קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבה של מנהל בית ספר: א. בפניי ערעור המדינה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (בראשות אבה"ד יוסף תלרז), מיום 2.6.2011, בתיק בד"מ 111/10, שלפיו הוטלו על המשיב אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר תוך תשלום פיצויי פיטורין מלאים, פסילה משירות המדינה לפרק זמן של 7 שנים. ב. אלה העובדות הצריכות לענין: המשיב, יליד שנת 1970, הועסק בתפקיד מנהל בית הספר למדריכים במכללת אוהלו בקצרין. לפי כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו לבית משפט השלום בנצרת, גנב המשיב במהלך שנת 2007 כספים, בכך ששילשל לכיסו תשלומים שקיבל משישה תלמידים ואשר היו מיועדים להגיע לקופת המכללה, וזאת בסכום מצטבר של כ-54,000 ₪. ג. כתב האישום המתוקן ייחס למשיב עבירה של גניבה בידי מורשה. המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע במיוחס לו ביום 5.10.10, ובתאריך 12.12.2010 נדון המשיב ל-4 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 9 חודשים למשך שלוש שנים, ופיצוי המכללה בסכום של 45,000 ₪. ד. נוכח הרשעתו הגישה המערערת תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בטענה כי בהתנהגותו זו פגע המשיב במשמעת שירות המדינה, לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה, התנהג התנהגות שאינה הולמת ואינה הוגנת, והורשע בעבירה שיש עימה קלון, כל זאת בהתאם לסעיפים 17 (1), (2), (3), (4) ו- (6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. ה. יצויין, שהמשיב הועסק בשירות המדינה מאז שנת 1995. המשיב הושעה מעבודתו החל מתאריך 3.5.2009. ו. בהכרעת דין מיום 26.5.11 ציין בית הדין כי ב"כ המדינה ביקשה להרשיע את המשיב בשים לב להוראותיו של סעיף 61 ג' לחוק המשמעת המעניק סמכות לבית הדין לראות את הממצאים והמסקנות של בית משפט השלום בנצרת כמוכחים בפניו, ובית הדין החליט שקיים יסוד המצדיק את הרשעתו של המשיב בעבירות נשוא התובענה. לפיכך הורשע המשיב בהתאם. ז. עמדת התביעה בבית הדין למשמעת היתה שיש להטיל על המשיב את אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר תוך שלילת 10% מפיצויי הפיטורין, ופסילה לשירות המדינה עד הגיע המשיב לגיל 67, וזאת כדי לתת מענה הולם להפרתה של חובת האמון שהיתה מוטלת על המשיב בתפקידו כנאמן הכספים ובמיוחד נוכח סטנדרט ההתנהגות הגבוה הנדרש מעובדי הוראה, ובנימוק נוסף שמעשיו של המשיב לא היו בגדר מעידה חד פעמית, ולכן יש באמצעי המשמעת שהתביעה ביקשה להטילם כדי לשרת את התכלית של אמצעי המשמעת, וזאת בכל הנוגע לתדמיתו של השירות הציבורי והיסוד ההרתעתי שמגולם באמצעים אלה. ב"כ המדינה גם ציינה בפני בית הדין שאין בפסילה לשירות המדינה משום פוטנציאל של פגיעה כלכלית במשיב הואיל והמשיב איננו בר גימלה. ח. נציג משרד החינוך הביא לידיעת בית הדין שהמשיב הצטרף לשירות המדינה בשנת 1995, הינו נשוי, אב לשני ילדים קטינים, רעייתו מורה, כיום איננה מועסקת, והמשיב הוא בן למשפחה שכולה. אין למשיב עבר פלילי או משמעתי קודם, ותפקודו עד להתרחשות האירועים נשוא הדיון היה תפקוד איכותי ותורם. המשרד מצטרף לאמצעי המשמעת שב"כ המדינה ביקשה להטיל על המשיב, למעט הרכיב של שלילת 10% מפיצוי הפיטורין. ט. הסניגור הביא לידיעת בית הדין שהמשיב איננו מקל ראש בעבירות בהן הורשע, אך עקב תוצאותיו של ההליך הפלילי תימנע מן המשיב האפשרות למצוא תעסוקה חלופית בתחום העיסוק בענפי הספורט. לפי עמדת ההגנה פסילת המשיב משירות המדינה, עד הגיעו לגיל 67 אינה מידתית, כמו גם הפחתת פיצויי הפיטורין. לטענת הסניגור, הפסילה המבוקשת יש בה משום פגיעה בחופש העיסוק של המשיב שכיום היא זכות חוקתית. המשיב טען באמצעות הסניגור שלפי הנחייתו של בית המשפט העליון הענישה היא אינדיווידואלית ולכן יש לשקול את נסיבות העבירה והנסיבות האישיות. עוד טען המשיב, כי יש גם להביא בחשבון את האחריות שהמשיב נטל על מעשיו במסגרת ההליך הפלילי, וכן יש להביא בחשבון, במכלול הנסיבות, את המלצתו של שירות המבחן להימנע מהרשעתו של המשיב, המלצה שאותה בית משפט השלום לא היה מוכן לקבל. י. הסניגור הדגיש בפני בית הדין שהמשיב נשוי, אב לשני ילדים קטנים, אין לו עבר פלילי או משמעתי קודם, אביו נכה צה"ל, אחיו נפל במסגרת שירותו הצבאי, רעייתו של המשיב אינה מועסקת כיום, והמשיב מתגורר בבית הוריו החולים במחלה קשה. הסניגור ביקש מבית הדין שלא לפגוע בפיצויי הפיטורין של המשיב ואם בית הדין יחליט על פסילה משירות המדינה, ביקש הסניגור שפסילה זו תהא מידתית כדי להשאיר למשיב פתח לחזור לשירות המדינה. יא. המשיב עצמו ציין בפני בית הדין שהוא למד לימודי חינוך גופני בוינגייט, תואר שני למד באנגליה, שירת בצה"ל כמדריך כושר קרבי, ועדיין לא מצא תעסוקה חלופית. המשיב ביקש להעמיד את פרק פסילתו משירות המדינה על 7 שנים. יב. בנימוקי גזר הדין הביא בית הדין, בין היתר, גם מדבריו של נשיא בית משפט השלום בנצרת, שדן בהכרעת הדין בשאלה האם ראוי להרשיע את המשיב או להימנע מהרשעתו כעמדת שירות המבחן. בית משפט השלום עמד בנימוקיו על כך שמעשיו של המשיב חמורים הואיל והוא ניצל את האמון שניתן לו מתוקף תפקידו, ומעל בכספים שהגיעו לידיו והיו מיועדים למעבידתו. חומרה מיוחדת יש בכך שמדובר באיש חינוך שאמור לשמש דוגמא לאחרים. בית המשפט הדגיש שהמשיב לא כָּשַל פעם אחת, כי אם מספר פעמים, ובמצח נחושה לא העביר כספים למכללה, כספים שגבה עבורה ממספר סטודנטים, ולכן, כך קבע בית המשפט, אין להימנע מהרשעת המשיב הואיל והצורך בהרתעת הרבים ובהוקעת מעשי העבירה משמש כגורם העשוי לגבור אף על שיקומו של הנאשם. יג. גם בנימוקיו לגזר הדין עמד בית משפט השלום בנצרת על חומרת המעשים שביצע המשיב כשמתוקף תפקידו כמנהל בית ספר למדריכים במכללה ניצל את האמון שניתן בו, ובהיותו זה שאמון על גביית הכספים מתלמידים שילשל את הכספים לכיסו במקום להעבירם לידי המכללה. מכאן החשיבות של הרתעת העבריינים בכֹח באמצעות הטלת עונשים מרתיעים ומכאיבים על העבריינים בפועל. יד. בית הדין למשמעת הדגיש בנימוקי גזר דינו, שעבירה של גניבה בידי מורשה היא מסוג העבירות הפוגמות באמון שרוחש האזרח לאלה שהופקדו על-ידו כדי לשרת את הכלל. עוד עמד בית הדין על כך שממורה בישראל מצופה כי במרקם חייו הכוללים, הן אלה הקשורים לתפקידו והן אלה שמחוץ לתפקידוֹ, יאמץ לעצמו דרכי התנהגות ראויות ומוסריות. המשיב כָּשַל כשלון חרוץ באלה. חומרת יתר יש לייחס לכך שמאיש חינוך נדרש סטנדרט התנהגות גבוה יותר. טו. נסיבות לקולא ראה בית הדין למשמעת בכך שהמשיב קיבל אחריות על מעשיו בערכאה הפלילית וזאת במסגרת הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים בהליך הפלילי. טז. בית הדין עמד, בין היתר, גם על כך שהמשיב הורשע בעבירה שיש עימה קלון לפי סעיף 17 (6) של חוק המשמעת. באשר לתכלית אמצעי המשמעת הסביר בית הדין שאלה נועדו להגן על השירות הציבורי, על תדמיתו של השירות בעיני הציבור, ולהרתיע עובדים אחרים במעמדו של המשיב שלא ייכשלו במעשים מסוג זה. בית הדין גם עמד על כך שחובת הנאמנות המוטלת על עובד מדינה בכיר היא כפולה ומכופלת, הן משום שבנושאים רבים השירות הציבורי הוא בעל אופי מונופוליסטי, והן משום חיוניותם וחשיבותם לכל הציבור של העניינים המטופלים על-ידי השירות הציבורי. לכן, לאמצעי המשמעת תפקיד הרתעתי ומניעתי, אם כי תכלית זו חייבת להיבחן גם בהתחשב בנסיבות האישיות של כל נאשם ונאשם. יז. בשים לב לכל הנימוקים והשיקולים שפורטו לעיל החליט בית הדין להטיל על המשיב את אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר תוך תשלום פיצויי פיטורין מלאים, ופסילה לפרק זמן של שבע שנים משירות המדינה. בית הדין הסביר כי הרציונל של הפסילה משמעותו מעין "חסימת שער" של כניסה לשירות המדינה, לרבות למשרד החינוך, לאותו פרק זמן קצוב. הצדקת הפסילה ומשך הפסילה לפרק זמן של שבע שנים נגזרים מן המבחנים ומרציונל הפסילה כפי שנקבעו בעש"מ 3789/04 ציפורי נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נט(1) 721 (2004). יח. כותב בית הדין בעמ' 22 של גזר הדין : "לנוכח גילו של הנאשם הרחוק עדיין מגיל הפרישה הסטטוטורי (גיל 67), עברו שהינו נטול רבב קודם, ותפקידו התורם, סברנו כי ראוי ליתן לנאשם צוהר של תקווה לבקש ולשוב בעתיד לשירות המדינה לאחר פרק פסילתו הקצוב והמידתי כאמור, על בסיס הרציונל שמגולם בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981". יט. בית הדין החליט, נוכח נסיבותיו המשפחתיות של המשיב, היותו נשוי, אב לילדים קטינים, שאיננו מועסק, לא הוא ולא רעייתו, שלא לשלול 10% מפיצויי הפיטורין כפי שדרשה התביעה, כשלענין זה הלך בית הדין לפי גישתו של המשרד. כ. על גזר דין זה מונח בפניי ערעור המדינה על קולת העונש. נטען בערעור שבית הדין שגה בכך שהטיל על המשיב אמצעי משמעת מקלים באופן קיצוני ממדיניות הענישה אשר חלה בעבירות מסוג זה, וזאת בכל הנוגע לאורך הפסילה משירות המדינה ושלילת 10% מפיצויי הפיטורין. לדעת המדינה בית הדין אמנם ציטט בהרחבה בגזר דינו את דבריו של בית משפט השלום הן ביחס לעבירות שביצע המשיב והן ביחס לעונש שהוטל עליו, ובית הדין גם ציין שהוא שותף לגישה הנורמטיבית של ערכאת השיפוט הפלילית, אך אמירה זו, לדעת המדינה, לא באה לידי ביטוי בגזר דינו של בית הדין למשמעת. טוענת המדינה שבית משפט השלום ייחס חומרה רבה למעשי העבירה שביצע המשיב, ולא קיבל את עמדת שירות המבחן להימנע מהרשעתו של המשיב, וזאת נוכח הנסיבות החמורות במיוחד של העבירה בהיות המשיב איש חינוך, ונוכח העובדה שמדובר במספר מקרים, ולא במקרה בודד, וכי המשיב גנב סכום כסף גבוה מאד. בית משפט השלום גם ציין, בפרק הדן בעונש, שהמשיב לא נטל אחריות ולא הביע חרטה על מעשיו, וכדברי בית משפט השלום בעמ' 13 להכרעת הדין: "במקרה דנא, מהאמור בתסקיר שירות המבחן, מדברי הנאשם בפניי ומדברי בא כוחו, עולה כי הנאשם לא לקח אחריות למעשיו החמורים וחרף הודאתו בעובדות כתב האישום, ניסה שוב ושוב לתרצם בהעלאת תואנות שווא. ניתן מכל אלה להסיק כי חרטתו אינה כנה ואמיתית". כא. כאמור, טוענת המדינה שלמרות הרטוריקה המחמירה בדבריו של בית הדין לא בא הדבר לידי ביטוי הלכה למעשה באמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב. טוענת המדינה שבית הדין הבהיר שהחלטתו לפסול את המשיב משירות המדינה לשבע שנים בלבד, נעוצה בגילו הצעיר של המשיב הרחוק עדיין מגיל פרישה סטטוטורי, עברו נטול הרבב, ותפקידו התורם. ואולם, לטענת המדינה, נוכח הפסיקה של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, פסיקה החוזרת על סטנדרט ההתנהגות הנדרש מעובדי הוראה, והחומרה היתרה שיש להחמיר עימם נוכח אופי תפקידם, הקלות והזמינות של מעשי הגניבה שביצע המשיב, ונוכח האמון שנתנה בו המערכת, היה מקום לפסול את המשיב משירות המדינה עד הגעתו לגיל פרישה, וזאת כמסר הרתעתי ברור לפיו מי שמבצע עבירות כה חמורות של מעילה באמון, לא יוכל עוד לשוב ולעבוד בשירות המדינה. כב. עוד טוענת המדינה כי שגה בית הדין למשמעת משהעדיף את נסיבותיו האישיות וגילו הצעיר של המשיב על פני האינטרס הציבורי, והצורך בהרתעה, וההכרח לשמור על תדמיתוֹ ונקיון כפיו של השירות הציבורי. כג. המדינה גם מציינת שבית משפט השלום עמד בפסק דינו על כך שהמשיב בחר להביע בפני שירות המבחן צער על משפחתו, אך לא בחר להביע צער על מעשיו ועל כך שמעל באמון שניתן בו על-ידי גוף שבמסגרתו עבד כ-15 שנה ואשר לא העלה על דעתו שהמשיב יעלים ממנו הכנסות. כד. כמו כן סבורה המדינה ששגה בית הדין למשמעת משהחליט להימנע מלשלול מן המשיב 10% מפיצויי הפיטורין תוך התחשבות בנסיבות המשפחתיות של המשיב. לדעת המדינה, נסיבותיו האישיות של המשיב אינן חריגות באופן המצדיק החלטה זו של בית הדין, ולכן היה מקום לשלול 10% מגובה פיצויי הפיטורין, מה גם שהמשיב היה מושעה מתפקידו במשך כשנתיים ובתקופה זו קיבל שכר המסתכם בעשרות אלפי שקלים מבלי שעבד עבורו כלל. כה. בדיון שהתקיים בפניי ביום 26.9.2011 היפנתה באת כֹח המדינה לנימוקים המפורטים בגוף הערעור, וחזרה וטענה שחומרת המעשים אינה באה לידי ביטוי באמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב ובוודאי כשמדובר במי שמעל ברגל גסה באמון שניתן בו. עוד טענה באת כֹח המדינה שהנסיבות האישיות של המשיב אינן כה חריגות, ואין בהן כדי להצדיק העדפתן של נסיבות אלה על פני האינטרס הציבורי הרחב, בפרט כשמדובר בפגיעה כה דרמטית בתדמיתו של השירות הציבורי. כו. באת כֹח המדינה גם הדגישה שאין המדובר במעידה חד-פעמית, ומה גם שלאורך כל ההליך לא נטל המשיב אחריות על ביצוע המעשים, אלא תלה את האחריות לביצוע המעשים בגורמים אחרים ובין היתר גם עלתה הטענה שלא היו נוהלי עבודה מוסדרים לגבי אופן גביית הכספים, והרי טענה מסוג זה אין בה כדי להצדיק את הגזילה של הקופה הציבורית. כז. מכאן, שקיימת, לדעת באת כֹח המדינה, חשיבות מכרעת לשמירה על האמון במערכת המשפט, מערכת המשמעת, והשירות הציבורי, ולא היה מקום להעניק משקל כה נכבד לנסיבות האישיות של המשיב, אלא היה מקום לפסול את המשיב משירות המדינה עד הגיעו לגיל פרישה, וכן לשלול 10% מפיצויי הפיטורין ולהעביר בכך מסר ברור למי שבוחר לגנוב את הקופה הציבורית ולבעוט ברגל גסה באמון שניתן בו. כח. הסניגור עמד בטיעונו על ההליכים שעוברים על המשיב מאז נפתחה החקירה הפלילית כנגדו בשנת 2009, כשבמסגרת חקירה זו הושעה המשיב מעבודתו. הסניגור גם ציין שהוא האיץ בפרקליט להגיש את כתב האישום, והמשיב הודה בכתב האישום בהזדמנות הראשונה. המשיב לא ניהל הליכים ולא כָּפַר, חסך זמן שיפוטי יקר, הפקיד את כספי הפקדון בקופת בית המשפט לצורך העברת הכספים למכללה, וזאת עוד בטרם נשמעו הטענות של הסדר הטיעון, וכל מה שביקש המשיב הוא לשכנע את בית המשפט שניתן להימנע מהרשעה. מוסף הסניגור שהכסף המופקד הועבר למכללה, והמשיב ריצה את 4 חודשי עבודת השירות. גם בבית הדין למשמעת המשיב הודה, למרות שהיו לו טענות כבדות משקל כנגד התנהלותה של המכללה. כט. הסניגור הוסיף שאין עילה להתערב בגזר הדין של בית הדין למשמעת, ולפי פסיקת בית המשפט העליון יש לבחון כל תיק לפי נסיבותיו, ולנהוג באיזון ובמידתיות. עוד ציין הסניגור, שעמדת משרד החינוך היתה שאין לשלול מן המשיב 10% מפיצויי הפיטורין, כעתירת התביעה. הסניגור הפנה לדבריו של בית הדין למשמעת שיש להותיר צוהר תקווה למשיב, במיוחד נוכח גילו (41), ואין בסיס משפטי לפסילת המשיב משירות המדינה למשך 26 שנה (עד גיל הפרישה של המשיב). הסניגור גם הדגיש שהמשיב פוטר, יצא ממעגל העבודה, נפסל לשבע שנים משירות המדינה (בנוסף לשנתיים בהן הושעה), ולא יוכל במהלך שנים אלה להשתלב כמדריך ספורט במסגרת כל תאגיד הקשור למשרד החינוך. ל. באשר לטענה לפיה לא נטל המשיב אחריות מלאה היפנה הסניגור לדבריו של המשיב בעמ' 5 לפרוט' של בית הדין למשמעת, ש' 16, דהיינו, המשיב ציין שם שהוא מביע חרטה על מעשיו. הסניגור הצביע גם על נסיבותיו האישיות של המשיב, היותו בן למשפחה שכולה, אביו חולה סרטן במצב סופני, וכן היפנה לתסקיר שירות המבחן, וציין שלמשיב שני ילדים קטנים, ורעיתו אינה עובדת. המשיב מנסה להשתלב במקום עבודה, אך אינו מצליח. הסניגור גם הגיש לעיוני פסיקה ומסמכים שונים לתמיכה בטיעוניו. לא. בסיום דברי הסניגור הוסיפה באת כֹח המערערת וטענה, בהתייחס לפסיקה שפורטה בגזר דינו של בית הדין למשמעת בכל הנוגע לתקופת הפסילה, שהפסיקה המצוטטת על-ידי כב' בית הדין למשמעת מתייחסת להצדקת אמצעי המשמעת של פסילה באופן כללי, אך לא ביחס לנסיבות המקרה הספציפי. הפרקליטה גם הגישה לעיוני ביום 27.9.11 פסיקה לביסוס טענתה לפיה היה מקום להורות על פסילתו של המשיב משירות המדינה לצמיתות (יצויין, שלמעשה בסעיף 10 של הודעת הערעור נתבקשה פסילתו של המשיב משירות המדינה עד הגיעו לגיל פרישה). עד כאן תמצית טיעוניהם של הצדדים. (בישיבת בית המשפט מיום 26.9.11 ביקשתי מן הצדדים להמציא לעיוני את העתק תסקיר שירות המבחן שהוכן ביחס למשיב במסגרת ההליכים בבית משפט השלום בנצרת. ביום 4.10.11 הודיע ב"כ המשיב שלא עלה בידו לקבל העתק מן התסקיר, וזאת נוכח עמדת שירות המבחן כעולה ממכתבם מיום 4.10.11. גם מטעם המערערת לא הומצא לעיוני, נכון לשעה זו, עותק התסקיר). לב. אין כל מחלוקת בדבר חומרת המעשים שבגינם הורשע המשיב. לא ניתן אלא להצטרף לדבריו של בית משפט השלום בנצרת (כב' הנשיא ג. אזולאי בת"פ 24859-03-10), , כי האינטרס הציבורי והצורך בהרתעת הרבים גוברים על האינטרס השיקומי. על יסוד שיקול זה קבע בית משפט השלום שאין מקום להימנע מהרשעתו של המשיב. כמו בית הדין למשמעת בגזר דינו, כך גם אני, לא אוכל אלא להצטרף בהסכמה מלאה לאמור בגזר דינו של בית משפט השלום, דהיינו, המשיב ניצל את האמון שניתן בו מתוקף תפקידו, ומעל בכספים שהגיעו לידיו והיו מיועדים למעבידתו. חומרה מיוחדת נובעת מהיותו של המשיב איש חינוך, ומה גם שכָּשַל לא פעם אחת בלבד אלא מספר פעמים ולא העביר כספים למכללה שעבורה גבה כספים משישה סטנדרטים. לג. נוכח נסיבותיה וחומרתה של העבירה הגיע בית משפט השלום למסקנה שלא ניתן להימנע מהרשעתו של המשיב, והוסיף שגם לא מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות סטייה מן הכלל שמי שהובא לדין ונמצא אשם יש להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. כמו כן, עמד בית משפט השלום על חשיבות הרתעתם של עבריינים בכֹח באמצעות הטלת עונשים מרתיעים ומכאיבים על העבריינים בפועל. לד. בית-הדין למשמעת מציין, ובצדק, בעמ' 5 של גזר הדין כי הוא "שותף לגישתה הנורמטיבית של ערכאת השיפוט הפלילית". כפי שגם כתב בצדק בית-הדין למשמעת בגזר דינו, תכלית אמצעי המשמעת היא להגן על השירות הציבורי, ועל תדמיתו בעיני הציבור, ולהרתיע עובדים אחרים במעמדו של המשיב שלא ייכשלו במעשים מסוג זה. חומרה מיוחדת יש לייחס לכך שהמעשים שביצע המשיב טבוע בהם פגם מוסרי, ועסקינן בעבירה שיש עימה קלון. מוסיף בית-הדין למשמעת, כי על הדין המשמעתי להגן על אמון הציבור בשירות המדינה וליצור הרתעה אפקטיבית כלפי עובדי ציבור מפני מעשים שיש בהם משום מעילה באמון הציבור (עש"מ 4350/06 מדינת ישראל נ' חיים רון (לא פורסם, , 4.6.2007)). לה. כמו כן כותב בין-הדין למשמעת, שעובד ציבור נדרש לשמש דוגמא אישית מיוחדת ועליו לעמוד בנורמות התנהגות ברף גבוה במיוחד. מצופה ממורה בישראל כי בהתנהלותו הכוללת, הן זו הקשורה במסגרת תפקידו, והן זו שמחוץ לתפקידוֹ, יאמץ לעצמו דרכי התנהגות ראויות ומוסריות ובאלה כָּשַל המשיב כשלון חרוץ (עש"מ 2699/01 ג'מיל חלף נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 15.5.2001); עש"מ 3362/02 מדינת ישראל נ' סלאם אבו-עסבה, פ"ד נו(5) 6 (2002); עש"מ 917/99 מדינת ישראל נ' עבדאללה חמזה, פ"ד נג (3) 77 (1999); עש"מ 3666/06 אחמד חסן אסדי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 7.11.2007); עש"מ 5051/06 מדינת ישראל נ' נג'לאא סלאמה (לא פורסם, , 17.10.2007); ועש"מ 10970/05 מדינת ישראל נ' חורשיד היפא (לא פורסם, , 9.10.2007)). לו. בית-הדין מציין בגזר דינו כי לאמצעי המשמעת נועד תפקיד הרתעתי ומניעתי כדי למנוע פגיעה בטוהר המידות בשירות המדינה וכדי להגן על התִפקוד התקין, ועל אמון הציבור בשירות המדינה. ככל שדרגת העובד בשירות המדינה בכירה יותר, גובר הצורך להעביר מסר ברור וחד המוקיע את מעשיו (עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי, פ"ד נז (3) 817 (2003); עש"מ 5771/01 ישראל פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו (1) 463 (2001); עש"מ 10129/01 מדינת ישראל נ' טליה גניש (לא פורסם, , 11.3.2002); ועש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' יאיר אשואל, פ"ד נז (1) 920 (2003)). לז. יחד עם זאת, מוטל על בית-הדין למשמעת גם לבחון ולשאול האם יש באמצעי המשמעת כדי להגשים את תכליתם של דיני המשמעת תוך איזון הנסיבות האישיות והקפדה על עיקרון המידתיות. עיינו: עש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 19.8.2007); עש"מ 3295/08 שלמה אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 23.6.2008); עש"מ 222/07 יוסף אסדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 11.11.2007); ועש"מ 8382/07 שריפה שמאליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 22.4.2009). לח. עיינתי וחזרתי ועיינתי בנימוקי הודעת הערעור שהגישה המדינה, ושקלתי את הטיעונים כפי שפורטו בפניי בישיבה שהתקיימה ביום 26.9.2011, וכן עיינתי בפסיקה הרלוונטית. כשהתשתית העובדתית כפי שנפרסה בהליך הפלילי בבית משפט השלום, בפני בית הדין למשמעת, ובדיון שהתקיים בפניי, ניצבת לנגד עיניי, ולרבות גם המסמכים שהוגשו לעיוני, הגעתי למסקנה לפיה אין מקום להתערב בגזר הדין של בית-הדין למשמעת. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין של בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים, ועמד על כך בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט מ. י. הכהן, בעמש"מ (מחוזי י-ם) 215/09 מדינת ישראל נ' שבי קטשווילי, בפיסקה 18 (לא פורסם, , 27.8.2010): "על דרך הכלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב במידת העונש שגוזר בית הדין למשמעת אלא במקרים חריגים בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה. "ההנחה הפועלת לענין התערבות בית משפט שלערעור באמצעי משמעת היא כי "חזקה על בית הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו". עש"מ 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה (פסק דין מיום 11.4.07) מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, בפיסקה 20 לפסק הדין". מ. ככל שחזרתי ועיינתי בטיעונים כפי ששָטְחוּ בפניי באי כוחם של שני הצדדים, לא שוכנעתי שבנסיבות הענין שבפנינו הוכח אותו חוסר סבירות ממשי, או אותן חוסר מידתיות קיצוני בין חומרת העבירות בהן הורשע המשיב לבין אמצעי המשמעת שהוטלו עליו, ואשר לגבי מידתם מערערת המדינה. מא. יובהר שלא היתה מחלוקת על כך שנוכח חומרת המעשים בהם הורשע המשיב יש לפטרו לאלתר, כשם שלא היתה מחלוקת על כך שיש לפסול את המשיב משירות המדינה. מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית-הדין למשמעת ביום 26.5.2011 עולה כי המשיב עצמו אמר לבית הדין (עמ' 5 לפרוט'): "אני מבקש מבית הדין המכובד לא לפסול אותי משירות הציבורי, ההליך הפלילי פסל אותי בשירות הציבורי ל-7 שנים, אני מבקש לא להאריך את ה- 7 שנים האלה ...". מב. המחלוקת מתמקדת, איפוא, בטענתה של המדינה כי נוכח חומרת העבירות, היה מקום להורות שהמשיב ייפסל משירות המדינה עד הגיעו לגיל פרישה (סעיף 10 של הודעת הערעור). בדיון שהתקיים בפניי ביום 26.9.2011 ביקשתי מב"כ המדינה להפנות אותי לפסיקה התומכת בעמדתה של המדינה, ולפיכך הגישה באת כֹח המדינה לעיוני ארבעה פסקי דין בהם נקבע שהפסילה משירות המדינה תהא לצמיתות, או עד גיל הפרישה. עיינתי בפסקי דין אלה, ונראה לי שאין מקום ללמוד מהם גזירה שווה לענייננו. מג. בעש"מ 3789/04 אריה ציפורי נ' נציגות שירות המדינה, פ"ד נט(1) 721 (2004), מדובר היה במנהל הרכש של בית חולים ממשלתי שהורשע בבית משפט השלום בעבירות של קשירת קשר, שימוש לרעה בכֹח המשרה, והפרת הוראה חוקית. הוא נדון לחודשיים מאסר לריצוי בפועל בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. הנאשם באותו ענין היה כבן 56, וצויין שהוא קרוב לגיל הפרישה. בית הדין למשמעת הטיל על הנאשם באותו מקרה את אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, ופסילה לשירות המדינה עד גיל 60. על כך ערער הנאשם וערעורו נדחה. כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש, כתבה בפיסקה 6 של פסק הדין: "ככל אמצעי משמעת גם השימוש באמצעי הפסילה נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין אשר בוחן את נסיבותיו של העובד ואת נסיבותיה של עבירת המשמעת. ברי שככל שהעבירות שעבר העובד חמורות יותר ובהיקף נרחב יותר, וכן ככל שמדובר בעובד בכיר יותר ובפגיעה אנושה יותר באמון הציבור כך יגבר הצורך בשימוש באמצעי הפסילה על כל תכליותיו העונשיות והמניעתיות. באשר לשיקולים שיש לבחון בסיטואציה של עובד שלגביו האפשרות של חזרה לעבודה אינה ריאלית, הרי ששיקול מרכזי לשימוש באמצעי שיש בו שלילה של קיצבת פרישה הינו שאין זה ראוי להעמיד עובד שפוטר בגין עבירת משמעת במצב טוב יותר מזה שהיה בו לו היה פורש בדרך הרגילה..." (ההדגשה שלי - י.ג.) ובהמשך: "ענין נוסף שיש להתחשב בו בעת שנשקל השימוש באמצעי הפסילה כסנקציה במישור הכלכלי הוא הנזק הממוני שגרם העובד לקופת הציבור. ככל שנזק זה יהא חמור יותר כך יהא מוצדק יותר להשתמש באמצעי הפסילה כנגד העובד שגרם נזק לקופה הציבורית. ברור כי אם שילשל העובד לכיסו כספי ציבור יהא זה מוצדק לשלול ממנו את קיצבת הפרישה שלו ואולי אף בנסיבות חמורות במיוחד, שלילה מוחלטת כאמור בסעיף 15 (5) לחוק הגימלאות..." ועוד בהמשך: "פגיעה בזכויותיו הממוניות של עובד כזה תהא מוצדקת הן על מנת למצות את הדין עם אותו עובד והן על מנת להשיג את אפקט ההרתעה כלפי עובדי ציבור אחרים, למען יראו וייראו". כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש, דחתה איפוא את ערעורו של אותו נאשם וקבעה כי אין מקום להתערב בפסילתו משירות המדינה עד גיל 60, הואיל ואין זה ראוי שהוא (שגילו אז היה כבן 56) יוכל ליהנות מגימלה עוד בטרם מלאו לו 60. מד. אציין כי בענייננו, וכפי שגם מסרה התובעת לבית הדין למשמעת (עמ' 2 לפרוט' שם), המשיב טרם הגיע לגיל 42 והוא לא הגיע לפנסיה תקציבית, ואין הוא בר גימלה (גזר הדין, עמ' 2). עוד אני סבור, שהמקרה שנדון בעש"מ 3789/04 הנ"ל בענין ציפורי, אין בו כדי לתמוך בטענותיה של המדינה במקרה שבפנינו. הנאשם באותו מקרה היה כאמור בן 56, והוא נפסל לתקופה של 4 שנים, בעוד שבענייננו מדובר במשיב שהוא כבן 41 כיום, לפניו אופק תעסוקתי של כ-26 שנה עד הגיעו לגיל 67, והוא נפסל משירות המדינה לפרק זמן של 7 שנים, דהיינו, פרק זמן שאיננו קצר כלל. מה. איש אינו יכול לחלוק על חומרת המעשים בהם הורשע המשיב, ואין בידי אלא לחזור על כל אשר נאמר ונקבע בענין זה הן בפסק דינו של בית משפט השלום בהליכים הפליליים, והן בגזר הדין של בית-הדין למשמעת, ואולם, אינני סבור שאמצעי המשמעת שהטיל בית-הדין על המשיב בגזר הדין נשוא הערעור, ובכלל זה גם פסילתו של המשיב שהוא כבן 41 מלשמש בשירות המדינה לתקופה של 7 שנים, הם בבחינת אמצעים הנוטים באופן בלתי סביר לקולא, או המחייבים את התערבותה של ערכאת הערעור. האמור בעש"מ 3789/04 בענין ציפורי, אין בו כדי לתמוך בטענותיה של המדינה נוכח ההבדלים הטמונים בנסיבות כל אחד מן המקרים. מו. עוד מסתמכת המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים עמש"מ (מחוזי י-ם) 215/09 מדינת ישראל נ' שבי קטשווילי (לא פורסם, , 27.8.2010), שם נדון הנאשם על-ידי בית-הדין למשמעת, בין היתר, גם לפסילה משירות המדינה לפרק זמן של 15 שנה מיום גזר הדין, ופסילה מלמלא כל תפקיד ברשות המסים לצמיתות. על כך ערערה המדינה שביקשה לגזור על הנאשם באותו מקרה פסילה לצמיתות משירות המדינה. הנאשם באותו מקרה, היה כבן 42, ושימש בתפקיד מנהל חקירות באגף המכס. הוא הורשע בפרשת הברחה לישראל של מכולות ובהן סיגריות במסווה של יבוא רהיטים (עיינו בעובדות כפי שפורטו בסעיף 5 של פסק הדין). הנאשם באותו מקרה קשר קשר עם אחר והציע לסייע לו בהברחת מכולות ובסה"כ הבריחו המעורבים תשע מכולות תוך השתמטות ממכס בסכום של כ-37 מיליון ₪. המעורבים בפרשה, ובכללם אותו נאשם, קיבלו תשלומים בסך מאות אלפי דולרים עבור חלקם בקשר. בהליך הפלילי נדון אותו נאשם ל-4 שנות מאסר בגין עבירת ההברחה, וחמש שנות מאסר בגין עבירת השוחד, בחופף. באותו מקרה התקבל ערעור המדינה ובית המשפט המחוזי הורה כי הנאשם ייפסל מן השירות לצמיתות, אם כי הוסיף שככל שתימחק הרשעתו של הנאשם, בהגיעו לגיל 65, או במועד מוקדם יותר על פי החלטה של נשיא המדינה, כי אז תתבטל באותו מועד גם הפסילה. אין צריך לומר שנסיבות המקרה בענין קטשווילי שונות באופן בולט לעומת נסיבות המקרה שבפנינו, כל זאת כאמור, מבלי לגרוע כמלוא הנימה מחומרת המעשים בהם הורשע המשיב, אך לא ניתן ללמוד גזירה שווה מפסק-הדין שבעניין קטשווילי למקרה נשוא הדיון בפנינו. מז. גזר דין נוסף שעליו מתבססת המדינה בטיעוניה הוא גזר דינו של בית-הדין למשמעת מיום 7.4.2011 בתיק בד"מ 97/10 בענין הנאשמים שלמה תענך ומוסא ח'לף. הנאשם שלמה תענך הוא יליד 1940, הנאשם מוסא ח'לף הוא יליד 1939, שניהם שמאי מקרקעין שנדונו האחד ל-4 שנות מאסר, השני ל-3 שנות מאסר, וזאת לאחר שהורשעו בכך שהגישו למוסד לביטוח לאומי חשבונות שכר טרחה ביתר בסכום מצטבר העולה על 16 מיליון ₪, וכן ביצעו עבודה שומה פרטיות בניגוד לאיסור שהוטל עליהם כשהיקף העבודות הפרטיות שביצעו הנאשמים עלה על 17 מיליון ₪. הנאשם תענך הורשע גם בעבירות של איסור הלבנת הון. בית-הדין למשמעת אכן הורה באותו מקרה לפסול את שני הנאשמים לצמיתות משירות המדינה בהוסיפו ששניהם אמנם מצויים מחוץ לגבולות גיל הפרישה, אך הפסילה תיתן מענה הולם לעוצמת הפגם המוסרי שאפיין את מעשיהם. הפסילה חיונית נוכח הפגיעה של הנאשמים בתדמיתו של השירות הציבורי. אוסיף שלמרות הפסילה לצמיתות משירות המדינה, הורה בית-הדין בעניין תענך וח'לף שאחוז ניכר מזכויות הגימלה של כל אחד משני הנאשמים, ישולם לרעיותיהם של שני הנאשמים. מח. גם כאן ברי שהן נוכח ההבדל הבולט בגיל של המשיב לעומת גילם של שני הנאשמים הנ"ל (תענך וח'לף) שהיו כבר מחוץ לגבולותיו של גיל הפרישה, והן נוכח ההבדל בנסיבות העבירות, אין מקום ללמוד גזירה שווה למקרה שבפנינו. מט. עוד היפנתה המדינה לפסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 2.5.11 בתיק בד"מ 113/10 בענין ד"ר דוד אדיבי. באותו מקרה היה הנאשם יליד שנת 1944, משמע כבן 67 במועד גזר הדין, והוא הואשם בעבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים ונדון ל-3 חודשי מאסר בריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. הנאשם, רופא במקצועו בבית חולים ממשלתי, שימש גם כפוסק רפואי בועדות רפואיות של הביטוח הלאומי. לפי עובדות המקרה הופנו אל הנאשם על-ידי פלוני קרובי משפחה ומכרים של פלוני על מנת שהנאשם יבחן וייעץ להם האם וכיצד יפסקו להם אחוזי נכות מטעם הביטוח הלאומי. פלוני גם בדק את המועדים בהם שימש הנאשם כפוסק בועדות הרפואיות על מנת להפנות אליו אחרים ולדאוג שעניינם יתברר בועדות בהן משמש הנאשם כפוסק. בשלוש עד ארבע הזדמנויות קיבל הנאשם מפלוני מעטפה עם סכומי כסף בין 500 ₪ ל-1000 ₪, ומכונת קפה, שגרמו לפלוני להאמין שבתמורה יפעל הנאשם עבור אותם קרובים ומכרים בועדות הרפואיות שבהן שימש כפוסק. במסגרת אמצעי המשמעת שהטיל בית הדין על הנאשם הורה בית הדין שהנאשם ייפסל לצמיתות משירות המדינה. אביא מדבריו של בית הדין, שם, בעמ' 570, פיסקה 6 (ג): "... הנאשם ייפסל לצמיתות משירות המדינה - גם בהתחשב בכך שהנאשם נמצא בסמוך לגבולותיו של גיל הפרישה, גיל 67 ... לא מן הנמנע שאם לנאשם היה עוד אופק העסקה ממשי בשירות המדינה, היינו קוצבים את משך פסילתו, סברנו כי הפסילה תיתן מענה הולם לעוצמתו של הפגם המוסרי שאפיין את מעשיו כאשר תקופת הפסילה כאמור נועדה לשמש מעין "חסימת שער" של כניסה לשירות המדינה, כניסה שאינה צפויה לנוכח גילו, אולם חיונית היא ולו במישור הנורמטיבי לנוכח אותה הפגיעה שהסב הנאשם במעשיו לתדמיתו של השירות הציבורי... " (ההדגשה שלי - י.ג.). נ. גם בענין זה דומה שבולט ההבדל בין נסיבות המקרה שבפנינו לעומת המקרה שנדון בענין ד"ר אדיבי בבד"מ 113/10, כשבאותו מקרה הפסילה לצמיתות חלה לגבי מי שהיה כבר בסמוך לגבולותיו של גיל הפרישה, ומה גם שהובהר בגזר הדין, בעמ' 572, שפסילתו של הנאשם לא תפגע בכל זכות לגימלה לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) וגם לא בזכויות אותן רכש הנאשם במסגרת ביטוחיו בפנסיה צוברת. מכל מקום, עולה מדבריו הנ"ל של בית-הדין בעניין ד"ר דוד אדיבי, שבנסיבות המתאימות יביא בית-הדין למשמעת את אופק ההעסקה הממשי של העובד העומד לדין במסגרת השיקולים שיעלו בפני בית-הדין למשמעת באשר לקציבת משך הפסילה. נא. מהתם להכא: המשיב כבן 41 כיום, ולפניו עוד 26 שנות עבודה עד גיל הפרישה. בנמקו את קציבת פסילתו של המשיב לפרק זמן של 7 שנים ציין בית הדין בעמ' 22 של גזר הדין: "לנוכח גילו של הנאשם, הרחוק עדיין מגיל הפרישה הסטטוטורי (גיל 67), עברו שהינו נטול רבב קודם, ותפקידו התורם, סברנו כי ראוי ליתן לנאשם צוהר של תקווה, לבקש ולשוב בעתיד לשירות המדינה לאחר פרק פסילתו הקצוב והמידתי כאמור, על בסיס הרציונל שמגולם בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981." נב. אציין, שבית המשפט המחוזי בירושלים כותב בפסק-דינו שבעמש"מ (מחוזי י-ם) 215/09 מדינת ישראל נ' שבי קטשווילי (לא פורסם, , 27.8.2010), שעצם היזקקותו של בית-הדין למשמעת להוראותיו של המרשם הפלילי כמקור השראה להתייחסות למשך תקופת הפסלות היא היזקקות לגיטימית (שם, בפיסקה 21): "זאת באשר ביסוד אותו חוק מגולם הרעיון החשוב שאדם שהורשע בפלילים, נשא את עונשו ולא חזר לבצע מעשי עבירה בחלוף פרק הזמן הקבוע בחוק, זכאי לכך שעברו הפלילי יימחק או כי האפשרות להתחשב בעברו הפלילי תהא מוגבלת עקב התיישנות ההרשעה. כל זאת, במטרה לאפשר לו להשתלב מחדש בחברה ולעסוק במקצועות שנחסמו בפניו בעבר בשל הרשעתו בפלילים..." נג. יחד עם זאת, הצביע בית המשפט המחוזי בירושלים, שם, על האבחנה שבחוק המרשם הפלילי בין תקופת התיישנות ההרשעה לבין תקופת מחיקת ההרשעה. לאחר מחיקתה של ההרשעה בטל מיום המחיקה כל פסול שנפסל אדם בשל הרשעתו (סעיף 20(א) של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, ופיסקאות 22, 24 בפסק-הדין שבעניין קטשווילי). בענייננו, המשיב נדון לארבעה חודשי מאסר בפועל (לריצוי בעבודת שירות), ולכן תקופת התיישנות ההרשעה היא תקופת המאסר ועוד שבע שנים (סעיף 14(א)(1) של חוק המרשם), ומחיקת ההרשעה תהא בחלוף 10 שנים מתום תקופת ההתיישנות (סעיף 16 של חוק המרשם). מכאן שתקופת מחיקת ההרשעה תחל בחלוף 17 שנה ו-4 חודשים, וזאת בהנחה שהמשיב לא יעבור עבירה נוספת עד לאותו מועד. נד. ואולם, כפי שהבהיר בצדק בית המשפט המחוזי בירושלים בפסק דינו שבעניין קטשווילוי, בפיסקה 24: "אין באמור לעיל, בשום פנים, משום הבעת עמדה לפיה, מקום שבית הדין למשמעת גוזר על עובד שהורשע בעבירה משמעתית,שהורתה בהרשעתו בעבירה פלילית, אמצעי משמעת של פסילה מן השירות, עליו להתאים את אורך תקופת הפסילה הנקבעת לתקופת המחיקה, הנגזרת מאורכו של עונש המאסר שהוטל על העובד הנידון לפניו. זאת, מאחר ששיקוליו של בית הדין בקביעת אמצעי המשמעת,הן לקולא והן לחומרה, רחבים ומגוונים הרבה יותר ועקרון "תקנת השבים" הוא רק אחד מאותם שיקולים ובוודאי שלא המרכזי שבהם." (ההדגשה שלי - י.ג.) נה. בענייננו ייחס בית-הדין למשמעת משקל ניכר לחומרת מעשיו של המשיב, הרשעתו בעבירה שיש עימה קלון, מעמדו הרם של המשיב כעובד ציבור וכאיש חינוך האמור לשמש דוגמה לזולת, המעילה באמון מצד המשיב, הפגיעה הקשה בתדמיתוֹ של השירות הציבורי, וכן תפקידם המניעתי וההרתעתי של אמצעי המשמעת. ואולם, יחד עם זאת הביא בית-הדין למשמעת בחשבון, כפי שאכן ראוי היה לעשות, את נסיבותיו האישיות של המשיב תוך עריכת האיזון המתאים והמידתי בין אמצעי המשמעת המוטלים מחד גיסא, והנסיבות האישיות של המשיב מאידך גיסא, ובכלל זה גם תיפקודו האיכותי והתורם של המשיב (כעולה גם מן המסמכים הרבים שהגיש הסניגור לעיוני ובהם מכתבי הערכה חמים שנשלחו למשיב), וכן עברו הנטול כל רבב פלילי או משמעתי. נו. רשאי היה בית-הדין למשמעת, לנוכח כל אלה, ליתן למשיב: "צוהר של תקווה, לבקש לשוב בעתיד לשירות המדינה לאחר פרק פסילתו הקצוב והמידתי..." (עמ' 22 של גזר הדין). לא שוכנעתי, לאחר שעיינתי בכל הטיעונים והנימוקים, והפסיקה הרלוונטית, שקציבת הפסילה משירות המדינה לתקופה של 7 שנים יש בה משום חוסר סבירות, או חוסר מידתיות שיש בהם כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. נז. אזכיר גם את בר"ש 3207/10 ד"ר אורי ריחני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 19.9.2010), החלטתו של כב' השופט א. רובינשטיין מיום 19.9.2010. באותו מקרה הורשע הנאשם, יליד 1944, מנהל מחלקה בבית חולים, בשנים-עשר מקרים שונים של בקשת שוחד, בתמורה לביצוע ניתוחים באופן אישי על-ידו, ובחלק מן המקרים גם אמר לחולים שהתשלום יקצר את זמן ההמתנה לניתוח. בית-הדין למשמעת פסל את הנאשם, בין היתר, משירות המדינה עד גיל 67. המדינה ערערה ועתרה להשית על הנאשם פסילה לצמיתות בטענה שנוכח העובדה שהנאשם ממילא מגיע לגיל 67, לא הוטלה עליו למעשה ענישה בפועל, ולכן דרשה כאמור להטיל על הנאשם פסילה לצמיתות. ערעור המדינה לבית משפט זה התקבל בחלקו והנאשם נפסל משירות המדינה למשך שבע שנים ממועד פסק-דינו של בית-הדין למשמעת, ובקשת רשות הערעור של הנאשם לבית המשפט העליון - נדחתה. אביא בעניין זה מדבריו של כב' השופט א. רובינשטיין, בפיסקה י"ב של ההחלטה: "המבקש - שהיה רופא בכיר ומנהל מחלקה - הורשע בהליך פלילי בעבירת שוחד, בכך שנטל כספים שלא כדין מן החולים שביקשו הימנו מזור לתחלואיהם ברגעים בהם היו פגיעים במיוחד. עבירה זו בה הורשע ונסיבותיה יש בהם חומרה מובהקת, והמבקש כשל בה חרף סגולותיו הטובות ותרומותיו אשר צוינו, ושכבודן במקומן. כפי שנזדמן לי לומר בעבר, "לבי אינו אטום לזכויותיו של המערער, לתרומתו רבת השנים לשירות ולאשר אמרו לזכותו עדי האופי" (עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם) ) אך יחד עם זאת, "לבי נתון עוד יותר - איני רואה דרך אחרת - לצרכיו של שירות המדינה, שתדמיתו... אינה ברום המדרגה, ולצורך להנחיל לעובדיו נורמות ראויות, ולציבור - אמון בו" (שם). במקרה דנא אין מדובר בענישה משמעתית בחומרה המצדיקה התערבות בגלגול שלישי." ככל שיש מקום להשוואה בין חומרת מקרה אחד למשנהו, אינני סבור שנסיבות המקרה נשוא הדיון כאן עולות בחומרתן על המקרה שנדון בבר"ש 3207/10 הנ"ל, ואינני סבור שדווקא בענייננו יש מקום להאריך את תקופת הפסילה מעבר לזו שקצב כב' בית-הדין למשמעת. נח. טענה נוספת שהעלתה המדינה בערעורה, היא שבית-הדין לא הורה בגזר דינו על הפחתת 10% מפיצויי הפיטורין שישולמו למשיב. אזכיר, שנציג המשרד ביקש מבית-הדין שלא לפגוע בפיצויי הפיטורין של המשיב. בית-הדין סבר בגזר דינו (עמ' 22) שנוכח נסיבותיו המשפחתיות של המשיב, היותו נשוי, אב לילדים קטנים, בלתי מועסק, אף לא רעייתו, אין לשלול 10% מפיצויי הפיטורין של המשיב. לא שוכנעתי שנפל בשיקול זה של בית-הדין למשמעת פגם של חוסר סבירות, או חוסר מידתיות שיש בהם כדי להצדיק התערבות בגזר דינו של בית-הדין. כך, למשל, נפסק בעש"מ 1827/02 אברהם ספיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 21.3.2002): "בפריט אחד של גזר-הדין ראוי לדעתי להתערב והוא בשלילת 10% מפיצויי הפיטורין שהמערער זכאי להם עקב פיטוריו. בשים-לב לעונש הכמעט-אולטימטיבי שהוטל על המערער - פיטורין משירות המדינה - סבורני שלא יהיה זה נכון לשלול ממנו ולו מיקצת מפיצויי הפיטורין שהוא זכאי להם..." נט. התוצאה מכל האמור לעיל היא שבנסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל בפסק-הדין, אין הצדקה במקרה זה להתערב בגזר דינו של בית-הדין למשמעת. לפיכך, אני דוחה את הערעור. דיני חינוךבית ספרמנהל בית ספרגניבה