קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גרימת מוות ברשלנות בתאונה לאדם שסבל ממחלה: א. בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופט מ. מסארווה) בתיק ת"ד 1768/03 מיום 11.8.11. ב. אלה הנסיבות הצריכות לענין: בכתב האישום שהגישה המשיבה כנגד המערער נטען כי בתאריך 24.12.02 בשעה 11:30 לערך נהג המערער במשאית במסלול הימני של הכביש מכיוון חדרה לכיוון גן שומרון. לפני המשאית, ובאותו כיוון, נסע רכב פרטי נהוג בידי מר ברנרד וולך ז"ל שהיה אז כבן 79 (להלן: "המנוח"). בהגיע המנוח עם רכבו בסמוך לפניה לגן שומרון, הוא נעמד מול הפניה שמאלה לגן שומרון ואותת על כוונתו לפנות. המערער, כך נטען בכתב האישום, לא שמר מרחק מרכבו של המנוח והתנגש עם חזיתו בחלק האחורי של רכב המנוח שנהדף ימינה לעבר מעקה הבטיחות. כתוצאה מתאונה זו, כך נטען, נגרם מותו של המנוח ונוסעת שהיתה ברכב נחבלה חבלה של ממש. ג. נטען בכתב האישום שהתאונה נגרמה מחמת נהיגתו הרשלנית של המערער, ובין היתר על ידי כך שלא שם לב לרכב הנוסע לפניו בכיוון נסיעתו ומאותת, וכן בכך שלא שמר מרחק מן הרכב שלפניו. לפיכך ייחסה המשיבה למערער בכתב האישום המתוקן עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 של חוק העונשין, תשל"ז-1977, וסעיפים 64 + 40 של פקודת התעבורה וכן אי-שמירת רווח לפי תקנה 49 (א) של תקנות התעבורה וסעיף 38 (2) + (3) של פקודת התעבורה. ד. המערער הודה באשמתו לאירוע התאונה, אך כפר בקשר הסיבתי שבין התאונה למוות ולפיכך נקבע התיק לשמיעת הראיות בשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לתוצאותיה. (יצויין שבכתב האישום המקורי יוחסה למערער גם נהיגה במהירות בלתי סבירה, אך עובדה זו נמחקה מעובדות כתב האישום, וכן מהוראות החיקוק נשוא כתב האישום). ה. בפני בית משפט קמא נשמעה עדותו המפורטת של המומחה לרפואה משפטית פרופ' יהודה היס ביחס לחוות הדעת ת/1, ישיבות בית המשפט מיום 1.9.08 וכן 22.3.10. כמו כן נשמעה בפני בית משפט קמא עדות בתו של המנוח הגב' עדה ברונשטיין, עדותו של הרופא ד"ר חייט מן המרכז הגריאטרי שוהם לשם הועבר המנוח כחולה סיעודי כשבוע טרם מותו ושם נפטר (סיכום המחלה ת/3), ועדות בוחן התנועה מר חאתם חרדאן. נבהיר שהמומחה לרפואה משפטית פרופ' יהודה היס העיד בפני בית המשפט תחילה ביום 1.9.08, אך בהמשך שמיעת העדויות, ולאחר חילופי הסניגורים, העיד פרופ' י. היס שנית לאחר שנקרא על ידי סניגורו הנוכחי של המערער להעדה חוזרת (ישיבת בית המשפט מיום 22.3.10). ו. המערער טען בפני בית משפט קמא שאין לחייבו להשיב על האשמה ויש לזכותו וזאת בהעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין מות המנוח. לאחר שהמשיבה מסרה את תגובתה בכתב לבקשה זו, ניתנה בתאריך 15.7.2010 החלטת בית משפט קמא לפיה קיים בסיס איתן של קשר סיבתי בין התאונה לבין מות המנוח, והבקשה שלא לחייב את המערער להשיב על האשמה נדחתה. ז. ביום 2.11.2010 הודיע הסניגור כי מוסכם על המערער שההחלטה הנ"ל של בית המשפט בענין הבקשה שלא להשיב על האשמה, תהווה - ביחד עם הודאת המערער ביחס לאשמתו לאירוע התאונה - את הכרעת הדין, זאת מאחר ואין בדעת המערער להביא ראיות לענין הקשר הסיבתי. יחד עם זאת, הבהיר ב"כ המערער שאין מרשו מודה בקשר הסיבתי, וההרשעה מתבססת איפוא על החלטת בית משפט ולא על סמך הודאתו של המערער. עמדה דיונית זו של ב"כ המערער היתה מקובלת על ב"כ המשיבה. ח. במסגרת זו גם תוקן כתב האישום במובן זה שנמחקו המלים "נהג במהירות של 75 קמ"ש", כמו גם הטענה שהמערער נהג במהירות בלתי סבירה, ונמחקה הוראת החיקוק מס' 2 בדבר נהיגה במהירות בלתי סבירה. ט. אחר הדברים האלה ניתנה ביום 2.11.10 הכרעת הדין של בית משפט קמא בה צויין כי המערער נטל אחריות לאירוע התאונתי נשוא כתב האישום המתוקן, אך כפר בקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי למות המנוח. י. כאמור כבר לעיל, בהחלטה שניתנה ביום 15.7.10 נתן בית משפט קמא את דעתו לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין מות המנוח. בהתאם לכך הורשע המערער בהכרעת הדין מיום 2.11.10 בעבירות המיוחסות לו לפי כתב האישום המתוקן. נתייחס איפוא תחילה לתמצית החלטת בית משפט קמא מיום 15.7.10 שבה נקבע הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין מותו של המנוח, שהרי בעניין זה מתמקד הערעור. יא. בהחלטתו מיום 15.7.10 מביא כב' השופט מ. מסארווה מתוך דבריו של הפתולוג פרופ' יהודה היס, (שהיה עד מטעם התביעה) בחוות דעתו (ת/1) בהתייחס לנתיחה שלאחר המוות שביצע הד"ר קרסין. כותב פרופ' י. היס: "הנני מחווה דעתי שמותו נגרם, קרוב לוודאי, מהפרעה קשה בתפקוד הלב על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים עם אוטם ישן בחדר השמאלי ולייפת בין סיבי השריר... מאז התאונה ועד למותו היה מאושפז בבתי חולים כלליים וסיעודיים (נפטר במרכז גריאטרי). סביר להניח שלתאונת הרכב מתאריך 24 דצמבר 2002, הייתה השפעה על הופעת מותו בתאריך 13 בינואר 2003". יב. יצויין, כי במסמכי האישפוז של בית החולים איכילוב, בסיכום המחלה מיום 24.12.02, (ת/2) נרשם, בין היתר: TRAUMATIC BRAIN INJURY" " בסיבת האישפוז שבגליון סיכום המחלה נרשם שהמנוח אושפז עקב תאונת דרכים מלווה בחבלת ראש. בדיקת CT מוח הדגימה קונטוזיה שמאלית באיזור הסולקוס המרכזי, ומרכיב של דמם תת-עכבישי בהמיספרה השמאלית. יצויין, כי המערער גם מסר בהודעתו למשטרה מיום 31.12.02 (ת/9) כי הבחין בפצע בראשו של המנוח, אף שהמנוח נראה בסדר וירד בעצמו מן הרכב. יג. בתשובה לשאלה שהציג ב"כ המדינה לפרופ' היס, כתב המומחה במסמך נ/1, סעיף 3: "אשפוזו של המנוח מהתאונה ועד מותו, ללא הפסקה ברצף הטיפולי יוצרת קשר סיבתי בין אירוע התאונה בתאריך 24.12.02 למותו בתאריך 13.1.03". יד. בפני בית משפט קמא העיד פרופ' היס, בתשובה לשאלת ב"כ המדינה, כיצד ובאיזה אופן היתה לתאונה השפעה על המנוח, אשר סבל מהפרעה קשה בתפקוד הלב. פרופ' היס אמר בעמ' 14 לפרוט', כי: "שלושה שבועות לפני מותו סבל המנוח מחבלת ראש שגרמה לדימום תוך גולגלתי ותוך מוחי שגרם להפרעה תפקודית שגרמה לאשפוזו. המנוח חלה באופן כרוני במחלת לב קשה שבאה לידי ביטוי בנתיחה, ולכן ידוע שחבלת ראש גורמת להפרעה אצל אנשים שסובלים ממחלת לב, ולכן הגעתי למסקנה שעל רקע של מחלת הלב הכרונית שממנה סבל, היא שהביאה למותו. חבלת הראש עם הדימום התוך גולגלתי ותוך מוחי היא שגרמה להפרעה נוספת שהשפיעה על מותו על ידי כך שגרמה לשיבוש בלב" טו. בהמשך קובע פרופ' היס כי הפגיעה בראשו של המנוח נגרמה מחבלה בזמן שהמנוח נהג ברכב. החבלה תועדה ברשומות הרפואיות בבית החולים בו אושפז ביום התאונה (24.12.02). המנוח נפטר שלושה שבועות מאוחר יותר. לכן קיים קשר בין התאונה לבין מות המנוח. המוות נגרם כתוצאה ממחלת הלב הקשה, אך חבלת הראש עם הנזק התוך גולגלתי השפיעו על המוות. טז. מוסיף בית משפט קמא ומביא מהסבריו של פרופ' היס, כי חולה לב עם מחלות כרוניות מושפע משינויים חבלתיים בראש, שיכולים להתבטא בהפרעת קצב ונשימה. כל הפרעה כזו עשויה לגרום לשיבוש תפקוד הלב ולגרום למוות. מחלת הלב של המנוח לא השתנתה מאז החבלה בראש ועד למותו של המנוח. החבלה היא הדבר הנוסף: היתה חבלת ראש קשה שהשאירה שינויים משמעותיים הן במוח והן בתפקוד היומיומי של המנוח. לכן יש קשר בין חבלת הראש והמוות, דהיינו, חבלת הראש זרזה והשפיעה על הופעת המוות. יז. בתשובה לשאלת הסניגור בחקירה הנגדית, העיד פרופ' היס ואמר בישיבה מיום 1.9.08 (עמ' 27 לפרוט'): "הואיל וכתבתי והגבלתי עצמי בשני המובנים, בסוף חוות הדעת, שסביר להניח שלתאונת הרכב היתה השפעה על המוות, וכתבתי שקרוב לודאי שהמוות נגרם מהפרעה קשה בתפקוד הלב, אי אפשר להימנע מהמצב שבו ישנה חבלה קשה בראש שהיא לכשעצמה קטלנית והיא היתה קיימת מהפציעה ועד המוות, אבל כאן יש גם בעיה של לב. סביר להניח כי ההפרעה בתפקוד הלב הושפעה מחבלת הראש. ואז אני כורך את שני הדברים יחד. אי - אפשר להתעלם מחבלת הראש וההפרעה בלבד. יש לנו מאות מקרים של מוות כתוצאה מהפרעת הלב. הלב הוא אינו מצב (צ"ל: "במצב") סטטי. הדבר היחידי שהוחמר בגופו היתה חבלת ראש. לכן, יכולים לבוא מומחים ולומר כי חבלת הראש היא שגרמה למוות". יח. בית-המשפט מציין כי לבקשת הסניגור נקרא פרופ' י. היס לחזור לדוכן העדים. בחקירתו הנגדית מיום 22.3.10 העיד פרופ' י. היס כי סביר להניח שלחבלת הראש שהתבטאה בדימום בתוך ריקמת המוח ומחוצה לה יש השפעה על הופעת המוות. בהמשך ציין פרופ' י. היס, כי לנזק המוחי יש השפעה על הפרעת הקצב. ב"כ המערער שאל את פרופ' היס האם יכול הוא לומר בוודאות, שבמקרה שלנו הפרעת הקצב נגרמה בהכרח מחבלת הראש. על כך השיב פרופ' היס שלא ניתן לומר בוודאות, מעל לכל ספק, שזאת היתה סיבת המוות, והוא אינו יכול לומר באותה רמת וודאות שסיבת המוות היתה בלב. פרופ' היס ציין, שכל מומחה, גם מומחה מטעם ההגנה, יאמר שהאירוע המוחי היה מספיק על מנת לגרום למוות בעצמו, ללא צורך במחלה אחרת. בתום חקירתו הנגדית אמר עוד פרופ' היס, כי השימוש במושגים "קרוב לוודאי", ו"סביר להניח" מבטאים וודאות של מעל 50% ופחות מעל לכל ספק סביר. יט. כותב בית-משפט קמא שכאמור בחוות הדעת של פרופ' היס (ת/1), מותו של המנוח נגרם קרוב לוודאי מהפרעה קשה בתפקוד הלב על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים. בנוסף, נמצא דימום נרחב, לא טרי, באונה הקודקודית שמאלית עקב תאונת רכב מיום 24.12.02. הנתיחה בוצעה ביום 14.1.03. מאז התאונה ועד למותו, היה המנוח מאושפז בבתי חולים כלליים וסיעודיים. סביר להניח, כך עולה מדברי פרופ' היס, שלתאונת הרכב מיום 24.12.02, היתה השפעה על הופעת מותו של המנוח ביום 13.1.03. ממשיך וכותב בית - משפט קמא שמחוות הדעת של פרופ' היס, עולה, כי קרוב לוודאי שהמוות של המנוח נגרם מהפרעה קשה בתפקוד הלב, אך סביר להניח, שלתאונה היתה השפעה על הופעת המוות, וכי ההפרעה הלבבית נגרמה עקב חבלת הראש אשר נגרמה כתוצאה מן התאונה. קביעתו זו של פרופ' היס נובעת מכך שאין המדובר באירוע ישיר שגרם למוות, כגון פעולת ירי, שאז ניתן לקבוע באופן אבסולוטי ומעל לכל ספק סביר, שהירי הוא אשר גרם למוות. עוד יצויין: שבסעיף 3 למכתב ההשלמה שלו, נ/1, כתב פרופ' היס, שאשפוזו של המנוח ממועד התאונה ועד מותו יוצר קשר סיבתי בין התאונה למותו. כ. בעדות בפני בית המשפט העיד פרופ' היס, כי המסקנה אליה הוא הגיע היא שמותו של המנוח היה על רקע מחלת הלב הכרונית ממנה סבל המנוח, וכי חבלת הראש עם הדימום התוך גולגלתי ותוך מוחי, היא שגרמה להפרעה נוספת שהשפיעה על מות המנוח על ידי כך שגרמה לשיבוש בלבו. בהמשך העיד פרופ' היס, כי חבלת הראש מן התאונה, היא הדבר הנוסף שהביא למות המנוח מהפרעות בקצב הלב. מות המנוח נגרם אמנם מהפרעה קשה בתפקוד הלב, אך לא ניתן להתעלם מן החבלה הקשה בראש, שאף היא לכשעצמה קטלנית. כא. מוסיף וכותב בית משפט קמא שהשימוש במונחים: "קרוב לוודאי" ו"סביר להניח" על ידי פרופ' היס בחוות דעתו, אינם מבטאים וודאות מוחלטת מעל לכל ספק סביר. שני הביטויים מייצגים וודאות של מעל 50%, אך פחות "מעל לכל ספק סביר". ואולם, גם קביעתו של פרופ' היס שקרוב לוודאי שהמוות נגרם כתוצאה מהפרעות קשות בקצב הלב, אף היא מייצגת וודאות של מעל 50% ופחות "מעל לכל ספק סביר", וכך גם באותה מידה, משבא פרופ' היס להשתמש במונח "סביר להניח" שלתאונת הרכב היתה השפעה על מות המנוח. מסביר בית משפט קמא, שקיימת הקבלה כמעט זהה בין קביעתו של פרופ' היס ש"קרוב לוודאי" שהמוות נגרם מהפרעה קשה בתפקוד הלב על רקע הטרשת בעורקים, לבין קביעתו ש"סביר להניח" שלתאונה היתה השפעה על המוות. יוצא, כך כותב בית משפט קמא, שבאותה מידה של וודאות שהמוות נגרם כתוצאה מהפרעות בקצב הלב, המוות נגרם כתוצאה מחבלת הראש מהתאונה. כב. מוסיף ומסביר בית משפט קמא, שההלכה הפסוקה חזרה והבהירה שאפילו במישור הפלילי אין בית המשפט פועל על פי וודאות "מוחלטת", וכי די לתביעה אם תוכיח את האשמה במידה המגיעה לכלל אפשרות הקרובה "עד מאוד" לאמת או לוודאות. המדובר בסופו של דבר במידה גבוהה של הסתברות "הגובלת בוודאות", אם כי אינה מגעת לכלל וודאות מוחלטת. לעניין זה, מפנה בית משפט קמא, לע"פ 401/72 פ"ד כ"ח (1) 822, וכן ע"פ 528/76 פ"ד ל"א (3) 709. מסקנת בית משפט קמא היא שמידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה וודאות מוחלטת אלא שיכנוע מעל לכל ספק סביר. ספק סביר ייווצר כאשר ההסתברות לחפות העולה מן הראיות היא ממשית, ואינה אך בגדר אפשרות תיאורטית רחוקה. כג. על יסוד כל האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הוכח ברמת הוודאות הנדרשת כי מותו של המנוח נגרם מהפרעות בקצב הלב, כשחבלת הראש, שנגרמה בתאונת הדרכים, השפיעה על הפרעות בקצב הלב. מכאן שקיים בסיס איתן של קשר סיבתי בין התאונה לבין הופעת המוות. כד. כפי שציינו עוד קודם לכן, החלטה זו של בית משפט קמא מיום 15.7.10 בדבר הקשר הסיבתי בין מות המנוח לבין התאונה (כשהמערער לא חלק על אחריותו באשר להתרחשות התאונה), מהווה חלק בלתי נפרד מהכרעת הדין שניתנה ביום 2.11.10 ולפיה הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. ערעורו של המערער מונח בפנינו. כה. תמצית הטענות שבערעור: כבר בחוות הדעת ששימשה בסיס להגשת כתב האישום, ציין המומחה שאת הקשר הסיבתי בין התאונה להופעת המוות הוא מעריך ברמת וודאות שאותה הגדיר "סביר להניח" הואיל ולשיטתו "ידוע שחבלת ראש גורמת להפרעה אצל אנשים שסובלים ממחלות לב". מכאן טענת ההגנה שאין די ברמת וודאות זו לצורך הרשעה בפלילים. היותה של המסקנה "סבירה" אינה מספקת אלא על התביעה להראות שלא ניתן לשלול תרחישים סבירים אחרים. תרחישים כאלה אושרו על ידי מומחה התביעה עצמו, ולכן לדעת ההגנה, התחייב זיכויו של המערער, ובכך מתבטאת טעותו של בית משפט קמא. כו. נקודת המוצא בטיעוני ההגנה היתה שכל אדם יכול למצוא את מותו עקב הפרעת קצב לבבית ללא קשר לתאונה כלשהי, קל וחומר אדם הסובל משורת תחלואים הקשורים בליבו. אם כך, הרי מות המנוח הוא מוות טבעי, למעשה, שכן הפרעת קצב היא "טבעית" (להבדיל מאירוע חבלתי). במקרה זה, ארעה הפרעת הקצב שהובילה למוות שלושה שבועות לאחר התאונה. מכאן, שאין "מיידיות" בין החבלה להפרעת הקצב, ומכאן טענה ההגנה, שבהחלט יתכן שאירועים "טבעיים" גרמו להפרעת הקצב, ולאו דווקא החבלה. כז. הסניגור מפנה בערעורו לכך שבחקירתו הנגדית אישר פרופ' היס שהמנוח סבל מאוטם חריף בלבו, ממפרצת בלב, יתר לחץ דם, מטרשת קשה בעורקים הכליליים, וכן מלייפת בין סיבי השריר, ולב מוגדל. פרופ' היס אישר שקיומה של לייפת מעלה את הסיכון להפרעת קצב, וכן שללב מוגדל יש גם השפעה על הופעתה של הפרעת קצב. מוסיף הסניגור ומציין שהמומחה אישר שאילו היה בודק אדם בנתוניו של המנוח, ואולם ללא חבלת הראש, הוא היה קובע שהמנוח "מת כתוצאה מהפרעת קצב של הלב". מציין הסניגור שכאשר נשאל המומחה האם הוא יכול לשלול שהפרעת הקצב נגרמה בשל סיבה שאינה קשורה לתאונה, למשל, עקב "סטרס" ולא מחמת חבלת הראש, השיב המומחה כי הוא מוכן לומר שאין באפשרותו לקבוע באופן אבסולוטי מה גרם למות המנוח, ובהמשך: "אני הגעתי למסקנה שמחלת הלב אמנם היתה כרונית וישנה אבל קשה. לכן קבעתי שהיא הסיבה הבסיסית למותו כאשר הגורם הטריגר להפרעת הקצב הינו אותו הנזק המוחי". כח. כותב הסניגור שהמומחה הוסיף בעדותו שכל נזק חבלתי אצל אנשים החולים במחלות כרוניות, יכול לגרום להופעת הפרעה בקצב הלב. לכן, לא ניתן לשלול את הקשר בין התאונה לחבלה. כן הוסיף המומחה בעדותו: "אינני יכול לשלול את הקשר ולכן כתבתי שסביר להניח שלחבלת הראש שהתבטאה בדימום... ישנה השפעה על הופעת המוות". לטענת הסניגור אמירתו הנ"ל של המומחה פרופ' היס, אין בה כדי לסייע לתביעה. לא די בכך שלא ניתן לשלול קשר סיבתי בין החבלה למוות, אלא על התביעה דווקא להוכיחו ברמה של מעל לכל ספק סביר.אדרבא, דבריו הנ"ל של פרופ' היס ממחישים את טענת ההגנה לפיה פרופ' היס טוען למעשה, שקשר סיבתי במקרה כזה בין החבלה להפרעת הקצב ולמוות הוא "אפשרי" (כלשונו של המומחה: "לא ניתן לשלול את הקשר"), ואולם ברי שקיומו של קשר "אפשרי" איננו מספיק לצורך הרשעה. כט. מוסיף הסניגור וטוען שכאשר נשאל פרופ' היס במפורש, האם ניתן לומר שבמקרה זה הפרעת הקצב נגרמה מחבלת הראש, הוא השיב: "לא ניתן לומר בוודאות מעל לכל ספק, שזאת היתה סיבת המוות... מה שעשיתי זה הדבר הסביר ביותר..." המומחה נשאל האם נכון הוא שהמסקנה שלו היא הסבירה ביותר, אם כי לא היחידה המתחייבת מן הנתונים, והמומחה הודה : "נכון, רפואה משפטית זאת לא מתמטיקה" (עמ' 64 לפרוט'). בהמשך אישר המומחה: "אני כן מסכים שלמרות כל מה שנאמר אין לי אפשרות להוכיח ברמת וודאות, מעל לכל ספק, שאכן זה היה המנגנון שגרם למוות" (עמ' 64 סיפא לפרוט'). ל. על יסוד האמור לעיל, מסיק הסניגור שפרופ' היס הודה כי אינו יכול להוכיח מעל לכל ספק סביר, שהמוות נגרם עקב התאונה, הואיל ומסקנתו לפיה החבלה בראש גרמה להפרעת הקצב בלב, היא הסבירה ביותר, לדעתו, אולם אינה היחידה האפשרית, ותיתכן אפשרות אחרת וסבירה, לפיה הפרעת הקצב נגרמה עקב הבעיות הרבות מהן סבל המנוח, גם ללא קשר לחבלת הראש. טוען הסניגור כי משהוכח שהמנוח סבל משורת מחלות ובעיות לבביות אשר יכולות היו להביא להפרעת הקצב שהביאה למותו, גם ללא חבלת הראש, לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת בפלילים שהוכח קשר סיבתי בין חבלת הראש להפרעת הקצב. המומחה קבע קשר סיבתי שהיה נראה לו "הסביר ביותר", ואולם ההגנה סבורה שגם אם קשר זה הוא אכן הסביר ביותר (ואין צורך להכריע בכך), עדיין סיבתיות ברמה זו, אינה מספקת ברמה הפלילית ומקומה בקביעת מוות ברמה אזרחית בלבד. לטענת הסניגור, לצורך הרשעה בפלילים, על התביעה להוכיח את הקשר הסיבתי בין המעשה האסור למוות ברמה של מעל לכל ספק סביר. כאשר המומחה מטעם התביעה (פרופ' היס) מודה כי "לא ניתן לומר בוודאות מעל לכל ספק שזאת היתה סיבת המוות... מה שעשיתי זה הדבר הסביר ביותר..." ניתן לקבוע שהתביעה לא עמדה בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי ברמה הנדרשת. לא. הסניגור טוען שאילו מדובר היה באדם בריא ללא רקע לבבי (או שהפרעת הקצב היתה מתרחשת בסמוך לתאונה) ניתן היה לומר שקיים קשר סיבתי ברמה הנדרשת להרשעה, הואיל ולא קיים תרחיש סביר חלופי, אולם כאשר מומחה התביעה מאשר קיומו של תרחיש חלופי סביר, ברי שלא הוכח קשר סיבתי ברמה הנדרשת. הסניגור מפנה לדבריו של בית משפט קמא אשר כתב כי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה וודאות מוחלטת אלא שכנוע מעל ספק סביר, וספק סביר ייוצר כשההסתברות לחפות העולה מן הראיות היא ממשית ואינה בגדר אפשרות תיאורטית רחוקה. עמדת הסניגור היא שהכרעת הדין נשוא הערעור לוקה ביישומו של הכלל. בית משפט קמא סבר שמן הראיות עולה כי הוכח קשר סיבתי ברמה הנדרשת, אך הסניגור סבור שבכך שגה בית משפט קמא, ואף אין בהחלטתו של בית משפט קמא התמודדות עם הודאתו של פרופ' היס בדבר אפשרות לתרחיש חלופי סביר. לב. טוען הסניגור שאת הכרעתו ביסס בית משפט קמא על יצירת זהות בין רמת הוודאות שמצא המומחה שמותו של המנוח נגרם עקב הפרעת קצב, לבין הוודאות שהפרעת קצב זו נגרמה עקב חבלת הראש. בכך שגה בית משפט קמא, לדעת הסניגור, משום שבחוות הדעת קבע המומחה כי "קרוב לוודאי" שהמוות נגרם מהפרעת קצב, וכי "סביר להניח" שלחבלת הראש היתה השפעה על הופעת המוות. משנשאל פרופ' היס על ידי ההגנה מה משמעות הביטויים "קרוב לוודאי" ו"סביר להניח", בהם עשה שימוש בחוות דעתו, השיב המומחה, לטענת הסניגור, בערבוביה, כי "זה מעל 50% זה פחות מעל לכל ספק סביר" והמומחה חזר על אמירה זו פעם נוספת והשיב שהמשמעות היא "מעל 50% ועד מתחת לספק סביר, כל מה שנמצא באמצע. זה טוב בשבילך" (עמ' 65 לפרוט'). טוען איפוא, הסניגור, שמומחה התביעה עצמו מסביר כי רמת הוודאות עליה הוא מדבר במקרה זה אינה מספקת להרשעה בפלילים, ואולם דווקא על אמירה זו ביסס בית משפט קמא את החלטתו בדבר הקשר הסיבתי בין החבלה להפרעת הקצב. לג. מוסיף הסניגור שבית משפט קמא ציין כי המומחה משתמש בביטויים "קרוב לוודאי" ו"סביר להניח" כדי לציין רמת סבירות נמוכה יחסית, דהיינו, "מעל 50% ועד מתחת לספק סביר, כל מה שנמצא באמצע", ואולם בית המשפט קבע שאם המומחה כותב שקרוב לוודאי שהמנוח נפטר מהפרעת קצב, וסביר להניח שיש קשר בין ההפרעה לחבלה, אזי "יוצא שבאותה מידה של וודאות שהמוות נגרם מהפרעות בקצב הלב, המוות נגרם כתוצאה מחבלת הראש מהתאונה" (סעיף 11 להחלטה). בכך שגה בית משפט קמא, לדעת הסניגור, הואיל וקביעתו זו אינה ברורה והיא שהביאה לתוצאה השגויה. טוען הסניגור שאם כוונת בית המשפט היתה שאין מחלוקת שהמוות נגרם מהפרעת קצב, ואת הקביעה הזאת קבע המומחה ברמה של "קרוב לוודאי", אזי קביעתו של המומחה לפיה "סביר להניח" שיש קשר בין הפרעת הקצב לחבלה, היא קביעה באותה רמת וודאות, ובכך די לצורך הרשעה. לטענת הסניגור, בלוגיקה זו טמון כשל. המומחה הרי הגדיר את שני המונחים ברמת וודאות שאינה מספקת להרשעה בפלילים. אם כך, גם הקביעה בדבר סיבת המוות המיידית, (הפרעת קצב ברמה של "קרוב לוודאי"), אינה מספקת להרשעה, ועל כן קל וחומר שאינה מספקת לעניין הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה. לד. מוסיף וטוען הסניגור, שאמנם המומחה התייחס למונחים "קרוב לוודאי" ו"סביר להניח" בערבוביה, ואולם לדעת הסניגור, המונח "קרוב לוודאי" מבטא רמת וודאות גבוהה יותר מאשר "סביר להניח" ולכן יצירת זהות בין שני מונחים אלה היתה טעות שהובילה, בסופו של דבר, את בית משפט קמא, למסקנה השגויה. לה. בסיכום הדברים, כותב הסניגור, שמומחה התביעה עצמו היה מסוייג מאוד ביחס לקשר הסיבתי בין התאונה למוות. המומחה לא שלל תרחישים אחרים שגרמו למוות עקב מחלותיו הרבות של המנוח. כל אלה די בהם כדי להקים ספק סביר ביחס לקשר הסיבתי בין התאונה למוות, ולכן עותר הסניגור לכך שבית המשפט יקבע שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה למוות, ויזכה את המערער מן האישום שעניינו גרם מוות ברשלנות, ולהרשיעו, לפי הודאתו, בעבירה של גרימת נזק בלבד. עד כאן תמצית טענות הסניגור שבהודעת הערעור. לו. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 6.10.11, טען הסניגור שתוצאותיה המיידיות של התאונה היו קלות יחסית. נהג הרכב הפרטי היה אדם בן 79 עם מחלות לב קודמות שבעברו היה התקף לב קשה, סבל מיתר לחץ דם ונתונים לבביים לא קלים, והיו לו גורמי סיכון לא מעטים. נהג הרכב הפרטי יצא מן הרכב לאחר התאונה, עמד על רגליו, ואמבולנס פינה אותו לבית חולים. המנוח אושפז שבועיים, והועבר לבית חולים שיקומי. כשלושה שבועות לאחר התאונה, נפטר המנוח מחמת הפרעת קצב לבבית - דום לב. הסניגור אישר, כפי שבית המשפט ציין בפניו בשעת הטיעון, שעקב התאונה ספג המנוח חבלת ראש, וכן אישר שבנתיחה לאחר המוות נמצא דימום תת-עכבישי. לז. בהתייחס לשיתוק שאובחן בבית החולים ביום התאונה ביד ימין של המנוח, לרבות חולשה ניכרת ברגל ימין ודימום תת-עכבישי שנמצא בבדיקת C.T. (ת/2) טען הסניגור שנקודת המוצא בבית משפט קמא היתה שלמנוח נגרמה חבלת ראש, ואולם, הוא לא נפטר עקב חבלת הראש, אלא מחמת התקף לב. הסניגור ציין, שהשאלה שעמדה לדיון בפני בית משפט קמא היתה האם הוכח מעבר לספק סביר שחבלת הראש היא זו שגרמה דווקא להתקף הלב, והרי אנשים מתים מהתקף לב בין אם הם עוברים תאונת דרכים ובין אם לאו. לח. לטעמו של הסניגור, עולה מעדות פרופ' היס, שקיים ספק סביר באשר לקשר בין חבלת הראש והתאונה לבין התקף הלב. והשאלה היחידה במשפט זה היא, האם דווקא חבלת הראש היא זו שגרמה לאירוע הלבבי, שהרי הסיבה המיידית למוות היתה התקף לב, וזהו הרי מוות טבעי (עיינו בעמ' 2 לפרוט' בדיון בפנינו מיום 6.10.11). נעיר כאן, למען הדיוק, שכעולה מהסבריו של פרופ' היס שסיבת המוות של המנוח לא היתה "התקף לב", כי אם הפרעת קצב בלב). לט. הסניגור הצביע על כך שבחוות הדעת של פרופ' היס, מטעם התביעה, צויין שהמנוח מת "קרוב לוודאי" מהתקף לב (שוב נעיר שצ"ל: הפרעת קצב בלב) בגלל טרשת. עוד עולה מאותה חוות דעת, ש"סביר להניח" שלתאונת הרכב היתה השפעה על המוות. אומר פרופ' היס שמדובר באדם מבוגר שמת מהפרעת קצב של הלב ו"סביר להניח" שלחבלת הראש היה קשר לכך. טוען הסניגור, כי הוא מוכן להסכים שיש קשר ברמה של "סביר להניח", אך לא יותר מכך, ואין די בזאת לצורך הרשעה. עוד מפנה הסניגור לכך שפרופ' היס אומר בחקירתו הנגדית שהוא מסכים שאין באפשרותו לקבוע באופן אבסולוטי מה גרם למות המנוח (עמ' 62 שורה 27). מוסיף הסניגור, שלא ניתן להסתפק ברמה של "סבירות". מה גם שמדובר באדם בן 79 עם בעיות לב קשות, ואין המדובר בהפרעת קצב שהתפתחה שעות ספורות אחרי התאונה, אלא כשלושה שבועות לאחריה, ואם מצרפים לכך את התחלואים מהם סבל המנוח ואת גילו המבוגר, הרי מצטרפות אפשרויות רבות אחרות להתרחשות ההתקף (צ"ל: הפרעת הקצב), ללא קשר סיבתי לתאונה. מ. הסניגור הוסיף וטען בין היתר (עמ' 3 רישא של הדיון בפנינו) : "אמנם מספיק שהקשר הסיבתי יהיה על ידי החשה של התקף הלב, לעומת הצפוי אלמלא התאונה, אם בכלל, אולם אם קובעים שהתאונה החישה את התקף הלב, ממילא קובעים שהתאונה גרמה להתקף" (צ"ל: "הפרעת הקצב"). מא. הסניגור טוען שבית משפט קמא יצר זיקה (זהות) בין המונח "קרוב לוודאי" לבין המונח "סביר להניח" ופרופ' היס השתמש בשני המונחים האלה בערבוביה, בעוד שאין הדבר כך וכפי שהסביר הסניגור בהודעת הערעור שלו המונח "קרוב לוודאי" מבטא רמת וודאות גבוהה יותר מאשר "סביר להניח" ויצירת זהות בין שני מונחים אלה, היתה טעות שהובילה את בית המשפט למסקנתו השגויה. מב. הפרקליטה ביקשה בדיון שהתקיים בפנינו לדחות את הערעור ולקבוע שקיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין מות המנוח וביקשה כי נאמץ את טיעוניה של התביעה, כפי שאלה באו לידי ביטוי בסיכומים שהגישה התביעה בפני בית משפט קמא. הפרקליטה ציינה כי המנוח היה כבן 79, תפקד באופן נורמאלי לחלוטין, נהג, והיתה לו חברה. אמנם 12 שנה קודם לכן, עבר המנוח התקף לב חמור בשעה שהיה בגרמניה בחופשה, אך הוא השתקם לחלוטין (עדות בתו של המנוח). המנוח נסע לחו"ל פעמיים עד שלוש פעמים בשנה, עשה "טְרֶקים", ותיפקד כמו כל אדם אחר. הפרקליטה ציינה שטענת ההגנה כאילו הפגיעה בתאונה היתה קלה, איננה מקובלת עליה כלל. המנוח עבר פגיעה קשה במוח, נשאר מאושפז מיום התאונה עד יום מותו, ממקום התאונה הועבר לבית חולים "הלל יפה", עקב הפגיעה במוח הוא הועבר מיידית לבית החולים "איכילוב", ובהמשך הועבר המנוח למוסד הגריאטרי "שוהם", שם היה בשיקום כשמצבו חמור ביותר, כשהוא ישוב על כיסא גלגלים עם טיטולים (עדות ד"ר חייט). במהלך האשפוז במוסד הגריאטרי, היה למנוח שיפור מינימאלי בלבד. מכאן שעקב התאונה הפך המנוח מאדם שתיפקד באופן רגיל לחלוטין לאדם במצב של חוסר תיפקוד. מג. לדעת הפרקליטה גם אלמלא הנתיחה שביצע פרופ' היס, היו די ראיות על מנת שבית המשפט יוכל לקבוע קשר סיבתי. דהיינו, אדם נפגע פגיעה קשה בתאונה, אושפז שלושה שבועות ונפטר. פרופ' היס אמר בהגינות שהוא אינו יכול לקבוע את מנגנון המוות מעבר לכל ספק סביר, שהרי אין המדובר במוות עקב ירי, אך הוא כורך בין הפגיעה החמורה בראש לבין המוות. נכון הוא שמדובר באדם שסבל ממחלת לב, בעברו, אבל די בכך שתתרחש החשה של המוות. הביטויים בהם השתמש פרופ' היס הם אמנם זהירים, אבל המסקנה היא שקיים קשר סיבתי. מד. הפרקליטה הוסיפה כי ההלכה היא שגם במישור הפלילי אין בית המשפט פועל על יסוד וודאות מוחלטת אלא על יסוד סבירות הקרובה ביותר לאמת, או הקרובה ביותר לוודאות. לדעת הפרקליטה עלה בידי התביעה להוכיח באמצעות עדותו של פרופ' היס את הנדרש מעבר לספק סביר, בהתחשב גם בכך שמדובר באדם שתיפקד ככל האדם, עד לתאונה שבה ספג חבלה קשה ביותר בראשו, ונותר מאושפז מיום התאונה ועד מותו. מה. הסניגור הגיב על טענות הפרקליטה וטען שאין רלוונטיות לכך שהמנוח תיפקד תיפקוד נורמאלי לפני התאונה. עוד טען הסניגור כי גם אם בענייננו קיימת סבירות לא מעטה לקיומו של קשר סיבתי, הרי גם תרחישים אחרים לאירוע מותו של המנוח, הינם סבירים וזאת נוכח גילו של המנוח והמצב הקודם של אירוע התקף הלב, ופרופ' היס אישר זאת. עד כאן תמצית טיעוניהם של הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו. מו. כעולה מכל המפורט לעיל, השאלה שעלינו להכריע בה היא, האם צדק בית משפט קמא בקובעו כי עלה בידי המשיבה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי, קיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים בה נפגע המנוח ביום 24.12.02 למותו של המנוח בתאריך 13.1.2003. מז. נקדים ונציין שעל מנת להגיע למסקנה בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מות המנוח,ניתן גם להתבסס על ראיות נסיבתיות. אנו מפנים לע"פ (מחוזי - נצרת) 1143/06 אחמד הבראת נ' מדינת ישראל (מיום 3.10.06) פיסקה 10, דברי כב' השופטת א. הלמן : "העובדה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מן התאונה, ניתנת להוכחה ככל עובדה אחרת, באמצעות ראיות מהימנות, ובלבד שאלה יובילו למסקנה שלא נותר ספק בכך שהמוות הינו תוצאה של התאונה, ומתקיימת דרישת הקשר הסיבתי העובדתי. על פי ההלכה, לא ניתן אפילו לשלול הסתמכות על ראיות נסיבתיות, לשם קביעת קיומו של קשר סיבתי, אף שככלל, יש להביא חוות דעת רפואית על בדיקה לאחר המוות או תעודה רפואית של סיבת המוות (ראה רע"פ 4336/91 פואד חלבי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(3), 2644, ורע"פ 5873/94 בנימין בן פנחס שומינוב נ' מדינת ישראל תק-על 94(4), 115)". מח. בע"פ 4230/99 סברי אבו ג'נאם ואח' נגד מדינת ישראל פ"ד נ"ו(1) 34 הואשמו המערערים בעבירת הריגה לאחר שנכנסו לבית קורבנם, מצויידים בכלי ברזל ובמכות, תקפו אותו פיזית והמשיכו להכותו גם לאחר שנחבל. המנוח נפטר מכשלון לב. שניים מן הנאשמים הורשעו בהריגה. הנאשמים טענו שלא התקיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשיהם לבין מות המנוח, ולמצער טענו שהם לא יכלו לצפות את התרחשות התוצאה הטרגית, ואף לא צפו אותה בפועל. בית המשפט קבע, שם, שהמנוח היה חולה לב קודם לאירוע (בעמ' 40). בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) א. ריבלין) ציין, בין היתר, שלפי קביעת בית המשפט המחוזי, תקיפתו האלימה של המנוח על ידי הנאשמים היתה הסיבה בלעדיה אין להתרחשות תוצאת מותו של המנוח. למסקנה זו הגיע בית המשפט על יסוד מכלול נסיבות האירוע. דהיינו: למרות שהמנוח היה חולה לב, קודם לאירוע, הוכח שבסמוך אליו תיפקד המנוח באופן מלא, הסתובב בביתו, והכין סלט לארוחת הערב המשפחתית. המנוח הותקף על ידי 5 אנשים מזויינים בכלי משחית ונפגע בחלקים שונים בגופו. מתקפה זו היתה טראומטית ביותר, גם אם המכות שספג המנוח לא היו מכות מוות, אלא פצעי "שפשוף". עוד קבע בית המשפט המחוזי, שם: "לבסוף קבע בית המשפט, בהסתמך על חוות דעת המומחים הרפואיים ועדויותיהם, ובהתחשב בסמיכות הזמן בין האירוע לבין המוות, כי ההתרגשות והמצוקה הנפשית שאחזו במנוח עקב האירוע האלים הם שגרמו לכשלון לבו של המנוח והיוו את הגורם הדומיננטי למותו". (שם, בעמ' 40). מט. מהתם להכא: אכן, לכאורה, נראה היה מיד עם התרחשות התאונה, שאין המדובר בפגיעה קשה. עיון בדו"ח האמבולנס ממועד האירוע (ת/4) מעלה כי נרשם שמדובר בפציעה קלה בראש והמנוח עלה בכוחות עצמו לאמבולנס והועבר לחדר המיון של בית החולים "הלל יפה". במסמך חדר המיון (ת/6) צויין שלא היה אובדן הכרה, לא היו הקאות, "במצב טוב", שפשוף בקרקפת, ואולם, CT ראש הצביע על דימום תת-עכבישי ותוך מוחי והוחלט להעביר את המנוח באותו יום לבית החולים "איכילוב". בדיקת ה-CT בוצעה לאחר שאובחנה אצל המנוח כבר בבית החולים "הלל יפה" המיפרזיס וכן א-סימטריה בפנים. בגליון הקבלה של בית החולים איכילוב (ת/7) צויין שבבית החולים "הלל יפה" אובחנה פציאליס ימני-מרכזי + שיתוק יד ימין וחולשת רגל ימין וCT- מוח הצביע על קונטוזיה וכן דימום תת-עכבישי. המנוח אושפז בבית החולים "איכילוב" מיום 24.12.02 (יום התאונה) ועד ליום 6.1.03. במסמך סיכום המחלה של בית החולים איכילוב (ת/2) צויין, בין היתר, שהמנוח החל בטיפול פיזיותרפיה והצליח לעבור לעמידה מישיבה עם דריכה על רגל שמאל עם עזרה, אך סבל עדיין מחולשה ניכרת של יד ימין וחולשה מסויימת של רגל ימין, ושוחרר לשיקום. נ. לצורך השיקום אושפז המנוח במרכז הגריאטרי "שוהם" וזאת מתאריך 6.1.03 עד יום פטירתו 13.1.03. בסיכום המחלה ת/3, צויין, בין היתר, שהמנוח התגורר בגן שומרון, בבית קרקע, עם חברתו לחיים. ברקע: יתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית, לפני כ-12 שנה עבר אוטם בשריר הלב, אך בהמשך צויין: "אסימפטומטי בשנים האחרונות". עוד צויין, שלפני התאונה היה המנוח עצמאי לחלוטין. מסיכום המחלה ת/3, בחתימת ד"ר חייט (שגם העיד במשפט), עולה גם כן, שלפני התאונה היה המנוח עצמאי לחלוטין והוא התקבל מבית חולים איכילוב למרכז הגריאטרי "שוהם" כשהוא במצב כללי ירוד, חלש, לא יציב אפילו בישיבה בכיסא גלגלים, רוב הזמן באי שקט פסיכו-מוטורי, חרדה, עם שיתוק בפלג גוף ימין, אינו שולט על הסוגרים, רתוק לעגלת נכים. לאחר מספר ימי אשפוז חל שיפור מנימאלי במצבו הכללי של המנוח גם הוחל בטיפול פיסיקאלי וריפוי בעיסוק. ביום 13.1.03, לאחר שחזר המנוח מטיפול, הרגיש טוב, אכל ארוחת צהריים בנוכחות בתו, איבד המנוח באופן פתאומי את הכרתו. נסיון להחייאה ועיסוי לב לא עלו יפה. נא. על כל אלה יש גם להוסיף את שעולה משמיעת עדות בתו של המנוח, הגב' עדה ברונשטיין, בפני בית משפט קמא, מיום 23.2.09 (עמ' 33 עד עמ' 41 לפרוט'). מעדות הבת עולה שגם לאחר שהמנוח יצא לפנסיה הוא היה בא ללול של הבת (שגרה במושב סמוך), כדי לאסוף ביצים. לפי עדות הבת ניהל המנוח, לפני התאונה, אורח חיים פעיל ומלא, כולל נסיעות לחו"ל פעמיים או שלוש בשנה, כולל נסיעה לדרום אמריקה עם טְרֶק. העדה חזרה ואישרה שלמנוח היה התקף לב חמור 12 שנה לפני התאונה נשוא הדיון, אך הוסיפה בעמ' 36 לפרוט': "אבל מאז שוקם במלואו. הוא ניהל אורח חיים ספורטיבי מלא ופעיל, צעידות כל יום, השתתף בפעילות ספורטיבית של קבוצת שיקום לב, לא סבל מכל מגבלה, נסע לקונצרטים, הוא לא חי לבד, היתה לו בת זוג. הם חיו ביחד. אמא שלי נפטרה ב-94". עולה, איפוא, מראיות אלה שלמרות מחלת הלב כמו גם יתר לחץ דם, מהם סבל המנוח, ניהל המנוח עד מועד אירוע התאונה, אורח חיים נורמאלי, פעיל ומלא לפי כל המתואר לעיל והיה עצמאי לחלוטין. נב. ממצאי ה-CT ראש שנעשו למנוח מיד ביום התאונה, הצביעו חד משמעית על דימום תת-עכבישי ומוחי שהובילו להמיפרזיס ופציאליס. החל ממועד אירוע התאונה ועד יום מותו (13.1.03), תקופה של כשלושה שבועות, אושפז המנוח בבתי חולים כלליים וגריאטריים, הוא איבד לחלוטין את עצמאותו וכמתואר בעדות בתו, גם משהועבר למרכז הגריאטרי: "עדיין לא היה מסוגל לשבת בעצמו, בכיסא הגלגלים היה צריך לשים קרש לפניו שלא יפול. בשירותים היה צריך שינגבו לו. כמובן מקלחות והאכלה. הוא לא עשה כלום באופן עצמאי..." (עמ' 37 לפרוט'). נג. מחוות דעתו של המומחה לרפואה משפטית פרופ' י. היס (ת/1 עמ' 6) עולה כי על סמך תוצאות הנתיחה בגופתו של המנוח, סבור פרופ' היס: "מותו נגרם, קרוב לוודאי, מהפרעה קשה בתפקוד הלב על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים עם אוטם ישן בחדר השמאלי ולייפת בין סיבי השריר". בהמשך, כותב שם פרופ' היס: "בנוסף נמצא דימום נרחב, לא טרי באונה קודקודית שמאלית מתאונת רכב בתאריך 24 בדצמבר 2002. מאז התאונה ועד למותו, היה מאושפז בבתי חולים כלליים וסיעודיים. (נפטר במרכז גריאטרי). סביר להניח שלתאונת רכב בתאריך 24 בדצמבר 2002, היתה השפעה על הופעת מותו בתאריך 13 בינואר 2003". נד. בעדותו בפני בית משפט קמא, בתאריך 1.9.2008, אמר פרופ' היס, בעמ' 14 לפרוט': "כשלושה שבועות לפני מותו, המנוח סבל מחבלת ראש שגרמה לדימום תוך גולגלתי ותוך מוחי שגרם להפרעה תפקודית, שגרמה לאשפוזו. המנוח חלה באופן כרוני במחלת לב קשה שבאה לידי ביטוי בנתיחה, ולכן ידוע שחבלת ראש גורמת להפרעה אצל אנשים שסובלים ממחלות לב. ולכן הגעתי למסקנה שעל רקע של מחלת הלב הכרונית שממנה סבל, היא שהביאה למותו. חבלת הראש עם הדימום התוך גולגלתי ותוך מוחי היא שגרמה להפרעה נוספת שהשפיעה על מותו, על ידי כך שגרמה לשיבוש הלב" . (ההדגשה שלנו). נה. בעמ' 15 לפרוט' הוסיף פרופ' היס ואמר: "הפגיעה בראש נגרמה כתוצאה מחבלה בזמן שהמנוח נהג ברכב, והיא תועדה ברשומות רפואיות של בית החולים שבו אושפז ביום התאונה - 24.12.02. הוא נפטר שלושה שבועות מאוחר יותר, ולכן אני חושב שיש קשר, בין התאונה לבין מותו. כשאני חוזר ואומר, המוות נגרם כתוצאה ממחלת הלב הקשה, אך חבלת הראש עם הנזק התוך גולגלתי השפיעה על המוות". ועוד, בעמ' 15 לפרוט', כשנשאל המומחה מה משמעות "השפיעו", הסביר פרופ' היס: "חולה לב עם מחלות כרוניות מושפע משינויים חבלתיים בראשם (כך במקור) שינויים חבלתיים יכולה להיות (כך במקור) בהפרעות קצב ונשימה. כל הפרעה כזו עשוייה לגרום לשיבוש בתפקוד הלב ולגרום למוות. ולכן מחלת הלב לא השתנה מאז החבלה בראש ועד למותו. החבלה היא הדבר הנוסף. היתה חבלת ראש קשה שהשאירה שינויים משמעותיים הן במוח והן בתפקוד היום יומי של המנוח, ולכן אני מוצא שיש קשר בין חבלת הראש והמוות, על ידי כך שחבלת הראש זירזה והשפיעה על תופעת (צ"ל: "הופעת") המוות". (ההדגשה שלנו). בחקירתו הנגדית מיום 1.9.08, עמ' 17 לפרוט', אמר פרופ' היס את הדברים הבאים: "כתבתי שהמוות נגרם מהפרעה קשה בתפקוד הלב, שזו הפרעת קצב, ואני כותב שבנוסף נמצא דימום נרחב כתוצאה מהתאונה. אני אומר שיש קשר בין התאונה לבין המוות. חשבתי שזה מובן שעל ידי הקשר בין חבלת הראש והמוות על רקע של מחלת לב כרונית, הדברים מובנים" (ההדגשה שלנו). נו. במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' היס הגיש הסניגור מכתב תשובה (מוצג נ/1) ששלח פרופ' היס לפרקליטה כתשובת השלמה בהמשך לחוות דעתו. בסעיף 3 כותב המומחה: "אשפוזו של המנוח מהתאונה ועד למותו, ללא הפסקה ברצף הטיפולי, יוצרת קשר סיבתי בין אירוע התאונה בתאריך 24.12.02 למותו בתאריך 13.1.03". בעדותו הסביר פרופ' היס: "הביטוי לצורך להעניק טיפול רפואי ממושך מהתאונה ועד למותו, באו באשפוז... עצם זה שאדם מתאשפז אומר שהוא זקוק לטיפול. מיום שהוא נפצע ועד מותו הוא היה תחת אשפוז, זאת אומרת שהוא נזקק לטיפול רפואי" (עמ'20 לפרוט'). נז. בהמשך עדותו מיום 1.9.08, הוסיף ואמר פרופ' היס, בתשובה לשאלה האם הוא אינו יכול לומר בוודאות שההפרעה בקצב הלב, אם היתה כזו, היא תוצר של פגיעת המוח בתאונה, (בעמ' 27 לפרוט'): "כתבתי... שקרוב לוודאי המוות נגרם מהפרעה קשה בתפקוד הלב. אי אפשר להימנע מהמצב שבו ישנה חבלה קשה בראש שהיא כשלעצמה קטלנית, והיא היתה קיימת מהפציעה ועד מותו. אבל כאן יש גם בעיה של לב. סביר להניח כי ההפרעה בתפקוד הלב הושפעה מחבלת הראש, ואז אני כורך את שני הדברים יחד. אי אפשר להתעלם מחבלות הראש וההפרעה בלבד. יש לנו מאות מקרים של מוות כתוצאה מהפרעת הלב. הלב הוא אינו מצב (צ"ל: במצב) סטטי. הדבר היחידי שהוחמר בגופו היתה חבלת ראש. לכן יכולים לבוא מומחים ולומר כי חבלת הראש היא שגרמה למוות". גם בהמשך בעמ' 28 לפרוט', הוסיף והסביר פרופ' היס: "חבלת הראש היתה קשה. היה כאן דימום במוח". בהמשך עדותו נשאל פרופ' היס כיצד זה המנוח לא נפטר אחרי התאונה. על כך השיב פרופ' היס שזאת בגין הטיפול שקיבל המנוח אחרי התאונה דבר שאיפשר לו להישאר בחיים והוא מת שלושה שבועות לאחר מכן. נח. עוד הסביר פרופ' היס בהמשך עדותו: "מידיעה של רפואה כללית בחבלות ראש, אנו יודעים כי חבלות ראש גורמות להפרעות קצב" (עמ' 29 לפרוט'). בתשובה לשאלה נוספת של הסניגור בעמ' 27 לפרוט' אמר המומחה: "אני לא יכול לומר בוודאות שהוא מת מהלב ולא יכול לומר בוודאות שהוא מת מחבלה בראש. אני קושר את שני הדברים כך". גם במהלך חקירתו הנגדית על ידי סניגורו הנוכחי של המערער, עו"ד י. טורס, מיום 22.3.10 עמ' 62 סיפא לפרוט', העיד פרופ' היס: "אני הגעתי למסקנה שמחלת הלב אמנם היתה כרונית וישנה אבל קשה ולכן קבעתי שהיא הסיבה הבסיסית למותו, כאשר הגורם הטריגר להפרעת הקצב הינו אותו הנזק המוחי". ובהמשך עמ' 63 לפרוט': "כל נזק חבלתי, אם זה חבלת ראש או שבר ברגל או כל פגיעה אחרת אצל אנשים שחולים במחלות לב כרוניות, יכולים לגרום להופעת הפרעת קצב בלב, ולכן לא ניתן לשלול את הקשר ביניהם על אחת כמה וכמה, שמקרים כאלה, עשרות נקבעים במכון לרפואה משפטית שבעקבות נזק חבלתי טרי יותר על רקע של מחלה כרונית של הלב, כמו במקרה הזה, כורכים בין השניים". נט. גם כשנשאל המומחה האם הספרות הרפואית מכירה בקיומו של קשר בין חבלת ראש להפרעת קצב כשחלף פרק זמן של שלושה שבועות, השיב פרופ' היס בעמ' 63 לפרוט': "כן, גם פרק זמן ארוך יותר, אינו מנתק את הקשר בין חבלת הראש והנזק שהיא יכולה לגרום, זאת אומרת דימום מוח כמו שנמצא אצל המנוח יכול לגרום לפרכוסים או שינויים או הפרעות במערכת העצבים המרכזית, גם אחרי תקופה של חודשים". ס. אכן פרופ' היס הסביר במהלך עדותו שאין רמת וודאות מעל ספק סביר, וכדבריו: "לכן הכל הערכות מלומדות" (עמ' 64 לפרוט'), ואותן הערכות הן כדבריו המסקנה הסבירה ביותר, אך לא בהכרח היחידה המחייבת שהרי מדובר ברפואה משפטית ולא במתמטיקה. עוד ציין המומחה שלמרות כל הנאמר, אין לו אפשרות להוכיח ברמת וודאות מעל לכל ספק, שאכן זה היה המנגנון שגרם למוות, וכדבריו: "מבחינתי זה המנגנון הסביר ביותר שכורך את התחלואים של הקורבן" (עמ' 64 לפרוט'). בהמשך הוסיף ואמר פרופ' היס שכאשר הוא משתמש במושגים של "קרוב לוודאי" ו"סביר להניח" כוונתו היא מעל 50%, אך פחות מאשר "מעל לכל ספק סביר", דהיינו "כל מה שנמצא באמצע" (עמ' 65 לפרוט'). סא. לא נעלמו מעינינו, כמובן, טיעוניו המפורטים של הסניגור בנוגע לרמת ההוכחה הנדרשת מן התביעה במשפט פלילי, כך גם טענותיו ביחס לשימוש של פרופ' י. היס במושגים של "קרוב לוודאי" ו"סביר להניח", כשלטענת הסניגור אין די בכך כדי להרשיע בפלילים שהרי רמת ההוכחה הנדרשת להרשעה בפלילים היא מעבר לספק סביר. סב. עיינו וחזרנו ועיינו בתיקו של בית משפט קמא, ובטיעוניהם המפורטים של באי כח שני הצדדים. המסקנה אליה הגענו היא שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 15.7.10 לפיה קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים שאירעה ביום 24.12.02 לבין מות המנוח בתאריך 13.1.03. סג. את הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין מות המנוח יש לבסס על יסוד כלל הראיות המונחות בפני בית המשפט. בענייננו, עלינו להציב לנגד עינינו את העובדה שעל יסוד העדויות כפי שהובאו בפני בית המשפט תיפקד המנוח, למרות גילו (79), למרות התקף הלב הקשה שעבר כ-12 שנה טרם אירוע התאונה, והתחלואים מהם סבל (יתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית וכו'), באופן עצמאי לחלוטין. המנוח המשיך לנהוג, לעזור לילדיו באיסוף ביצים בלול, התגורר בנפרד מן הילדים עם בת הזוג שלו, וטייל פעמיים שלוש בשנה בחו"ל. סד. בתאונה סבל המנוח מחבלת ראש. בבדיקת CT ביום התאונה אובחן אצל המנוח דימום תוך גולגלתי ותוך מוחי, דבר שגרם למנוח להמיפרזיס, ולפציאליס. החל מאירוע התאונה ועד פטירתו, משך זמן של כשלושה שבועות, היה המנוח מאושפז בבתי חולים כלליים וגריאטריים, והוא איבד בבת אחת ולחלוטין את תיפקודו העצמאי, נותר רתוק לכסא גלגלים, ונזקק לעזרה בכל, לרבות בהיגיינה אישית. על רקע זה יש גם להבין את דבריו של פרופ' י. היס הן בחוות דעתו ת/1, הן במכתב התשובה שלו נ/1, והן בשתי הישיבות שבהן מסר עדות בבית המשפט. סה. ראוי גם לבחון את האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע.פ. 4230/99 סברי אבו ג'נאם ואח' נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ו (1), עמ' 34, שאליו התייחסנו בפיסקה מח. של פסק דיננו. הנאשמים - המערערים התבססו בערעורם על כך שבחוות הדעת של פרופ' היס נקבע ש"אין אמות מידה לקבוע בוודאות או ברמת סבירות מקובלת במשפט הפלילי שסכסוך השכנים גרם למותו של המנוח". נציין, בטרם נמשיך, שבאותו מקרה הונחה בפני בית המשפט גם חוות דעת של קרדיולוג לענין הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מות המנוח, ואולם נקבע, שם, בעמ' 42 רישא: "אלא שאפילו לא כך, די היה בקביעותיו של פרופ' היס כדי להקים את הקשר הסיבתי העובדתי בין מעשה התקיפה לבין התוצאה". בית המשפט העליון סבר, בענין אבו ג'נאם, שאת המסקנה המשפטית בדבר קיומו של הקשר הסיבתי אין לקרוא במנותק מחוות הדעת בכללותה, כמו גם מעדותו של המומחה בבית המשפט. נביא כאן את דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) א. ריבלין בע"פ 4230/99 סברי אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, (2001), בעמ' 41: ”בחוות-דעתו של פרופ' היס נקבע אמנם כי "אין אמות מידה לקבוע בוודאות או ברמת סבירות מקובלת במשפט הפלילי שסכסוך השכנים גרם למותו של [המנוח]". את המסקנה המשפטית הזו, החורגת מתחום מומחיותו של המומחה, אין לקרוא במנותק מחוות-הדעת בכללותה, כמו גם מעדותו של המומחה בבית-המשפט. בהמשך ישיר לאמירה לעיל מבהיר פרופ' היס כי "הואיל וההתדרדרות הקטלנית במצבו הבריאותי [של המנוח] החלה בזמן סכסוך השכנים, סביר מאד להניח שקיים קשר בין הסכסוך לבין מותו". בחוות-הדעת הבהיר פרופ' היס כי נזק גופני קל או התרגשות מקטטה יכולים להביא להפרעה בתפקוד הלב או לזרזה ולגרום למוות על רקע דחק אמוציונלי. בעדותו הוסיף פרופ' היס כי הסיבה למות המנוח היא "כישלון פתאומי של לב חולה על רקע הפרעת קצב... ברגע שבגלל סיבה כלשהי, וזה יכול להיות התרגשות, כאב דחק מסוג כלשהו, נדרש מהלב מאמץ נוסף, הוא כשל וגורם למותו של אדם, ואז מבחינת רפואה משפטית צרופה קיים קשר בין האירוע הפיזי או המילולי בלבד למותו של הקורבן, כשהבסיס למוות הוא אותה גולגולת דקה או אותו לב חולה, שנכון שיכול היה גם להיכשל באירוע אחר לגמרי או בצורה טבעית, אבל כיוון שזה קרה סמוך מאד לאירוע, אנחנו כורכים את שני הדברים ביחד" (ההדגשה שלי - א' ר'). לאור האמור, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה כי על-אף הספק העולה כביכול מחוות-דעתו של פרופ' היס, הסבריו לגופם מצביעים על קיום קשר סיבתי עובדתי ועל היעדר הסבר אחר למוות שאירע.“ סו. ערים אנו לכך שבע.פ. 4230/99 הנ"ל (אבו ג'נאם) נפטר המנוח באותו יום שבו הותקף, בעוד שבענייננו חלפו שלושה שבועות, אך העובדה היא שבמשך שלושת השבועות האלה היה המנוח מאושפז באופן רצוף בבתי חולים כלליים וגריאטריים, וכאמור כבר לעיל, הוא לקה עקב התאונה בחבלת ראש קשה שגרמה לדימום תוך גולגלתי ותוך מוחי. המנוח הגיע ממצב של עצמאות מוחלטת למצב שבו איבד באופן מוחלט את תיפקודו העצמאי, והוא נותר מרותק לכסא גלגלים ונזקק לעזרה בכל פעילויות היום-יום. כפי שציין פרופ' היס בעדותו בעמ' 14 לפרוט': ".... ולכן ידוע שחבלת ראש גורמת להפרעה אצל אנשים שסובלים ממחלת לב, ולכן הגעתי למסקנה שעל רקע של מחלת הלב הכרונית שממנה סבל היא שהביאה למותו. חבלת הראש עם הדימום התוך גולגלתי ותוך מוחי היא שגרמה להפרעה נוספת שהשפיעה על מותו על ידי כך שגרמה לשיבוש בלב" (ההדגשה שלנו) עוד ראוי לעיין בתשובתו של פרופ' היס, במכתבו נ/1, סעיף 3: "אשפוזו של המנוח מהתאונה ועד מותו ללא הפסקה ברצף הטיפולי יוצרת קשר סיבתי בין אירוע התאונה בתאריך 24.12.02 למותו בתאריך 13.1.03". כך גם דבריו של פרופ' היס בישיבה מיום 1.9.08, עמ' 27 לפרוט': "..... אי אפשר להמנע מהמצב שבו ישנה חבלה קשה בראש שהיא לכשעצמה קטלנית והיא היתה קיימת מהפציעה ועד המוות, אבל כאן יש גם בעיה של לב, סביר להניח כי הפרעה בתפקוד הלב הושפעה מחבלת הראש. ואז אני כורך את שני הדברים יחד. אי-אפשר להתעלם מחבלת הראש וההפרעה בלבד. יש לנו מאות מקרים של מוות כתוצאה מהפרעת הלב. הלב אינו מצב (צ"ל: במצב) סטטי. הדבר היחיד שהוחמר בגופו היתה חבלת ראש, ולכן, יכולים לבוא מומחים ולומר כי חבלת הראש היא שגרמה למוות". סז. בעדותו גם התייחס פרופ' היס למשמעות הנובעת מן האמירה שלו שחבלת הראש עם הנזק התוך גולגלתי השפיעו על המוות. המומחה נשאל מה המשמעות של "השפיעו" והוא השיב בעמ' 15 לפרוט': "היתה חבלת ראש שהשאירה שינויים משמעותיים הן במוח והן בתפקוד היום יומי של המנוח, ולכן אני מוצא שיש קשר בין חבלת הראש והמוות על ידי כך שחבלת הראש זירזה והשפיעה על תופעת (צ"ל: "את הופעת") המוות" (ההדגשה שלנו) . המומחה פרופ' היס הוסיף ואמר בעמ' 17 לפרוט': "אני אומר שיש קשר בין התאונה לבין המוות. חשבתי שזה מובן שעל ידי הקשר בין חבלת הראש והמוות על רקע של מחלת לב כרונית הדברים מובנים". לא למותר להוסיף את דבריו של פרופ' היס בישיבה הנוספת (מיום 22.3.10) אליה נקרא להעיד על ידי סניגורו הנוכחי של המערער, בעמ' 62 סיפא לפרוט': "אני הגעתי למסקנה שמחלת הלב אמנם היתה כרונית וישנה אבל קשה, ולכן קבעתי שהיא הסיבה הבסיסית למותו כאשר הגורם הטריגר להפרעת הקצב הינו אותו הנזק המוחי". (ההדגשה שלנו). סח. עוד רואים אנו גם להפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון בע.פ. 9723/03 מדינת ישראל נגד שי בלזר + ע.פ. 9777/03 שי בלזר נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (2) 408. גם באותו מקרה עמדה לדיון שאלת הקשר הסיבתי בין מות המנוח לבין תקיפתו על ידי המערער. לא היתה מחלוקת על כך שעקב התקיפה נגרמו למנוח פצעי חבלה, ואולם, לאחר הנתיחה שלאחר המוות נמצא כי מות המנוח נגרם מחמת אוטם בשריר הלב על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים של הלב ועל רקע קריש דם פקקתי שהחל להיווצר בעורק הראשי בלבו של המנוח כשלושה עד שמונה ימים עובר למותו. השאלה שבמחלוקת היתה מה היה הגורם הישיר שהוביל לאוטם בשריר לבו של המנוח (שם, בעמ' 417). בית המשפט העליון החליט שאין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שלפיה כשלון הלב של המנוח נגרם עקב דחק נפשי שאירע בסמוך לכך על רקע הטרשת הקשה בעורקים הכליליים בלבו (זמן קצר לפני שהמנוח לקה בלבו הוא נראה נרגש, נסער, המום ומבוהל). בית המשפט העליון דחה את טענת הסניגור לפיה מות המנוח נגרם עקב מצבו הרפואי וללא קשר לאירועים שהתרחשו בסמוך למוות (שם, בעמ' 417 סיפא). עוד קבע בית המשפט העליון כי "מושכלות ראשונים הם כי ההכרעה השיפוטית נתונה תמיד בידי בית המשפט, ולא בידי המומחים המעידים בפניו" (שם, בעמ' 419 רישא). עוד הוסיף וקבע בית המשפט העליון : "מכלול הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא ובחינתן לפי מבחני ההגיון ונסיון החיים מוביל למסקנה כי מעשי האלימות הברוטליים של המערער הם שגרמו למנוח דחק נפשי שהוביל לאוטם בשריר לבו על רקע טרשת העורקים שממנה סבל. אכן, בהתחשב במחלת הלב של המנוח לא היוו מעשיו האלימים של המערער גורם בלעדי ויחיד לתוצאה הקטלנית, אולם היה בהם משום סיבה - בלעדיה - אין לכך, אשר על כן הוכח מעבר לספק סביר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשי האלימות של המערער לבין מותו של המנוח". (שם, בעמ' 420 סיפא - 421 רישא). דבריו אלה של בית המשפט העליון ב-ע.פ. 9723/03 הנ"ל, יפים הם בשינויים המחוייבים גם למקרה הנדון בפנינו, דהיינו, האירוע התאונתי, לו אחראי המערער, גרם למנוח לחבלת ראש שבעטיה לקה בדימום תוך גולגלתי ותוך מוחי, וחבלת ראש זו החישה את מותו של המנוח. סט. על כל האמור לעיל יש להוסיף את הוראת סעיף 309 של חוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע: ”בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: (1) - (2) - (3) - (4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה; (5) - “ (ההדגשה שלנו) ע. לדעתנו, הונחה תשתית ראייתית מספקת בפני בית משפט קמא על מנת להגיע למסקנה שתאונת הדרכים נשוא הדיון החישה את מותו של המנוח שסבל מתחלואים ומחלת לב כרונית. נוכח הוראת סעיף 309 (4) של חוק העונשין, די בכך כדי להגיע למסקנה שקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מות המנוח. לכן, אין מקום להתערבותנו במסקנתו של בית משפט קמא בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מות המנוח. לפיכך, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. עא. באשר לגזר הדין: בגזר הדין מיום 11.8.11 קבע בית משפט קמא כי המדובר בתוצאה טרגית של קיפוח חיי אדם עקב נהיגה ברכב ברשלנות. העונש הראוי צריך להתמקד, לדעת בית משפט קמא, בנטילת האמצעי אשר הביא לתוצאה הטרגית, דהיינו, רשיון הנהיגה. מכאן, שכליאתו של אדם נורמטיבי מן הישוב עקב נהיגתו הרשלנית תיוחד למקרים בהם נוהג הנאשם בחוסר אחריות, פזיזות, תוך פריקת עול ונטילת סיכונים במודע למה שעלול להתרחש. עב. לנוכח כל האמור בטיעוני הצדדים ותסקיר שירות המבחן שעמד לנגד עיני בית המשפט, והעובדה שהמערער נטל אחריות לעצם האירוע התאונתי בהזדמנות הראשונה, דן בית משפט קמא את המערער למאסר לתקופה של 6 חודשים, לריצוי בעבודות שירות ב"מרכז לגמילות חסדים" באשדוד, מאסר על תנאי של 12 חודשים, פסילת רשיון הנהיגה מכל סוג לתקופה של 10 שנים, ותשלום קנס בסכום של 10,000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו. עג. המערער מלין על חומרת העונש, וסבור שיש להקל בעונשו מן הנימוקים הבאים: רשלנותו היתה נמוכה ביותר, והתבטאה באי-שמירת מרחק מספיק וזאת ביום גשום עם ראות לקויה. המערער לא נסע במהירות גבוהה, לא לקח סיכון מיותר, ורשלנותו נמוכה ורגעית. התוצאות המיידיות של התאונה היו קלות ביותר. מותו של המנוח נגרם בשל "גולגולת דקה", דהיינו, עקב מחלותיו הרבות, ואילו היה זה אדם בריא, נראה שהפגיעה היתה מסתיימת בחבלת הראש בלבד. מכאן, כך נטען בערעור, למרות שהמערער "מקבל" את המנוח כפי שהוא, עדיין יש לנתון זה השלכה לגבי העונש. 5. התאונה ארעה לפני כ-10 שנים. למרות המחלוקת הצרה בין הצדדים נמשך המשפט שנים רבות וגם עינוי דין זה ראוי שיביא להקלה בעונשו של המערער. עד. עוד נטען שהמערער נהג מקצועי, פרנסתו בנהיגת משאית קידוחים. עונש פסילה בן 10 שנים כבד מאד עבורו ויגדע את מטה לחמו שנים רבות ולכן בנתוני תיק זה ראוי להקל בעונש הפסילה הקלה משמעותית. באשר לקנס נטען שקנס בשיעור של 10,000 ₪ גבוה וחריג ביחס למקובל ויש להקל ברכיב זה, כמו גם ברכיב המאסר לריצוי בעבודת שירות. לבסוף נטען, שהמאסר המותנה כפי שנוסח בגזר הדין חל גם על כל עבירה בה הורשע המערער בתיק זה, ובכלל זה גם בעבירה על תקנה 49 (א) של תקנות התעבורה (אי-שמירת רווח), ואין הצדקה שבגין עבירה קלה כגון זו, יופעל עונש מאסר ארוך יחסית. עה. יצויין, שעונש המאסר של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות מעוכב, כמו גם פסילת רשיון הנהיגה. עו. מעיון בתיקו של בית משפט קמא עולה כי הונח בפניו תסקיר שירות המבחן למבוגרים מיום 13.6.11 ממנו עולה כי המערער אינו מכיר בקשר שבין מעשיו בעת ביצוע העבירה לבין תוצאותיה, ורואה עצמו כקורבן בהליך משפטי זה, הגם שהוא מודה בעובדות כתב האישום. לדברי המערער, מדובר היה ביום גשום ותנאי דרך וראות ירודים, הוא נסע מאחורי המנוח וכאשר הגיע לצומת עצר המנוח בפתאומיות כדי לפנות שמאלה. בסיטואציה שנוצרה לא היתה למערער ברירה, הואיל ובכיוון הנגדי מלפניו הגיע רכב, ובצד ימין היה ואדי, ולכן בזמן התגובה שנשאר לרשותו, לא נותר לו אלא לסטות שמאלה וכך לפגוע ברכב של המנוח. יחד עם זאת, בדיעבד, מבין המערער שהיה עליו לנהוג לפי תנאי מזג האויר ולנסוע בהתאם לכך. המערער מודה שלא שמר מרחק מרכבו של המנוח והתנגש כמתואר בכתב האישום, אך שולל כל קשר בין התנגשות זו לבין מות המנוח, והוא איננו מכיר בקשר בין המעשה שלו לבין התוצאה, במיוחד נוכח העובדה שהמנוח נפטר כחודש ימים לאחר התאונה, ולא סמוך למועד התאונה. המערער בוחר להאמין כי מות המנוח קשור להיותו אדם מבוגר וחולה בוודאי במחלות נוספות שהובילו למותו ללא קשר ישיר לתאונה, וכך מרחיק את עצמו המערער ברמה הרגשית מתוצאות אירוע התאונה. עז. עוד צויין בתסקיר שהמערער מוטרד כיום מתחום התעסוקה. המערער רואה את עצמו כקורבן של ההליך המשפטי. המערער אינו מבטא רצון לבחון באופן מעמיק את אשר הוביל לאירוע העבירות והתוצאות הקשות, ולכן לא ראה שירות המבחן לנכון לבוא בהמלצה טיפולית לגבי המערער. נוכח אופי העבירה, תוצאותיה הקשות, ועמדתו של המערער לגבי העבירה כמפורט לעיל, סבור שירות המבחן שיש צורך בענישה שתבהיר למערער את חומרת התנהגותו ואחריותו, ולכן ממליץ שירות המבחן על עונש ממשי ומרתיע. עח. עוד הונח בפני בית משפט קמא גליון ההרשעות הקודמות של המערער (ת/19). מן הגליון עולה שלחובת המערער הרשעה מיום 1.6.08 בגין שתי עבירות שנעברו בתאריך 12.7.04: אחזקת חלק, אבזר תחמושת של כלי נשק, וכן שימוש בסמים לצריכה עצמית. בתחום התעבורה נזקפות לחובת המערער (שקיבל רשיון נהיגה בשנת 1985), 14 הרשעות בהן בין היתר: מטען שלא כחוק, אי שמירה על הימין, פניה לא נכונה, אי ציות לתמרור הורייה אחר, אי ציות לחיצי נתיבים, חגורת בטיחות, אי נקיטת אמצעי בטיחות ועוד. עט. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 6.10.11 ציין הסניגור כי מתוך עצם העובדה שבית משפט קמא הסתפק בעבודות שירות, עולה שבית המשפט היה ער לחריגותו של תיק זה, ולמעשה הקל עם המערער. יחד עם זאת סבור הסניגור שגם בהתקיים קשר סיבתי בין ההתנגשות לבין מות המנוח קיימים נתונים המצדיקים ענישה קלה יותר. הנזק המיידי של התאונה היה קל, דהיינו, תאונה קלה שבה פגעה חזית המשאית ברכבו של המנוח מאחור. לאחר התאונה יצא המנוח מן הרכב והלך על רגליו. לדעת הסניגור הגיל והתחלואים הקודמים של המנוח הם שתרמו להתדרדרות במצבו של המנוח. עוד טוען הסניגור שבאופן רגיל אילו היה מדובר בנפגע צעיר יותר, היה האירוע מסתיים בהחלפת פרטים בין הנהגים, וכן יש להביא בחשבון שמידת הרשלנות באירוע נשוא הדיון היא אולי המידה הקלה ביותר שיש. יש להביא בחשבון שמדובר ברשלנות הנובעת מאי-שמירת מרחק ואי-בלימה בזמן ביום גשום ורטוב. אין זו אלא רשלנות קלה ורגעית (עמ' 4 לפרוט' בטיעוני הסניגור). פ. באשר לעמדת הפרקליטה שטענה כי חלוף הזמן נבע מדחיות חוזרות ונשנות שביקש המערער באמצעות סניגורו, משיב הסניגור שבניהול התיק בבית משפט השלום התחלף שופט מסיבה שאינה תלויה במערער, ובנוסף סניגורו הקודם של המערער נבחר כשופט, כך שאין לזקוף את ההתנהלות הארוכה של התיק בבית משפט השלום לחובתו של המערער. פא. הפרקליטה השיבה שכתב האישום הוגש לבית משפט השלום כשנה לאחר התאונה. לא היה שיהוי מבחינת התנהלותה של הפרקליטות ולטעמה, הדחיות היו למעשה מטעם ב"כ המערער. עוד טענה הפרקליטה שהעונש שהוטל על המערער סביר, אינו חורג בחומרתו. לדעתה, אין מקום שגזר הדין ישדר מסר של הקלה בענישה בתאונות דרכים בשעה שמדובר בנגע שחובה להילחם בו. לדעת הפרקליטה, היתה התחשבות מספקת מצד בית המשפט בכך שהסתפק בענישה של עבודות שירות. פב. עוד היפנתה הפרקליטה לכך שלפי התסקיר אין המערער מכיר בכך שרשלנותו היא שגרמה לתאונה הקטלנית. המערער מנותק רגשית מן העבירה, ואין בתסקיר המלצה טיפולית אדרבא, ההמלצה שבתסקיר היא לעונש ממשי ומרתיע. יחד עם זאת הסכימה הפרקליטה לכך שאין להטיל מאסר מותנה בגין העבירה של אי-שמירת רווח לפי תקנה 49 של תקנות התעבורה. עד כאן תמצית טענות הצדדים בכל הנוגע לערעור על גזר הדין. פג. נקדים את המאוחר ונציין, לאחר שנתנו דעתנו לגזר דינו של בית משפט קמא, לתסקיר שירות המבחן למבוגרים, לגליון ההרשעות הקודמות, ולטיעוניהם המפורטים של שני הצדדים, כי בכפוף לקנס שהוטל על המערער, ולמאסר המותנה בהתייחס לעבירה לפי תקנה 49 (א) של תקנות התעבורה (אי-שמירת רווח), אין מקום להתערב בגזר הדין של בית משפט קמא. פד. סבורים אנו שבית משפט קמא הינחה את עצמו בהתאם לפסיקה הנוהגת והרלוונטית בכל הנוגע לענישה בגין תאונת דרכים קטלנית. מקובלת עלינו עמדת הפרקליטה לפיה הנגע של תאונות הדרכים מחייב שמבית המשפט ייצא מסר הרתעתי וחד משמעי. אין הצדקה עניינית להקלה בענישה מעבר להקלה בה נקט בית משפט קמא כשנמנע מלהטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח והסתפק בעונש מאסר שהמערער יוכל לרצותו בעבודת שירות. פה. כך, למשל, נקבע ברע"פ 4484/92 סיריה רפאל נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ו (5) 176: "הענישה של מעשי עבריינות מהותיים הקשורים לנהיגה בדרכים היא חלק מרכזי ואף דומיננטי בכל מאמץ לצמצום עבריינות התנועה. אין בכך כדי להצביע על העדר החשיבות בפיקוח על תקינות הרכב, בהתוויית כבישים בטוחים, בבניית גדרות בטחון, בחינוך והסברה ועוד. אולם לכל אלה יהיה משקל אך ורק אם הנהגים יידעו אל נכון כי מי שחוטא ברשלנות ובאי-איכפתיות נענש כדבעי, כדי להגן על חייהם ובריאותם של אלה אשר בהם הוא עלול לפגוע (שם, בעמ' 183)". פו. וכן, ע.פ. 5787/04 כמאל שחאדה נגד מדינת ישראל (מיום 8.9.04): "... תאונות הדרכים המתרחשות בכבישי הארץ חדשים לבקרים בשל נהיגה רשלנית או פזיזה, גובות מחיר יקר מדי בנפש וכבר נפסק על-ידינו לא אחת כי אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה. נסיבות כאלה לא הוכחו במקרה שלפנינו". פז. ובנוסף, האמור בע.פ. 8103/05 ראמי עותמאן נגד מדינת ישראל (מיום 19.12.05): "... תאונות הדרכים בארץ לבשו ממדים מבהילים, ותרומתם הזעומה של בתי-המשפט יכולה שתבוא, בעיקר, בהענשת העבריינים כראוי. עברייני-תנועה הם, על דרך הכלל, אנשים מן-הישוב, אנשים "נורמטיוויים" כפי שנהוג לכנותם. אלא שאל לנו ללכת שולל. בקפחם חיי אדם, כפי שהמערער קיפח את חייה של אשה צעירה, הופכים אותם אנשים "נורמטיוויים" לעבריינים מן השורה, ובהיותם מה שהם חובה היא המוטלת עלינו למוד להם כרישעתם". פח. על כל האמור יש להוסיף שמתסקיר שירות המבחן עולה שהמערער מרחיק עצמו ברמה הרגשית מתוצאות אירוע התאונה, ומתקשה בגילוי אמפטיה כלפי המנוח, וכלפי משפחתו של המנוח, והוא מבוצר בעמדתו שהמנוח לא מת כתוצאה מהתנהגותו. שירות המבחן סבור שעמדתו של המערער לגבי העבירה מצריכה ענישה שתבהיר לו את חומרת התנהגותו ואחריותו ולכן ממליץ שירות המבחן על עונש ממשי ומרתיע. למרות כל האמור לעיל, הסתפק בית משפט קמא בהטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים שאותם יוכל המערער לרצות בעבודת שירות. פט. אכן אין להקל ראש בענישה שלפיה נפסל המערער מלקבל ולהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים כפי שהורה בית משפט קמא. מדובר במי שרישיון הנהיגה דרוש לו לצורך פרנסתו ופרנסת משפחתו, ואולם, כעולה מכל האמור לעיל, העבירה שהמערער הורשע בה מחייבת הטלת ענישה שיהא בה משום שידור מסר הרתעתי חד משמעי, לא רק לגבי המערער אלא גם לגבי הזולת, וזאת כחלק מן המלחמה בנגע תאונות הדרכים. צ. לכן, ולאחר שהצבנו את מלוא הנתונים והשיקולים לנגד עינינו, סבורים אנו שאין מקום להתערב באורך התקופה של פסילת רשיון הנהיגה כפי שקבע בית משפט קמא בגזר דינו. יחד עם זאת, ונוכח תקופת הפסילה הארוכה, שיכול ויהא בה גם כדי להשליך על אפשרויות הפרנסה של המערער, סבורים אנו שיש מקום לבטל את הקנס (10,000 ₪) שהוטל על המערער לפי גזר דינו של בית משפט קמא. צא. כמו כן יש לקבוע, בהסכמת המדינה, שעונש המאסר המותנה שהטיל בית משפט קמא בגזר דינו על המערער, לא יחול לגבי העבירה של אי-שמירת רווח, תקנה 49 (א) של תקנות התעבורה. צב. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: 1. אנו דוחים את טענות המערער בדבר העדר קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין מות המנוח, ולפיכך אנו דוחים את הערעור בכל הנוגע להכרעת הדין. 2. באשר לגזר הדין, אנו מקבלים את הערעור חלקית במובן זה שאנו מבטלים את הקנס, (10,000 ₪) שהוטל על המערער, ובנוסף קובעים אנו שעונש המאסר המותנה שהטיל בית משפט קמא בגזר דינו, לא יחול לגבי העבירה של אי- שמירת רווח לפי תקנה 49 (א) של תקנות התעבורה. 3. על המערער להתייצב לתחילת ביצוע עבודת השירות במפקדת מחוז דרום של שב"ס, יחידת עבודות שירות בבאר שבע, וזאת בתאריך 18.12.11 שעה 08:00 בבוקר, לצורך הצבתו במקום ביצוע עבודות השירות. 4. בנוסף אנו מורים למערער להפקיד את רשיון הנהיגה שלו במזכירות בית משפט השלום (תעבורה) בחדרה, לא יאוחר מיום חמישי 17.11.11 שעה 12:00 בצהרים. מקרי מוותרפואהגרימת מוות ברשלנות