התובעת טוענת כי מעשיו של הנתבע הם בבחינת גניבת עין כמשמעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 הקובע כי: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". התובעת גם מייחסת להנתבע הטעיה בכך שהוא פרסם כי הוא יבואן מורשה של המכונה, ולטענתה זהו תיאור כוזב ומטעה, העומד בניגוד לסעיף 2 לחוק: "2.(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב). (ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת עין הטעיה: התובעת היא חברה העוסקת ביבוא, הפצה ושיווק של מוצרים חקלאיים, והיא הגישה תביעה נגד הנתבעים שעילתה היא עוולה מסחרית, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה. על פי הנטען, התובעת היא נציגה בישראל של חברת Eurostics, שהיא חברה יוונית המייצרת מכונה למסיק זיתים הידועה בכינוי Eurostics Electrics T-16 (בהתאמה, "הספק", "המכונה"). לטענת התובעת, הנתבע 1 ("הנתבע") פרסם בהזדמנויות שונות כי הוא המפיץ של המכונה, עובדה שלטענת התובעת אין לה כל יסוד. עוד נטען, כי על פי הסכם בין התובעת לבין הספק, לתובעת זכות בלעדית לשווק את המכונה בישראל, ופרסומיו של הנתבע אינם אמת והם גרמו לתובעת נזק. בכתב התביעה תוארו אופני הפרסום, הן פרסום בתערוכה של ציוד חקלאי שהתקיימה בחוות מתתיהו שבגליל, הן פרסומים שונים בעיתונות בשפה העברית ובשפה הערבית. במאמר מוסגר יאמר כי הנתבע טען בכתב הגנתו, ואף בתצהיר עדותו (נ/2), כי ציון שמה של הנתבעת 2 בכותרת כתב התביעה והניסיון לייחס לה אחריות כלשהי הם חסרי כל בסיס מפני שאין מדובר באדם או תאגיד כי אם בשם העסק שבו הוא מנהל את עסקו. בחקירתו הנגדית (עמ' 31 לפרוטוקול) לא הופרכה טענה זו ואני מקבל אותה ומכאן ואילך אתייחס אליו כאל נתבע יחיד בתיק זה. נוכח המסקנה שאליה אני מגיע, שיש לדחות את התביעה, אין צורך בפירוט יתר של נסיבות האירועים, אופני הפרסום וההסברים שניתנו ביחס אליהם להם הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבע. במקורה הוגשה התביעה לבית משפט השלום בעכו, ובגדרה ביקשה התובעת סעד זמני בצורת צו מניעה שיאסור על המשיבים לפרסם או למכור את המכונה. בהחלטה שניתנה ביום 28.10.08 דחה בית משפט השלום (כב' השופטת ש' פיינסוד-כהן) את הבקשה, וקבע כי על פי הנטען בתביעה הסעד המבוקש בה הוא צו מניעה קבוע או צו עשה קבוע, וככזו היא איננה בסמכותו של בית משפט השלום כי אם של בית משפט זה. משום כך הורה בית משפט השלום על העברת הדיון, בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. ביום 2.11.08 דחיתי את בקשת התובעת לסעד זמני, ובהחלטה מיום 9.11.08 דחיתי גם את בקשתה לעיון מחדש בהחלטה. ביום 27.12.09 נעתרתי לבקשת הנתבעים ונתתי פסק דין שלפיו נמחקה התביעה, וזאת על רקע העובדה שהתובעת לא השיבה לבקשת הנתבעים שהוגשה ביום 26.10.09, שלפיה התובעת התעלמה מהחלטת בית המשפט בנוגע לגילוי מסמכים. התובעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין (בקשה מס' 8) וביום 19.2.10 נעתרתי לבקשה. כאמור, העוולה המסחרית שהתובעת מייחסת לנתבעים היא הפרסומים בתערוכת המוצרים החקלאיים ובתקשורת הכתובה, שהנתבע הוא היבואן הראשי והמפיץ המורשה של המכונה (סעיף 15 לתצהירו של ח' חורי, הבעלים והמנהל של התובעת ("חורי"), ת/1). בתצהירו מוסיף חורי וטוען כי בפרסומי הנתבע צוין מחיר "מבצע" למכונה שהוא מחיר נמוך, וכמעט נמוך ממחיר עלותה (ס' 18 לתצהיר), וכי מטרת הפרסומים הייתה לפגוע במסע פרסום שהתובעת החלה בו בחודש ספטמבר 2008, במגמה לקדם את מכירת המכונות על ידה. בנוסף לחורי, נמסרה עדות ראשית בתצהיר גם על ידי ח' קוסטה ("קוסטה"), שהוא שותפו של חורי בבעלות על התובעת. בתצהירו (ת/2) תיאר קוסטה את השיג והשיח שהיה לו עם הנתבע 1 ("הנתבע") בעת שהתקיימה התערוכה בחוות מתתיהו. לדבריו, כאשר נוכח שהנתבע מפרסם את המכונה, הוא פנה אליו וטען באוזניו שהתובעת היא בעלת הסכם בלעדיות עם הספק היווני ולכן, כדבריו, "אל לו להמשיך בפרסומים הללו". לדברי קוסטה, מאוחר יותר שב הנתבע ופרסם את המכונה, ובפרסומיו השמיץ את המכונה ובכך גרם נזק לתובעת. קוסטה, וכמותו גם חורי, צירפו לתצהיריהם תמלילים של שיחות טלפון, שהם הקליטו, לטענתם, עם הנתבע או עם אנשים שפעלו מטעמו, אשר ניתן ללמוד מהם כי האחרונים מפיצים מידע כוזב ביחס למכונה ותכונותיה, והכול במטרה לפגוע בתובעת. בא כוח הנתבע התנגד לקבלת התמלילים כראיה, ובהחלטה שניתנה ביום 6.9.10 קיבלתי את ההתנגדות, ומשום כך איני רואה להתייחס לנאמר בהם. הנתבע אינו חולק על העובדה שהפרסומים השונים נעשו מטעמו, ובתצהירו (נ/2) הוא מסביר את הרקע לכך. לדבריו, בשנים 2007-2005 הוא רכש מספר פריטים של המכונה, כמו גם מכונה אחרת, NGR-16 ("המכונה האחרת"), המיוצרת ומסופקת על ידי יצרן אחר. הוא טוען כי התובעת התאגדה רק בשנת 2008, וכל פעולות השיווק שנעשו על ידו בקשר למכונה קודם לכך אינן יכולות להיות עילה לתביעתה של התובעת. הוא מוסיף וטוען כי בשנת 2007 הוא החליט, מסיבות עסקיות, להעדיף את המכונה האחרת והוא הפסיק כליל לרכוש את המכונה. עם זאת, מאחר ומספר פריטים של המכונה נותרו במלאי שלו, הוא ראה לנכון לפרסם כי ניתן לרוכשם אצלו וכי, בניגוד לטענת התובעת, המחיר שהציע אינו נמוך ממחיר העלות. עוד הוא טוען, וזה החשוב בענייננו, כי על רקע היחסים המסחריים בינו לבין יצרן המכונה האחרת הוא רשאי היה לציין בפרסומים את המילים "יבואן ראשי", מפני שבצד אזכור המכונה התייחסו הפרסומים גם למכונה האחרת וגם לפרטי ציוד חקלאי אחרים (ת/8, ת/9, ת/10 ו-ת/11). כשנחקר בעניין זה (עמ' 28-26 לפרוטוקול) ציין הנתבע שכאשר נאמר בפרסומים שהוא יבואן ראשי, לא היה צריך לסייג את הדבר בנוגע למכונה כפי שלא היה צריך לסייג את הדבר בנוגע לפרטי ציוד אחרים שנכללו בפרסום, אשר היבואן הראשי שלהם הוא למשל חברת "הגרעין בע"מ" (עמ' 27 ש' 24 לפרוטוקול), וכי די בעובדה שהוא היבואן הראשי של יצרן המכונה האחרת כדי לשלול את אלמנט ההטעיה מן הפרסומים. הנתבע הוסיף והעיד (בעמ' 33 לפרוטוקול) כי הכללת המכונה בפרסומים שנעשו מטעמו היא תוצאה של העובדה שנותרו לו במלאי פריטים בודדים של המכונה, שאותם רכש בשנים 2007-2005, ואשר מטעמים מובנים היה לו עניין למוכרם. התובעת טוענת כי מעשיו של הנתבע הם בבחינת גניבת עין כמשמעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 ("החוק") הקובע כי: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". התובעת גם מייחסת להנתבע הטעיה בכך שהוא פרסם כי הוא יבואן מורשה של המכונה, ולטענתה זהו תיאור כוזב ומטעה, העומד בניגוד לסעיף 2 לחוק: "2.(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב). (ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו". בנוסף מסתמכת התובעת גם על סעיף 31(א1) לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 ("חוק הגנת הצרכן") הקובע כי: "31(א1) הזכות לסעדים בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו, מהטעיה כאמור בסעיף 2". ההוראה הרלוונטית בסעיף 2 של חוק הגנת הצרכן היא: "(א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה: (1) ... ... (6) זהות היצרן, היבואן או נותן השירות; ...". התקשיתי למצוא בהוראות חוק אלה את הבסיס לאחריות שמבקשת התובעת לייחס לנתבע ומכל מקום, גם אם ניתן היה לבסס אחריות כזאת, התובעת נכשלה בהוכחת הנזק שנגרם לה כתוצאה מן הפרסומים, ובנסיבות אלה אין מנוס מדחיית התביעה. כל כולה של תביעת התובעת מבוססת על הטענה שהיא, ורק היא, מחזיקה בזכויות ההפצה של המכונה בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית ולכן, כשכללו פרסומיו של הנתבע את המילים "יבואן ראשי" או "יבואן מורשה", אזי לכאורה, בנוגע למכונה, יש בכך הטעיה בנוגע לזהותו של יבואן המכונה ושל מי שמחזיק בזכויות ההפצה הבלעדית שלה. לדעתי, הטעיה כזו, גם אם היא קיימת, אינה עולה כדי גניבת עין כמשמעה בסעיף 1(א) לחוק, שהרי על מנת שתתקיים העוולה הקבועה בו צריך שהנכס או השירות "ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר...", והתובעת טוענת שמצב הדברים הוא בדיוק הפוך, היינו שהנתבע ניסה כביכול לייחס לעצמו את המעמד או את הקשר למכונה שאותם יש לתובעת. התובעת איננה מתעלמת מן הקושי הנובע מהוראת סעיף 1 לחוק, והיא עצמה מצביעה על כך שאחד היסודות להתקיימות העוולה הוא קיומו של מוניטין (ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה (3) 933, 942 (2001)). הכול מסכימים שבהינתן העובדה שהיא התאגדה אך חודשים ספורים לפני שהופצו הפרסומים, קשה לראות כיצד היא יכולה לטעון לקיומו של מוניטין כזה, אלא שהיא טוענת כי די בכך שבידה חוזה הפצה בלעדי כדי להטיל איסור מוחלט על כל אדם אחר לפרסם את המכונה באופן שבו פרסם אותה הנתבע. טענה זו אין ביכולתי לקבל. אני סבור שלפי הוראתו של סעיף 1 לחוק, על מנת שתתקיים עוולה של גניבת עין בהקשר שאותו טוענת התובעת, עליה להוכיח שהקשר בינה לבין המכונה או העובדה שהיא היבואן הבלעדי של המכונה, היא תכונה שיש לה חשיבות בעיני הציבור בכלל ורוכשים בכוח בפרט, ובמילים אחרות, כי חלק מן המוניטין שלה עצמה הוא היותה היבואן הבלעדי של המכונה או שחלק מן המוניטין של המכונה מבוסס על העובדה שהיא היבואן הבלעדי. התובעת לא הוכיחה דבר מכל אלה, וכאמור, היא סבורה שדי בכך שיש בידה הסכם עם יצרן המכונה שלפיו היא תהיה היבואן הבלעדי שלה לישראל ולשטחי הרשות הפלסטינית, כדי להקנות לה את המוניטין הדרוש לצורך ביסוס העוולה של גניבת עין. האסמכתאות שאליהן הפנתה התובעת (ובהן ע"א 11487/03 August Storck KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ (טרם פורסם, 23.3.08; ע"א 634/89 אסי ריין נ' fuji electronics mfg co , פ"דמה (4) 837 (1991); רע"א 4322/09 ש.א. פורמט סחר ושירותים (1994) בע"מ נ' א.ש. שניר בע"מ (טרם פורסם, 3.8.09)) אינן תומכות בטענותיה אלה, ולכן יש לדחותן. המצב שונה בנוגע להסתמכות התובעת על סעיף 2(א) לחוק. סעיף זה מחייב עוסק, ואין מחלוקת שהנתבע הוא כזה, לא לפרסם מידע ולא לגרום לפרסום מידע שהוא יודע או שעליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק של עוסק אחר. הנתבע לא הכחיש את העובדה שהפרסומים נעשו מטעמו, אולם הוא טען שהוא לא ידע על הסכם הבלעדיות בין התובעת לבין יצרן המכונה (סעיף 15.ה לתצהיר-נ/2, ועמ' 31 לפרוטוקול). עוד הוא טען כי הפרסום שנעשה לא היה בלתי נכון ולא היה מטעה, מפני שהוא התייחס גם למכונה האחרת, שעל פי ההסכם עם היצרן שלה הוא היבואן שלה בישראל (עמ' 26-25 לפרוטוקול). אני מוכן להניח לטובתה של התובעת שהפרסומים שנעשו מהווים תיאור כוזב כמשמעותם בסעיף 2 לחוק, וככאלה הם מקימים לתובעת עילת תביעה. דא עקא, שכפי שהזכרתי לעיל ואפרט להלן, התובעת נכשלה בהוכחת נזקיה וגם טענתה לפיצוי בלא הוכחת נזק, לפי סעיף 13 לחוק, איננה יכולה להועיל לה בהקשר זה, מפני שסעיף 12 לחוק קובע שבגין עוולה לפי סעיף 2 לחוק, היינו של תיאור כוזב, לא ניתן לפסוק סעד של פיצויים בלא הוכחת נזק, כאמור בסעיף 13 לחוק. נותרה עוד הטענה בדבר זכותה של התובעת לפיצוי מכוח סעיף 31(א1) לחוק הגנת הצרכן. גם כאן אני מוכן להניח לטובתה של התובעת, כי התוצאה של הוראת סעיף 2(6) לחוק הגנת הצרכן, כשהוא נקרא ביחד עם סעיף 31(א1) של אותו חוק, מקימה לתובעת זכות לפיצוי על נזק שנגרם לה. טעמו של הדבר הוא שהוראת סעיף 31(א1) נועדה למנוע תחרות בלתי הוגנת, שכתוצאה ממנה תיתכן פגיעה הן בצרכן והן בעוסק המתחרה (מ' דויטש, "עוולות מסחריות וסודות מסחר" (2002) בעמ' 58-61 ("דויטש"), אלא שגם כאן, כמו במקרה של העוולה מכוח סעיף 2 לחוק, על התובעת היה להוכיח את נזקה (דויטש, עמ' 49), ואת זאת, כאמור, היא לא עשתה. בתצהיריהם של חורי ושל קוסטה לא ניתן למצוא כל פירוט או כימות של הנזק שנגרם לתובעת. חורי ציין בתצהירו (סעיף 28) כי לתובעת נגרמו נזקי עתק, וכאסמכתא לכך הוא הפנה לדו"ח כספי של התובעת שאליו אתייחס להלן. קוסטה, מצידו, ציין בתצהירו כי הפרסומים גרמו לתובעת נזק רב המתבטא באובדן הכנסות (סעיף 6 לתצהירו) וכן הפסדים עצומים וקשיי שיווק של המכונה (ס' 8 לתצהירו). בסיכום טענותיה הפנתה התובעת לדו"ח הכספי לשנת 2008 ("הדו"ח הכספי"), שצורף כנספח ג' לבקשה שהגישה התובעת לביטול פסק הדין (בקשה מס' 8). ניסיונה של התובעת להסתמך על הדו"ח הכספי מעורר יותר מקושי אחד. ראשית, לפי תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היה על הנתבעת להגיש הודעה על כוונתה להסתמך על הדו"ח הכספי בעת שהיא הביאה ראיותיה, ואין היא יכולה לעשות כן בשלב הסיכומים (ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן , פ"ד לח (2) 143 (1984)) וע"א 23/83 סוזן ריטה יוחימק נ' תרז קדם, פ"ד לח (4) 309 (1984)). שנית, לפנים משורת הדין ועל מנת שלא להחמיר עם התובעת, עיינתי בדו"ח הכספי ולא מצאתי בו כל תמיכה לטענותיה של התובעת, ולדעתי הדבר אינו מפליא כל עיקר. בביאורים לדו"ח הכספי ניתן למצוא הערה שלפיה התובעת החלה את פעילותה העסקית בחודש מרץ 2008. בהינתן העובדה שהדו"ח הכספי משקף את תוצאות פעילותה של התובעת לאותה שנה, לא ניתן ללמוד ממנו דבר וחצי דבר על השפעת הפרסומים על עסקיה, וממילא אין מנוס מן המסקנה שהתובעת כשלה בהוכחת טענותיה בדבר הנזקים שנגרמו לה. סיכומו של דבר הוא, אפוא, שהתובעת לא הוכיחה את התקיימות העוולה של גניבת עין הקבועה בסעיף 1 לחוק, ואילו בקשר לטענותיה לעוולות לפי סעיף 2 לחוק ולפי סעיף 31(א1) לחוק הגנת הצרכן היא נכשלה כליל בהוכחת נזקיה, והתוצאה המתחייבת היא שיש לדחות את התביעה. התובעת תשלם לנתבע שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪. הטעיהגניבת עין