קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת רכב שנמסר לחברה להתקנת אביזרים: הרקע להגשת התביעה התובעת חברה העוסקת, בין השאר, בהחכרת רכבים.  ביום 30.04.07, ובמסגרת עיסוקה כאמור, התובעת רכשה מחברת יו.אם.אי שני רכבים מסוג שברלוט סוואנה, מס' רישוי 88-590-62 ו- 88-592-62, ושילמה תמורתם סך של 426,313 ₪ (ראו: נספח ג' למוצג ת/3 - תצהיר עדותו הראשית של מר גנץ, מנכ"ל התובעת). סכומים אלה התקבלו במלואם בידי המוכרת (ראו: רובריקת "תשלומים שנתקבלו" בנספח ג' הנ"ל). בכל אחד מהרכבים הנ"ל הותקנה מערכת איתוראן, שהתובעת טוענת כי שילמה תמורתן סך של 39,737 ₪ כולל מע"מ. התובעת לא צירפה ראיה כלשהי להוכחת תשלום הסכום הנטען בגין רכיב זה. על כן, אקדים ואציין שאין בידי להיעתר לסעד המבוקש על ידי התובעת בגין רכיב זה.       באשר לשווי הרכבים, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") טענה בסיכומיה כי התובעת לא צירפה חוות דעת שמאית להוכחת השווי הנטען על ידה. בנוסף, הנתבעת טענה כי התובעת לא צירפה את רישיונות הרכבים להוכחת בעלותה בהם. לטענות אלו אתייחס בהמשך.   לאחר התקנת מערכת האיתוראן, הרכבים הועברו באמצעות מובילית אל התובעת, וביום 14.05.07 התובעת העבירה את הרכבים לנתבעת [ראו: עמ' 9 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-4] להתקנת אביזרים (ראו: נספח א' למוצג ת/3).   ביום 21.05.07, ובהיותם בחזקת הנתבעת, הרכבים נגנבו. למותר לציין, כי הנתבעת לא העלתה כל טענה באשר לסיום העבודות ברכבים בטרם אירוע הגניבה ו/או באשר להפניית דרישה מהנתבעת לתובעת לקבל לידיה את הרכבים באותו יום, אך למעלה מן הצורך ולמען הזהירות בלבד אציין, כי הרכבים היו בחזקת הנתבעת במשך 8 ימים עד הגניבה משנדרשו עבודות מורכבות (ראו: עדותו של עד הגנה מס' 2, מר אייל אסנפלד, בעמ' 41 לפרוטוקול, שורות 7-8). מכאן, סביר להניח כי עד למועד הגניבה עבודות התקנת האבזור לא הסתיימו, ולכל היותר ניתן לומר, כי העבודות הסתיימו בסמוך למועד סגירת העסק באותו יום. מכל מקום, לא חלף זמן שאינו סביר שבמסגרתו התובעת לא ניגשה לקבל את הרכבים לידיה בחזרה. יודגש שוב, כי הדברים נאמרו למעלה מן הצורך, שכן הנתבעת לא העלתה כל טענה בהקשר זה.         מכאן, התביעה שבפניי, לפיה, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת לפצותה בגין נזקיה שנגרמו לה עקב גניבת הרכבים. התובעת טענה כי הנתבעת חבה כלפיה, מכוח הוראות חוק השומרים וחוק חוזה הקבלנות. נזקי התובעת הנטענים, וכמפורט לעיל, עמדו על סך של 426,313 ₪ (ללא עלויות התקנת מערכות האיתוראן ברכבים). סכום זה כולל את המע"מ עבור רכישת הרכבים. אך, מאחר והתובעת מקזזת את המע"מ (ראו: עדותו של עד תביעה מס' 3, מר רן גנץ, בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 4-6), אזי יש להפחית את המע"מ מהסכום הנתבע. על כן, סכום התביעה המלא, ללא המע"מ וללא עלויות התקנת מערכות האיתוראן, עומד על סך של 366,110 ₪.   התביעה הוגשה אף כנגד הנתבעת 2 (להלן: "הפניקס"), שביטחה, לטענת התובעת, את הנתבעת מפני חבותה כלפי התובעת. התובעת טענה, כי הפניקס חייבת לפצותה ביחד ולחוד עם הנתבעת, בגין נזקיה הנ"ל. הפניקס טענה, כי הפוליסה שנרכשה על ידי הנתבעת ושהייתה בתוקף נכון למועד הגניבה, אינה מכסה את הנתבעת מפני חבותה הנטענת והמוכחשת כלפי התובעת. לחילופין, ולמען הזהירות בלבד, הפניקס טענה כי סכום הביטוח שנרכש על ידי הנתבעת מוגבל לסך של 100,000 ₪. לנוכח כפירת הפניקס בכיסוי הביטוחי, הנתבעת שלחה הודעת צד ג' כנגד הפניקס, וכנגד רוזנפלד צבי וליאור סוכנות לביטוח (1995) בע"מ (להלן: "רוזנפלד"). הנתבעת טענה, כי היה ותתקבל טענת הנתבעת בדבר אי קיומו של כיסוי ביטוחי ו/או בדבר הגבלת תקרת סכום הביטוח, אזי רוזנפלד התרשלה ו/או הציגה מצג שווא בפני הנתבעת, לפיו, האמינה כי הינה מבוטחת מפני גניבת רכבי לקוחות.     תחולת הוראות חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד-1974 על פי סעיף 1 לחוק חוזה הקבלנות, "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". בנידון דידן, אין חולק כי הרכבים נמסרו על ידי התובעת לנתבעת לצורך התקנת אביזרים ברכבים בעלות של 3,400 ₪ עבור כל רכב (ראו: נספח א' למוצג ת/3). לטעמי, מדובר במתן שירות בשכר. בנוסף, אין חולק, כי הנתבעת אינה "עובד" של התובעת/מזמינת העבודות. הנתבעת טענה, כי הוראות חוק חוזה הקבלנות אינן חלות במקרה הנדון, מאחר ולטענתה, הנתבעת אינה בבחינת "נותן שיורת", ויש להבחין בין הנתבעת שעיסוקה בייצור, הפקת והתקנת אביזרי רכב, לבין בעל מוסך שעיסוקו בתיקון רכבים. טענה זו אין בה כל ממש, שכן חוק חוזה הקבלנות מדבר על "מתן שיורת" ואינו מבחין בין סוגי השירות השונים. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבעת, להוכחת קיומה של אבחנה בין מהות השירות הניתן על ידי "בעל מוסך" לבין מהות השירות הניתן על ידי הנתבעת (התקנת אביזרי רכב). על פניו, בשני העיסוקים מדובר במתן שירות לכל דבר ועניין. על פי סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה הקבלנות, אם אבד הנכס או ניזוק בעודו בידי הקבלן אזי, "אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". היינו, הקבלן אחראי כלפי המזמין "לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן" (ראו: הרישא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים). המונח "נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש" שבסעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה הקבלנות, קרוב לזה של סעיף 18 לחוק החוזים ותרופות (בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ויש לפרשו בהתאם. מכאן, שהאחריות המוטלת על קבלן הינה כמעט מוחלטת אלא אם היו נסיבות של כוח עליון או סיכול. [ראו לעניין זה: מאמרו של פרופ' א. זמיר - "אחריות הקבלן כשומר - שיקולי מדיניות" עיוני משפט יז (1) 95]. בנידון דידן, לא ניתן לומר כי הגניבה נגרמה עקב כוח עליון או סיכול. האם הוראות חוק המכר, תשכ"ח-1968 חלות על המקרה הנדון? והאם תחולתן של הוראות אלו, מוציאה מכלל תחולה, את הוראותיהן של חוק חוזה הקבלנות? על פי סעיף 1 לחוק המכר, מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר. בין אם מדובר בנכס גרידא (סעיף 1 לחוק המכר), ובין אם מדובר בנכס שיש להפיקו או לייצרו (ראו: סעיף 2 לחוק המכר), הוראות חוק המכר רלבנטיות ככל שעסקינן בבחינת העסקה בין התובעת לנתבעת, כשבבסיסה עומד הנכס, שהינו: אותם אביזרים שהיה על הנתבעת להתקינם ברכבים. היינו, אף אם אצא מתוך הנחה כי הוראות חוק המכר חלות על העסקה שבין התובעת לנתבעת, הרי קביעה זו רלבנטית אך ורק לגבי אותם אביזרים (הנכס נשוא חוק המכר), ואילו, הוראות חוק זה אינן נותנות מענה לאובדן הרכבים שבהם הותקנו האביזרים, שכן אין חולק כי הרכבים אינם הנכס שהוקנה על ידי הנתבעת לתובעת. אמנם, סעיף 8 (ב) לחוק חוזה הקבלנות קובע, כי "על חוזה להספקת נכס שיש להפיקו או לייצרו והקבלן קיבל עליו לתת את עיקר החומרים הדרושים לכך, יחולו הוראות חוק המכר...", אך כאמור לעיל, הוראות אלו יחולו ככל שעסקינן באביזרים עצמם (הנכס נשוא ההקניה, הייצור, ההפקה). בנידון דידן, אין לנו עניין בבחינת העסקה מהיבט זה. על כן, ההגבלה שבסעיף 8 (ב) לחוק חוזה הקבלנות, אין לה כל תוקף לענייננו, ואין כל מניעה מהחלת הוראות חוזה הקבלנות במקרה הנדון. הוראות חוק חוזה המכר, אינן מספקות תשובה לשאלה, מה דינם של הרכבים שנמסרו לידי הנתבעת לצורך התקנת האביזרים. ודוק: האביזרים הם הממכר או הנכס הנדונים בחוק חוזה המכר, ואילו במקרה נשוא התביעה מושא האובדן הינו הרכבים, שאין כל חולק כי אינם בבחינת ממכר או נכס על פי הגדרתם בחוק חוזה המכר. תחולת הוראות חוק השומרים, תשכ"ח-1967, ומעמדה של הנתבעת כ "שומר שכר" על פי סעיף 1(א) לחוק השומרים, תשכ"ח-1967 (להלן: "חוק השומרים"), "שמירת נכס" היא "החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". עצם ההחזקה כדין בנכס מטילה על המחזיק חובת שמירה כלפי בעל הנכס. יחסי שמירה אלה נוצרים מעצם החזקת הנכס על ידי מי שאינו בעליו, ואלה אינם תלויים בעריכת הסכם מפורש (ראה: ע"א 130/80 ביטון נ' חלמיש חברה עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב יפו, פ"ד לו(2) 706).   בנידון דידן, אין חולק כי הנתבעת החזיקה ברכבים כדין, שלא מכוח בעלות. הנתבעת החזיקה ברכבים, הנתבעת החזיקה במפתחות הרכבים, הנתבעת החזיקה בסיסמאות הסודיות של האזעקות, הרכבים הוחזקו בתוך שטח הנתבעת שהיה מגודר עם שערים מברזל שננעלו, המפתחות הוחזקו בתוך בניין המשרדים הממוקם בתוך שטח הנתבעת, בניין המשרדים היה נעול אף הוא,  הנתבעת התקינה מערכות אזעקה, מצלמות, ואף הציבה שומר בשעות מסוימות. להשלמת התמונה יצוין, כי הנתבעת שלחה הודעת צד ג' כנגד חברת השמירה. הליך זה הופסק עקב פירוקה של חברת השמירה. נסיבות ומאפייני ההחזקה המתוארות לעיל, שונות בתכלית מהנסיבות שבפרשת תמנון שנדונה ברע"א 270/01 תמנון שירותים מיגון אבטחה וכוח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(2), עמ' 817. בענייננו, השליטה הבלעדית ברכבים הייתה בידי הנתבעת.              על פי סעיף 1(ג) לחוק השומרים, הנתבעת הינה "שומר שכר", שכן לנתבעת הייתה טובת הנאה אחרת בשמירת הנכס (הנתבעת הייתה מרוויחה או מקבלת כסף עבור התקנת האביזרים ברכבים).      האם שמירת הרכבים הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתם בידי הנתבעת? על פניו, שמירת הרכבים במקרה הנדון, הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתם. הרכבים נמסרו לנתבעת להתקנת אביזרים וזוהי המטרה העיקרית של החזקתם. מכאן, ניתן לומר, ומכוח הוראת סעיף 2(ב) סיפא לחוק השומרים, כי הנתבעת אחראית כלפי התובעת, אלא אם גניבת הרכבים נגרמה שלא ברשלנותה. ודוק: הנטל להוכחת הפטור מאחריות מוטל על הנתבעת. היינו, הנתבעת חייבת להוכיח שלא התרשלה (ראו: ש. רנר - חוק השומרים, תשכ"ז-1967, עמ' 160). האם הנתבעת הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה? האם הנתבעת הצליחה להוכיח שלא התרשלה? התשובה לכך הינה בשלילה. אין להכביר מילים, כי הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובעת. חובה זו מקורה בחוק השומרים שמטרתו הראשונית היא הטלת חובת זהירות על "השומר" כלפי "בעל הנכס" בנוגע למעשים או מחדלים שעשויים לגרור את אובדן הנכס או נזקו. מטרה זו עולה מעצם הגדרת שמירה, זהות השומר ו- "בעל הנכס", ומהטלת אחריות על הראשון כלפי האחרון (ראו: ש. רנר - חוק השומרים, תשכ"ז-1967, עמ' 140-141). אמנם, במקרה דנן, התובעת מסרה את הרכבים לנתבעת לצורך ביצוע עבודה, אך ברי כי שמירת הרכבים הינה מטרה נלווית למטרה העיקרית לשמה נמסרו הרכבים, ואצל התובעת הייתה ציפייה כי הנתבעת תמסור לה את הרכבים בתום העבודה. מערכת יחסים זו, מקימה חובת זהירות על הנתבעת כלפי התובעת.   אין חולק כי לתובעת נגרם נזק, היינו: אובדן הרכבים. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הנתבעת התרשלה כלפי התובעת, ומכל מקום, הגעתי לכלל מסקנה, שהנתבעת לא הצליחה להוכיח שלא התרשלה, ולהלן אנמק את מסקנתי.   אכן, הנתבעת התקינה מערכת אזעקה, מערכת צילום, הציבה שומר, גידרה את השטח, נעלה את שעריו, וכן נעלה את בניין המשרדים הבנוי מבטון וחלונותיו מסורגים. יחד עם  זאת, הנתבעת התרשלה בכך, שהשאירה את מפתחות הרכבים, עם הקוד הסודי על גבי המפתחות, תלויים על מתלה בבניין המשרדים. שומר סביר ונבון שמחזיק ברכבי לקוחות בבית עסקו לא היה משאיר את מפתחות הרכבים במקום שאינו מוסתר. על פניו, ניתן לומר כי המתלה מוסתר בתוך בניין המשרדים, ולא היא. ברגע שבניין המשרדים נפרץ, המפתחות היו חשופים לעיני הפורצים. חרף כל האמצעים שהנתבעת נקטה בהם למניעת סיכוני הפריצה הצפויים בנסיבותיה של הנתבעת [לעניין זה, ובנוסף למפורט לעיל, ראו חוות דעתו של השמאי והסוקר מטעם הנתבעת, מר אטקין, שאישר כי, סיכון הרכוש כולל גניבת רכבים הוא הסיכון הבולט ביותר בבית העסק של הנתבעת (ראו: מוצג נ/8, ועמ' 51 לפרוטוקול, שורות 18-19)], הנתבעת נמנעה מלנקוט באמצעי נוסף שהיה עליה לנקוט בו בנסיבות, הלא הוא: החזקת המפתחות בכספת, או אי השארתם בבית העסק. אמצעי זה אינו בלתי סביר, ועצם נקיטתם של אמצעים אחרים, אין בו כדי להתגבר על מחדלה בעניין זה. הרכבים נגנבו לאחר גניבת המפתחות ועשיית השימוש בקוד הסודי שהיה מודבק על ההגה ועל המפתחות. אם המפתחות היו מוחזקים במגירה נעולה במהלך יום העבודה הרגיל, כשעובדי הנתבעת נוכחים במקום, אזי ייתכן והנתבעת הייתה יוצאת ידי חובתה. אך, החזקת המפתחות במגירה נעולה (טענה שלא הוכחה על ידי הנתבעת מכל וכל) לאחר שעות העבודה, וכשאין כל השגחה אנושית בתוך המשרדים, אינה מספקת, והיה על הנתבעת לדאוג להוצאת המפתחות מהעסק ו/או לשמירתם בתוך כספת. טענת הנתבעת כי המפתחות הוחבאו במגירה נעולה ומפתחות המגירה היו עם המזכירה, הגב' גילה, לא הוכחה כדבעי, ואף נהפוך הוא, שכן עדותו של מר חיים שמעון (הבעלים של הנתבעת) אינה מתיישבת עם גרסתו שמסרה לחוקר שמטעם מבטחת התובעת, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "החוקר"). מר חיים שמעון והגב' גילה מסרו לחוקר כי מפתחות הרכבים נגנבו ממתלה המפתחות שליד דלת הכניסה למשרדים [ ראו: מוצג נ/4 (דו"ח החקירה שנערך על ידי מנורה חברה לביטוח שביטחה את הרכבים בביטוח מקיף עבור התובעת) . לא זו אף זו: הנתבעת נמנעה, ללא צידוק וללא הסבר סביר, מלזמן את הגב' גילה למתן עדותה בבית המשפט. הימנעות זו פועלת לרעתה. למותר לציין, כי דו"ח החוקר (מוצג נ/4) הוגש כמוצג מטעם הפניקס, כאשר הנתבעת ורוזנפלד, לא התנגדו להגשתו, לא העלו כל טענה או הסתייגות כנגד הגשתו, ולא עימתו מי מהעדים עם תוכנו של הדו"ח. הממצאים העולים מדו"ח החקירה, בצד הימנעות הנתבעת מזימונה של הגב' גילה למתן עדותה לצורך תמיכתה בטענתו של מר חיים שמעון באשר להחזקת המפתחות בתוך מגירה נעולה שמפתחותיה היו עם המזכירה גילה, מחייבים את הקביעה, כי טענה זו לא הוכחה כדבעי. זאת ועוד, האמצעי הסביר הנדרש בנסיבות, הינו החזקת מפתחות הרכבים בכספת או הוצאתם מהעסק, ולא החזקתם במגירה נעולה, שהנתבעת אף בחרה שלא להביא כל ראייה לגבי טיבה של אותה מגירה, ולגבי עמידותה בפני פריצות. בעל עסק סביר ונבון, שמשאיר בעסקו רכבים חדשים שערכם אינו מבוטל בכלל, היה דואג לשמירת המפתחות בכספת או לאי השארתם בבית העסק. על אחת כמה, כשמדובר במפתחות שעליהם הודבקו מדבקות עם הקודים הסודיים.        לא מצאתי כל ממש בטענות הנתבעת באשר להעדר אחריותה מכוח הוראת סעיף 4 לחוק השומרים. אכן, סעיף זה קובע סייג לאחריות השומר, ולפיו: " שומר אינו אחראי לאבדן הנכס או לנזקו שנגרמו עקב שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה או עקב בלאי טבעי או מום שהיה בו בתחילת השמירה", אך הסיפא של הסעיף שוב מסייגת את הסייג, ולפיה: "אולם אין בהוראה זו כדי להפחית מאחריותו בשל רשלנות". הותרת המדבקות על ההגאים, ואחריות הנתבעת לעומת אחריות התובעת האם הנתבעת עמדה בנטל להוכחת טענתה בדבר הטלת האשמה הבלעדית ו/או עיקרה ו/או אשם תורם על התובעת? הנתבעת טענה, כי עובדי התובעת השאירו את המדבקות על ההגאים.   מנגד, התובעת טענה כי הסירה את המדבקות מההגאים בעת מסירת הרכבים לנתבעת. עדי התובעת דיברו על קיומו של נוהל כתוב בעניין זה (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 26-27, וכן עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 27-30). נוהל מעין זה לא הוצג כחלק מראיות התובעת. מר גנץ, לא נכח במועד מסירת הרכבים לנתבעת, לא ראה את הרכבים נשוא התביעה ולא ידע היכן הקוד היה מודבק (ראו: עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 11-14) ועל כן, אין בכוחו להעיד בעניין זה. מר גנץ ידע כי מנורה חברה לביטוח (מבטחת הרכבים בפוליסות ביטוח מקיף שהתובעת רכשה) דחתה את תביעת התובעת לקבלת תגמולי הביטוח עקב גניבת הרכבים בטענה של אי קיום תנאי המיגון בכך, שהתובעת הותירה את מדבקות הקוד על ההגאים וגם על המפתחות (ראו: מוצג נ/3 - עותק ממכתב הדחייה שנשלח לתובעת, מיום 06.11.07). מבלי להיכנס לשאלת חוקיות דחיית התביעה על ידי מנורה, הרי התובעת בחרה לוותר על המשך ההליכים כנגד מנורה, דבר העשוי ללמד על השלמה עם הקביעה העובדתית של השארת המדבקות על ההגאים. בכתב ההגנה המתוקן שהוגש על ידי הנתבעת ביום 22.10.08 הנתבעת טענה במפורש (ראו: סעיף 14 לכתב ההגנה) כי התובעת השאירה את המדבקות עם הקוד על ההגאים. חרף זאת, מנהל התובעת לא מצא לנכון להתייחס לטענה זו בתצהיר עדותו הראשית ו/או לא טרח להזכיר ולציין את טענתו בדבר קיומן של הנחיות בנוגע להסרת הקודים מההגאים. מר גנץ טען, כי לא הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח ממנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), מאחר ובשעתו היה ביניהם הסכם כלכלי שלפיו, התובעת מגישה תביעות על ביטוח עצמי וכאשר צד ג' תובע את התובעת, ואילו, כאשר לתובעת תביעה כנגד צד ג', אזי התובעת תובעת אותו צד ג' (ראו: עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 24-26). תשובה זו אינה מתיישבת עם העובדה שמנורה הוציאה מכתב שדחה את דרישת התובעת לקבלת תגמולי ביטוח. תשובתו של מר גנץ, אף אינה מתיישבת עם הוראות ההסכם שהוגש בהקשר זה [ראו: מוצג נ/4 (1)]. הסכם זה מתייחס לתקופה שבין 01.04.05 עד 01.04.06, והיה מוארך מידי שנה אלא אם אחד הצדדים הודיע לצד השני 60 יום מראש לפני תום כל תקופת ביטוח על רצונו לסיים החוזה. עיינתי בהוראות ההסכם, וספק רב בעיניי שמא המקרה של גניבת רכבי התובעת נכנס למסגרת סעיף 7.ז. להסכם. מכל מקום, אין לי צורך להיכנס לבחינת ההסכם משעניין זה לא זכה לליבון מקיף על ידי התובעת. כאמור לעיל, הפנייתו של מר גנץ להוראות ההסכם, אינה מתיישבת עם העובדה כי מנורה הוציאה מכתב דחייה. בדרך כלל, מכתב דחייה יוצא בעקבות דרישה לקבלת תגמולי ביטוח. אחרת, אין כל היגיון בהוצאתו. ניסיון הכחשתו של מר גנץ לעריכת חקירה על ידי מנורה לנסיבות גניבת הרכבים (ראו: עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 16-19), וניסיון הכחשתו לכל ההליך שהתנהל מול מנורה על מנת לקבל את דמי הביטוח עקב גניבת הרכבים, לא צלחו לו.                 לעניין הסרת המדבקות מההגאים, התובעת העידה מטעמה את הנהגים שהעבירו את הרכבים לנתבעת; מר משה בן עמי, ומר שי וייס, שבמועדים הרלבנטיים לתביעה הם נמנו על עובדי התובעת. שתי העדויות הנ"ל, כשלעצמן, אין בהן כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובעת. עדויות אלו אין בהן כדי להתגבר על ממצאי דו"ח החקירה (נ/4) באשר להימצאות המדבקות על ההגה, ועל המחדל באי הגשת אותו נוהל כתוב שעדי התובעת טענו כי היה קיים.       לטענת הנתבעת, מאחר ועובדי התובעת הם אלה שהותירו את המדבקות על ההגאים, אזי יש להטיל את האחריות לגניבת הרכבים על התובעת, ובהקשר זה, הנתבעת הפנתה לפסק הדין נשוא ת"א (שלום ת"א) 49701/06 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ נ' מוחסן סלים (טרם פורסם) . לדעתי, נסיבות המקרה דנן, שונות מנסיבות המקרה שנדון בפרשת דן רכב הנ"ל. אמנם, בפרשת דן רכב נקבע כי: "התובעת התרשלה בשמירה על רכבה בכך שהתקינה ברכב מדבקה ועליה הקוד הסודי של מערכת המיגון", אך במה דברים אמורים? ברכב הייתה מותקנת מערכת מיגון של חברת פוינטר, אשר ניתנת לנטרול באמצעות הקשת קוד. הקוד הסודי היה רשום על פתק או מדבקה על גבי מגן השמש שמעל מושב הנהג ברכב. הרכב נגנב לאחר נטרול המערכת באמצעות הקוד הסודי. בפרשת דן רכב הנ"ל, אין כל זכר למפתחות הרכב ו/או עשיית שימוש כלשהו במפתחות הרכב לצורך נטרול הקוד הסודי, התנעת הרכב וגניבתו ואין כל פירוט אודות שיטת נטרול מערכת המיגון. לא זו אף זו: בנידון דידן, הנתבעת שהחזיקה ברכבים, הינה בית עסק שנהג להחזיק רכבי לקוחות, רכבים חדשים, מלאי עסקי ועוד, וסטנדרט ההתנהגות הסביר והנבון הנדרש ממנה, גבוה יותר מסטנדרט ההתנהגות של אדם פרטי ששכר רכב לשימושו הפרטי.  הנתבעת טענה, כי קיבלה לידיה את הרכבים כאשר המדבקות היו מודבקות על ההגאים ומהמפתחות. לטענת הנתבעת, משקיבלה את הרכבים כך, יש לראות בהותרת המדבקות ע"ג ההגאים והמפתחות כתנאי השמירה וכי היא פעלה בהתאם לתנאי השמירה. טענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה כלל וכלל. מי שטוען שתנאי השמירה חייבו את הותרת הקודים על ההגאים והמפתחות, עליו הנטל להוכחת טענה זו. עצם העובדה כי הרכבים התקבלו בידי הנתבעת כשהמדבקות מודבקות ע"ג ההגאים והמפתחות, אינה מלמדת, מניה וביה, על תנאי השמירה. בנסיבות המקרה שנדון ב- רע"א 9488/02 שחר נ' גד (טרם פורסם), , הוכח כי הובלת הטרקטור כשמנועו פועל נעשתה בהתאם לדרישת בעלי הטרקטור מהמוביל (השומר). משהוכח פן עובדתי זה, ניתן היה לקבוע מה היו תנאי השמירה באותו מקרה. בנידון דידן, לא נטען, ומכל מקום, לא הוכח, כי התובעת אסרה על הנתבעת להוציא את המדבקות או דרשה ממנה שלא להוציא את המדבקות. אף בהנחה כי על פי תנאי השמירה היה על הנתבעת להותיר את המדבקות ע"ג ההגאים והמפתחות - טענה שלא הוכחה כלל וכלל על ידי הנתבעת - עדיין, הנתבעת מוסמכת להסיר בעצמה את המדבקות לאור הוראות חוק השומרים המסמיכות את השומר לבצע פעולות ושינויים לצורך השמירה על הנכס. על פי הוראת סעיף 6 לחוק השומרים, השומר רשאי לעשות כל פעולה דחופה ובלתי צפויה מראש, הדרושה באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם לנכס, כאילו נתן לו בעל הנכס הרשאה לעשות כן. הרכבים נותרו תקופה ארוכה יחסית בשטח הנתבעת, ומן הראוי היה, במהלך אותה תקופה, שהנתבעת תדאג להסרת המדבקות מההגאים ומהמפתחות, ו/או להסב את שימת לבה של התובעת לכך, וזאת לצורך מניעת הנזק. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי אלמלא הושארו הקודים הסודיים על ההגאים, הרכבים לא היו נגנבים. לטענתה, השארת המדבקות על ההגאים היא שאפשרה גניבת הרכבים. טענה זו דינה להידחות אף היא. לדעתי, עניין זה טעון הוכחה באמצעות חוות דעת מומחה, לפיה יש לקבוע מהו מספר הניסיונות שניתן לבצעם מבלי להפעיל את האזעקה. בענייננו, מדובר בסך הכל בשני רכבים ושני מפתחות, ולא ניתן לשלול את האפשרות כי הרכבים היו נגנבים גם ללא הימצאות הקודים על ההגאים. חרף כל האמור לעיל, הנני סבורה שבנסיבות העניין, יש לייחס לתובעת אשם תורם לאירוע הנזק, שכן התובעת בעצמה לא הסירה את המדבקות מההגאים, לא דרשה הסרת המדבקות מההגאים, ולא דרשה הסרת המדבקות מהמפתחות. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בדבר העדר אחריות כלשהי מצד הנתבעת בהינתן הנתונים הנ"ל. אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה, עיקר האשמה מוטל על התובעת. כאמור לעיל, בנסיבות הנ"ל, ניתן לייחס לתובעת אשם תורם בלבד לאירוע הנזק. אשם תורם זה מתבטא באי הסרת המדבקות מההגאים ו/או מהמפתחות, ובאי דרישתה של התובעת מהנתבעת להסיר את הקודים. אכן, ניתן לומר, כי לנוכח אמצעי הזהירות שננקטו בפועל על ידי הנתבעת כפי שפירטתי לעיל (הגם שקבעתי שלא היה בהם די לצורך מילוי חובתה כעסק ושומר סבירים), אין מקום להחלתו של אשם תורם כלשהו על התובעת. אלא מאי? כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת לא נקטה במלוא אמצעי הזהירות הסבירים שהיה עליה לנקוט בהם. מכאן, היה על התובעת לדאוג אף היא לווידוא קיומם של מלוא אמצעי הזהירות הנדרשים מהנתבעת. משלא עשתה כן, שוכנעתי כי יש מקום להטלת אשם תורם על התובעת, אם כי, בשקלול כל הנסיבות הנ"ל, אני מעמידה את שיעורו של אשם תורם זה על 25% בלבד. מהמקובץ לעיל, אני קובעת כי הנתבעת אחראית לפיצוי התובעת ב- 75% מהנזק שנגרם לה. אחריות הנתבעת מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] אין להכביר מילים, כי הנתבעת אחראית כלפי התובעת אף מכוח הוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין, ומיותר להרחיב את הדיון בהקשר זה. דיון בשאלת היריבות והוכחת גובה הנזק:   התובעת לא צירפה לראיותיה את רישיונות הרכבים. יחד עם זאת, אין חולק, כי התובעת היא זו שמסרה את הרכבים לידי הנתבעת לצורך התקנת אבזור ברכבים (ראו: נספח א' למוצג ת/3), והנתבעת אינה כופרת בכך. משמע, הנתבעת החזיקה ברכבים עבור התובעת. סעיף 13 לחוק השומרים קובע כי: "לעניין חוק זה, "בעל הנכס" כלפי שומר - כל מי שהשומר מחזיק את הנכס בשבילו". בנסיבות, וחרף העדרו של רישיון רכב העשוי ללמד על בעלותה של התובעת ברכבים, אין בכך ולו כלום.   הדברים שלעיל נאמרו למעלה מן הצורך, שכן בכתב הגנתה המתוקן, הנתבעת לא כפרה בבעלות התובעת ברכבים.   בכל הנוגע להוכחת שוויים של הרכבים, כאמור לעיל, מדובר ברכבים חדשים, שנרכשו על ידי התובעת ביום 30.04.07, ומספר ימים לאחר מכן הרכבים נמסרו לידי הנתבעת להתקנת אבזור. עצם צירוף החשבונית עבור הסכומים ששולמו תמורת הרכבים, יש בו כדי להוכיח את גובה הנזק שנגרם לתובעת, שכן אלה הסכומים ששולמו בפועל על ידי התובעת מספר ימים לפני הגניבה, וזהו גובה הנזק שנגרם לה. מי שטוען להפחתה בשווי הרכבים בחלוף ימים ספורים, עליו הנטל להוכיח טענתו זו, ואין די בהעלאת הטענה לפיה: " דבר ידוע הוא, כי רכב ברגע בו יוצא את אולם היבואן וגלגליו נשקו לכביש כבר איבד מערכו" (ראו: סעיף 252 לסיכומי הנתבעת).     הנתבעת בסיכומיה הפנתה לפסקי הדין נשוא ת"א 67394/04 בן דוד נ' עיריית נווה מונסון ואח' (מיום 16.05.10), ע"א (חי') 3116/04 יעקב כרסנטי נ' מנורה חב' לביטוח (טרם פורסם) ת"א (ת"א) 20336/99 דימיטרי מקרנקו נ' כלל חברה לביטוח (טרם פורסם), , ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין , פד"י (1), ע' 751- לעניין הערכת שווי רכב).   בפסיקה הנ"ל נדונה שאלת הערכת שוויו של רכב משומש, שאינו חדש, שהספיק לנסוע על הכביש תקופה לא קצרה, וכאשר בעליו לא ידע למסור פרטים אודות עברו של הרכב, המרחק שהרכב עשה, הטיפולים שנעשו ברכב וכו'. ואילו, בנידון דידן, מדובר ברכבים חדשים, רק יצאו מהחברה שממנה נרכשו, הועברו לחברת איתוראן להתקנת מערכת איתוראן, ולאחר מכן הועברו לנתבעת לצורך אבזור ומשם נגנבו. לא זו אף זו: בנידון דידן, התובעת צירפה ראיות להוכחת הסכומים ששולמו על ידה תמורת רכישת הרכבים, ולא הסתפקה בצירוף מחירון לוי יצחק. זאת ועוד, טענות הנתבעת בהקשר זה לא עלו על הפרק בדיונים המקדמיים שהתנהלו בין הצדדים, ואף התקבל הרושם כי הנתבעת אינה חולקת על גובה הנזק, וכי המחלוקות העיקריות, אם לא היחידות, הנטושות בין הצדדים, היו בשאלות חבות הנתבעת, הכיסוי הביטוחי בין הנתבעת לנתבעת 2 לרבות סכומי הביטוח, וחבותו של סוכן הביטוח כלפי הנתבעת (ראו תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעם הנתבעות וצדדי ג'). שאלת הנזק מעולם לא הועלתה כטענה מרכזית השנויה במחלוקת ומעולם לא הוצגה כמחלוקת רצינית בתיק. אם לא די בכך, ניתן להפנות אף להסכמה שהושגה בין התובעת לנתבעת בדבר גובה הנזק (ראו: עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 16-18, וכן עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 6-7). אמנם, בסופו של יום ההסכמה לא התגבשה להסדר כולל, אך הדברים מלמדים על אי רצינות הטענה בדבר אי הוכחת גובה הנזק.   אדגיש, כי אם הנתבעת הייתה עומדת על טענתה בדבר הכחשת הנזק ו/או בדבר הצורך בצירוף חוות דעת להוכחת הנזק בשלב מוקדם יותר מאשר שלב הסיכומים, אזי הייתי מתירה לתובעת להגיש חוות דעת כאמור על מנת שלא לפגוע בזכותה החוקתית להביא ראיות מטעמה. היתר זה לא היה גורם כל נזק לנתבעות, שכן גם אז הייתי מתירה להן לצרף חוות דעת נגדיות, וממילא הייתה עומדת להן הזכות לחקור את עדי התובעת והשמאי מטעמה בנושא חוות הדעת.   לא זו אף זו: הנתבעות נמנעו מחקירת עדי התובעת בעניין הנזק. אכן, בהתאם להוראת תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, "אין צורך בהכחשה לענין שיעור דמי הנזק, ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת זולת אם הודו בו במפורש, בין אם הוגש כתב הגנה או כתב תשובה שכנגד ובין אם לאו", אך תקנה זו באה ליתן מענה להעדר קיומה של הכחשה מפורשת בכתב ההגנה (או בכתב התשובה) לעניין הנזק. מכוח תקנה זו לא ניתן לומר, שאין צורך בחקירת עדי התובעת בשאלת הנזק. בנידון דידן, הנתבעת לא חקרה את עדי התובעת בעניין זה. הנתבעת בסיכומיה מעלה השערות על גבי השערות ואפשרויות שלטענתה ייתכן והיו או לא היו אודות הממצאים העולים מהחשבוניות שצורפו לתצהירי התובעת (ראו: סעיפים 249 עד 251 לסיכומי הנתבעת) כשבפועל, הנתבעת נמנעה מלחקור את עדי התובעת בהקשר זה. הימנעות זו פועלת לרעת הנתבעת ואומרת דרשני.       אשר על כן, על הנתבעת לפצות את התובעת ב- 75% משווי הרכבים.  המחלוקת הביטוחית: מהות והיקף הכיסוי הביטוחי שנרכש על ידי הנתבעת אצל הפניקס לטענת הנתבעת, בכל המועדים הרלבנטיים לאירוע הגניבה, היא הייתה מבוטחת אצל הפניקס על פי פוליסה לביטוח בית העסק אלומה, שכללה, בין היתר, כיסוי לביטוח חבות בעלי מוסכים כלפי צד שלישי (פרק 12 לפוליסה), וכן ביטוח לתכולת בית העסק (פרק 5 לפוליסה). רשימת הביטוח צורפה כנספח ו' למוצג נ/8 (תצהירו של מנהל הנתבעת, מר שמעון חיים). התנאים הכלליים לפוליסה צורפו כחלק ממוצג נ/11 (תצהירה של הגב' אורלי אזולאי, חתמת עסקים אצל הפניקס). לטענת הנתבעת, פוליסה זו מכסה גניבת רכבים אשר מוחזקים בידי הנתבעת לצורך ביצוע עבודות ההתקנה השונות. הפניקס טוענת, כי בפרק הכיסוי הביטוחי לתכולת בית העסק שבפוליסה לא ניתן כיסוי ביטוחי לרכבי לקוחות, כי אם לתכולת בית העסק בלבד, באשר כלי רכב מוחרגים במפורש בסעיף 18 לפרק הסייגים לתכולה שבפוליסה שם הודגש במפורש, כי המבטח לא יהיה אחראי לכלי רכב מנועי. הפניקס מוסיפה וטוענת, כי פרק 10 לפוליסה, שעניינו תנאים כלליים וסייגים לביטוח חבות כלפי צד שלישי, מחריג במפרש "נזק שנגרם לרכוש הנמצא בבעלותו, בשליטתו או בהשגחתו של המבוטח", והחרגה זו אף מודגשת במסגרת הרשימה תחת הכותרת "פרק 12 - צד שלישי", שם נכתב במפורש, כי הכיסוי על פי פרק זה כפוף לפרק 10 - תנאים כלליים וסייגים לביטוח חבויות. לא זו אף זו: סעיף 11 לפרק הסייגים לחבות המבטח מחריג מפורשות כיסוי ביטוחי בגין או בקשר עם "חבות בשל פריצה או גניבה או ניסיון לכך בעסק המבוטח או בכלי רכב הנמצא בו או בחזקתו". האם חבותה של הנתבעת בגין אירוע גניבת הרכבים מכוסה על פי הפוליסה מכוח הוראות פרק 5 לפוליסה, שעניינו "תכולת בית העסק"? על פי סעיף ההגדרות בפרק 5 לפוליסה, המונח "תכולת בית העסק" מוגדר כדלקמן: "כל תכולת בית העסק המשמשת לצרכי עסקו של המבוטח כדלהלן: א'. מכונות וציוד - מכונות, כלי עבודה, ריהוט משרדי וכל תכולה אחרת למעט מלאי. ב'. מלאי - מלאי עסקי, מכל סוג, חומר גלם בתהליך עבודה, סחורה מוגמרת, חומרי אריזה, לרבות רכוש שאינו שייך למבוטח והנמצא ברשותו בפיקדון או בקומיסיון לצורכי תיקון, שיפוץ ניקוי או שירות". על פניו, רכבי לקוחות הנתבעת נכלל במסגרת המונח "תכולת בית העסק". על פי סעיף 3 לפרק הסייגים לחבות המבטח לפרק 5, נזק שנגרם או שהינו תוצאה של פריצה, שוד או כל ניסיון לכך, אינו מכוסה במסגרת פרק זה אלא אם צוין אחרת ברשימה. בנידון דידן, אכן צוין אחרת ברשימה, והפוליסה כוללת הרחבה, לפיה, פרק הכיסוי של "תכולת בית העסק" הורחב באופן שהינו מכסה "סיכוני פריצה ושוד לתכולה" (ראו: פרק 11 לפוליסה). אלא מאי? פרק 5 מחריג, ללא כל אפשרות להרחבה כלשהי, את חבות המבטח לכלי רכב מנועי (ראו: סעיף 18 לפרק הסייגים לחבות המבטח לפרק 5). אשר על כן, אירוע גניבת רכב מנועי אינו מכוסה במסגרת פרק 5 לפוליסה, חרף ההרחבה למקרי פריצה. לא מצאתי כל ממש בטענות הנתבעת באשר לאי הבלטת הסייגים ו/או לאי הכללתם בפרק הרלבנטי. הסייגים לחבות המבטח, והרלבנטיים לענייננו, מופיעים תחת כותרת מובלטת, בפרק מיוחד, תחת הפרק הכללי של הכיסוי הנדון (ביטוח תכולה). האם חבותה של הנתבעת מכוסה מכוח פרק 12 לפוליסה, שעניינו "אחריות כלפי צד שלישי"? על פי פרק זה, המבטח ישפה את המבוטח עד לגבולות המירביים לחבות המבטח בגין חבותו של המבוטח על פי חוק בשל מקרה ביטוח שייגרם במשך תקופת הביטוח הנקובה ברשימה, בכפיפות לכל התנאים והסייגים הכלולים בה וגם או אשר יוספו לה בהסכמת הצדדים". על פי פרק ההגדרות בפרק 12 לפוליסה, הכוונה במוח "החוק" הינה לפקודת הנזיקין. "מקרה הביטוח" על פי פרק זה מוגדר כדלקמן: " אירוע תאונתי ובלתי צפוי שגרם ל: היזק גופני, מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי נפשי או שכלי. היזק לרכוש.". על פניו, אירוע גניבת הרכבים משטח הנתבעת מכוסה על פי פרק זה. לאור הדיון שלעיל, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה, עיקר האחריות לאירוע הגניבה נופל על הנתבעת (המבוטחת). היינו, הנתבעת נמצאה אחראית מכוח הדין, ובין היתר מכוח פקודת הנזיקין (החוק על פי הפוליסה). אלא מאי? לטענת הפניקס, ברשימת הביטוח צוין במפורש, כי "הכיסוי על פי פרק זה כפוף לנוסח פרק 10 "תנאים כלליים וסייגים לביטוח חבויות", וכי על פי סעיף 5 לפרק הסייגים בפרק 10 לפוליסה, "נזק שנגרם לרכוש הנמצא בבעלותו, בשליטתו או בהשגחתו של המבוטח" מוחרג ממסגרת הכיסוי הביטוחי. הייתכן כי סייג זה תקף לגבי חבותה של הנתבעת כלפי צד שלישי (התובעת) מכוח פרק 12 לפוליסה? אקדים ואציין, כי במסגרת פרק 12 עצמו, קיים סעיף מיוחד הקובע את הסייגים לחבות המבטח, כאשר הסייג המופיע בסעיף 5 לפרק 10, אינו מופיע בסעיף הסייגים לחבות המבטח כלפי צד שלישי. עצם העובדה כי ברשימת הביטוח (מתחת לכותרת הכיסוי "פרק 12 - צד שלישי") נעשתה הפנייה להוראות פרק 10, ולפיה צוין, כי הכיסוי על פי פרק זה כפוף לנוסח פרק 10, אין בה כדי להחיל את אותו חריג שבסעיף 5 על פרק 12. כל פרשנות אחרת, תוביל למסקנה, שלמעשה הפניקס מכרה לנתבעת כיסוי ביטוחי מדומה המכיל ואקום, בכל הנוגע לחבות המבוטח בגין נזקי הרכוש לצד שלישי. הכיצד ייתכן, שמחד - המבוטח ירכוש כיסוי ביטוחי לכיסוי חבותו בגין נזקי הרכוש שייגרמו לצד שלישי עקב אחריות המבוטח, ומאידך - המבטחת תסייג חבות זו?! ברי שאין כל היגיון בהחלת החריג שבסעיף 5 לפרק 10 על חבות המבטח מכוח הוראות פרק 12, ככל שחבות זו נוגעת לנזקי הרכוש שהמבוטח אחראי להם כלפי צד שלישי. לא זו אף זו: עצם הניסוח ברשימת הביטוח, אינו מלמד בהכרח על החלת כלל הכללים ו/או החריגים שבפרק 10 על פרק 12. ברשימת הביטוח צוין במפורש כי " הכיסוי על פי פרק זה כפוף לנוסח פרק 10". היינו, יש לבצע התאמה בין הוראות פרק 12 להוראות פרק 10. אך, מכאן ועד לביטולו של כיסוי ביטוחי המוענק מכוח פרק 12, דרך ביצוע ההתאמה או הכפיפות להוראות פרק 10, אין ולו כלום. אם הפניקס התכוונה שלא להעניק לנתבעת כיסוי ביטוחי בגין נזקי הרכוש שנגרמו לצד שלישי עקב חבותה של הנתבעת, היה עליה להחריג חבות זו במפורש, ובמסגרת סעיף החריגים הספציפי המתייחס לאותו פרק. לאור המסקנה שהגעתי אליה לעיל, אין לי צורך בלהכריע בשאלה האחרונה שנותרה לדיון, היינו: אחריותה של רוזנפלד כלפי הנתבעת. אך, למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון לציין בהקשר זה, כי עדותו של מר ליאור רוזנפלד יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר, ומקובלת עליי היא במלואה. עדותו של מר רוזנפלד מתיישבת עם הממצאים העולים מהמסמכים שבכתב שהוחלפו בין הצדדים בהקשר זה, לרבות טופס הצעת הביטוח, פוליסת הביטוח, רשימת הביטוח ועוד. שוכנעתי, כי מר שמעון חיים, ידע היטב, והדבר אף נעשה לבקשתו הוא, כי הכיסוי הביטוחי לתכולת בית העסק, הגם שהורחב למקרי פריצה, הוא לא כלל כיסוי ביטוחי לרכבי לקוחות. אך, כל האמור לעיל הינו נכון בכל הנוגע לפרק 5 לפוליסה. לא זו אף זו: הוראותיו של פרק 5 מדברות בעד עצמן, ומתיישבות עם טענת הפניקס בדבר אי תחולת הכיסוי הביטוחי מכוח הוראות פרק זה (פרק 5) על רכבי הלקוחות. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לפרק 12 לפוליסה. כאמור, הפוליסה כוללת כיסוי ביטוחי נוסף, היינו - "אחריות כלפי צד שלישי" על פי פרק 12. חבותו של המבטח או הסייג לחבותו, נקבעים בפוליסה עצמה, ולא על סמך ידיעותיו או ידיעותיו של המבוטח בנוגע לפריט זה או אחר. ידיעתו של המבוטח רלבנטית אך ורק, כאשר מופיע חריג בפוליסה, ואילו המבוטח טוען שלא ידע מחריג זה ו/או הוצג בפניו מצג אחר. בענייננו, קבעתי כי החריג שבסעיף 5 בפרק 10 לפוליסה אינו חל על הכיסוי הביטוחי לחבות המבוטח כלפי צד שלישי בגין נזקי רכוש מכוח פרק 12 לפוליסה, ועל כן, אין לי כל צורך בבחינת השאלה מה ידע המבוטח או מה לא ידע. סכום הביטוח המירבי על פי פרק 12 לפוליסה עמד ע"ס של 1,000,000 ₪. אשר על כן, אני דוחה את טענותיה של הפניקס בכל הנוגע לחסר בסכום הביטוח. מהמקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן שהנתבעות 1 ו- 2 ביחד ולחוד, יהיו חייבות לפצות את התובעת ב- 75% משווי הרכבים. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות 1 ו- 2 לשלם לתובעת סך של 274,583 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.05.07 ועד היום, וכן בתוספת סך של 70,000 ₪ בגין הוצאות משפט. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דין ההודעה כנגד צד ג' מס' 1 (הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ) להתקבל במלואה, וכך אני מורה, ומחייבת את צד ג' 1 לשאת בהוצאות הנתבעת 1 בגין ההודעה, בסך של 35,000 ₪. דין ההודעה כנגד צד ג' 2 (רוזנפלד צבי וליאור סוכנות לביטוח (1995) בע"מ) להידחות, וכך אני מורה, ומחייבת את הנתבעת 1 לשאת בהוצאותיה של צד ג' 2 בגין ההודעה, בסך של 35,000 ₪. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב