מה גובה הפיצויים בתביעה אזרחית נגררת לפלילים ? בית המשפט פסק פיצויים בגין תביעה אזרחית נגררת לפלילים בסכומים להלן: נזק הלא ממוני בכללותו 600,000 ₪. פיצויים עונשיים בסכום של 150,000 ₪ מהסכומים דלעיל נוכה הסך של 130,000 ש"ח כפי חלקם של הנתבעים בפסה"ד בתיק הפלילי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דוגמא לגובה הפיצויים בתביעה אזרחית נגררת לפלילים: רקע 1. לפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ותקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובה עותרת התובעת לפיצויים בגין נזקים שגרמו לה הנתבעים כפי העולה מכתב האישום בו הודו. כתב האישום משמש בנסיבות ראיה יחידה לחבות הנתבעים כמו גם לנזקי התובעת מאחר והיא לא נכחה בדיון המשפטי דנא לאחר ששבה לארצה. ביהמ"ש נדרש בנסיבות לשאלת הפיצוי המגיע לתובעת ושיעורו, לאחר ששולמו לתובעת 130,000 ₪ פיצויים כחלק מהעונש שהוטל על הנתבעים במסגרת גזר הדין בתיק הפלילי. כתב האישום 2. בקצירת האומר אציין כי מכתב האישום שתוקן בשלישית ומפרוטוקול הדיון בתפ"ח X עולה, שהתובעת הוברחה לישראל על פי הזמנת הנתבע 1 דרך גבול מצרים. היא הועברה לדירה בת"א שם הושארה כלואה בחדר ללא מפתח וללא יכולת לצאת. בהמשך הסביר לה נתבע 1 את טיב ותנאי העסקתה במסגרת מתן שירותי מין בתשלום וחלוקת התמורה בניהם. התובעת התנגדה וביקשה לעזוב הדירה ולשוב למולדתה אך הנתבע 1 שלל זאת עד להשבת סכום הכסף שהוציא לטענתו בעצם הבאתה לישראל. הנתבע 1 אף אסר עליה להתהלך חופשי והמשיך לנעול את דלת הדירה. התובעת נלקחה למחרת לעבוד בזנות במכון ליווי שם קיבל את פניה הנתבע 4 שסייע לנתבע 1 להכריח את התובעת לעבוד בזנות. גם הנתבע 4 הדריך את התובעת במצופה והנדרש ממנה בעבודתה. בהמשך הנתבע 4 אף הכריח אותה לקבל לקוחות על אף שלכאורה הסתיימו שעות עבודתה למרות תחנוניה. התובעת שהחלה מורדת במר גורלה החל מהיום השני במכון סירבה לעבוד. הנתבע 2 שלחה חזרה לדירה שם היא ננעלה שוב. למחרת הודיע לה הנתבע 1 כי אין לה ברירה וכי עליה לעבוד על מנת להחזיר לו את חובה והיא נכנעה בשל פחדה ממנו. היא חשה בעבודתה בהתקפי פחד, בכי וחזרה וציינה כי אינה מעוניינת לעבוד, אך הנתבע 4 סירב לאפשר לה להתקשר להוריה. למרות כל אלה נאלצה התובעת להמשיך ולעבוד בזנות ואף הוחזרה לדירה שם נכלאה. הנתבע 1 ציין בפניה כי ימכור אותה וכי אין לה לאן לברוח ובכך הגביר את פחדיה לאחר שלקח ממנה את דרכונה. באחד הימים הגיעו הנתבעים 1 ו-3 לדירה כאשר הנתבע 1 צעק עליה והבהיר לה כי הגיעה לישראל על מנת לספק שירותי מין וכי אם תסרב קיימת דרך להכריח אותה לעבוד תוך ששניהם מאיימים כי יעטפו אותה בשטיח ויכו אותה ולאחר מכן עזבו ונעלו מאחוריהם את הדירה. באחת מהפעמים בהם הושארה התובעת בדירה הגיע הנתבע 1 והכריח אותה לקיים עימו יחסי מין. התובעת התנגדה אך הנתבע 1 התעלם מרצונה ובקשותיה ותוך כדי פעולות אלימות כלפיה אנס אותה. כתוצאה מכך נגרמו לתובעת גם חבורות וסימנים בגופה. במצב דברים זה ולאחר ששהתה בדירה כלואה במשך ימים ארוכים ללא מזון, נאלצה לעסוק בזנות בניגוד לרצונה ותוך ייאוש היא קפצה ממרפסת הדירה בה הוחזקה אל החופש. מהלך זה גרם לתובעת שברים בחוליית המותן הראשונה וכן באגן ונאסר עליה לדרוך על רגליה במשך 6 שבועות. לאור כל אלה ועל פי הודאתם, הנתבע 1 הורשע בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, סרסרות למעשי זנות, סחיטה באיומים וכן בעבירת אינוס התובעת ונגזרו עליו 10 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו ב-19.1.2006, שנתיים מאסר על תנאי ופיצויים בסך 100,000 ₪ לתובעת. הנתבע 2 הורשע בעבירות של סרסרות למעשה זנות והחזקת מקום לשם עיסוק בזנות, ביהמ"ש גזר עליו 15 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו בתאריך 18.1.2006, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי לתובעת בסך 10,000 ₪. הנתבע 3 הורשע בעבירות של סחיטה באיומים וסיוע לסרסרות למעשי זנות ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו ב-1.3.2006 וכן שנתיים מאסר על תנאי כמו גם קנס בסך 10,000 ₪ לתובעת. הנתבע 4 הורשע בעבירות של סיוע להבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, סרסרות למעשי זנות והחזקת מקום לשם עיסוק בזנות ועליו נגזרו שנתיים וחצי מאסר בפועל החל מיום מעצרו 25.5.2006, שנתיים וחצי מאסר על תנאי ופיצוי לתובעת בסך 10,000 ₪. 3. לאור הימנעותה של התובעת מהגעה לישראל ומתן עדות סברה ב"כ התובעת בסיכומיה, כי המחלוקת נשוא תובענה זו מתייחסת הן לנושא הפיצוי המגיע והן לשיעורו בעוד שב"כ הנתבעים בהגינותו סבר בסיכומיו, כי המחלוקת הינה ביחס לשיעור הפיצוי המגיע בלבד כאשר עסקינן בתיק בו התובעת אינה מעידה ויש לאמוד את הנזק לאור כתב האישום בו הודו הנתבעים כראיה בודדת. מכאן, שאין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שעילות התביעה כפי העולה מכתב התביעה מוכחות לאור העולה מכתב האישום. ב"כ הנתבעים אמנם סבר שהעוולות אינן מוכחות באופן מושלם, אך טען זאת בלשון רפה בלבד והסכים בהגינותו וכפי העולה מסיכומיו כי "קיימת עילת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בשל מעשי הנתבעים בהתאם לפסק הדין המרשיע בשל נסיבות העסקתה של התובעת כזונה במכון הליווי במשך חודשיים, במהלכה פגעו בכבודה של התובעת, הגבילו את חירותה ודרשו ממנה להמשיך ולעבוד כזונה, על אף שהיא חזרה בה מרצונה זה לאחר הגעתה לישראל". מכאן, שהמחלוקות מצטמצמות לשאלה אחת ויחידה והיא מהו שיעור הפיצוי המגיע לתובעת לאור חומר הראיות הקיים בתיק? עילות התביעה 4. למען שלימות התמונה יצוין, כי בכתב התביעה ייחסה התובעת לנתבעים עוולות נזיקיות הכוללות הפרת הוראה חקוקה כעולה מסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח-חדש] (להלן:"הפקודה") תוך התייחסות לסעיפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "החוק") השונים בהם הורשעו הנתבעים, ולרבות סעיפים 377א' (סחר בבני אדם); 199 (סרסרות למעשה זנות); 202 (הבאת אדם לידי עיסוק בזנות); 345 (אינוס); עוולת תקיפה לפי סעיף 23 לפקודה והפרת חובה חקוקה לפי סעיף 378 לחוק; כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודה לרבות עוולת הפרת חובה חקוקה לאור חוק יסוד כב' האדם וחירותו וסעיף 376א' לחוק; עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודה; ומעבר לאלה עוולה של פגיעה באוטונומית הרצון ועילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אתייחס להלן לעילות התביעה בהיבט הנזק הנטען. נזק-דיון כללי 5. נזק ונזק ממון מוגדרים בסעיף 2 לפקודה הוא סעיף ההגדרות כדלקמן: "'נזק' — אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה; 'נזק ממון' — הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים;" כב' השופט (כתוארו אז) ברק קבע בפרשת עירית ירושלים נ' גורדון בהתייחס להגדרת "נזק" כך: "הגדרה זו רחבה היא הן לעניין הפגיעות הנזכרות ברישא והן לעניין אלה הנזכרות בסיפא (ראה המ' 106/54, בעמ' 1334). היא כוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית. היא משתרעת הן על נזק פיסי והן על נזק כספי; הן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שיש להן ביטוי פיסי, והן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי פיסי." כזכור, השאלה שהתובעת סברה שיש להעלות לדיון זה הינה לא רק מהו שיעור הפיצוי המגיע אלא האם כלל יש מקום לדון בפיצוי בהעדר ראיה לכך מפי התובעת שלא השתתפה בדיון. כזכור ב"כ הנתבעים לא עמד על השאלה האם כלל מגיע פיצוי אלא מה שיעורו כשלטעמו בנסיבות אין לו מקום. על מנת שלא ייווצר חלל לעניין עצם הזכות לקבל פיצוי בנסיבות אלה אציין, כי ביהמ"ש כבר הכיר בזכות ניזוקה לפיצוי בגין הנזק הלא ממנוי ממנו סבלה בנסיבות דומות בהן היא לא העידה כאשר גם ביחס אליה נעברו עבירות דומות (ר' ת"א(ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני (לא פורסם -8.3.2006) מפי חברתי כב' הש' רות לבהר שרון. ביהמ"ש העליון שנזקק לערעור הצדדים במסגרת ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם -26.5.2009) קבע מפי כב' המשנה לנשיאה הש' ריבלין כי אין מקום להתערב בקביעות ביהמ"ש קמא). מכאן, שאין מניעה בנסיבות דומות לחייב את המזיק שעוול בעוולות דומות בפיצוי הניזוקה בגין נזקיה הלא ממוניים אפילו זו אינה מתייצבת למתן עדות. ולמרות זאת סברתי כי יש צורך להבהיר ולהרחיב בשאלת המקור החוקי לאפשרות זו. 6. תחילה יש להתייחס להבחנה שבין "נזק ממוני" ל"נזק לא ממוני". נזק ממון כפי הקבוע בסעיף 2 לפקודה הינו הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה כספית וניתן למסור עליהם פרטים. היינו אלו הם הנזקים הממשיים הנגרמים לניזוק בין בגין אבדן הכנסה ובין בהוצאות שנגרמו בעבר או ייגרמו לו בעתיד בשל מעשה העוולה והנזק שבעקבותיו. 7. בנסיבות התיק דנא אומר כבר עתה, כי התובעת אינה מוכיחה את נזקיה הממוניים משלא התייצבה לדיון ונתנה עליהם פרטים. נזקים אלה, כעולה מתביעתה, מיוחסים לעילת התביעה מכוח עשיית עושר ולא במשפט וכן לגזל כפי שצויין בסיכומיה ומתייחס לסכומי הכסף שנטלו ממנה הנתבעים לאחר שהותירו בידיהם את מרבית האתנן שנתקבל בעבודתה בזנות עבורם. כתב האישום אינו מציג פרטים מהם ניתן לערוך חישוב לשיעור הנזק למרות ניסיון ב"כ התובעת לערוך חישוב שכזה. לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין הנזק הממוני והכל מבלי שאתייחס לטענת הנתבעים כאילו ביהמ"ש נעדר סמכות עניינית הנתונה לביה"ד לעבודה באשר עסקינן בטענות בדבר שכר עבודה שבין עובד למעביד (ר' גם פרשת פלונית לעיל). 8. שאלה נפרדת לעניין הנזק הינה האם זכאית התובעת לפיצוי בגין נזקיה הלא ממוניים. לכאורה הנאמר להלן מצויין למעלה מן הצורך שכן כזכור, עצם השאלה אינה קיימת משב"כ הנתבעים מכיר בזכות התובעת לפיצויים. יחד עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר ולכן לשם השלמת התמונה והוכחת קיומה של הזכות אציין בקצירת האומר, כי הפסיקה כבר הכירה, גם מעבר לפסה"ד בעניין אלמונית, באפשרות מתן פיצוי לניזוק כשעסקינן בהיבט הנזק הלא ממוני אפילו לא קיימות ראיות לעניין שיעור הנזק. כך למשל, הוכרה זכותה של נפגעת שנכלאה לשווא בבית חולים לחולי נפש ל"נזק כללי, מעצם האשפוז בניגוד לרצונה". (ר' ע"א 558/84 כרמלי נ' מ.י., פ"ד מא (3) 757 ,783 (1987)), היינו עצם האישפוז בניגוד לרצונה, המהווה באותן נסיבות עוולה של כליאת שווא, מצדיקה מתן פיצוי בגין הנזק הלא ממוני. לאחרונה דן ביהמ"ש העליון בהרחבה בשאלה איזה סוגי נזק נכללים בהגדרת "נזק לא ממוני" בפס"ד של כב' המשנה לנשיאה הש' ריבלין בע"א 4022/08 מרים אגבבה ואח' נ' ד.י.ש. חברה בע"מ ואח' (לא פורסם - 21.10.2010) (להלן:"פרשת אגבבה") שם קבע כדלקמן: "בתוך קבוצת הנזקים הבלתי-ממוניים (non-pecuniary losses) ניתן לציין שלושה ראשי נזק עיקריים: האחד, הוא ראש הנזק של 'קיצור תוחלת החיים' (reduction of life expectancy) או 'אבדן תוחלת חיים' (loss of life expectancy) (ראו: ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, בעמ' 567 (2004) (להלן: אטינגר הראשון)). ראש הנזק השני, הוא ראש הנזק של 'כאב וסבל'. המדובר בפיצוי בגין תחושות של חוסר-נוחות פיזית או מיחושים, הנגרמים לניזוק כתוצאה מפציעתו, וכן בגין כל פגיעה נפשית, כגון צער, עצב או עגמת-נפש, אשר נגרמה לו עקב הפגיעה (שם). ראש הנזק השלישי, המוכר פחות במשפט הישראלי, הוא 'אבדן הנאות החיים' (loss of enjoyment of life). המדובר בפיצוי בגין פגיעה באיכות החיים של הניזוק או בשל ערך החיים עצמם (quality of life or the value of life itself), בגין אבדן תחושות העונג, הסיפוק, החדווה ונחת הרוח הקיימות ברגיל לאדם במהלך חייו. ראש הנזק הזה עשוי לכלול פיצוי בגין מגוון רחב של פעילויות הנמנעות מן הנפגע, ואשר ברגיל מסבות לאדם אושר, כגון: פיצוי בגין היעדר היכולת לעסוק בתחביב מסוים, פגיעה ביכולת לעסוק בפעילות פנאי, אבדן האפשרות לעסוק בפעילות חברתית, הימנעות מבילוי בחיק המשפחה בפארק או מטיול על שפת הים (ראו: Andrew J. McClurg, It's a Wonderful Life: The Case for Hedonic Damages in Wrongful Death Cases, 66 Notre Dame L. Rev. 57, 60 (1990-1991). (להלן: מקלורג); Kyle R. Crowe, NOTE: The Semantical Bifurcation of Noneconomic Loss: Should Hedonic Damage Be Recognized Independently of Pain and Suffering Damage?, 75 Iowa L. Rev. 1275, 1278 (1990) (להלן: קרו); Victor E. Schwartz, Cary Silverman, Hedonic Damages: The Rapidly Bubbling Cauldron, 69 Brooklyn L. Rev. 1037, 1038 (2004) (להלן: שוורץ וסילברמן); Samuel R. Bagenstos and Margo Schlanger, Hedonic Damages, Hedonic Adaptation, and Disability, 60 Vand. L. Rev. 745, 748 (2007)). פיצויים אלה, הניתנים בגין אבדן מגוון ההנאות בחיים, מכונים לעיתים גם 'פיצויים הדוניסטיים' (ראו שוורץ וסילברמן, בעמ' 1038; קרו, בעמ' 1277-1276; מקלורג, בעמ' 61-60)." במסגרת פסה"ד אגבבה הכיר ביהמ"ש העליון באפשרות מתן פיצוי לניזוק שהינו חסר הכרה בגין ראש נזק של "אבדן הנאות החיים" כחלק מהנזק הלא ממוני. ביהמ"ש ציין כי במקרה שכזה זכאי הניזוק לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בהיבטו האובייקטיבי, ובמילותיו שלו: "מקום בו מדובר בניזוק חסר הכרה, הרי בהיעדר ממצא אחר נדרשים אנו להיבט האובייקטיבי של אבדן הנאות החיים, קרי יסוד המתקיים ללא תלות בשאלת יכולתו של הנפגע ליהנות מן התחליף שהפיצוי מספק לו ובלא קשר לשאלת מודעותו לכך". במילים אחרות, ביהמ"ש הכיר לראשונה באפשרות מתן פיצוי לאדם בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו בהיבט של אבדן הנאות החיים למרות היותו מחוסר הכרה ולכן גם לא מסוגל להעיד אודותיו. כך בנסיבות של מחוסר הכרה, אך נדמה שכך גם בנסיבות בהן נכלאות נשים בניגוד לרצונן בבתים ומקומות שנועדו לנצל את גופן למטרות רווח. אם אין בנסיבות אלה משום אבדן הנאות החיים כי אז לא אדע אבדן הנאה מהו. אין גם לזקוף לחובת אותם מנוצלים, היכולים להיות גם בני שני המינים, את אי העדתם בנסיבות שכאלה. בדר"כ הן אינן מגיעות להעיד מטעמים הקשורים בעבירות שבוצעו בהן, במיהותם של העבריינים וקיים להן קושי מובנה להתמודד עם דיון משפטי שכזה. ויובהר, אין מדובר על מתן עדות בנסיבות יומיומיות כנגד עבריין, אלא חזרה אל המדינה בה גרמו לאותה אישה להתנהל שלא כפי רצונה תוך כפיה בוטה ואף אונס, למול אותם עבריינים שבצעו כלפיה את העבירות הקשות. 9. מעבר לאמור לעיל, לא סביר בעיני לקבוע שאדם שהוכח כי עוולו כלפיו ומעצם הגדרת העוולה עולה כי נפגעו זכויות יסוד חוקתיות שלו כמו למשל בעוולת כליאת שווא או תקיפה שמושגת בהן זכותו של הפרט לחירות או לשלימות גופו, כי אז בעצם הכליאה או התקיפה יש כדי להצדיק מתן פיצוי בגין הנזק הלא ממוני (ר' לעניין זכויות היסוד החוקתית הרלוונטיות למקרה זה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). התייחסות לזכויות החוקתיות והחובה לקביעת סעד בגין הפרתן נדונה בספרו של אהרון ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי-פרשנות חוקתית) 703 שם כותב כך: "מקום שיש בו זכות שם גם התרופה: ubi ius ibi remedium - חוקי היסוד בדבר זכויות אדם אינם כוללים הוראות בדבר תרופות או סעדים כאשר זכות אדם חוקתית נפגעת. אין בכך ולא כלום. חוקי היסוד מכירים במעמדה של הזכות; הסעד יבוא בעקבותיה. ההוראות המפורשות בחוקות שונות לעניין זה הן בעלות אופי הצהרתי. אין הן חיוניות. ניתן ליתן-וחייבים ליתן-סעדים גם בלא הוראה מפורשת. אכן, משהכירו חוקי היסוד בזכויות האדם, מוטלת הבטחת אכיפתן על בית המשפט. זכויות ללא סעדים עשויות להיות ללא כל תוחלת. פרשנות תכליתית של הזכות חייבת להוביל ליצירת סעדים האוכפים את הזכות. זכות אינה קיימת בחלל; צמוד לה סעד האוכף אותה. הסעד מגן על אותם ערכים אשר הזכות מגנה עליהם." ודוק, הקושי שבהערכת הנזק הלא ממוני כקושי מובנה בהשבת מצב הניזוק לקדמותו, לא היווה מעולם קושי לבתי המשפט להורות על תשלום פיצוי בגינו (ראו למשל פס"ד של הש' ברק (כתוארו אז) ע. י-ם נ' גורדון שם ציין באשר לנזק הלא ממוני כך: "אכן, קביעת פיצויים בגין הנזק הלא-רכושי היא מהמשימות הקשות ביותר (ע"א 357/80 [26], בעמ' 796). כיצד מעריכים את סבלו של מי שאיבד יד או עין? היש מחיר שוק להנאות החיים ? כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה, כי "שום כסף שבעולם אינו מצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי, או על אבדן הנאות חיים נורמליים" (ע"א 541/63... בעמ' 126- השופט ברנזון), וכי לא ניתן 'לפצות ע"י פיצוי כספי, אדם שאבד אבר ונשאר בעל-מום לכל ימיו, ואף אם נמלא מלוא ביתו כסף וזהב לא נתקן את הנזק שנגרם לו' (ת"א (חי') 140/50 [39], בעמ' 37- השופט עציוני), וכי 'כיצד זה אפשר להעריך, במדוייק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה-כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את לבו כי ימיו ספורים עלי אדמות?' (ע"א 70/52 .. בעמ' 1254- השופט חשין). והנה, חרף קשיים אלה, הגישה המקובלת היא, כי יש להעריך את הנזק ולקבוע את הפיצוי, שכן 'יהיה בזה מן הפרדוכסאליות אילו סירב החוק להעניק פיצוי כלשהו מפני ששום פיצוי לא ישווה לנזק' (השופט רייט (wright) בפרשת 848, at [53] )1937) rose v. Ford) בתרגומו של השופט חשין בע"א 70/52 ... הנזכר, בעמ' 1255). דברים אלה נאמרו לעניין הוכחו של הנזק הלא-רכושי (כאב וסבל, אובדן תוחלת חיים) הכרוך בנזק רכושי. אך הם תופסים גם לעניין הערכתו של הנזק הלא-רכושי שאינו כרוך בנזק רכושי. בזה כבזה 'יהיה בזה מן הפרדוכסליות', אם קשיי ההערכה הם שימנעו פיצוי." 10. יחד עם זאת, ובשל כמות הראיות המוגבלת ובמיוחד מאחר וביהמ"ש לא למד מפי התובעת אודות השלכות המעשים עליה כיום, ואין בידי ביהמ"ש חוו"ד מתאימות, אציין כבר עתה כי לא ניתן יהיה למצות כלל הפיצוי שיתכן והיה נקבע בנסיבות ולפיכך גם המידה המוגבלת יחסית של הפיצוי כפי שיוצג בסיכומו של יום. 11. קושי מסוים בכל זאת קיים ואין להתעלם ממנו והוא מתייחס למקרה בו ישאל השואל, מדוע מצא לנכון המחוקק לקבוע בדברי חקיקה רבים (דוגמת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 סעיף 7א'; חוק זכויות יוצרים תשס"ח-2007 סעיף 56; חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 סעיף 29א') את אפשרות מתן הפיצוי ללא הוכחת נזק כהוראת חוק? האם אין ללמוד מכך כי רק מקום בו הותר הדבר במפורש בחוק, וענייננו לא הוכר במסגרת חוקית שכזו, ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק? יובל קרניאל ועמירם ברקת במאמרם "פיצויים בדיני לשון הרע:השם והשמן" עלי משפט ב' 205, 218 (2002) סברו כי עוד קודם שקבע המחוקק בתיקון מס' 6 לחוק איסור לשון הרע,תשכ"ה-1965 את אפשרות מתן פיצוי ללא הוכחת נזק, הכיר ביהמ"ש באפשרות זו (ר' כמו כן פס"ד של כב' הש' גרסטל (כתוארה אז) שהכירה בכך בת"א (מחוזי -ת"א) 1701/94 פלוס נ' חלוץ (לא פורסם -10.4.2006), ואף קמה הצעה להכיר באפשרות מתן פיצוי ללא הוכחת נזק בפקודת הנזיקין בכללותה. לטעמי, העדר הוראת חוק ספציפית אינו מלמד על חוסר אפשרות לקבוע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני מבלי שיוכח, הוראת חוק שכזו מיועדת לסייע בהרתעה מפני ביצוע העוולה תוך העמדת מסגרת כספית ברורה למבקשים לעוול (ר' הצעת חוק איסור לשון הרע(תיקון מספר 8)(פיצויים ללא הוכחת נזק),התשנ"ח-1998 המציינת בדברי ההסבר כי: "הצעה זו באה להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" פורסם ה"ח 2748, עמ' 568) מכאן שאין לטעמי חשיבות לעצם הקביעה בחוק לעומת סמכותו הטבועה של ביהמ"ש ליתן בנסיבות שכאלה סעד של פיצוי. 12. כהערת אגב אציין, שלמרות סברת ב"כ התובעת בסיכומיה כי מדובר בנסיבות בנזק ראייתי שנגרם לתובעת ולכן יש להעביר הנטל אל הנתבעים להוכיח כי לא הסבו לה נזק, לא ניתן בנסיבות אלה להעביר את הנטל אל הנתבעים. התייחס לכך ביהמ"ש בפרשת אגבבה וקבע: " אמנם קיימת לגבי נזק זה אי-ודאות באשר להתקיימותו ולהיקפו, אך בכך לא שונה המקרה שלפנינו מכל מקרה אחר בו קיימת אי-ודאות מסוימת באשר להיקף הנזק הבלתי-ממוני. במקרה כזה, אין הצדקה לסטות מהכללים הרגילים של הוכחת הנזק, ודי בכלים הגמישים שעומדים לרשות הניזוק בהקשר זה על מנת שתינתן הגנה ראויה לאינטרסים שלו. בהיעדר נסיבות מיוחדות, אין הצדקה להטיל את תוצאות קיומה של העמימות המובנית ביסוד הנזק, ואת היעדרו של כלי מדעי להסרתה, לפתחם של המשיבים". 13. לאור האמור לעיל, ניתן לקבוע כי מקום בו העוולות כלפי הניזוקה נושאות בחובן פגיעה בזכויות יסוד שלה כאדם, במסגרת כליאת שווא, ותקיפה הכוללת אף אינוס, כי אז אפילו הניזוקה אינה מעידה אודות נזקיה, בין מאחר וכבר אינה בארץ ובין מחמת חששה מהמזיק, אין למנוע ממנה פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה בהיבטו האובייקטיבי וכן בהיבטו הסובייקטיבי כפי הראיות העולות מהתיק. שיעור הנזק 14. תחילה אציין, כי התובעת עותרת לקבוע כי בפיצוי יישאו הנתבעים ביחד ולחוד. נדמה כי אין מקום לאמץ בקשה זו מקום בו נעברו עבירות בעלות דרגות חומרה שונות בין הנתבעים במיוחד לעניין הנתבע 1 שעבר כלפיה גם עבירת אינוס ולכן דינו אינו יכול להיות שווה ליתר הנתבעים. לפיכך ייקבעו מדרגות בפיצויים כפי שאקבע את שיעורם בהמשך. 15. בהיות הנזק לא ממוני נתון כולו לאומדנת ביהמ"ש, סברתי, כי מקום בו העוולות השונות מקימות יחדיו עילה לפיצוי, אין מקום להפריד הפיצוי בין העילות השונות. כאן המקום לציין שאין לראות בפגיעה באוטונומיה ראש נזק שיש לפצות בגינו בנפרד שכן הפיצוי ינתן בגין העוולות העיקריות המוציאות האחת את השניה. (ר' לעניין היותו רשלנות, העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה עילות המוציאות זו את זו ראה פס"ד של כב' הש' עמית בע"א 7952/08 יעל חכם נ' קופ"ח כללית ואח' (לא פורסם -24.2.2010) שם קבע : " רשלנות, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה אכן לא חד-הם, אך שלוש העילות מוציאות זו את זו. מקום בו לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי, מקום בו לא הוכחה הפרה של חובת הגילוי או לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק, או-אז נדרש בית המשפט לבחון קיומה של פגיעה באוטונומיה (וראו בפירוט פסק דינה של כב' השופטת וילנר בתיק אחר (ת.א. (חיפה) 869/06 אסתר כהן נ' שירותי בריאות כללית (, 20.10.2009) פסקאות 64-71). במקרה דנן, משנתקבלה תביעתה של המערערת בעילה של רשלנות בטיפול הרפואי כשלעצמו, התייתר הדיון בסוגיה של פגיעה באוטונומיה.") נדמה כי כך גם בענייננו. מקום בו ביהמ"ש קיבל טענת התובעת לעוולות כליאת השווא והתקיפה שבוצעו בתובעת, אין מקום לדיון נפרד בעילה שלפגיעה באוטונומיה ופגיעה בזכויות חוקתיות שכן העוולות הראשונות מוציאות את אלה כמו גם למעשה כלולות בהן. 16. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה, כי יש להעמיד שיעור הפיצויים כדלקמן: בגין הפגיעה באוטונומיה-500,000 ₪. בגין כליאת שווא ולפי חישוב יומי בסך 25,000 ₪ סה"כ 1,475,000 ₪. בגין התקיפה הכולל את מעשה האינוס- 2,950,000 ₪. מעבר לאלה עתרה לפיצוי עונשי. יצוין כי סכומים אלה אינם כוללים את נזקי הממון להם עתרה ושקבעתי כבר לעיל כי אין להם מקום בנסיבות. 17. ב"כ הנתבעים עתר מצידו שלא להיעתר לדרישת ב"כ התובעת כמו גם לקביעות ביהמ"ש בתיק אלמונית נ' פלוני באשר הנסיבות שם אינן זהות לנסיבות דנא. שם הוחזקה התובעת במכון ליווי לתקופה של 5 חודשים בעוד שבמקרה דנא הוחזקה לתקופה של כחודשיים בלבד ואף פוצתה זה מכבר בסכום של 130,000 ₪ בעוד שבפרשת אלמונית היא פוצתה ע"י ביהמ"ש שדן בתיק הפלילי בסכום זעום של 5,000 ₪. מעבר לכך ביקש ב"כ הנתבעים להזכיר כי לפי דברי התובעת עצמה היא ידעה כי הינה מגיעה לישראל לשם עיסוק בזנות ולפיכך אין לראות בה מי שהופתעה מעצם העסקתה במקצוע זה. ב"כ הנתבעים מסכים עם זאת וכפי שציינתי לעיל כי מגיעים לתובעת פיצויים "בגין הנזק הלא ממוני בשל מעשי הנתבעים בהתאם לפסק הדין המרשיע בשל נסיבות העסקתה של התובעת כזונה במכון הליווי במשך חודשיים, במהלכה פגעו בכבודה של התובעת, הגבילו את חירותה ודרשו ממנה להמשיך ולעבוד כזונה" אם כי קיים לטעמו חסר ראיתי ביחס להיות מלוא התקופה בה שהתה בדירה ובמכון כתקופה בה אולצה לשהות בהם שלא מרצונה. 18. להבדיל ממקרה פלונית, מקרה זה חמור ממנו באשר הינו כולל אלימות מצד הנתבעים 1 ו-3 כמו גם מעשה אונס של הנתבע 1. מאידך, משך התקופה בה הוחזקה התובעת כאן בניגוד לרצונה קצר יותר ממקרה פלונית שכן כאן הוחזקה כחודשיים ושם כחמישה חודשים. מכל מקום בפרשת פלונית פסק ביהמ"ש כנגד נתבע יחיד סכום בסך של 250,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני וכן 50,000 ₪ כפיצוי עונשי. מעבר לאלה, נגרמו לתובעת במקרה דנן גם נזקי גוף עקב הימלטותה מהדירה בה הועסקה ויש לייחס זאת לכלל הנתבעים. 19. לאור כלל האמור לעיל, בהתחשב במעשים בהם הודו הנתבעים מחד ובהעדר עדות כוללת של התובעת וראיות מתאימות מאידך, ותוך התייחסות לפגיעה הקשה בזכויות יסוד של התובעת כאדם, והפגיעה בגופה, סברתי כי יש לחייב את הנתבעים לשאת בנזקיה כדלקמן: בגין הנזק הלא ממוני בכללותו 600,000 ₪. חלקו של הנתבע 1 בסכום הינו 450,000 ₪, הנתבע 3 יישא בסכום של 75,000 ₪ וביתרה יישאו הנתבעים 2 ו-4 לחוד. כמו כן יישאו הנתבעים בפיצויים עונשיים בסכום של 150,000 ₪ כאשר מסכום זה יישא הנתבע 1 בסך של 100,000 ₪, הנתבע 3 בסך של 25,000 ₪ וביתרה יישאו הנתבעים 2 ו-4 לחוד. החיובים הינם נפרדים (לחוד). מהסכומים דלעיל ינוכה הסך של 130,000 ש"ח כפי חלקם של הנתבעים בפסה"ד בתיק הפלילי. סכום הניכוי יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום בפועל ליום מתן פס"ד זה. מעבר לסכומים אלה יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 75,000 ₪. הסכומים לתשלום יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד. משפט פליליפיצוייםתביעה אזרחית נגררת לפליליםתביעה אזרחית