חלקה 74/4 וגוש 6925 חלקות 18-19 (להלן: "הנכסים"), אשר מהוות 1/3 מהבעלות בנכסים. ביום 15.6.06 כאמור נפטרה המנוחה וביום 31.7.07 בוטלו הסכמי ההמחאה, וזאת בהתאם לתנית הביטול המופיעה בסעיף 2 להסכם ההמחאה השני. בהודעתו מיום 30.10.07 סירב המשיב להכיר בביטול הסכמי ההמחאה ובביטול העסקאות, אשר נערכו במסגרתם, וחייב את המבקש בתשלום מס שבח בגין עריכת העסקאות. ביום 29.11.07 הוגשה השגה על החלטת משיב זו. במקביל, ביום 29.11.07 וביום 2.12.07 הוטלו צווי עיקול בגין חוב מס אשר נוצר בעקבות הסכמי ההמחאה, על נכסיו האישיים של המבקש - רכבו וחשבון הבנק המצוי בבעלות המבקש ואשתו, ובמהלך ניהול ההליך, בימים 8.7.09 ו- 9.7.09, הטיל המשיב צווי עיקול נוספים על נכסי המבקש. כנגד הליכי גבייה אלו הוגשה התובענה הנוכחית. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי חוב המס עצמו, נשוא הליכי הגביה, נקבע ואושר בשורה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות, אשר ניתנו בשלל בקשות, תביעות וערעורים שהגיש המבקש, בניסיון לבטל את החיוב במס. ואלה עיקרי ההליכים: תחילה, הגיש המבקש השגה על החלטת המשיב מיום 30.10.07, ומשזו נדחתה, הגיש ערר לוועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב (ו"ע 1408/07), אשר נדחה בפסק דין מיום 3.8.11. במקביל לניהול הליכים אלו, הגיש המבקש לבית משפט השלום בת"א, תביעה בהמרצת פתיחה (ה"פ 201115/07) למתן צו הצהרתי המורה על ביטול צווי העיקול, אשר סולקה על הסף בפסק דין מיום 9.3.08, מפאת חוסר סמכות עניינית, תוך קביעה, כי הסמכות לדון בסוגיה מסורה לועדת הערר. לפיכך פנה המבקש והגיש לועדת הערר (שבפניה היה תלוי ועומד אותה עת הערר הנ"ל, ו"ע 1408/07) בקשה לסעד ביניים (בש"א 6499/08) לבטל את כל הליכי הגבייה הננקטים על ידי המשיב, לרבות צווי העיקול על נכסיו הפרטיים של המבקש, וזאת עד להכרעה בערר. ועדת הערר דחתה את הבקשה לסעד ביניים. על החלטת ועדת הערר הוגשה בר"ע לבית משפט העליון (רע"א 8330/08), שנדחתה. במקביל להגשת הבקשה לסעד ביניים לועדת הערר (שנדחתה, כאמור), הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ערעור על פסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט זה ביום 9.3.08 (ע"א 1656/08), ערעור זה נדחה בפסק דין מיום 5.1.10. בנוסף, המבקש עתר לבית משפט השלום בהרצליה בתובענה לסעד הצהרתי, בדבר אי חוקיות הליכי הגבייה, שנדחתה בפסק דין מיום 14.2.10 מפאת חוסר סמכות עניינית. נכון להיום, חוב המס נשוא הליכי הגביה העומדים במוקד ההליך הנוכחי, הינו חוב פסוק ובר גביה. תמצית טענות המבקש המבקש שהבהיר, כי לדידו חוב המס עצמו שנוי עדיין במחלוקת, טען, בהקשר לתובענתו הנוכחית, כי בכל מקרה, על פי סעיף 126 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), ועד לחלוקת מלוא העיזבון בין היורשים, אין לראות בו אחראי לחוב המס של העיזבון וממילא, אין להיפרע מנכסיו האישיים. כן טען, כי הטלת עיקולים על נכסיו האישיים, אף מנוגדת להוראת סעיף 100(ג) לחוק הירושה, וכי מכוח הוראת סעיף החוק הנ"ל, היה על המשיב לסלק את חוב העיזבון מכספי עיזבון המנוחה, ומבלי לרדת לנכסיו האישיים. תמצית טענות המשיב לטענת המשיב, הוראת סעיף 126 לחוק הירושה מתייחסת למצב בו טרם חולק העיזבון, ואילו בענייננו ברור, כי היורשים החלו בחלוקת העיזבון, גם אם הנתונים המדויקים בהקשר זה לא נמסרו על ידי המבקש, ומשכך, יש לראות בעיזבון כעיזבון שחולק, והוראת סעיף 126 אינה חלה. כן נטען, כי משלא מונה מנהל עיזבון לעיזבון המנוחה, והיו אלה היורשים שניהלו, ואף ממשיכים לנהל, בפועל את העיזבון, יש להחיל את הוראת סעיף 123 לחוק הירושה, הדנה בסוגית הזמנת נושים במקרה שבו לא מונה מנהל עיזבון. כן הפנה המשיב, לסעיף 107(א) לחוק הירושה לפיו יורשי המנוחה היו רשאים ליטול נכסים מהעיזבון רק לאחר סילוק חוב העיזבון למשיב, ומשלא פעלו כך, חל הדין הקבוע בסעיף 128 לחוק הירושה, המתייחס למצב בו העיזבון חולק. דיון ה1. האם לפנינו עיזבון שטרם חולק וחל לגביו סעיף 126 לחוק הירושה או שמא עיזבון שחולק וחלות לגביו הוראות סעיפים 127-128 לחוק הירושה? סעיף 126 לחוק הירושה מתייחס לאחריות היורשים לחובות העיזבון לפני חלוקת העיזבון בין היורשים, ומבטא את הכלל המקובל בדיני הירושה הישראליים, בדבר אחריות היורשים לחובות העיזבון מתוך נכסי העיזבון בלבד. לעומתו, סעיפים 127 ו- 128 לחוק הירושה, קובעים שניהם, את היקף אחריות היורשים לאחר חלוקת העיזבון: סעיף 127 לחוק הירושה עוסק בחלוקה לפיה חולק העיזבון לאחר שהוזמנו הנושים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 לחוק הירושה ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, וקובע את הכלל בדבר אחריות מופחתת של היורש כלפי הנושה - עד כדי מה שקיבל בחלוקת העיזבון, כאשר היורש לא יהיה אחראי כלל ועיקר לחוב שלא ידע עליו בזמן החלוקה. סעיף 128 לחוק הירושה מתייחס לחלוקה לפיה חולק העיזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, ומטיל בהתאם אחריות רחבה יותר על היורש לחובות שלא סולקו, עד כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה. כן קובע הסעיף, כי אם הוכח כי היורש לא ידע בזמן החלוקה על החוב הנטען של הנושה, תהא אחריותו רק כדי שוויו של מה שקיבל בחלוקה (ראה לעניין זה ספרו של ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, נבו הוצאה לאור (2002), כרך שלישי, בעמ' 357; וכן מאמרו של ג' טדסקי "חובות העזבון", עיוני משפט ה (תשל"ו) 14, 32). לפיכך, יש לבחון ולהכריע בשאלה האם לפנינו עיזבון שחולק. חלוקת העיזבון הינה המועד שבו נכסי העיזבון - העוברים להלכה לבעלות היורשים מיד בשעת המוות - נעשים שייכים להם גם באופן מעשי (שילה, שם, עמ' 275; ע"א 314/79 שליין נ' עו"ד ברק, פ"ד לה(3) 225, 234). בפסיקה נקבע, כי "כדי שאפשר יהיה לומר שיתרת העיזבון חולקה בין היורשים למרות שהם שוללים את הדבר יש צורך באקט חיצוני כלשהו המעיד על קיומה של חלוקה" (ע"א 810/77, עמ' 360). מעיון בראיות שלפני עולה, ובעניין זה אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי לפחות חלק מעיזבון המנוחה אכן חולק בין יורשיה. עובדה זו נלמדת מעדות המבקש. כך למשל אישר המבקש בעדותו, כי "וודאי שיש נכסים שחולקו" (עמ' 1, ש' 25-26 ועמ' 2, ש' 3 לפרוטוקול עדותו), ובהמשך אף אישר המבקש, כי בינו לבין אחותו קיים הסכם חלוקה בדבר עיזבונה של המנוחה (עמ' 2, ש' 8-11 לפרוטוקול עדותו). עיון בנוסח סעיף 126 לחוק הירושה אף מלמד, כי הוראת סעיף החוק הנ"ל אינה כוללת תניה לפיה אחריות בנכסי העיזבון תחול, בהכרח, אך ורק עד לחלוקת מלוא העיזבון, ונראה, כי האחריות בנכסי העיזבון מכוח הוראת הסעיף הנ"ל, תסתיים גם במועד חלוקת חלק מנכסי העיזבון. בפסק דין שניתן בתמש (ת"א) 58790/97 אלי חנינה נ' משה שמחה (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע, כי פעולת חלוקת העיזבון, בהיבט של יורש הרוכש זכות קניין פרטי בנכס מקרקעין, מסתיימת עם מתן צו חלוקה של בית משפט או עריכת הסכם חלוקה בין היורשים, בין אם ההסכם נערך בכתב, בעל - פה או בהתנהגות, אלא אם נקבע בצו החלוקה או בהסכם החלוקה מועד אחר. בפסק דין זה נקבע, כי המונח "עד לחלוקת העיזבון" בסעיף 126 לחוק הירושה, משמעותו - עד למתן צו חלוקה או עריכת הסכם חלוקה בין היורשים. בפועל ומהראיות שהוצגו לפני עולה, כי חלוקה של העיזבון אכן התקיימה בין היורשים, גם אם באופן חלקי, כפי שמסר המבקש עצמו בעדותו. משכך אני סבורה, כי במקרה דנן אין תחולה להוראת סעיף 126 אלא להוראת סעיף 128 לחוק הירושה. כאמור, סעיף 128 לחוק הירושה קובע, כי באם חולק העיזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו, וזאת כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה. כאמור, אין חולק, והמבקש אף מאשר עובדה זו בעדות שמסר, כי נכסים מתוך העיזבון וכן מיטלטלין נוספים ששייכים לעיזבון המנוחה חולקו (עמ' 1 ש' 24-26 לעדות המבקש). כמו כן, אין חולק שחובות העיזבון לעניין המס שהוטל על העסקאות לא סולקו. כן ברור הוא, כי מדובר בחובות אשר היו ידועים למבקש בזמן החלוקה. המבקש אף מנהל הליכים משפטיים למכביר, בניסיון לבטל את חוב המס הנדון. משכך נגזרת אחריותם של היורשים (המבקש ואחותו) לכלל חובות העיזבון שלא סולקו, לרבות חוב המס של העיזבון, וזאת כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה. כן יצוין, כי יש לקחת בחשבון, כי בהיעדר מנהל עיזבון, הרי זה בשליטתם של היורשים (המבקש ואחותו) לקבוע איזה חלק מן העיזבון יחולק ובאיזה תקופה. במצב שכזה, יש ביכולתם לדחות את חלוקת נכסי העיזבון ובינתיים ליהנות משאר נכסי העיזבון ופירותיהם. יתרה מכך, נראה, כי מכוח הוראת סעיף 128 לחוק הירושה, אף אין ליורשים כל אינטרס ממשי להוכיח את קיום החלוקה, מאחר והוראת הסעיף הנ"ל מטילה עליהם אחריות מורחבת, עד כדי כלל נכסי העיזבון. משכך, ונוכח תכליתו של סעיף 128 לחוק הירושה הבא למנוע העברת נכסי עיזבון לידי היורשים בטרם נפרעו חובות העיזבון, אני קובעת, כי בנסיבות המקרה דנן, יש להחיל את הוראת סעיף זה ולראות בכל יורש כאחראי לחוב המס שלא סולק, כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה. ה2. תחולתו של סעיף 123 לחוק הירושה בנסיבות המקרה שלפנינו כאמור, המשיב טען, כי משלא מונה מנהל עיזבון לעיזבון המנוחה, והיו אלה המבקש ואחותו שניהלו, ואף ממשיכים לנהל את עיזבון המנוחה, הרי כי אז היה עליהם להזמין את נושי המנוחה להודיעם בכתב בדבר תביעותיהם, וזאת מכוח סעיף 123 לחוק הירושה, תוך שאין בהוראת החוק הנ"ל לגרוע מחובת היורשים לסלק את חובות העיזבון שעליהם נודע להם בדרך כלשהי. מנגד טען המבקש, כי מנוסח הוראת סעיף החוק הנ"ל עולה, כי היורשים רשאים, ולא חייבים, להזמין את נושי המוריש ולהודיע להם בכתב על תביעותיהם. אין עוררין כי בנסיבות המקרה הנ"ל לא מונה מנהל עיזבון לעיזבון המנוחה. משכך, אכן המדובר בזכות אשר עומדת ליורשים בדבר הזמנת הנושים להודיע להם בכתב על תביעותיהם ולא בחובתם. ואולם, משנמנעו היורשים לעשות כן, אין למבקש על מי להלין אלא על עצמו בדבר נקיטת הליכים כנגדו מצד המשיב. ה3. צווי העיקול למעלה מן הצורך יצוין, כי מתמונת המצב המצטיירת מעדות המבקש עולה, כי המבקש, כיורש, מפיק הנאה מנכסי העיזבון. כך למשל, במסגרת עדותו, העיד המבקש כי המדובר בנכסי נדל"ן המפיקים הכנסה (עמ' 2 ש' 26-27 לעדות המבקש). עובדה זהו מלמדת, כי לעיזבון המנוחה יש הכנסה שוטפת, אשר גם היא אינה משמשת לכיסוי חובותיו למשיב, אלא מועברת למבקש להנאתו האישית. המבקש אף לא צירף לבקשתו פירוט בדבר מצבת הנכסים של העיזבון, אלו נכסים חולקו, כמה כסף נמצא בחשבונות הבנק של העיזבון, מה גובהם של דמי השכירות המופקים מנכסי העיזבון וכד', ובחר להשאיר נתונים אלו עמומים ונסתרים מעיני בית המשפט והמשיב. המבקש אכן ציין, בסיכומיו, כי רשימת הנכסים שטרם חולקו, נמסרה למשיב. אולם, מסיבות השמורות עימו, בחר המבקש שלא לצרפה כראיה במסגרת ההליך שלפני, וכאמור, לא מסר נתונים משלימים לגבי נכסי העיזבון שחולקו, היקפם וסכומם. ובשולי הדיון יאמר, כי המבקש אף לא הביע נכונות כלשהי, להסדיר את פירעון חוב המס, שכאמור נכון להיום הינו חוב בר גביה, גם אם המבקש חולק עדיין על קיומו המוצדק, בדרך אחרת כלשהי. משכך, לאור קביעתי, כי יש לראות בעיזבון המנוחה כעיזבון שחולק, לאור תחולתו של סעיף 128 לחוק הירושה, ולאור אי נכונותו של עיזבון המנוחה לשאת בתשלום המס בדרך אחרת כלשהי, אני קובעת, כי בהטלת העיקולים על נכסיו האישיים של המבקש, פעל המשיב כדין. סיכום התובענה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בגין ההליך ובשכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ירושהגביית חובעיזבוןמיסיםחוב