קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מיזוג עסקים / גובה פיצוי לבעל עסק לפי חוק תכנית ההתנתקות: לפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) בו"ע 179/08, מיום 4.5.09, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורם של י.ק.מ ירקות קטיף מהדרין בע"מ ועמר דוד יוסף (המערערים דנן והמשיבים בערעור שכנגד) על החלטות וועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: "הוועדה" ו/או "המשיבה" ו"החוק", בהתאמה) ונקבע כי עניינם יוחזר לוועדת הזכאות לצורך עריכת חישוב הפיצוי המגיע למערערים בהתאם לשוויים הפיננסי של העסקים בבעלותם, בכפוף להמצאת חוות-דעת חשבונאית כמפורט בפסק הדין. להלן העובדות הצריכות לעניין: 1. החל מאמצע שנות השמונים ועד לשנת 2005, היה מערער 2 (להלן: "המערער") בעל נחלה ביישוב המפונה גן אור וניהל משק חקלאי ושני עסקים באזור גוש קטיף: האחד עַסַק בגידול ושיווק ירקות ונוהל בשותפות עם אדם נוסף, מר אליהו סבן (להלן: "סבן"); השני עַסַק במכירה ושיווק של חממות, כנציגות של חברת עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (להלן: "עֵסק הירקות" ו"עֵסק החממות", בהתאמה). ממועד הקמתם, ועד לתום שנת 2002, נוהלו העסקים תחת תעודת עוסק מורשה של המערער. 2. ביום 1.1.03 נחתם בין המערער ובין סבן הסכם לפירוק שותפות. כנטען על-ידי המערערים, החל ממועד זה הועברו כל הזכויות והחובות בעסק למערער, סבן חדל להיות שותף בעסק והמערער קיבל את העסק לניהולו במצבו הקיים ביום החתימה על ההסכם. 3. בחודש יולי 2003, כחצי שנה לאחר החתימה על הסכם הפירוק, הקים המערער את מערערת 2, חברה בע"מ אשר כל מניותיה היו בבעלותו (להלן: "המערערת" או "החברה"). כפי שיוברר להלן, הצדדים חלוקים באשר למהותה של המערערת: לטענת המערערים, מדובר בגוף משפטי שאיגד את שני העסקים שהיו קיימים זה מכבר והוקם משיקולי מס בלבד, וממילא יש לחשב את שווי הפיצוי המגיע בעטיו בהתאם לקריטריונים החלים על בתי עסק שהיו קיימים מספר שנים קודם לפינוי. מנגד, גורסת המשיבה כי מעבר לשוני בכסות המשפטית אף פעילותה העסקית של החברה הייתה שונה במידה ניכרת מפעילותם של העסקים שהיו בבעלות המערער, ומשכך עסקינן בשני עסקים נפרדים לצורך חישוב הפיצוי בהתאם לחוק. 4. לאחר הפינוי הוגשו על-ידי המערער שלוש תביעות: האחת, בשם עסק הירקות; השנייה, בשם המערער ואשתו; והשלישית, בשם עסק החממות. בהתאם להחלטת הוועדה, אוחד הדיון בשתי התביעות הראשונות, והחלטה בהן ניתנה ביום 13.3.08 (להלן: "ההחלטה לגבי עסק הירקות"). יוער, כי השגותיהם של המערערים בפני בית משפט קמא הופנו אך כלפי ההחלטה שעסקה בפיצוי במסלול הפיצויים הנכסי. ההחלטה בעניין עסק החממות ניתנה מספר חודשים לאחר מכן, ביום 23.6.08 (להלן: "ההחלטה לגבי עסק החממות"). 5. בהחלטה לגבי עסק הירקות נקבע, כי אף שככלל ניתן להכיר בחיבור פעילויות של עסקים שונים לצורך יצירת רצף בתקופה הקובעת, הרי שבמקרה דנן התנאים להכרה כאמור, שהם: זהות מוחלטת בין בעלי העסקים וכן בין פעילויותיהם ונכסיהם - אינם מתקיימים. בהתייחס לכך ולעובדה כי החברה התאגדה בחודש אוגוסט 2003 (ומשכך, לא הייתה קיימת למעלה משנה קודם לפינוי) נפסק למערערים פיצוי על-פי המסלול הנכסי, בהתאם להוראות סעיף 64(ב) לחוק. בהמשך לקביעה זו, נדחו או התקבלו באופן חלקי טענות לגבי פריטי רכוש מסוימים, כגון מלאי עסקי של החברה, השקעות במבנה ועוד. 6. על יסוד קביעתה, בדבר הניתוק בין עסקיו של המערער קודם להתאגדותה של המערערת אף בנוגע לעסק החממות, מצאה הוועדה כי אין רצף עסקי בין פעילותו של האחרון לבין פעילותה של החברה. משכך, נדחתה התביעה ונקבע כי המערער אינו זכאי כלל לפיצוי עבור העסק, שלא היה פעיל בתקופה הקובעת שקדמה לפינוי. בנוסף קבעה הוועדה, כי גם בהנחה שהיה רצף כאמור, שהרי הדו"חות הכספיים של החברה לא הפרידו בין הרווחים מהעסקים השונים - גידול הירקות ושיווק החממות - ממילא לא ניתן לחשב את הפיצוי המגיע ברכיב זה, ואף מטעם זה דין התביעה בגינו להידחות. 7. ערעור שהוגש לבית משפט קמא התקבל בחלקו, תוך שנקבע, בניגוד לעמדת הוועדה, כי אמנם היה רצף פעילות בין שני עסקיו של המערער - עסק הירקות ועסק החממות - לבין החברה. לגבי עסק הירקות הדגיש בית המשפט, כי גם השותפות עסקה בגידול ושיווק ירקות, והשוני היחיד בין פעילותו של העסק לפעילותה של החברה התבטא בהיקף הגידול, אולם אין לכך כל נפקות הנוגעת למהותו של העסק. עם-זאת נקבע, כי מסקנה זו מתחייבת אך בנוגע לחלקו של המערער בשותפות, "וזאת, בין היתר לאור התהיות שהועלו על ידי המשיבה... בנוגע להבדלים בין עותק ההסכם לפירוק השותפות של המערער לבין זה של סבן" (ראו: סעיף 34 לפסק הדין). 8. לגבי עסק החממות נקבע בפסק הדין, כי אין הצדקה ממשית למסקנתה של הוועדה לפיה העסק המשיך להתקיים באופן נפרד לאחר שהחברה התאגדה. גם העובדה שלא הייתה הפרדה בדו"חות הכספיים בין הדיווחים של עסק החממות לעסק הירקות אינה מצדיקה את שלילת הפיצוי בגין העסק, שכן ניתן לחשב את הפיצוי לאחר שתוגש חוות-דעת מאת רואה-חשבון ובה פירוט ההכנסות הנובעות מעסק החממות, בנפרד מעסק הירקות. 9. לטענת המערערים, קביעתו של בית משפט קמא לפיה הם זכאים למחצית מסכום הפיצוי המגיע עבור העסק אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הפירוק לפיהן כלל הזכויות והחובות בשותפות ובעסק מועברות לידי המערער, כך שלאחר העברת הבעלות לא נותרה לסבן כל זכות בשותפות. עוד הפנו לסעיף 12 להסכם, בגדרו התחייב המערער לשלם לסבן 50% מהפיצוי ככל שיתקבל במקרה של פינוי, ביחס לשלוש השנים האחרונות בחייה של השותפות, שכנטען מבסס את עמדתם לעניין הסתלקותו המלאה של סבן מהשותפות. המערערים הוסיפו וטענו, כי התהיות אותן ציין בית משפט קמא (בהפניה לסעיף 13 להחלטה לעניין עסק הירקות) נוגעות, למירב, להבדלים טכניים בין עותקיו השונים של הסכם הפירוק - שוני בכתבי היד ובאופן החתימה - ומכל מקום, אין בהן כדי לפגוע במהותו של ההסכם שקיומו כלל אינו שנוי במחלוקת. עוד הפנו לכך, כי הוועדה לא המציאה לידיהם את העותק השונה של הסכם הפירוק, ומשכך אין ביכולתם להגיב לטענות בדבר אותן "תמיהות" לגופו של עניין. עוד ציינו המערערים, כי הטענה בדבר חלוקת הפיצויים כלל לא עלתה בפני בית משפט קמא, מה גם שבהתאם להוראת סעיף 62 לחוק הזכאות לפיצוי מוקנית לבעל השליטה בעסק - במקרה דנן, המערער - וממילא הוא זכאי לקבלת מלוא הפיצוי עבור העסק במנותק מהתחייבותו החוזית לשפות את סבן בחלק מסוים מהפיצוי. 10. בתשובה לטענותיה של המשיבה-המערערת שכנגד לעניין הרצף הכלכלי טוענים המשיבים, כי מסקנתו של בית משפט קמא, בדבר רצף הפעילות העסקית בין עסק הירקות ועסק החממות לבין החברה, מעוגנת היטב בראיות הרבות שנפרסו בפניו, לפיהן אופי הפעילות - גידול ושיווק ירקות - לא השתנה, וכך גם לא הציוד בו נעשה שימוש, הספקים עמם היה המערער בקשר, והלקוחות שרכשו את הסחורה. עוד טענו, כי מששני העסקים אוחדו תחת כסותה המשפטית של החברה, ממילא לא מוטלת עליהם כל חובה לערוך הפרדה חשבונאית בין ההכנסות וההוצאות של העסקים השונים. משכך, הקביעה בפסק הדין לפיה חישוב הפיצוי מותנה בהגשת מסמך מאומת על-ידי רואה חשבון ובו "חילוץ" הרווחים של עסק החממות, הינה ראויה ונדרשת בנסיבות העניין. מאידך גיסא, התוצאה אליה מבקשת הוועדה להגיע, לפיה פיצוי בגין למעלה מחמש עשרה שנות עבודה ירד לטמיון אך בשל העובדה כי רווחי עסק החממות לא צוינו בנפרד, אינה צודקת או מידתית. 11. עמדת המשיבה מנגד הינה, כי קביעתו של בית משפט קמא בדבר הרצף העסקי בין פעילותה של השותפות לבין החברה - שגויה, נוכח העובדה כי מדובר בעסקים שונים מבחינת זהות בעליהם, אופיים העסקי, מהות פעילותם העסקית והיקף נכסיהם וזכויותיהם. תימוכין לכך מצאה המשיבה במסמכים חשבונאיים לגבי נכסי השותפות בסוף שנת 2002, לעומת יתרת הפתיחה של נכסי החברה בדו"חות הכספיים העוקבים. אלו, כנטען, מצביעים על שוני בהיקף הנכסים של השותפות והחברה, ומשכך לא ניתן לראות את החברה כהמשכה הישיר של השותפות גם ברמה המהותית. עוד הטעימה, כי נוסחת הפיצוי במסלול הפיננסי קובעת פיצוי לעסק על-פי שוויו הנוכחי, לרבות: ציוד, מלאי ומוניטין והכנסה עתידית, בהתאם לרווח התפעולי של מספר שנים קודם לתאריך הקובע. והנה, שימוש במסלול זה לגבי שני סוגי עסקים שונים תוך חיבור מלאכותי בין הפעילות של השניים, מביאה בהכרח לתוצאה מעוותת ומוטעית. בהתייחס לכל אלה ומכוח קל וחומר טוענת המשיבה, כי התוצאה אליה מבקשים המערערים להגיע בדבר פיצוי מלא ללא הפחתת חלקו של סבן בשותפות, וודאי שאינה נכונה. בנוסף, נוכח התמיהות שעלו מהסכם השותפות, כמפורט בפסק הדין, והעובדה כי בנספח להסכם הפירוק הוסכם על העברת חלק מרכוש השותפות לידי סבן, המסקנה היחידה הינה כי המערערים לא השכילו להוכיח שמכירת חלקו של סבן בשותפות כללה את מלוא זכויותיו וחובותיו בעסק. המשיבה הוסיפה וטענה, לעניין עסק החממות, כי אין בסמכותה להפריד בין ההכנסות השונות במסגרת הדו"חות הכספיים של החברה. לפיכך, אין בדו"ח חשבונאי בו תפורטנה ההכנסות מהעסקים השונים כדי לאפשר מתן פיצוי עבור עסק החממות. אף שהוועדה המליצה על עריכת חישוב נפרד בעניין אחר של המערער, הרי שמדובר בהמלצה שניתנה לפנים משורת הדין בלבד ולא ניתן להקיש ממנה, אפוא, לעניינו. דיון 12. במסגרת הדיון בערעור ניסה בית המשפט לבחון לא אחת שמא ניתן לסיים המחלוקת בפשרה. בהתאם לכך הגיעו הצדדים ביום 3.2.10 להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק-דין באותו המועד, לפיה הערעור והערעור שכנגד יימחקו, המערערים יפנו וישטחו טענותיהם בפני הוועדה המיוחדת לפי החוק, וככל שהחלטת הוועדה לא תהא מספקת, או-אז ייפתח התיק מחדש. משנדחו טענות המערערים על-ידי הוועדה המיוחדת, עתרו הצדדים בחודש אוקטובר 2010 לפתיחה מחדש של הערעור והערעור שכנגד. בהמשך להודעה ובהתאם להסכמה הדיונית נפתח התיק מחדש, והצדדים השלימו את טיעוניהם בעל-פה בדיון שנערך ביום 10.2.11. 13. אף שהיריעה העובדתית והדיונית רחבה היא, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אך בשלוש נקודות עיקריות: הראשונה, האם ניתן להכיר ברצף בין עסקיו של המערער קודם להתאגדותה של החברה ובין האחרונה; השניה, האם למערער זכות לקבלת מלוא הפיצוי עבור עסק הירקות, או שמא רק מחציתו, כפי שקבע בית משפט קמא; השלישית, האם על-אף הדיווח המאוחד בדו"חות החשבונאיים של החברה ניתן לחלץ את רווחיו של עסק החממות לצורך חישוב הפיצוי המגיע בעטיו. 14. בטרם אפנה לבחינת סוגיות אלו, אקדים בתמצית מלים ספורות על הרקע לחקיקתו של החוק, מטרותיו ותכליתו. 15. ביום 6.6.04 החליטה ממשלת ישראל על פינויים של שטחי חבל עזה ושטחים בצפון השומרון (להלן: "תכנית ההתנתקות" ו/או "התכנית"). על רקע התכנית חוקקה הכנסת את חוק ההתנתקות אשר תכליתו העיקרית הינה "מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של הענין, מאוצר המדינה, לזכאים לכך לפי חוק זה". סעיף 63 לחוק ההתנתקות קובע את הזכות לפיצוי בגין עסק באזור חבל עזה. על-פי סעיף 64 לחוק, הזכאי לפיצוי רשאי לבחור בין פיצוי לפי שווי הנכסים לבין פיצוי לפי שווי פיננסי, למעט כשמדובר בעסק אשר התקופה הקובעת לגביו אינה עולה על שנה אחת. או-אז, נשללת אפשרות הבחירה בין המסלולים השונים והזכאות לפיצוי מחושבת בהתאם לשווי הנכסים בלבד. ההבדלים בין מסלולי הפיצוי השונים מפורטים בחלקים א ו-ב לתוספת השלישית לחוק ההתנתקות, וההבדל העיקרי ביניהם הינו מהות הנכסים שבגינם מחושב הפיצוי. בעוד שבחינת שווי הנכסים נעשית בהתייחס לנכסים בני קיימא, כגון: רכיב הקרקע, המבנה, פריטי הרכוש הקבוע והמלאי (ראו: סעיף 2 לחלק א' לתוספת השלישית), חישוב הפיצוי בהתאם לשווי הפיננסי נעשה בהתבסס על הרווח התפעולי הממוצע של העסק בתקופה הקובעת, בהפחתה של 30%, במכפלת מקדם מסוים שנגזר מסוג הענף אליו משתייך העסק ושיעור הצמיחה שלו. 16. בענייננו, כאמור, המחלוקת בין הצדדים לעניין הרצף בפעילות העסקית אינה תיאורטית גרידא, אלא בעלת נפקות ישירה לעניין האופן בו יחושב הפיצוי, זאת מאחר שלא מלאו לחברה שנה בתקופה הקובעת קודם לפינוי. אף שהחוק אינו מתייחס לכך במישרין, אין מחלוקת כי קיימת אפשרות להכיר ברצף תפעולי בין עיסוקים שונים ככל שאמנם מהות העסק לא השתנתה. מסקנה זו מתחייבת הן מלשונו של החוק הנוקבת במונח הכללי "עסק" ואינה מתייחסת לכסות המשפטית אותה הוא עוטה, והן מרוח הפסיקה, לפיה הפרשנות הנדרשת לסעיפי החוק צריכה להיות רחבה ולא דווקנית, בהתייחס למטרה הסוציאלית העומדת בבסיסו. עמד על-כך בית המשפט העליון (כב' השופט א' רובינשטיין) ברע"א 4563/10 ועדת הזכאות נ' ריבלין (לא פורסמה, 7.7.10), כדלקמן: "הגישה הפרשנית השיפוטית בנושא כמו שיקומם של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון צריכה להיות ליברלית וגמישה, וכך גם עולה מן הדו"ח הסופי של ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון בראשות המשנה לנשיא (בדימוס) א' מצא..." 17. בענייננו קבע בית משפט קמא, כי עסק הירקות בבעלות המערער התמזג בחברה שהוקמה על-ידו. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות שעמד בפניו לעניין זהות בעלי העסק, הנכסים בבעלותם ופעילותם העסקית. 18. באשר לזהות בעלי העסק, איני רואה מקום לקבל את עמדת הוועדה בנוגע לשינוי המהותי בבעלות בהתייחס לרכישת חלקו של סבן בעסק, זאת נוכח ההפרדה החלקית בין השותפות לבין השותפים בה. על פי סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה"), "שותפות" משמעה "חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות", כאשר "קשרי שותפות" הם "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים". בפסיקה אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם שותפות בלתי רשומה, כבענייננו, מהווה אישיות משפטית נפרדת מחבריה. בניגוד לשותפות רשומה, לגביה נקבע בסעיף 66 לפקודה כי היא מהווה תאגיד ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום (ראו גם סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), אין הוראה דומה ביחס לשותפות בלתי רשומה: "שאלת היותה של שותפות בלתי רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הינה שאלה מורכבת, אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בית משפט זה... גם בין המלומדים קיימת מחלוקת בשאלה זו" (ע"א 583/88 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5) 670, 683 (1991)). על-אף המחלוקת דלעיל, כבר נקבע בפסיקה כי העברת חלק בשותפות מהווה העברת זכות בעסק פעיל, על כל מכלול נכסיו והתחייבויותיו, כאשר זכות זו קרובה ביסודה למושג המניה בחברה העסקית (ראו: ע"א 2026/92 פקיד שומה פתח-תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4) 89 (2001)). אף שהוראה זו נקבעה במסגרת דיני המס, הרציונאל העומד בבסיסה יפה אף לענייננו. הנה-כי-כן, העובדה כי המערער רכש את חלקו של סבן בשותפות קודם להתאגדותה של החברה משפיעה אמנם על זהות השותפים, אולם אין בה כדי לשנות את זהותה של השותפות בנפרד מהיחידים, בעלי הזכויות בה. בנסיבות אלו, אין בהעברה כדי לקטוע את הרצף המהותי בין עסק הירקות לבין החברה, כנטען על-ידי הוועדה. 19. לא מצאתי ממש גם בטענות הוועדה אודות השוני בהיקף הנכסים של העסק ובזהותה של הפעילות העסקית. מהטפסים שהוגשו על-ידי הוועדה עצמה עולה, כי במועד בו הוקמה החברה הועברו אליה כלל נכסי השותפות באותה העת, למעט הנכסים של סבן שנותרו בידיו בהתאם להסכם הפירוק. כך, בטופס הפחת שהוגש על-ידי הוועדה (מוצג א' מטעמה) מצוין, כי בתחילת שנת 2003 עמד חלקו של המערער בנכסי העסק ע"ס 2,012,328 ₪, עת החלק שהועבר לחברה ביום 31.7.03 עמד ע"ס 2,006,328 ₪, זאת בשל הפרשי פחת ורכישה שונים. זאת ועוד, אין חולק כי בדומה לעסק הירקות גם החברה המשיכה לעסוק ביצור ובשיווק ירקות, אף כי לאור הסכם השותפות בו היא התחייבה לרכוש גידולים מסבן ולשווקם, התרחבה פעילותה בתחום השיווק וקטנה בתחום הייצור. ככל עסק פעיל, יתכן שוני בין מחזור הפעילות העסקית, היקפה ומהותה, כאשר בתקופה ארוכת טווח ומרובת שנים עסקינן. קל וחומר עת מדובר בעסק בעל פעילות בתחומים שונים. בנסיבות אלו, השוני בחלק היחסי של הפעילות בתחום הייצור והשיווק אינו מעיד, כנטען על-ידי הוועדה, כי מדובר בעסק שונה לחלוטין, וכך גם לא המעבר לרכישה מספק זה או אחר, שעה שכלל הפעילות בתחום הירקות לא השתנתה. 20. לא-זו-אף-זו, אף בשמותיהן של השותפות והחברה יש כדי להעיד על הרצף בין השתיים: כך כונתה השותפות "י.ק.מ שותפות גידול ירקות", עת המשיכה החברה באותו קו והתאגדה תחת השם "י.ק.מ. ירקות קטיף מהדרין בע"מ". 21. מן האמור לעיל עולה, אפוא, כי המערער הצליח להרים את הנטל כי עסק הירקות התמזג בחברה. לפיכך, קמה לו הזכות לבחור בין שני מסלולי הפיצוי השונים בדומה לכל עסק שהיה פעיל לפרק זמן העולה על שנה, בתקופה הקובעת. 22. סוגייה נוספת הינה זכאותו של המערער ביחס למלוא הפיצוי עבור עסק הירקות. בנקודה זו, כזכור, קיבל בית המשפט את עמדתה של הוועדה, לפיה בשל השוני בין העותקים של הסכם הפירוק לא הוכח בדרגה הנדרשת כי המערער אמנם רכש את חלקו של סבן בשותפות, ולפיכך הוא אינו זכאי למלוא הפיצוי עבורה. בנקודה זו נפלה, לדעתי, שגגה תחת ידיו של בית משפט קמא הנכבד. להלן תובהר עמדתי: העותק השני של הסכם הפירוק לא הוגש לבית משפט זה ואף לא צורף למוצגים מטעם הוועדה. עם-זאת, כעולה מהחלטתה של הוועדה, השינויים בין המסמכים הם כלהלן: "א. התאריך הרשום בכותרת ההסכם שצורף על ידי מר סבן זהה אמנם לתאריך הרשום בנספח 4 ד' לעיל [ההסכם שהוגש על-ידי המערער, צ'ס'] ואולם הוא אינו העתק שלו. ב. בסעיף 2 ג' להסכם נספח 4 ד' נרשם בכתב יד תאריך בעוד שבאותו סעיף בעותק של מר סבן לא רשום תאריך. ג. החתימות בעמוד האחרון לנספח 4 ד' אינו העתק של החתימות בעותק שצורף על ידי מר סבן.... נציין, כי השוני בין העותקים של שני ההסכמים מעלה על פניו תהיות וסימני שאלה באשר לאותנטיות של הסכם פירוק השותפות" (סעיפים 13-14 להחלטת הוועדה מיום 23.6.08). 23. דא עקא, שבניגוד לעמדתה של הוועדה בדבר חוסר האותנטיות של הסכם השותפות בנוגע לסוגיית חלקו של סבן בפיצוי, במסגרת הטענות לעניין זהות בעלי העסק ונכסיהם, היא עמדה על כך שהסכם הפירוק שריר וקיים, וכי לאחר שהוא נכרת עזב סבן את העסק כשבאמתחתו הנכסים שהיו בבעלותו במסגרת פעילותו בשותפות. כך טענה במסגרת הדיון שנערך בפניי ביום 10.2.11, כלהלן: "כשמדובר בעסק קטן ש- 50% מתשומות הניהול שלו לא קיימות, זה מישהו אחד שמנהל ואינני מכיר את מנהל המערערת ומערער 2... מעבר לזה הנכסים שהיו לשותפות הם לא אותם נכסים שיש לחברה. מר סבן השותף לקח איתו חלק מהנכסים... אמצעי הייצור שלו השתנו באופן מהותי" (עמ' 4 לפרוט' ש' 14-6). הוועדה אף הסתמכה על כך שהשותפות התפרקה במסגרת טיעוניה לעניין קטיעת הרצף הכלכלי בין עסק הירקות לחברה (ראו: סעיף 12 לעיקרי הטיעון מטעמה בערעור). 24. מצב בו מחד גיסא מכירה הוועדה בהסכם במסגרת טענותיה לעניין פירוק השותפות, ומאידך גיסא מבקשת שלא להכיר בו לצורך חישוב הפיצוי - כלל אינו יכול לעמוד. עת הוועדה הכירה מבחינה עקרונית בכך שהסכם הפירוק נכנס לתוקף, ממילא השינויים הפורמאליים בין העותקים השונים שהוגשו לרשותה - האחד על-ידי המערער והשני על-ידי סבן, במסגרת בקשתו לקבל חלק מהפיצויים שייפסקו למערער, ככל שייפסקו - אינם בעלי נפקות מהותית ביחס לתוצאה הסופית. מה גם, שמדובר בהסכמים שנחתמו על-ידי שני שותפים, אשר על-פי טענת המערער - שלא נסתרה - שני העותקים הוכנו מראש וחלק מפרטיהם מולאו בכתב יד על-ידי כל אחד מהשותפים במסגרת החתימה עליהם, ומכאן השוני בכתבי היד. עוד יצוין, כי העותק השונה לא הוגש לבית-משפט זה, וכעולה מפסק-הדין - אף לא לבית משפט קמא. 25. מעל לכל אלה נדגיש, כי למעט טענות כלליות בדבר "האותנטיות" של ההסכם, לא השכילה הוועדה להצביע על שוני שיש בו כדי לשנות מתוכנו ומהותו של הסכם הפירוק, קרי, רכישת חלקו של סבן בשותפות על-ידי המשיב. 26. למען שלמות התמונה יובהר, כי העותק האמור הוגש על-ידי סבן במסגרת תביעה שהוגשה מטעמו לקבלת חלקו בשותפות, ככל שינתן פיצוי כאמור. מכל מקום, וכפי שהוברר בדיון שנערך בפניי ביום 7.2.11, הפיצוי שהתקבל על-ידי סבן היה עבור נכסים שהיו ברשותו במועד הפינוי (ראו: עמ' 6-7 לפרוט'). משכך, אין בהכרה עקרונית בזכאותו של המערער למלוא הפיצוי, בכפוף להסכם בינו לבין סבן, כדי להביא למצב של כפל פיצוי. 27. גם דין טענות המשיבה ביחס לחישוב הפיצוי המגיע עבור עסק החממות - להידחות. מדובר בעסק נפרד מעסק הירקות, אלא שהמערער בחר לדווח על הכנסותיו של העסק במסגרת החברה בע"מ. אין חולק, כי דיווח זה לא נעשה בניגוד לדין וכי המערער היה זכאי לדווח על ההכנסות השונות במאוחד, בין מטעמים של יעילות וחסכון ובין מכל טעם אחר. בהתייחס לכך, ולמטרה העומדת בבסיסו של החוק, שהינה להעניק פיצוי אמיתי ונכון ככל האפשר למפונים, קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הפיצוי יחושב בהתבסס על תחשיב מאומת על-ידי רואה חשבון, בדבר "חילוץ" ההכנסות של עסק החממות מכלל הכנסותיה של החברה, הינה הפתרון הראוי והנכון בנסיבות המקרה דנן. מאידך גיסא, קבלת עמדתה של הוועדה משמעה שלילת פיצוי המגיע למערער בדין, אך מטעמים פורמאליים. עמדה זו לא אוכל לקבל, לא-כל-שכן שעה שהוועדה עצמה היא שהסכימה - בעניין אחר של המערער - לחילוץ הכנסות והוצאות כאמור, אף שכנטען עשתה זאת לפנים משורת הדין. 28. התוצאה מהמקובץ לעיל תהא כדלקמן: הערעור מתקבל והערעור שכנגד נדחה. התיק יוחזר אפוא לוועדה לצורך חישוב הפיצוי המגיע למערער הן ביחס לעסק הירקות והן ביחס לעסק החממות. 29. הוועדה תשא בהוצאות המערערים בסך 10,000 ש"ח. פיצוייםתוכנית ההתנתקות / מפונים