קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מוסך לגניבת רכב / גניבת רכב מהמוסך: פתח דבר התובע הגיש תביעה כספית לפיצויו באופן אישי בשל נזקים שנגרמו לו בעקבות גניבת רכב שהוא בעליו הרשום, ממוסך שבבעלות הנתבעת (להלן :"המוסך"). הרכב הוא מסוג קייזלר ג'יפ גרנד שירוקי מספר 6876728 (להלן: "הרכב"). במועד הארוע עשה ברכב שימוש רפי אשמי, שמסר תצהיר והעיד (להלן: "אשמי"). על פי הנטען עקב גניבת הרכב נגרמו לתובע נזקים בגובה שווי הרכב, הוצאות רכב חלופי שנשכר, הפסד פרמיה מהמבטחת ועוגמת נפש. הנתבעת אינה חולקת על עצם גניבת הרכב מחצריה, אך חולקת על אחריותה לגניבה וחבותה בגין הארוע. בנוסף חולקת הנתבעת על פרטי הנזק הנטענים על ידי התובע ועל ערכם הנטען. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד המבטחת שלה, וזו האחרונה אינה כופרת בקיומה של פוליסת ביטוח לנתבעת, אך טוענת כי הנתבעת לא קיימה את תנאי הפוליסה, ולפיכך אין היא חייבת בתשלום. הוכחת הגניבה והאחריות לגניבה כאמור, אין מחלוקת לעניין העלמות הרכב מהמוסך ביום 11.9.06. עובר לגניבה הובא הרכב באמצעות גרר ביום 3.9.06 למוסך, ושם הושאר ביחד עם מפתחותיו, וטופל, כשביום 10.9.06 נמסר לאשמי כי הרכב מוכן. התובע מבסס את אחריות הנתבעת לגניבה על הוראות חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות") וחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק השומרים"). בנוסף, נטענת טענה להתרשלות מצד הנתבעת, והתובע טוען כי מתקיימים התנאים להעברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת להוכיח העדר רשלנות בהתאם לסעיף 41 לפקודת נזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקנ"ז"). הנתבעת כופרת באחריותה לארוע הגניבה. בסיכומיה אין הנתבעת נדרשת להוראות החוק דלעיל. עם זאת למקרא טיעוני הנתבעת בפרק הדן בסוגיית האחריות, עולה במשתמע כי הנתבעת אינה חולקת על הרלבנטיות של הוראות חוק חוזה קבלנות וחוק השומרים, אלא שהיא טוענת כי לא מתקיימות הנסיבות יוצרות החבות. לטענת הנתבעת, הרכב לא נלקח במועד, לאחר מסירת הודעה בדבר השלמת הטיפול בו, ובכך למעשה הופקר. בנוסף, הנתבעת, כפי שהבהירה בכתב ההגנה, אינה מקבלת את הטענה להעברת נטל ההוכחה לכתפיה, וטוענת כי לא נסתרה טענת נציגי המוסך מר צבי צין ומיכאל פרנקל (להלן: "צין" ו"פרנקל"), כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הסבירים למניעת פריצה למוסך בשעות הפעילות של המוסך. בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות מוחזקת הנתבעת כקבלן והתובע כמזמין עבודה, והנתבעת נחשבת אחראית לאובדן הרכב שהיה בחזקתה, כאילו היתה שומר שכר כששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקת הנכס. בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק השומרים דרגת האחריות היא מוגברת, ורק אם יוכח שאבדן הנכס נגרם עקב נסיבות שלא היה ניתן לחזותן מראש ולמנוע תוצאותיהן, תהא הנתבעת פטורה. מן הראיות עולה בבירור כי מפתחות הרכב הוחזקו בארון לא נעול, שהייתה לעובדים וצדדי ג' נגישות אליו. טענת הנתבעת כי צין או פרנקל נכחו ליד אותו ארון, היא סתמית וכללית ואינה משכנעת לאור אופי העבודה במוסך, והעובדה שהשניים עסקו בעבודה בפועל מעבר לניהול. גם העובדה שמפתחות הרכב נותרו במוסך אינה מלמדת שגניבת הרכב בהכרח בוצעה ללא קשר למתואר לעיל, וברי כי ניתן היה לקחת את המפתחות לשם שכפול או שימוש ולהחזירם. בנוסף, מדובר היה ברכב שטופל במוסך בעבר והייתה היכרות במוסך עם מספר הקוד להפעלתו. עוד עולה כי בהתאם לגרסת פרנקל לפני חוקר פרטי שגבה ממנו עדות עליה חתם ב - 20.10.09, אין הוא זוכר אם נעל את הרכב בתום נסיעת המבחן, והרכב נותר לעמוד בחצר המוסך (נ/1ב). פרנקל אמנם טען כי הרכב ננעל אוטומטית אחרי מספר דקות, אך עדות אשמי בנדון הייתה שונה, והוא הבהיר כי נדרשת נעילה אקטיבית של הרכב. אשמי שעשה שימוש ברכב לא נחקר בעניין זה ועדותו לא נסתרה. טענות מאוחרות של פרנקל וצין הסותרות את דברי פרנקל לפני החוקר, לא שכנעו אותי, ולאחר שמיעת הראיות לא מצאתי לפקפק ברישום בהודעת החוקר. צין גם נכח באולם במעמדו כנציג הנתבעת בעת עדות פרנקל, והתרשמתי שעדותו נועדה לחפות על מחדלי פרנקל. בנסיבות אלה, לא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי גניבת הרכב ארעה בנסיבות שלא ניתן היה לחזותן מראש, והן היו בלתי נמנעות, ולא כוח עליון או בלתי ניתן לצפיה היה אחראי לגניבה. משכך, אני מקבלת את טענות התובע כי הנתבעת לא פעלה כנדרש ממנה על פי דין בהתאם להוראות חוק חוזה קבלנות, וכי היא אחראית לארוע הגניבה הן מכוח הוראות חוק זה וחוק השומרים. חוק חוזה הקבלנות קובע את חובת המזמין לקבל בחזרה את הנכס תוך זמן סביר לאחר שנמסר לו על גמר העבודה, והנתבעת מבקשת לטעון כי אי משיכת הרכב למעלה מיממה לאחר שנמסרה לאשמי הודעה כי הרכב מוכן, מהווה חריגה מהזמן הסביר ועולה כדי הפקרה. לא נוכחתי בנסיבות העניין כי אכן הרכב נותר במוסך מעבר לזמן סביר מקובל, והסבריו של אשמי בנדון הניחו את הדעת. לא נשמעה גם מפי צין ופרנקל טענה כי משיכת הרכב התמהמהה יותר מן הסביר המקובל והנהוג. גם בשאלת הרשלנות אינני סבורה כטענת הנתבעת שהונחה תשתית ראייתית מספקת מצידה לטענה שננקטו אמצעי הזהירות הנאותים. דומה שאין מחלוקת בין הצדדים לעניין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית ביחסים שביניהם. אשר לשאלת הפרת חובת הזהירות והקשר בין ההפרה לנזק של גניבת הרכב, הובאו ראיות ברמה של מעבר למאזן ההסתברויות, המלמדות על אי נקיטת אמצעים סבירים מצופים. לפיכך, בין אם הנטל מוטל על כתפי התובע, ובין אם עובר הנטל לכתפי הנתבעת מכוח הוראת סעיף 41 לפקנ"ז, עומד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות מצד הנתבעת. הנזק משנגנב הרכב ולא נמצא, אין הצדדים חולקים על עצם קיומו של נזק, אך בכך לא סגי לצורך הוכחת התביעה. כידוע, אין התובע יוצא ידי חובתו בהוכחת דבר התרחשותו של נזק, אלא הוא נדרש להוכיח את שיעור הנזק, ולכמתו, וכן להוכיח כי הוא אכן מי שניזוק בפועל וסבל נזקים. למותר לציין כי עיקר הסיכומים הוקדשו לשאלת הוכחת גובה הנזק, ולא בכדי. טרם בחינת הראיות שהובאו, ואלה שלא הובאו, יש לעמוד בקצרה על ההלכות המקובלות לעניין הוכחת הנזק. בע"א 355/80 אניסימוב נגד מלון טירת בת שבע בע"מ הבהיר השופט ברק כתוארו דאז את הנדרש מתובע לצורך הוכחת תביעתו לעניין שיעור הנזק. מפאת חשיבותם של הדברים (שאושרו בדעת רוב ומהווים מאז הלכה מקובלת) יובאו הדברים במלואם כלשונם: "הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט. ...תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין. ...על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ראו גם: ע"א 7905/98 Aerocon c.c. נגד הוק תעופה בע"מ, , ע"א 153/04 רובינוביץ נגד רוזנבוים, , ע"א (ת"א ) 2797/06 קליל תעשיות בע"מ נגד מתד תעשיות בע"מ) . בע"א 294/92 דרוק נגד אליאסיאן, , הובהר כי העקרונות חלים הן על דיני החוזים והן על דיני הנזיקין, ובלשון ביהמ"ש: "אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או בפיצוי על בסיס נזיקי. גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים שבהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו... השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה". הנה כי כן, ההלכה לעניין הוכחת גובה הנזק, מורה כי התובע הוא הנושא בעול ההוכחה, וכי הוא נדרש להביא לבית המשפט לעניין שומת נזקיו נתונים וראיות בדבר גובה הנזק. אופי הנתונים והראיות משתנה בהתאמה לנסיבות העניין, לרבות יכולתו האוביקטיבית של התובע להציג בשקידה סבירה נתונים וראיות מדויקים. ככל שקיימת יכולת לספק נתונים בדרגת ודאות גבוהה, ואלה לא מובאים לפני בית משפט - לא עומד התובע בנטל המוטל עליו. ככל שקיימת מניעות אוביקטיבית להבאת נתונים מדויקים, יכול התובע להסתפק בהבאת אותם נתונים, שבאופן סביר ניתן להביאם בנסיבות העניין בשקידה סבירה. גם במצב זה אם לא מובאים נתונים סבירים - לא עומד התובע בנטל המוטל עליו. ארבעה ראשי נזק נתבעו על ידי התובע: שווי הרכב, דמי שכירות רכב חלופי, הפסד פרמיות בפוליסת הביטוח של הרכב ועוגמת נפש. אבחן את הנזקים הנטענים אחד לאחד. הוכחת שווי הרכב בכתב התביעה ובסיכומיו טוען התובע כי ערך הרכב עומד על 142,000 ₪. התובע נדרש להוכיח את גובה נזקו בגין גניבת הרכב, היינו את ערך הרכב נכון למועד גניבתו. הוכחת שווי רכב פלוני במועד נתון היא עניין שבמומחיות, ונדרשת לשם כך בד"כ חוות דעת שמאי מומחה או מומחה אחר או ראיות מוצקות אחרות. ודוק, הראיות שיש לספק לבית המשפט בדבר שווי הרכב הן ביחס לרכב נושא התביעה, על נתוניו, מאפייניו ועברו. במהלך ההוכחות ביקש התובע להסתמך על דף מתוך מחירון לוי יצחק (להלן: "דף המחירון"). הנתבעת וצד ג' התנגדו להגשתו. בהחלטה שניתנה לא התרתי את הגשת דף המחירון, ואני מפנה לטעמי ההחלטה. למרות החלטתי, חוזר התובע ומבסס את הוכחת שווי הרכב על דף המחירון. לפיכך, אני מוצאת לנכון להוסיף מספר מילים. דף המחירון, הוא למעשה סיכום תמציתי של חווה"ד שבמומחיות שמאית של השמאי לוי יצחק בדבר ערך השוק של סוגי רכב שונים. אין בעובדה שדף המחירון מפורסם בציבור כדי להכשיר את הגשתו לתוכנו לבית המשפט בניגוד לכללים, ובעל דין המבקש לעשות בו שימוש לתוכנו, צריך להגישו בדרך שנקבעה בדין להגשת חווה"ד מומחה, היינו על ידי מי שערך אותו. כל גורם אחר המבקש להגיש את הדף האמור, אינו יכול אלא להעיד על כך שגזר דף זה מתוך מסמך שלם, אך אין לו כל יכולת להבהיר את הנתונים המפורטים בדף המחירון ולהחקר עליהם. זאת ועוד, ככלל אין בית המשפט מתיר הגשתו של חלק בלבד ממסמך שלם, ובמקרה זה התבקשה הגשתו של דף אחד בודד מתוך מסמך שלם, ומדובר במסמך חלקי וקטוע, שלא ניתן כלל לחלץ ממנו מסקנות ברורות בהעדר הבהרות לגבי משמעות הנתונים המפורטים בו, תחולתם מגבלותיהם וסייגיהם (ראו: ע"א (נצ') 1240/00 סליק נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, , בר"ע (י-ם) 3327/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד קירף, , ת.א. (ת"א) 186572/02 גל נגד נעים, ). אין בעובדה שמחירון לוי יצחק משמש במקרים שונים בהסכמה כראיה לערך רכב ביחסים שבין מבטחות לבעלי רכב, או בפורומים אחרים, כדי להכשירו ללא הסכמה בהליך אזרחי שדיני הראיות וסדרי הדין חלים עליו. משכך, אין בתשובותיהם של סוכן הביטוח של הנתבעת שמואל מגן ושל חיים כהן בדבר נוהגי השימוש במחירון כדי להשפיע על מסקנתי דלעיל. ודוק, התנגדותן של הנתבעת וצד ג' להגשת המחירון לא נפלה על התובע כרעם ביום בהיר, להפך. בכתב ההגנה הבהירה הנתבעת את התנגדותה לראיה ואת עמידתה על כך ששווי הרכב יוכח בחווה"ד כדין. התובע במחדלו בחר להמנע מלפעול כפי שנדרש על פי דין, ואין הוא יכול להלין בעניין זה אלא על עצמו. יתרה מכך, בניגוד לטענותיו של התובע בסיכומים, אין קושי אוביקטיבי שמנע בנסיבות העניין הגשת חווה"ד מומחה כדין בדבר ערך הרכב, ואין בעובדה שהרכב נגנב כדי למנוע הגשת חווה"ד כזו. ביחס לרכב קיימים נתונים ממקורות שונים, לרבות תמונות, וניתן היה לערוך חווה"ד מומחה ולשום במידת סבירות מספקת את ערך הרכב במועד הגניבה, גם ללא הרכב, בהסתייגויות המחוייבות. זאת לא נעשה, ואף אין ראיה לכך שבוצע ניסיון לקבל חווה"ד שמאית שלא צלח. בית משפט התרשם ממהלך ההוכחות כי התובע העדיף לבצע קיצור דרך, והניסיון כיום לתרץ התנהלות זו, או להטיל את האחריות להעדר המידע על אי שיתוף פעולה מצד עדי הנתבעת וצד ג' בעדותם בביהמ"ש, אינו במקומו. התובע הפנה את בית המשפט למספר פסקי דין בהם התקבלו נתונים מתוך מחירון לוי יצחק. מדובר בפסיקה שהיא לכל היותר מנחה, ומולה עומדת פסיקה מנחה אחרת שמסקנותיה שונות, פסיקה שעקרונותיה נראים לי כמתיישבים עם הוראות הדין ותכליתו בצורה נכונה יותר. עם זאת, לאור קיומה של פסיקה אחרת ולמקרה שטעיתי במסקנתי והיה מקום לקבל את דף המחירון, אתייחס לגוף הראיה. דף המחירון (נספח ג' לתצהיר רוה"ח חזום) מספק לבית המשפט ראיה בדבר ערך שוק כללי של דגם מכונית בדומה לדגם של התובע, וגם זאת בהסתייגות גדולה. בכותרת דף המחירון מצויין כי ערך השוק הוא ביחס למכונית פרטית ולטווח קילומטרים מסויים. מן הראיות שהובאו לפניי, הרכב אמנם רשום על שם התובע (נספח א' לתצהיר אשמי), אך הלכה למעשה מדובר ברכב של חברת ארועים והפקות בקיבוץ (גן נחשונים)(2001) בע"מ (להלן: "החברה"), ואשמי שעשה בו שימוש בשנה וחצי שקדמה לגניבה בהתאם לעדותו, אינו אלא עובד בחברה שקיבל רכב חברה לשימושו. לכך בודאי יש השפעה מבחינת שווי הרכב, ובמסגרת דף המחירון אין כלל התייחסות לכך. לא הובאו כאמור כל נתונים ממקור אחר נוסף, שיכולים לשפוך אור על נתון זה. זאת ועוד, ככל שניתן לחלץ נתוני קילומטרז' מכרטיסי העבודה שהציגה הנתבעת בדבר טיפולים שהרכב עבר במוסך, עולה שהספידומטר של הרכב הראה 200,700 ק"מ (כרטיס עבודה מס' 14417 מיום 10.9.06 נספח לתצהיר צין). עיון בדף המחירון מעלה כי הערכת השווי המפורטת בו עוסקת בטווחי קילומטרז' של עד 140,000 ק"מ. ברור שערך של רכב בקילומטרז' גבוה ב - 42% מהטווח המקסימלי הנקוב בדף המחירון הוא שונה, אך לא הובאו כל נתונים מתוך מחירון לוי יצחק או ממקור אחר בדבר השפעת נתון זה. לא זו אף זו, מטעם התובע לא הובאו כלל נתונים חיוניים ביחס לרכב נושא התביעה. התובע נמנע מלהבהיר שבפועל מדובר ברכב חברה בשימוש אנשים שונים, התובע נמנע מהבאת נתונים לגבי מחיר רכישת הרכב, תאונות שהיו לרכב, וטיפולים שנדרש לבצע ביחס אליו. כזכור, הרכב נגנב בעת שטופל במוסך בגין נזק לגיר, וערך הטיפול עמד על כ - 8,000 ₪. אין כל נתונים בדבר ההשלכות של הטיפול, ככל שהיו השלכות כאלה, על ערך הרכב. בחקירה הנגדית של אשמי אישר העד כי לרכב הייתה תאונה במהלך תקופת שימושו ברכב. אשמי אמנם טען כי אין מדובר בתאונה רצינית, אך מן הראיות שסיפקה הנתבעת עולה כי מדובר היה בתאונה שעלות התיקון שלה עמדה על 27,415 ₪ והיא הביאה לירידה בערך הרכב (חשבונית 11505 וחווה"ד מיום 24.8.05 נספח לתצהיר צין). אשמי גם לא ידע למסור כל פרטים לגבי מצב הרכב עובר למועד שימושו בו, ולא ידע אם הרכב עבר תאונות נוספות אם לאו. סיכומו של דבר, דף המחירון שהוצג, בהעדר כל נתונים קונקרטיים, כפי שפורט לעיל, אין בו כדי ללמד על ערך הרכב. לפיכך, לראיה אין ערך, בין משום שאיננה קבילה כלל באופן שבו התבקש להציגה, ובין משום שהיא חסרת משקל. בנסיבות אלה נותר לבחון אם התובע הציג ראיות אחרות לערך הרכב. עיון בתצהיר רואה החשבון של החברה, חזום, מעלה כי מבטחת הרכב שילמה לתובע סך של 68,870 ₪. לאור אופי התשלום, ולמרות העדרם של כל נתונים שהם על פרטי ההתחשבנות בין המבטחת לתובע, קיזוז השתתפות עצמית או קיזוזים אחרים או החזרים לתובע במסגרת ההתחשבנות, ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה כי ערך הרכב אינו נופל מ - 68,870 ₪. יצויין כי עדי התובע אשמי וחזום לא יכלו לספק כל מידע בנוגע למרכיבי הסכום שצויין, ולאשר או לשלול נתונים שהוצגו להם. בסיכומים מבקשת ב"כ התובע כי בית המשפט יאמוד ויעריך את שווי הרכב מחילוץ נתונים מתוך חווה"ד שמאית שהוגשה על ידי הנתבעת. עתירה זו אינה מקובלת עליי בנסיבות העניין. לא זו בלבד שחווה"ד נמשכה מתוך התיק בהחלטה שניתנה במהלך דיון ההוכחות, אלא שגם לגופו של עניין אין חווה"ד יכולה לסייע לתובע. חווה"ד השמאית נעשתה על ידי שמאי מומחה, שלא העיד לפני ביהמ"ש. שמאות רכב ושומת הנזקים, כמו גם השפעת נתונים שונים על ערך רכב הן שאלות שבמומחיות שאינה מצויה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. משכך, בהעדר שמאי מומחה שיבהיר את חווה"ד ויסיק על סמכה מסקנות, אין זה ראוי שבית המשפט יעשה זאת, מה גם שאין לבית המשפט את הכלים והמומחיות המקצועית לערוך את החישובים המתבקשים. עוד מלינה ב"כ התובע בסיכומיה על חוסר שיתוף הפעולה מצד עדי הנתבעת. ציפיתה של ב"כ התובע כי עדי ההגנה יתקנו את מחדלי הוכחת התביעה אינה במקומה, מה גם שלאחר שמיעת עדויות פרנקל וצין לא התרשמתי כי יש להם הבנה שמאית המאפשרת להם לאמוד את ערך הרכב, ותשובותיהם בנדון היו מניחות את הדעת. סוף דבר, קנה המידה היחיד הסביר שיש בידי בית משפט הוא גובה התשלום ששלמה המבטחת כפיצוי בגין גניבת הרכב, 68,870 ₪ (וכן ידיעה על שני טיפולים משמעותיים שהרכב עבר). סכום זה שולם במלואו על ידי המבטחת לתובע, והתובע בכתב התביעה ובסיכומיו הסכים שיש לקזז את תשלום המבטחת משווי הרכב. משכך, לא נותר סכום לפיצוי. התובע אמנם טוען לחוסר היתכנות בסיטואציה האמורה, אלא שהפגם הוא לא בשיטת המשפט אלא במחדלו של התובע מהבאת הראיות הסבירות המצופות. למען שלמות התמונה יודגש, כי אף אם היה מוכח ערך הרכב כנדרש, הרי שלשם מתן פיצוי לתובע, היה נדרש התובע להוכיח לבית המשפט, כי הוא הגורם שניזוק מן הארוע וכי הפיצוי מגיע לידיו. בהתאם לראיות שהובאו לא אלה פני הדברים. כזכור, הרכב אמנם רשום על שם התובע במשרד הרישוי, אלא שרישום זה הוא כידוע דקלרטיבי (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ), , ובהתאם לראיות בכך מתמצה זיקתו לרכב. בפועל, כפי שהבהיר רוה"ח חזום, מדובר ברכוש של החברה הרשום ומצויין בספריה, נגרע בעת הגניבה ממצבתה, וכספי הפיצוי ששולמו מהמבטחת כפיצוי על גניבת הרכב נרשמו אף הם בספרי החברה ונלקחו בחשבון בגריעת הרכב ממצבת הרכוש הקבוע לצורך חישוב רווח הון. מעדות רוה"ח, שהיא העדות היחידה בנושא, עולה כי לא התובע הוא מי שניזוק מארוע הגניבה אלא החברה. החברה איננה התובעת בהליך שלפניי, והתובע עתר לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו באופן אישי, ולא בכובעו כנציג החברה. התובע לא מסר תצהיר ולא העיד, לא סתר מסקנה זו, ולא הוכיח את זכותו לקבלת פיצוי בגין נזק שהיה לו. פיצוי בגין תשלום פרמיות התובע דורש פיצוי בגין הפסדי פרמיה בסך 4,838 ₪. לתצהירו של רוה"ח של החברה, חזום, צורף מסמך מאת המבטחת המתייחס לתשלומי פרמיות בשנת 2006. בפתח חקירתו של חזום לאור התנגדות הנתבעת וצד ג' להגשת המסמכים שנלוו לתצהירו, הצהירה ב"כ התובע כי העד לא הובא כעד מומחה, והוא מעיד רק על כך שהמסמכים הללו הוגשו לו מאת החברה לגבי הוצאותיה. רוה"ח אינו יכול לאמר דבר על תוכן המסמך, ולפיכך לא יכול לבסס את הטענה בדבר הפסדי פרמיות. אני מפנה בעניין זה להחלטה שניתנה בדיון. התובע בחר שלא להעיד בעצמו הגם שלפי הנטען הוא זה שנדרש לשלם פרמיות נוספות, לאחר גניבת הרכב. לא הובאו כעדים נציג מהמבטחת או סוכן הביטוח כדי להבהיר את נושא חיובי הפרמיה לאחר הגניבה, אם בכלל, ולהדרש לשאלה אם בוצעו התקזזות או שיפוי בגין אותם חיובים במערכת היחסים בין התובע למבטחת במסגרת הפיצוי בגין גניבת הרכב או בכלל, כפי שמתבקש בהתאם לשכל הישר. בסיכומי התובע אין כל התייחסות לעניין ראש נזק זה, והוא מצויין בסיכום סכומי הפיצוי הנדרשים ותו לא. התובע אינו מבהיר כיצד הוכיח לשיטתו את זכותו לפיצוי הנדון, לא לעצם העובדה שאכן שולמו סכומי הפרמיה הנטענים ולא קוזזו בהמשך במסגרת ההתחשבנות עם המבטחת, ולא לגבי טענתו בכתב התביעה כי הוא באופן אישי נשא בתשלום הפרמיה, להבדיל מהחברה, כעולה מעדות רוה"ח חזום. בהעדר ראיות כדין המלמדות על חיובו בפועל של התובע בסכומים כלשהם בגין פרמיות לאחר הגניבה, אין מקום לפיצוי הנדרש. השכרת רכב חלופי התובע דורש פיצוי בסך 7,559 ₪ בגין השכרת רכב חלופי. בתצהירו טען אשמי כי בעקבות הגניבה נגרמו לחברה נזקים, בין היתר, עלות השכרת רכב חלופי מאלדן. אשמי שהיה כזכור המשתמש ברכב, לא טען בתצהירו כי הוא נאלץ לעשות שימוש ברכב חלופי בעקבות גניבת הרכב, אלא התייחס באופן כללי לנזק לחברה. לתצהיר צורפו שתי חשבוניות מהן עולה כי בין התאריכים 23.10.06 ועד 24.12.06 שכר אשמי רכב מסוג מזדה 3 אקטיב שנת ייצור 2008. סכום החשבוניות 7,559 ₪ כולל מע"מ. בתצהיר רוה"ח חזום צויין כי נגרמו לחברה נזקים בסכום האמור בשל שכירת רכב. יצויין כי עדות רוה"ח חזום יכולה ללמד רק כי החשבוניות נדרשו בספרי החברה, אך אין לו כל ידיעה על פרטי השכרת הרכב ותכלית ההשכרה, כמו גם שאלת הקשר שבין ההשכרה לבין הגניבה. בעדותו לא יכול היה אשמי למסור כל פרטים שהם לגבי שכירת הרכב, ולא זכר כלל את מסמכי אלדן למרות שנרשמו על שמו וצורפו לתצהירו. אשמי סבר שמדובר במסמכי גרירת הרכב, וגם לאחר שהתבקש לעיין בהם פעם נוספת לא יכול היה להתייחס אל המסמכים, ובלשונו: "אני נתתי את התצהיר לפני שנה בערך ואני לא זוכר את הדברים האלה". תשובה זו מעוררת תמיהה, שכן אם אכן נאלץ אשמי לעשות שימוש ברכב חלופי שכור עקב הגניבה, ומדובר בארוע חד פעמי ויוצא דופן, יש לצפות כי היה זוכר את עצם הארוע, במיוחד כשהוצגו לו מסמכי השכירות. התמיהות וסימני השאלה אינם מתמצים בתשובתו של אשמי. עיון במסמכים מעלה כי נרשם בהם כנהג נוסף פלוני בשם "פרסקו ברנרד", שאין כל ידיעה מי הוא. בנסיבות אלה, לא ברור כלל שהרכב המוצג אכן שימש כרכב חלופי לאשמי בעקבות הגניבה. הספקות מתחזקים לאור העובדה שקיים פער זמנים לא מבוטל בין מועד הגניבה ב - 11.9.06 ובין מועד שכירת הרכב ב - 23.10.06. לא ניתן גם כל הסבר שהוא למשך השכירות, ולצורך בשכירת רכב לאותה תקופה דוקא. סיכומו של דבר, ללא עדות או ראיה שיבהירו את תכלית השכרת הרכב, עיתוי ההשכרה, זהות הגורם המשתמש והצורך בהשכרה עקב הגניבה, לא הוכח במידה הנדרשת הקשר שבין שכירת הרכב לבין ארוע הגניבה. לכך יש להוסיף את העובדה שאין כל זיקה שהיא בין התובע לבין הנזק הנטען. עלות שכירת הרכב נרשמה בספרי החברה, והגורם ששכר את הרכב הוא אשמי. התובע, אם כן, לא הוכיח את זכותו האישית לפיצוי, גם אם היה מוכח כי הנזק נובע מארוע הגניבה. גם ביחס לראש נזק זה אין בסיכומי התובע כל התייחסות, זולת נקיבת סכום הפיצוי בפרק המסכם. עוגמת נפש התובע טוען לעוגמת נפש. התובע לא מסר תצהיר, לא עלה לדוכן העדים, ולא ביסס ראשיתה של ראיה בגין עוגמת נפש שחווה הטעונה פיצוי. למותר לציין כי אין די בכך שהיה ארוע גניבה, כדי להצדיק פיצוי בגין עוגמת נפש, ונדרשת ראיה כלשהי שתאפשר לבית המשפט להתרשם אם אכן נוצרו נסיבות המצדיקות פיצוי. ראיה כזו לא הוצגה, ודומה שעל אף העתירה לפיצוי בגין עוגמת נפש מופיעה בפרק המסכם של סיכומי התובע, הלכה למעשה זנח את תביעתו בעניין זה. סוף דבר התובע כשל באופן מוחלט בהוכחת נזקיו ושיעורם, בשל כך שנמנע מהבאת ראיות שהיו בהישג ידו בנושאים אלה. בנוסף, לא הוכיח התובע את שנטען על ידו בכתב התביעה כי הוא זה אשר ניזוק ונשא בהפסדים שנתבעו, ומן הראיות עולה כי התובע עצמו לא ניזוק כלל. לאור המסקנה אליה הגעתי אין צורך להדרש לסוגייה המשפטית ראייתית המרכזית בתיק, שאלת מערכת היחסים בין הנתבעת לצד ג' ותחולתה של פוליסת הביטוח על ארוע הגניבה. לאור כל המפורט, דין התביעה להדחות. הנתבעת וצד ג' מדגישות את העובדה שמחדלי התביעה הזדקרו לעין כל במהלך ההליך, הן ביחס לכשלי ההוכחה של שיעור הנזקים, והן ביחס למעמד התובע ופגיעתו האישית הנטענת, ולמרות זאת, עמד התובע על מיצוי הליך ההוכחות ומתן פסק דין. אכן, כפי שמשתקף גם בפרוטוקול הדיון ניתנה לתובע האפשרות לשקול עמידתו על התביעה, והובהרו לו הקשיים הראייתיים והמהותיים באופן שבו הגיש את התביעה וניסה להוכיחה. זכותו של התובע, כמובן, שלא לקבל את ההערות ולמצות את ההליך, אך משעשה כן וחייב את כל הצדדים להמשיך ולהדרש לתביעה, לרבות בהבטיה המורכבים יותר, היבטי היחסים שבין הנתבעת לצד ג' ושאלת תחולת הפוליסה על הארוע, עליו לשאת במלואן במישרין ובעקיפין בעלויות התנהלותו זו. לפיכך אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט כולל בסך 14,000 ₪, הוצאות משפט בהתאם לאסמכתאות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ואגרות. בהתחשב בעובדה שבמסגרת פסה"ד לא נדרש בית המשפט לטענות במישור שבין הנתבעת לצד ג', אני מחייבת את הנתבעת לשלם לצד ג' שכה"ט כולל בסך 7,000 ₪, הוצאות משפט בהתאם לאסמכתאות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ואגרות. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין בחלוף 30 יום ממועד פסה"ד ועד לתשלומם המלא בפועל. מוסךרכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב