קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית יתר על ידי רשות מקומית: 1. התובעים הם בני זוג, וביום 16/9/95 חתמו על הסכם, שלפיו רכשו מאת הגב' צפורה רונן קרקע בתחום המועצה המקומית פרדס חנה. על פי ההסכם רכשו התובעים קרקע לבניה והוצאות הפיתוח חלו, על פי ההסכם, עליהם. לפיכך וכאשר ביקשו לבנות על הקרקע בית מגורים, פנו התובעים אל המועצה המקומית פרדס חנה, הנתבעת 1, (להלן: "המועצה") ושם נאמר להם כי מתן היתר בניה מותנה בתשלום הוצאות פיתוח בסכום של 20,000 דולר, שאותם על התובעים לשלם לידיו של עו"ד גלעד אייזנשטיין, הנתבע 2 (להלן: "עו"ד אייזנשטיין"). התובעים שילמו אפוא סך של 20,000 דולר לידיו של עו"ד איינשטיין וקיבלו ממנו מכתב המופנה למועצה ובו אישר עו"ד איינשטיין למועצה כי התובעים הפקידו במשרדו את הסכום האמור והוא מבקש לכן לאפשר להם לקבל היתר בניה (מכתב מיום 21.7.96, נספח ב' לתצהיר העדות הראשית של התובעים). 2. בהמשך, קיבלו התובעים היתר בניה ובנו את ביתם על המגרש שרכשו. עם זאת, עבודות הפיתוח בסביבת המגרש לא בוצעו והתובעים סבלו רבות בשל כך. התובעים, בנסיונם להביא לביצוע עבודות הפיתוח שעבורן שילמו, פנו בע"פ ובכתב פניות רבות. לכתב התביעה ולתצהיר התובעים צורפו מכתבי פניה שכתבו הן לעו"ד איינשטיין והן למועצה, והכל בנסיון להביא לכך שעבודות הפיתוח יבוצעו סוף סוף. 3. במקביל לפניותיהם קיבלו התובעים, ביום 22.07.03, מכתב דרישה מעו"ד דן בו הודיע להם עו"ד דן כי ניתן נגדם פס"ד, שעל פיו חוייבו לשלם למרשתו, חברת יטדות בע"מ, סך של 638,119 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 30,293 ₪, והוצאות בסך 9,735.95 ₪. התובעים, שהופתעו הן מקיומו של החוב הנטען והן מסכומו, פנו מייד לייעוץ משפטי ובסופו של דבר התברר להם כי פס"ד ניתן כנגדם בהעדר הגנה בתביעה שהגישה חב' יטדות, שנשכרה כקבלן מבצע לביצוע עבודות פיתוח, בין היתר, באזור מגרשם של התובעים. התובעים פעלו לביטולו של פסק הדין שניתן כנגדם ולאחר מכן גם הגישו כתב הגנה באותה תביעה. 4. לטענת התובעים, במהלך ניהולה של אותה התביעה, התבררו להם לראשונה העובדות הבאות: א. כי עבודות הפיתוח נוהלו בתחילה על ידי עו"ד אייזנשטיין, ולא על ידי המועצה, כפי שסברו תחילה, וכי רק בשלב מאוחר יותר ובמהלך ביצוע העבודות לקחה המועצה על עצמה את המשך ניהול העבודות והביאה לסיומן. ב. כי התשלומים ששילמו לידי עו"ד אייזנשטיין גבוהים יותר מהתשלומים שהיתה המועצה רשאית לגבות על פי חוקי העזר השונים. ג. כי מבעלי הנכסים שלא שילמו לעו"ד אייזנשטיין גבתה העירייה דמי פיתוח אך ורק בשיעור המותר לה על פי חוק, שיעור שהוא נמוך יותר מהסכום ששולם על ידי התובעים. ד. כי הקבלנים שנשכרו לביצוע עבודות הפיתוח טוענים כי לא קיבלו תשלומים המגיעים להם בגין עבודות הפיתוח ולפיכך הגישו תביעה כנגד המועצה, עו"ד אייזנשטיין ובעלי הנכסים עצמם, והתובעים בכלל זה. 5. בעקבות גילויים אלה, הוגשה על ידי התובעים התביעה שבפני. בתביעה הם דורשים השבה של כל סכום ששילמו, מעבר לסכומים שאותם היתה רשאית המועצה לגבות על פי חוקי העזר כדמי פיתוח, ופיצוי בגין הנזקים, שלטענתם נגרמו להם עקב ניהול התובענה שהגיש נגדם הקבלן. הם דורשים גם לחייב את עו"ד אייזנשטיין להשיב להם סך של 4,400 ₪ שלטענתם שילמו לו מעבר לאותם 20,000 דולר ראשונים (סעיף 7 ו' לכתב התביעה). 6. הנתבעים הגישו כתבי הגנה והכחישו בהם את כל טענות התובעים. הנתבעים, כל אחד בכתב ההגנה שהגיש, טענו גם כי התביעה התיישנה, מאחר שעילתה היא כספים ששילמו התובעים כבר בשנת 1995, 13 שנים לפני הגשת התביעה. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף מהטעם הזה. 7. ביום 4/6/09 נדחתה בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף. נקבע, כי השאלה אם חלה התיישנות בנסיבות המקרה הנוכחי, היא שאלה שדורשת הכרעה עובדתית, בין היתר לאור טענות התובעים לפיהן העובדות נשוא התובענה לא נודעו להם אלא לאחר שנודע להם על התביעה שהוגשה על ידי הקבלן, היינו, בשנת 2003 או בסמוך לכך. 8. לפיכך, נשמעו הראיות בתיק זה. מטעם התובעים העידו הם עצמם. מטעם הנתבעים העידו מר רן גלר מטעם המועצה המקומית והנתבע 2 העיד בעצמו. כעת מונחים בפני סיכומי הצדדים. הצדדים שבו וטענו גם בסיכומיהם לעניין ההתיישנות ואין ספק כי יש להכריע תחילה בשאלה זו. התיישנות 9. במהלך השנים קבעה הפסיקה, כי אין זה ראוי שרשות מינהלית ו/או רשות מקומית, תטען טענת התיישנות, אלא באופן חריג - וודאי שאין מקום לטענה כזו במקרים של גביית יתר. ראה: ת"א (חי') 195/01 מדינת ישראל אגף המכס נ' גיל אימפורט בע"מ (ניתן ביום 11.07.06, ) סעיף 13 לפסה"ד. וראה גם דברי כב' השופט טננבוים: "כידוע, יש טענות שהמדינה איננה מעלה בדרך כלל. המדינה איננה מעלה (בד"כ) טענות התיישנות, איננה מתנגדת כתובעת לראיות חדשות שהתגלו, נמנעת כמידת האפשר מבקשות לפסילת שופט וכן כהנה וכהנה. ההיגיון מחייב שהעירייה צריכה להיות תמיד עם פניה לאזרח. גישת נציגיה איננה צריכה להיות גישתם של מוכסים הגובים חוב. אלו צריכים דווקא לחפש דרכים לזכות את האזרח ואף לומר לו זאת". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: ת"ק (י-ם) 4837/05 כהן-דאר נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 28.03.06, ). לפיכך, ראוי היה שטענה זו לא תיטען כלל על ידי המועצה. וראה גם החלטת כב' השופטת מרדכי: "בנסיבות המתוארות, הרי שדרישות התשלום שהומצאו לעוררים הינם בטלים מעיקרם, ובוצעו בהעדר מקור חוקי. אין בטענת ההתיישנות כדי להעלות או להוריד, הואיל ודרישה על פי דין, פשוט לא הומצאה ולא בוצעה. אין בגביה בפועל, להוות תחליף לכך". ראה: ו"ע 3/07 פנסטר אלכס ואח' נ' עירית בית שאן (ניתן ביום 26.07.11, ). 10. גם לגופו של עניין אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, כפי שיבואר להלן. 11. תקופת ההתיישנות הרלוונטית הנה שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות). סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה, ואולם בסעיף 8 לחוק, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", נקבע כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 12. לטענת התובעים, בשל הוראות סעיף 8 לא התיישנה התובענה, שכן העובדות הרלוונטיות לא נודעו להם - אלא כשנודע להם דבר הגשת תביעתה של יטדות נגדם. 13. שוכנעתי, כי התובעים הרימו את הנטל להוכחת ארבעת התנאים האמורים שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות: אכן נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התובענה; העובדות מהותיות ויורדות לשורש עילת התובענה; מסיבות שלא היו תלויות בתובעים; ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. ולכן החלה תקופת ההתיישנות רק ביום שבו נודעו לתובעים עובדות אלו. ראה: עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי (05.12.06, ); ע"א 2919/07‏ מדינת ישראל נ' עדנה גיא-ליפל (ניתן ביום 19.09.10, ), סעיף 40 לפסה"ד. 14. אני דוחה את טענת המועצה כי התובעים פירטו לראשונה את טענותיהם בדבר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - רק בתצהיר העדות הראשית מטעמם. עיון בכתב התביעה ובכתב התשובה מעלה, כי הועלו בהם כל הרכיבים אליהם יש להידרש לצורך הוכחת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (לדוגמא - סעיפים 5, 7, 12, 17 לכתב התביעה; סעיפים 1, 2, 9 לכתב התשובה). ולהלן, אפרט בהרחבה את התקיימותם של ארבעת תנאי סעיף 8 כאמור: קיומן של עובדות שנעלמו מהתובעים 15. שוכנעתי, כי התובעים אכן לא ידעו את העובדה כי המועצה ואייזנשטיין חייבו אותם ביתר, או כי הם חויבו מכוח התארגנות עצמאית של התושבים, וכי דובר על הוצאות חלף היטלים, שניתן לחלוק עליהן; 16. במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובעים, על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין - להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובעים. ראה: דנ"א 7601/10 כהן נ' הועדה לאנרגיה אטומית (ניתן ביום 13.01.11, ). 17. אני מאמינה לתובעים ולטענתם לפיה לא העלו בדעתם אפשרות שהמועצה גובה מהם תשלומים ביתר, וכי לא ידעו כי המדובר בגבייה נפרדת ופרטית בהתאם להתארגנות התושבים לביצוע הפיתוח. אני מקבלת את טענת התובעת (עמ' 22 שו' 9-13, עמ' 24 שו' 3-12), כי התובעים, כמו כל אזרח, היו רשאים להניח כי המועצה ו/או מי מטעמה, גובה מהם כחוק הוצאות פיתוח (או כל היטל ו/או תשלום אחר). 18. כדברי כבוד השופט גל: "לנוכח מעמד השלטון רשאי האזרח, המקבל ממנו דרישת תשלום חובה, להניח כי זו מבוססת על אדני החוק. אם לא תאמר כן, עלול להתערער אמון האזרח בתקינות התנהלותו של השלטון (פרידמן, עמ' 877-878). בנסיבות המפורטות, אין בסוגיית הייעוץ המשפטי כדי להשפיע על התוצאה". [הדגשה שלי, ה.א] ראה: ע"א (י-ם) 5242/04 עיריית בית שמש נ' רוטשטיין, פ"ד תשס"ג (2)481, 539. בפרשת רוטשטיין דובר על חברה שנעזרה בייעוץ משפטי שוטף. מכל שכן שכך בענייננו, כאשר לתובעים לא היה ייצוג משפטי שוטף, והמדובר באזרחים פרטיים. העובדה שהיה לתובעים ייעוץ משפטי לצורך רכישת ביתם, אין בה כדי לשנות ממסקנותיי. 19. תושבים, הפונים לרשות המקומית או לוועדה לתכנון ולבנייה, בבקשה לקבל היתר בניה, והנדרשים לשלם תשלומים שונים כתנאי לקבלת ההיתר, אין לחייבם לבדוק את חוקיותו של כל תשלום ותשלום. ראה דברי כבוד השופט עבאס עאסי: "התובע פעל באורח סביר, כפי שמצופה מאזרח שומר חוק שנוטה להסתמך על פעולות הרשות הציבורית; התובע נקט יוזמה שעה שחל שינוי משמעותי בשטח הנכס שעל פיו הוגדל שטח הנכס ב- 20 מ"ר, וכך אף נתגלתה טעותה של הנתבעת". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: תא"מ 9079-04-10 צור נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 01.05.11, ). 20. ראה גם דברי המלומד דניאל פרידמן בהקשר של השבת גביית ארנונה ביתר על ידי הרשות המקומית: "מדובר בגביית כספים שלא כדין, שנעשתה על ידי רשות ציבורית, המצווה להקפיד על רמת התנהגות גבוהה ועל כך שגביית המס תעשה בצורה הוגנת ונאותה... שלילת זכות ההשבה במקרי תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרחי לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון. בדיקה כזו עשויה לחייב קבלת יעוץ משפטי ובמקרים רבים תהיה כרוכה בהוצאות. ספק אם ניתן להצדיק מדיניות משפטית הקובעת עקרון כזה. נראה שגם מנקודת ראותן של הרשויות יש לחתור למצב שבו יחוש האזרח שהשלטון נוהג עמו ביושר, כך שהאזרח ידע שהוא חופשי להיענות לדרישת תשלום של השלטון, ביודעו שאם יתברר כי נפלה טעות יוחזר לו כספו". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' עמ' 877. 21. אציין, כי עדויות הנתבעים בעניין זה רחוקות מלהניח את הדעת, וזאת בלשון המעטה. כך, כאשר נשאל עו"ד אייזנשטיין האם נדרש ליווי משפטי וייצוג על ידי עו"ד כאשר משלמים היטלי פיתוח, השיב תחילה כי זו בעייתם של התובעים שלא נעזרו בעו"ד (עמ' 57 שו' 29), ואילו מיד אח"כ התחמק אייזנשטיין ממתן תשובה עניינית וענה כי "לא היה צריך לשאול אף אחד ולא היה צריך להתייעץ" (עמ' 58 שו' 1-4). 22. הוכח גם כי בפועל איש לא אמר לתובעים דבר לעניין התשלום שנדרשו לשלם לידיו של עו"ד אייזנשטיין, למעט העובדה כי מדובר בדמי פיתוח אשר תשלומם הוא תנאי לקבלת היתר בניה. עו"ד אייזנשטיין הודה בעדותו, כי לא הסביר לתובעים על המהלך של ביצוע תשלום חלף-היטלים ועל ההתארגנות הפרטית לביצוע הפיתוח, וכי פעל מתוך הנחה כי מי שמגיע אליו יודע במה דברים אמורים (עמ' 55 שו' 12-22): ש. כאשר גביתם מהם כסף ונתת להם את המכתב לקבלת ההיתר, האם שוחחת איתם? ת. זה היה לפני כ"כ שנים שאני לא יכול לזכור. ... ש. אתה לא זוכר מה היה הנוהל של אז. ת. לא צריך לדבר. אנשים ידעו את הנוהל. מי שרצה לבנות ידע שהיה צריך להפקיד אצלי 20,000 דולר והיה מקבל ממני מכתב למועצה המקומית שיכולים לתת לו היתר בניה. ש. מסתבר עכשיו שזה נוהל חורג שמפקידים אצלך את הכסף, לא עלה בדעתך להסביר. ת. להסביר מה? ש. שאתה מחזיק כספים של אנשים, שזו התארגנות פרטית. ת. אני לקחתי את הכסף מכח הסכמה עם המועצה המקומית. המילה לא לקחתי לא מדוייקת. אנשים באו והם ידעו על ההסכם. [הדגשה שלי, ה.א.] 23. המועצה מצידה, לא הביאה כל ראיה לכך שהמידע בעניין זה ניתן לתובעים, ולשלילת נכונות גרסת התובעים - לפיה נשלחו להפקיד כספים בידי הנתבע 2, ללא קבלת כל הסבר על כך שהכספים נועדו לממן פיתוח פרטי שנעשה על ידי התושבים. 24. הנתבעים גם לא הוכיחו את טענתם, לפיה התובעים הסכימו לתשלום חלף היטלים ולביצוע הפיתוח במסגרת התארגנות פרטית של התושבים. גזבר המועצה מר רן גלר, הודה כי התובעים לא חתמו על הסכם לפיו עו"ד אייזנשטיין מנהל את הפיתוח עבור התושבים (עמ' 47 שו' 9-15). קביעה ברוח זו גם נכללה בפסק הדין בעניין יטדות, שניתן ביום 17.8.09 בתיק 2770/01, על ידי כב' השופטת פוקס, ואשר יש בו משום מעשה בית דין ביחס לצדדים שבפני, שכולם היו צד גם להליכים שם. 25. אני דוחה את טענתו של גלר, לפיה היה על התובעים להתנגד להסכם כזה (שכלל לא היה קיים...). ברור, כי מהלך כזה צריך לקבל הסכמה ברורה בכתב, ולא לקחת כמובן מאליו את הסכמת כל התושבים. על אחת כמה וכמה הדבר נכון כאשר גלר עצמו העיד כי לא ידוע לו שאכן הוסבר כראוי לתובעים על המהלך: "במקרה הזה, למיטב ידיעתי, ההסכם לא נחתם... אני לא יודע לומר בוודאות מה הוסבר ומה לא... היום להגיד מה הוסבר למשפחות אינני יודע להגיד... במקרה הזה אין הסכם פיתוח בכתב... להגיד היום אם מישהו הזהיר אותם או לא" (עמ' 48 שו' 4, 13, 17, 21; עמ' 54 שו' 11). 26. טענת המועצה כפי שפרש אותה גלר, ולפיה תושב שלא התנגד ראו אותו כמי שמסכים להסדר, אף אינה מתיישבת עם סעיף 6(ב) לחוק החוזים (חלק כללי התשל"ג - 1973). סעיף זה קובע כי אין כל תוקף לקביעת מציע (המועצה בענייננו) שהעדר תגובה מצד הניצע (התובעים בענייננו), ייחשב לקיבול. (ראה לשון הסעיף: "קביעת המציע שהעדר תגובה מצד הניצע ייחשב לקיבול, אין לה תוקף"). 27. הסכמה מסוג זה, הייתה צריכה להיעשות לאחר מתן הסברים מפורטים, והחתמת התובעים על הצהרה בכתב כי ידוע להם וכי הובהר להם המצב המשפטי. זאת לא נעשה. ישיבות התושבים עם נציגי המועצה לא יכולות למלא דרישה זו, הן בשל הפורום הרחב בו נעשו, הן בשל הדברים הכלליים שנאמרו בהן, והן בשל אי מתן הסבר מפורט לתובעים עצמם. ראה דברי כב' השופטת מרדכי: "הננו סבורים כי דין טענת המשיבה, לפיה ההסכם עליו חתמו העוררים עם המנהל (במסגרת הזכייה במגרשם במכרז של "בנה ביתך") - כמוה כהסכמה "משולשת" לתעריפים שבהם יחויבו העוררים על ידי המשיבה (על אף שאינם מעוגנים בדין) - להידחות. העדה מטעם המנהל שללה את טענות המשיבה, כאילו מדובר בסכומים "שסוכמו" בין המשיבה והמנהל, בנדון. לא נוהל כל משא ומתן בין המנהל והרשות המקומית בנדון ולא הושגו כל הסכמות. המשיבה פשוט בחרה להציג, מתחילת הדרך, תעריפים שלא היו מעוגנים בחוק העזר, מבלי לציין זאת, אולי, בתקווה שעד שיסתיימו הליכי המכרז ועד שיונפקו היתרי בניה, יתוקנו תעריפי חוק העזר, כדין, על פי תעריפים מעודכנים שהיא ביקשה לקבוע. הנספחים למכרז ולחוזה עם המנהל נועדו להביא מידע לידיעת העותרים. המשיבה לא הייתה צד לחוזה בין המנהל והזוכים. דינו של הניסיון להפוך נספח אינפורמטיבי, שנועד להגן על המנהל, אשר כלל בתוכו מידע מוטעה (מאחר וכך נמסר המידע על ידי המשיבה, מלכתחילה), "להסכם מחייב" כלשהוא, בין העוררים למשיבה - להידחות". ראה: ו"ע 3/07 פנסטר אלכס ואח' נ' עירית בית שאן (ניתן ביום 26.07.11). 28. אשר לטענת הנתבעים לפיה ממכתבי התובעים ובא כוחם ברור כי הם ידעו על מהות התשלומים ששילמו - אני דוחה גם טענה זו. כל מכתביהם של התובעים אל אייזנשטיין ו/או אל המועצה - כמו גם המכתבים של המועצה ו/או של עו"ד אייזנשטיין - היו בשאלת עצם ביצוע הפיתוח ומועד הביצוע, וכלל לא בשאלת גובה התשלום עבור הפיתוח, או העובדה שהתשלום בוצע לידי עו"ד אייזנשטיין ולא לידי המועצה. 29. ממכתבו של עו"ד אייזנשטיין מיום 12.08.95 (נספח ד' לתצהיר עו"ד אייזנשטיין) לא ניתן ללמוד על כך שהוסמך על ידי המועצה לבצע את הפיתוח העצמאי בשכונה מטעם בעלי המגרשים וגם לא ניתן ללמוד ממנו על כך שהסכומים שנגבו גבוהים יותר מהסכומים הנגבים על ידי המועצה על פי חוקי העזר. אני גם מאמינה לעדות התובעת כי אכן לא הבינו דברים אלה מדבריהם המתחמקים של הנתבעים (ראה עדות התובעת בעמ' 28 שו' 11-13). 30. הנתבעים אינם יכולים להיתלות במכתבים שהופנו אל התובעים ונכתבו בלשון משפטית שאינה בהירה לכל אחד, ואני דוחה את הטענה לפיה ממכתבים אלה יש להסיק כי התובעים ידעו את העובדות המקימות את עילת התביעה כבר בשנת 1997. 31. לדוגמא, מכתבו של עו"ד אייזנשטיין מיום 12.12.97 (עמ' 4 לנספח א' לתצהיר עו"ד אייזנשטיין). שם, בסעיף 4, מפורט כי בעלי המגרשים התבקשו לבצע בעצמם את עבודות הפיתוח וזאת כנגד תשלום היטלים ו/או אגרות פיתוח. מדברים אלו לא ניתן להבין חד משמעית מי אחראי לביצוע הפיתוח, ודווקא השימוש במונחים "היטלים ואגרות" מחזק את הרושם כי המועצה אחראית לפיתוח. בסעיף 6 לאותו מכתב צויין במפורש כי ההתניה לתשלום 20,000 $ לידי עו"ד אייזנשטיין היתה של המועצה עצמה - עובדה אשר מתיישבת עם טענות התובעים לפיהן סברו כי העבודות נעשות מכוח הוראות המועצה ו/או בפיקוחה. 32. גם מכתבו של אייזנשטיין מיום 12.05.98, מותיר את הקורא בסימן שאלה בנוגע לאחריות על ביצוע עבודות הפיתוח: "בימים אלה מתנהל מו"מ עם המועצה המקומית ו/או עם החברה הכלכלית שלה לבצוע העבודות בחלק הצפוני של התכנית". 33. חיזוק למסקנתי בדבר אי ידיעת התובעים את העובדות המקימות את עילת התביעה, הנה העובדה כי התובעים הפנו את טענותיהם אל עו"ד אייזנשטיין ו/או אל המועצה, לסירוגין, מבלי להבין כי המדובר בהתארגנות פרטית של תושבי השכונה. ראה עדות התובעת (עמ' 29 שו' 8-12). 34. מכתב ב"כ התובעים מיום 15.08.99 אל ראש המועצה, ממחיש את חוסר הידיעה של התובעים בנוגע לעובדות המקימות את עילת התביעה. כך, כותבת עוה"ד הגר, בשם התובעים, על חובת המועצה לבצע פיתוח תוך שנתיים מגביית הסכומים בגין עבודות אלה (סעיף 5), ועל דרישתה להודיע לתובעים מי אחראי על הכספים ששילמו לאייזנשטיין (סעיף 8). דרישתה בסיפא לסעיף 8 להשיב את הכספים ששולמו "על מנת שיוכלו להתארגן עם דיירים אחרים לביצוע עבודות הפיתוח" רק מחזקת את טענת התובעים לפיה עד למועד זה היו בטוחים שהמועצה אחראית לביצוע עבודות הפיתוח וכי לא ידעו כי המדובר בהתארגנות עצמאית של התושבים. גם כאשר נשאל גזבר המועצה רן גלר לגבי מסמך זה, ציין כי משתמעת ממנו העובדה שהתובעים הבינו - לפחות עד לאותו מועד- כי המועצה צריכה לבצע את הפיתוח וכי התשלום נעשה לאייזנשטיין בהוראת המועצה (עמ' 51 שו' 14-16). 35. בשל המסקנות אליהן הגעתי, אין לי צורך להכריע בשאלות נוספות, שעשויות לעלות בהקשרים דומים. כך, למשל, הושארה בצריך עיון בעניין אחר - השאלה אם הסכמת בעלי הדירות הייתה משנה מהמסקנה בדבר חוסר מידתיות מצד הרשות בשל חוסר תום ליבה בגביית תשלום שלא כדין, וזאת נוכח אי-השוויון שבין הרשות לתושבים. ראה: ע"א (י-ם) 5242/04 עיריית בית שמש נ' רוטשטיין, פ"ד תשס"ג (2)481, 525 סעיף 67 לפסק הדין. בהמשך פסק הדין בפרשת רוטשטיין, דוחה כבוד השופט גל את טענות הרשות בדבר מניעות ו/או הסכמת רוטשטיין לתשלום, וזאת בשל האילוץ לשלם על מנת לקבל היתר אכלוס לבנינים שבנתה (סעיפים 75-85 לפסק הדין). זאת, כשם שבענייננו נאלצו התובעים לשלם את התשלום לאייזנשטיין על מנת לקבל היתר בניה. יתכן, שכמו בעניין רוטשטיין, אף בענייננו יש מקום למסקנה, כי התובעים שילמו לעו"ד אייזנשטיין מתוך אילוץ, שכן המועצה התנתה את קבלת היתר הבניה בתשלום זה. כך, לא נותרה בפני התובעים ברירה אלא לשלם לעו"ד אייזנשטיין כפי שנדרשו על-ידי המועצה. ראה עדות עו"ד אייזנשטיין לפיה התובעים הגיעו אליו כי "הם רצו לבנות. זו היתה פניה של המועצה המקומית שאמרה להם להפקיד אצלי אחרת לא יקבלו היתר בניה" (עמ' 56 שו' 18-20). עם זאת, עניין זה אינו דורש הכרעה בעניינינו. 36. לסיכום, וכנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הוכח בפני כי העובדות נשוא התביעה נעלמו מן התובעים, ושוכנעתי כי התובעים לא ידעו על עובדות אלה, עד שנודע להם על תביעת חברת יטדות כנגדם ותוך כדי ניהול אותו ההליך. התובעים לא היו יכולים למנוע סיבות אלו אף בנוקטם זהירות סבירה 37. כאמור, הנתבעים טענו כי התובעים צריכים ויכולים היו לברר מהו התשלום הנדרש עפ"י חוק, ומשכך יכלו גם לדעת כי התשלום ששילמו עולה על סכום זה. לפיכך, לטענת הנתבעים, אין מקום להאריך לתובעת את תקופת ההתיישנות. 38. אני דוחה טענה זו. הזהירות הסבירה הנדרשת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינה דורשת בדיקה של הרשות המקומית - כפי שפורט בהרחבה לעיל. כל משמעות אחרת אינה מתיישבת עם ההיגיון. 39. מאידך, התובעים התכתבו עם המועצה ועם אייזנשטיין בשאלת ביצוע הפיתוח, ובכל הזדמנות כזו יכלו הנתבעים לחשוף את נושא הגבייה נשוא הליך זה, אולם לא עשו כן. אין כל מסמך כתוב, מטעם המועצה ו/או עו"ד אייזנשטיין, עליו החתימו את התובעים, ולפיו מפורטות, ברחל בתך הקטנה, הנסיבות המלאות של ביצוע הפיתוח, אופן התשלום, והאחריות העצמאית של בעלי המגרשים לכל אלה. העובדות מהותיות ויורדות לשורש עילת התובענה 40. עילת התובענה בענייננו, הנה גבייה ביתר מהתובעים על ידי המועצה ואייזנשטיין. 41. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מכאן שהמבחן של עילת התביעה רחב, וזאת לאור הגישה לפיה ראוי לפרש את הסדרי ההתיישנות על דרך הצמצום. ראה: ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"מ כא (1) 85, 102. 42. לא יכול להיות כל ספק בדבר מרכזיות העובדות שפורטו לעיל - שלא היו ידועות לתובעים, ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. ולכן גם רכיב זה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מתקיים בענייננו. העובדות נעלמו מעיני התובעים מסיבות שאינן תלויות בהם 43. המועצה, ועו"ד אייזנשטיין, לא החתימו את התובעים על הסכם כתוב בדבר ביצוע הפיתוח באופן עצמאי ושלא באמצעות המועצה. דבר זה הוכח הן בפני והן בפני כב' השופטת פוקס בהליך שנוהל בפניה בעניין יטדות. בנוסף, כל הישיבות, בעניין הפיתוח בשכונה בה נמצא בית התובעים, התקיימו בבנייני המועצה, ובנוכחות נציגי המועצה (ראה עדות התובע בעמ' 33 שו' 1-8). המועצה היא ששלחה את התובעים אל עו"ד אייזנשטיין - בהוראה לשלם את הסכום 20,000 $ על מנת לקבל היתר בניה (ראה מכתבו של עו"ד אייזנשטיין מיום 12.12.97, נספח א' לתצהירו). זה האחרון נתן אישור למועצה כי התובעים הפקידו במשרדו את הסכום האמור והוא מבקש לכן לאפשר להם לקבל היתר בניה (מכתב מיום 21.7.96, נספח ב' לתצהיר העדות הראשית של התובעים). מכאן שהתובעים לא היו אמורים להעלות על הדעת כי יש לבדוק את הסכומים או את התשלום לעו"ד אייזנשטיין. נציג המועצה שהעיד בפני גם לא הציג כל הסבר לטענת המועצה לפיה היה על התובעים לברר האם שיעור הוצאות הפיתוח שנגבה מהם היה כדין. לסיכום טענת ההתיישנות 44. אני קובעת כי מרוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם רק בשנת 2003, תוך כדי ניהול התביעה שהגישה חברת יטדות, שאז נודעו לתובעים העובדות המהוות את עילת התביעה כאמור לעיל. בהתאם - הוגשה תובענה זו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. שיהוי 45. טוענת המועצה בסיכומיה, כי גם אם תידחה טענת ההתיישנות, הרי שהתביעה הוגשה בשיהוי רב, ומסיבה זו יש לדחות אותה - אף אם הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. אני דוחה את טענת המועצה בדבר שיהוי בהגשת התביעה. 46. ראשית, בשל הרחבת חזית פסולה, שכן כלל לא בא זכרה של טענה זו בכתב ההגנה של המועצה. שנית, ולגופו של עניין, לא מצאתי שיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה. כבר נפסק: "ענייננו בתביעה אזרחית: "במקרה רגיל ובהעדר הסדר מיוחד, רשאי [התובע] להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות" ותביעת השבה אינה כפופה לדיני השיהוי המינהלי (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פסקה 4 להחלטתו של השופט גרוניס ( 19.9.2005) (להלן - עניין צרפתי)). על ההבחנה בין השיהוי המינהלי לשיהוי האזרחי, והגישה לפיה טענת שיהוי אזרחי תתקבל רק לעיתים נדירות עמדה השופטת פרוקצ'יה: "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה... התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים... ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי... ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד...". לפיכך נפסק, ביחס לתביעת השבה, כי 'טענת שיהוי אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה... אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן במקום שהמדובר הוא בהשבת כספים שנגבו על ידי רשות שלא כדין' (פרשת רשות העתיקות, פסקה 68)". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: ע"א 546/04 עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 20.08.09, ). 47. לא מצאתי כי מתקיימים בענייננו טעמים חריגים המצדיקים קבלת טענה של שיהוי. הוצאות ניהול התביעה מול חברת יטדות 48. אני דוחה את עתירת התובעים להשבת הוצאות ניהול התביעה שהגישה נגדם חברת יטדות. מלכתחילה לא היה מקום לפסוק בתביעה הנוכחית הוצאות בגין הליך אחר, שכן בית המשפט באותו הליך הוא שדן בשאלת ההוצאות בגינו, ואכן, לאחר שהוגשה התביעה שבפני ניתן פסק דינה של כב' השופטת פוקס ובו נפסקו לתובעים הוצאות בתביעה שהגישה חברת יטדות. התובעים גם לא הוכיחו כי ניהול התביעה האמורה גרמה להם לנזקים גדולים יותר משכר טרחת עו"ד והוצאות, ואלה, כאמור, כבר נפסקו לטובתם באותו הליך. אחריות המועצה 49. המועצה מודה למעשה שקיים הפרש בין הוצאות פיתוח שמותר לגבות על פי חוקי העזר שלה, לבין הסכום שנגבה בפועל מהתובעים (ראה סעיף 27 לכתב ההגנה). לאור הודאתה זו, תמוהה העובדה כי בחרה לנהל את התביעה ולא להשיב לתובעים את ההפרש בגין גביית היתר. יפים לעניין זה דברי כבוד הנשיא שמגר בעניין השבת גביית יתר של תשלומי ארנונה: "אוסיף כי על עמדת המערערת גם מכבידה העובדה שאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה היתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות". [הדגשה שלי, ה.א] ראה: בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (ניתן ביום 16.10.91, ), להלן: "לה נסיונל". 50. הפסיקה הכירה בכך שגביית יתר על ידי רשות מקומית, מקימה חובת השבה מלאה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר. ראה: ע"א 546/04 עירית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (ניתן ביום 20.08.09, ). על פסק דין זה תלוי ועומד דנ"א 7398/09 עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית - בבית המשפט העליון, וטרם ניתנה בו הכרעה. המועצה לא טענה וממילא לא הוכיחה, הצדקה להימנע מהשבה משיקולי תקציב. ומכל מקום, ישנם שיקולים נוגדים, כגון: עוצמת הפגיעה בשלטון החוק, התנהגות הצדדים ובמיוחד התנהגות המועצה. אי פסיקת השבה תחתור תחת חוקי העזר. פסיקת השבה תואמת גם את העיקרון של גביית מס אמת. 51. אני מוצאת את המועצה אחראית לגביית היתר מהתובעים, ראשית, מחמת התנהלותה כלפי התובעים כרוכשי מגרש בתחומיה. המועצה הסתירה מהתובעים את העובדה כי הפיתוח בשכונה הרלוונטית נעשה באופן עצמאי על ידי התושבים, ובסכומים גבוהים מאלו שהיא כמועצה רשאית לגבות עבור הוצאות פיתוח. ועל כל פנים, לא וידאה כי נתונים אלה ידועים להם וכי הם מסכימים להם. מעדות עו"ד אייזנשטיין עולה, כי למעשה, היוזמה לביצוע הפיתוח בהתארגנות פרטית של התושבים מקורה במועצה עצמה. לטענתו, עם פניית בעלי הקרקעות לראש המועצה על מנת שיבצע את הפיתוח בשכונה, השיב ראש המועצה כי בשל העדר אמצעים כספיים - על התושבים להתארגן באופן עצמאי (עמ' 64 שו' 19-23). עדות זו של אייזנשטיין, מהימנה עלי ,היא אף עולה ממכתבו מיום 12.12.97 (עמ' 4 לנספח א' לתצהיר עו"ד אייזנשטיין), והיא גם תואמת את שנקבע בפסק הדין שניתן בעניין יטדות שבו, כפי שכבר צויין, היו מעורבים כל הצדדים שבפני. 52. עו"ד אייזנשטיין העיד כי פעל בפיקוחה הצמוד של המועצה ושל חברת וקסמן גוברין בע"מ שהיו נציגי המועצה ופיקחו על כל שלבי הפיתוח (עמ' 59 שו' 10-15). לטענתו, לא עשה שום פעולה ושום התקשרות עם בעל מקצוע ושום תשלום - ללא ידיעת המועצה, אישור המועצה, הסכמת המועצה והנחיה של המועצה (עמ' 63 שו' 14-16), וגם את המכרז שנערך לבעלי המקצוע - נוהל, לטענתו, למעשה על ידי המועצה (עמ' 63 שו' 21-23). 53. יוצא, כי בפועל שלטה המועצה בביצוע העבודות והגביה באמצעות עו"ד אייזנשטיין לא נועדה אלא לעקוף את הוראות חוקי העזר והסכומים שנקבעו בהם. 54. כאילו לא די בכך - המועצה גם לא פעלה לגבייה אחידה מכל תושבי השכונה הרלוונטית, מי ששילם שילם, וממי שלא שילם, לא גבתה המועצה אלא את הסכומים המותרים לה על פי חוק. בעניין זה ראה דברי כבוד השופט חשין: "נשאלת השאלה: למה זה ייגרע חלקו של מי שציית לשלוחי החוק, ופרע לקופת הרשות את המס שנדרש לשלמו, ומדוע יש להפלותו לרעה ממי שאטם אוזנו מבראשית ולא שת כלל את ליבו לדרישות הרשות שבאה בשם החוק?". ראה: ע"א 412/54 עירית תל אביב יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד ו(3) 1835, 1846. 55. התובעים גם הוכיחו בפני כי המועצה השיבה תשלום שנגבה ביתר לתושבים אחרים של השכונה,והמועצה לא הצליחה להפריך טענה זו או להראות כל טעם מדוע באותו מקרה השיבה את תשלום היתר ואילו בעניין התובעים היא מתנגדת להשבה. עדות גזבר המועצה רן גלר בעניין זה הייתה מתחמקת. כאשר נשאל תחילה מה עשתה המועצה עם דיירים שלא שילמו את מלוא הכספים, השיב כי למיטב ידיעתו חייבה המועצה את כולם לפי חוקי העזר בלבד (עמ' 52 שו' 5-6), ובהמשך טען כי המועצה המשיכה לגבות 20,000 $ מהתושבים, גם לאחר שעו"ד אייזנשטיין יצא מהתמונה (עמ' 52 שו' 19-21). כאשר נשאל על משפחות ספציפיות בשכונה (רונן, וילקומירסקי), לא ידע להשיב (עמ' 52 שו' 7-13) - למרות שבתצהירו התייחס למשפחת וילקומירסקי (סעיף 15 לתצהירו). 56. גלר ניסה לאבחן את ההחזר שהשיבה המועצה למשפחת וילקומירסקי, בכך שבאותו מקרה דרישת ההחזר נעשתה בסמוך לאחר התשלום, ומאחר והכסף שולם ישירות למועצה. אין מדובר באבחנה רלוונטית. כפי שכבר קבעתי לעיל, למועצה אחריות לניהול הקלוקל של הפיתוח, להסתרה ולהטעיה של התובעים, ולכן אין זה משנה אם הסכומים שולמו למועצה ישירות או לעו"ד אייזנשטיין. אשר לטענתו של גלר על סמיכות הזמנים - לאור פסק דין לה-נסיונל כאמור לעיל,אין לטענה זו כל רלוונטיות. למעשה ,נראה כי במקביל להשבה למשפחת וילקומירסקי היה על המועצה להשיב את הסכומים שנגבו ביתר לכלל תושבי השכונה. הסתרה זו מצד המועצה, הנה בניגוד לכללי מינהל תקין המחייבים את המועצה: "רשות מינהלית - ורשות מקומית בכלל זה - היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב". ראה: בג"צ 4445/02 מור נ' ראש עירית הרצליה (ניתן ביום 12.11.02, ). 57. כאילו לא די באמור עד כה - התברר כי המועצה פעלה בניגוד לחוקי העזר שלה, המחייבים את המועצה להסמיך בכתב גורם כמו עו"ד אייזנשטיין המנהל עבודות פיתוח. ראה דברי כבוד השופט לנדוי: "האזרח המשלם רשאי להניח שרשות ציבורית מכלכלת את ענייניה בהתאם לחוק, ובמשא ומתן עמה אין הוא חייב לעמוד על המשמר, שמא תוציא הרשות את כספו מידיו ללא אסמכתא חוקית". ראה: ע"א 415/59 דוידוב נ' עירית תל אביב יפו, פ"ד טז (1) 648, 655 (שם בסופו של דבר לא ניתנה השבה, אולם בשל נסיבות שונות, המאובחנות במובהק מענייננו אנו). 58. בפעולות המועצה יש גם משום עשיית עושר שלא כדין, מאחר והיא "נהנתה" מכך שהפיתוח - שהיא אמורה לבצע ולשאת בו - בוצע על ידי אחרים. כפי שכבר נקבע בפסיקה, ההצדק, שיכול לעיתים לעמוד לרשות, על מנת שתוכל להימנע מלהשיב את הכספים שנגבו ביתר, כרוך בגבייתם בתום לב. ראה: ע"א 415/59 דוידוב נ' עירית תל אביב יפו, פ"ד טז (1) 648, 655; ע"א 588/87 כהן נ' שמש, 328. אין ספק, כי התנהלות המועצה בענייננו, המתוארת לעיל, אינה מהוות תום-לב, ויש בה מידה לא מעטה של שרירות ואף הטעיה כפי שקבעתי לעיל. התנהלותה הייתה בלתי מידתית ובלתי סבירה. ראה: ע"א (י-ם) 5242/04 עיריית בית שמש נ' רוטשטיין, פ"ד תשס"ג (2)481, 524. 59. המועצה לא הביאה עדויות של האנשים שעבדו במועצה בתקופה הרלוונטית, אלא בחרה להעיד את מהנדס המועצה שעובד רק מאז שנת 2004. יש לזקוף עובדה זו לחובת המועצה כמי שערכה בחירה זו במודע, וניתן להניח כי לו הייתה מביאה עדויות אחרות - הן היו לרעתה. אחריות עו"ד אייזנשטיין 60. עו"ד אייזנשטיין טען כי על התובעים היה לפעול בזהירות סבירה ולבדוק משפטית את כל נושא הפיתוח, מה גם שהם היו מיוצגים על ידי עו"ד הגר. 61. טענה זו היא , למעשה, בבחינת "חרב פיפיות", באשר גם עליו, כעורך-דין, חלו חובות רבות כלפי התובעים, חובות שהוא לא עמד בהן. א. בתפקידו כעו"ד, וכנאמן ונציג דיירי השכונה, היה עו"ד אייזנשטיין מחויב לעדכן את התובעים כי המדובר בהתארגנות עצמאית לביצוע הפיתוח על ידי תושבי השכונה, וכי ההוצאות בגין פיתוח כזה גבוהות משיעור ההוצאות שרשאית הרשות המקומית לגבות. ב. כאמור לעיל, עו"ד אייזנשטיין הודה כי לא החתים את התובעים על כל מסמך, לרבות ייפוי כח (עמ' 61 שו' 4, עמ' 62 שו' 16-17). ג. כעו"ד, היה מחוייב אייזנשטיין לדעת את תוכן חוק העזר הרלוונטי, בין היתר לעניין העובדה כי הסמכתו על ידי המועצה לגביית ו/או ניהול הפיתוח בשכונה - חייבת להיות בכתב, אולם הוא לא דאג להסמכה כזו בכתב. ד. עו"ד אייזנשטיין לא דאג שחברת יטדות תחל בעבודות הפיתוח רק לאחר השלמת הגבייה מכלל תושבי השכונה. והוא אף לא נקט בהליכי גבייה כנגד תושבים אחרים שלא שילמו, דבר אשר הביא להפסקת עבודות הפיתוח ועיכוב ארוך בהשלמתם. 62. מעשיו ומחדליו, כמו גם אי מילוי חובותיו כעורך-דין, מקימים לעו"ד אייזנשטיין אחריות כלפי התובעים. עם זאת, ומאחר שלא נטען, וגם לא הוכח, כי עו"ד אייזנשטיין שלשל לכיסו סכום כלשהו מאותם 20,000 דולר שגבה מהתובעים, ומאחר שכספים אלא שימשו לביצוע עבודות פיתוח, לא ראיתי מקום לחייבו , אישית, בהשבת סכום זה , כולו או חלקו. הדברים שונים, כפי שעוד יובהר, ביחס לסך הנוסף של 1000 דולר שגבה מהתובעים. סכום ההשבה 63. כפי שכבר צויין, התובעים עתרו להשבת ההפרש בין הסכום ששילמו - 20,000 $, לבין שיעור היטל הפיתוח שחוק העזר התיר למועצה לגבות; כמו גם להשבת 4,400 ₪ (1000$) שאף אותו שילמו לעו"ד אייזנשטיין ביתר לטענתם. יש להבחין בין שני הסכומים, מאחר שלא הוכח כי המועצה הורתה לתובעים לשלם לעורך הדין סכום כלשהו מעבר לסך של 20,000 דולר. 64. ביחס לטענת התובעים כי הם זכאים להשבה של כל סכום שחורג מהסכום שהייתה המועצה רשאית לגבות על פי חוקי העזר, טענה המועצה, בין היתר, כי התובעים לא הוכיחו את סכום היטלי הפיתוח על פי חוק העזר במועד התשלום. אני דוחה טענה זו. 65. המועצה נמנעה בעקביות מהצגת הסכום שהיו אמורים התובעים לשלם. זאת, חרף העובדה שבידיה כל הנתונים הרלוונטיים - שטח הבית לפי היתר בניה, חוקי העזר הרלוונטיים וכו'). ראה, בהקשר דומה, דברי כבוד השופט חגי ברנר: "העיריה טוענת כי התובע לא הוכיח את נזקו, משום שלא הראה מה היו סכומי הארנונה ששילם בייתר במשך כל השנים. טיעון זה ראוי היה שלא יישמע מפיה של העיריה. בחזקתה מצויים, ולכל הפחות אמורים להמצא, כל הנתונים בענין הכספים שגבתה מהתובע בגין הארנונה, לפחות בכל הנוגע לתקופת התביעה שלא התיישנה. בהיותה גוף ציבורי הפועל בנאמנות לטובת כלל הציבור, לא ראוי שהעיריה תסתיר את הנתונים שברשותה, ותסתתר מאחורי העובדה שהתובע לא שמר את הנתונים הדרושים לכימות תביעתו". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: ת"א (ת"א) 29258/05 לוי נ' עיריית רמת גן (ניתן ביום 11.10.05, ). 66. עוד טענה המועצה, כי מאחר והמדובר בפיתוח פרטי של התושבים, אין משמעות לסכום ההיטל בחוק העזר. לנוכח כל האמור לעיל, גם דין טענה זו להידחות. 67. לפיכך, ובהעדר נתון אחר, אני מאמצת את הנתונים שפירטו התובעים וקובעת כי היטל הפיתוח שאותו הייתה המועצה רשאית לגבות במועד הרלוונטי היה 45,532.8 ₪, כפי שטענו התובעים בסיכומיהם (סעיף 15 לסיכומי התובעים). 68. לפי חישובי התובעים, שלא נסתרו, שווים בשקלים של 20,000 $ ששילמו לאייזנשטיין נכון ליום התשלום (16.07.96) הנו 63,546.6 ₪ (החישוב בסעיף 15 לסיכומי התובעים מתייחס ל21,000 $, לפי שער דולר של 3.177). לפיכך ההפרש בין הסכומים הנו 18,013.8 ₪. 69. המועצה טענה בנוסף, כי ככל שייפסק סכום לטובת התובעים, הרי שאין לפסוק הפרשי הצמדה וריבית, וזאת בגין השיהוי בהגשת התביעה. גם דינה של טענה זו להידחות, מפאת התנהלותה הבלתי ראויה של המועצה כפי שפורט לעיל. לפיכך, יש להוסיף להפרש האמור, בגובה 18,013.8 ₪, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום התשלום, 16.07.96 ועד למועד תשלום פסק דין. 70. אשר לסכום הנוסף, בסך 1000 דולר שגבה עו"ד איזנשטיין מהתובעים - אמנם הוא טען, כי הסכום 4,400 ₪ שולם לטובת פרצלציה, ואולם הוא לא הציג כל מסמך שיאשר ויוכיח זאת. 71. מאחר שעו"ד איזנשטיין גבה סכום זה מהתובעים מבלי שהוכח כי המועצה הורתה ו/או הסמיכה ו/או התירה לו לגבותו מהתובעים - עליו להשיבו לתובעים. איו מקום לחייב את המועצה בהשבת סכום זה. 72. סיכומו של דבר, שאני מחייבת את המועצה לשלם לתובעים סך כולל של 18,013.8 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום 16.07.96 ועד למועד תשלום פסק דין זה בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעים סך של 4,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל (שכן הסכום הדולרי הומר לשקלים על פי שער הדולר ביום הגשת התביעה). בנוסף אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאות התובעים, ובנוסף בשכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 10,000 ₪ , שאותו יש לחלק בין הנתבעים כדלקמן : המועצה 7,500 ₪ ועו"ד אייזנשטיין 2,500 ₪. רשויות מקומיותגביית יתר