קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לביטול הסכם פשרה מחמת התיישנות: א. מבוא: ההליכים הקודמים להליך זה: ביום 05/12/1990, ניתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה (ת.א (נצרת) 150/84), (להלן:"ההסכם"). בין בעלי הדין נכלל גם בעל דין חסוי הוא הנתבע 1 כאן, יוסף אדיב חריש (להלן יקרא: "יוסף" או "החסוי"), אשר יוצג ע"י עו"ד מנצור, ששימש כאפוטרופוס לדין. בין יתר סעיפי ההסכם, הוסכם כי בכל הנוגע לתביעתו של אמיל זקנון בת.א 150/84 - הוא התובע בענייננו (להלן: "אמיל" או "המשיב"), ישלם יוסף לאמיל סך של 600,000 שקלים ישנים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17/11/1983. כמו כן, הוסכם באשר לה"פ 1254/88, כי יוסף ישלם לאמיל סכום נוסף של 11,000$, על פי השער היציג של הדולר ביום התשלום, וכי העיקול על הנכס נשוא ההליכים, לא יבוטל עד לפירעון התשלום, ברם לא יהיה ניתן למימוש. בשנת 1997, הגישו הנתבעים יוסף וחנא אדיב חריש, בקשה לביטול עיקול. ביום 08/03/1998, נתקבלה בקשתם, חרף התנגדותו של התובע אמיל זקנון, בעיקר מהטעם כי במשך 14 שנים לא ביקש התובע להאריך תוקפו של צו העיקול. ההליכים בתיק שבפני (568/09): ביום 09/03/09, הוגשה תביעת התובע אמיל למתן פס"ד הצהרתי לקבוע, כי ההסכם בטל, כך שיוכל לממש את זכויותיו הקנייניות במקרקעין וביום 24/8/10 הוגש כתב תביעה מתוקן. לטענתו, לא עלה בידו לגבות את החוב הפסוק מהחסוי ולא מאחיו, אשר התחייב לסייע בתשלום החוב. במסגרת תיק ההוצל"פ אשר נפתח בשנת 1991 לשם מימוש פסק הדין נגבה סך של 6,000 ₪. עוד טען אמיל בתביעתו, כי הנתבעים עשו קנוניה במטרה להבריח נכסים, והם הטעוהו לחשוב כי החוב ישולם גם בסיוע אחיו של יוסף, החסוי. ב. טענות הנתבע 2- המבקש בבקשה לסילוק על הסף: הנתבע 2 (להלן יקרא: "המבקש"), טוען כי דין התביעה להימחק או להידחות על הסף, בהיותה טרדנית וקנטרנית, התיישנה ומוגשת לאחר שהתובע גילה שטעה בכדאיות הסכם הפשרה, משלא דאג להכליל בו סעיף סנקציה או ערובה להבטחת תשלום החוב הפסוק. 1. התיישנות: מאז שניתן להסכם תוקף של פס"ד, חלפו 19 שנים לפחות. בהליכים הנדונים עושה התובע שימוש לרעה תוך שהוא מנסה לסחוט כספים מהנתבע 2 - המבקש. המבקש סומך טיעוניו על פסיקה עניפה, לפיה נקבע כי בית המשפט לא ייאות לבטל הסכם פשרה ולאפשר תביעה מחודשת, אלא במקרים נדירים. לעניין זה סומך טיעוניו על אשר נקבע בבש"א 1448/06 (ת"א 6027/04) עיזבון המנוח דניאל חכיאשוילי ע"י יורשו אלי חכיאשוילי ואח' נ' הסתדות מדיצנית הדסה , ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3), 49, ע"א 624/80 אמארה נ' נמני, פ"ד לז(2) 606 וכן ע"א 2495/95 הדס בן לולו נגד אליאס אטרש, פ"ד נא(1) 577. מוסיף המבקש וטוען כי, תביעה לביטול הסכם פשרה נבחנת על פי העילות החוזיות המועלות בתובענה. בענייננו, אמיל היה צד להסכם הפשרה מתוך הבנה סובייקטיבית, כי ההשבה תעשה באופן מיידי. לפיכך, עילת התביעה בגין הפרת ההסכם התגבשה מיד עם כריתתו, לכן היה על אמיל להגיש תביעה לביטול פסק הדין והסכם הפשרה, לכל המאוחר תוך 7 שנים מיום מתן פסק הדין. בפועל, תביעה זו שבפנינו הוגשה כ-19 שנים לאחר כריתת הסכם הפשרה ואישורו כפסק דין, ולפיכך תביעה זו התיישנה. 2. מועד התגבשות ההתחייבות הנטענת: המבקש טוען, כי התובע-אמיל, אישר כי פנה אל הנתבעים אשר התחייבו בפניו לשלם את המגיע לו ע"פ המוסכם, אך זאת לאחר מתן פסק הדין (ראה סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן). מכאן שאין בטענה זו כדי לשנות את פסק הדין כפי שניתן, על פי הסכמת הצדדים. אלא, שטענה זו מוכחשת ולטענת המבקש לא היתה כל התחייבות שכזו מטעמו כלפי אמיל. 3. ביטול הסכם בשל פגם בכריתתו: בהנחה שהמבקש היה צד להסכם, הרי שסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) וההלכה הפסוקה קבעו כי ביטול הסכם עקב פגם ברצון בעת כריתתו, צריך שייעשה זמן סביר מעת גילוי עילת הביטול. על הגדרת המונח "זמן סביר" עמדו בפסיקת בתי המשפט בע"א 1912/93 שחם נ' מנס פ"ד נב(1), בע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד לג(3) 567, בע"א 406/82 נחמני נ' גלאור פ"ד מא(1) 494 ובבש"א 1448/06 הנ"ל. 4. התנהלותו של המשיב (אמיל): בשנת 1997, בחלוף 7 שנים לאחר שפסק הדין הפך חלוט, הגיש המבקש כאן בקשה לביטול העיקול הזמני שהוטל על החלקה בשנת 1984. בתגובתו לבקשה התנגד אמיל לביטול העיקול, אך לא העלה כל טענה בדבר פגם ברצון מסוג טעות, או הטעיה, או תרמית שארע עובר לכריתתו של הסכם הפשרה. כמו כן, העובדה שהמשיב פתח תיק הוצל"פ כבר בשנת 1991 מלמדת על רצונו לקיים את הסכם הפשרה. בנוסף, הגשת התביעה בחלוף 19 שנים מאז חלף המועד לקבלת כספי ההשבה, יש בה משום התחייבות שנזנחה. סומך טענותיו על אשר נקבע לענין זה ע"א 3991/96 וילוזני נ' מעלות השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5), ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, תק-על כרך 97(2) 556. 5. מעשה בית דין: תובענה זו של אמיל לביטול פסק הדין, משמעה פתיחת תביעתו משנת 1984 מחדש, תביעה אשר מוצתה בין אמיל לחנא- המבקש ולמעשה אמיל מושתק הן מכוח הכלל של השתק עילה והן מכוח הכלל של השתק פלוגתא. המבקש סומך טיעוניו על אשר נקבע בפס"ד ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, לפיו לא יהיה הבדל בין בפס"ד ובין הסכמה שניתן לה תוקף של פס"ד, בשני המקרים מושתק התובע להעלות טענותיו, מקום בו הוכרעה המחלוקת בפני הערכאה המבררת, לאחר שנוהל הליך בין הצדדים. לטענת המבקש זכותו הקניינית של המבקש הוכרעה אל מול טענתו הקניינית הנטענת של אמיל. לפיכך, קיים במחלוקת זו במעשה בית דין מזה שלושה עשורים. 6. השתק פלוגתא: לטענת המבקש, בשל כך שהוחל בשמיעת הראיות, והושג הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד, מכאן אתה למד, כי למעשה ויתר אמיל על תביעתו לאכיפה והסכים לביטול ההסכם עם יוסף תוך קביעת השבה עקב הביטול. יש לראות בהסדר וההחלטה שנתנה לו תוקף, משום הכרעה מפורשת או משתמעת בסכסוך בו התדיינו הצדדים, תוך קביעת ממצאים פוזיטיביים בפלוגתאות שעלו. בנסיבות אלה, ניתן להחיל את הכלל בדבר השתק פלוגתא, ולסתום את הגולל על דיון מחודש בשאלה זו בהליך עתידי כלשהו. ג. טענות התובע- המשיב, בתגובה לבקשה לסילוק התביעה: 1. סיכויי התביעה: לטענת המשיב, סילוק תובענה על הסף ייעשה במקרים חריגים בלבד, מקום אין כל סיכוי שהתובע יזכה בתביעתו. ההלכה הפסוקה קובעת, כי מקום בו קיימת אפשרות קלושה שהתובע יזכה בסעד המבוקש, די בכך כדי שהתביעה לא תמחק באיבה. המשיב האריך בטענות לפיהן קיים הסכם מכר בינו ובין הנתבע 1, אשר אין אפשרות להציגו כראיה, הואיל ואינו מצוי בידו, אך בהסתמך על הפסיקה, ועל החוק, בין היתר סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ניתן להתגבר על דרישת הכתב בהסכם למכירת מקרקעין, זאת מטעמי ההגינות ובשל חוסר תום ליבם של הנתבעים בעניננו. 2. ביטול פסק דין שניתן בהסכמה: המשיב טוען כי, ניתן לבטל פס"ד שניתן בהסכמת הצדדים, הן בשל פגמים בכריתתו והן בשל הפרתו ע"י אחד הצדדים, זאת הוא טוען בהסתמך על דברי המלומד א.גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 345. המשיב מוסיף וטוען כי, בנסיבות בהן הוטעה ע"י הנתבעים, ולחילופין תנאי ההסכם הופרו באופן יסודי ע"י הנתבעים שהבטיחו לו והתחייבו בפניו לסלק את החוב כלפיו, הרי שיש להורות על ביטול פסק הדין. 3. מעשה בי-דין: לטענת התובע, אין להעלות את טענות ההשתק בשלב המקדמי, אלא לאחר שיינתן לו יומו בבית המשפט, ורק אם יגיע בית המשפט למסקנה שאין לבטל את פסק הדין, רק אז יש לדון בטענות ההשתק (סעיף 28 לתגובה). מוסיף התובע וטוען, כי התביעה נגד המבקש, הוא נתבע 2, נמחקה ולא נדחתה ועל כן אין בפנינו במעשה בי-דין. העילה בתביעה כאן אינה זהה לעילה בתביעה שהוגשה במסגרת ת.א 150/84, הואיל ובתביעה זו מבסס התובע סעדיו על התנהלות הצדדים לאחר מתן פסק הדין. כמו כן, בת.א 150/84 לא נדונו טענות הצדדים לגופן ולא נשמעו ראיותיהם. 4. התיישנות: המשיב טוען, כי התובענה הנדונה עניינה במקרקעין, תקופת ההתיישנות הינה בת 25 שנים, כפי שנקבע בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. המבחן לסיווג התביעה הינו תוכן התביעה. בענייננו תוכן התביעה עוסק בזכויותיו הקנייניות של התובע במקרקעין, אשר שילם את תמורתם המלאה ועותר לרישום הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין והעברת החזקה לידיו. הואיל ופסה"ד ניתן בשנת 1990, ומאז לא חלפו 25 שנים, לפיכך טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לחילופין, גם תקופת ההתיישנות בת 7 השנים טרם חלפה, הואיל ומרוץ ההתיישנות מתחיל מיום שנודע לתובע על כך שהנתבע 2, העביר את הזכויות במקרקעין על שמו, בשנת 2008. ד. דיון המחלוקות שבין הצדדים בבקשה זו ואשר דורשות להכרעה הינן בשאלות הבאות. האם התיישנה עילת התביעה שבעניננו? האם חל בענייננו הכלל של השתק עילה/פלוגתא בשל מעשה בית דין? תחילה יש לדון בטענת ההתיישנות, שאם תתקבל בכך מתייתר הדיון בטענת מעשה בית דין. התיישנות: לטענת המבקש, התובענה לביטול הסכם פשרה נבחנת על פי עילות חוזיות. בענייננו, עילת התביעה בגין הפרת ההסכם התגבשה כבר עם כריתתו ולכן היה על המשיב להגיש תביעה לביטול ההסכם בתוך 7 שנים מיום כריתתו או ממועד הפרתו. בפועל, תביעה זו הוגשה כ-19 שנים לאחר כריתת הסכם הפשרה ואישורו כפסק דין ולפיכך תביעה זו התיישנה. המשיב טוען מנגד, כי תובענה זו עילתה במקרקעין אשר לגביה תקופת ההתיישנות הינה בת 25 שנים, ולכן עילת תביעתו טרם התיישנה. בענייננו אין חולק כי נשוא התובענה והסעד המבוקש בה הינו ביטול פסק דין שניתן בהסכמה. הדרך לבטלו על פי העילות החוזיות, בניגוד לתקיפת הליך פסק הדין, הינו בהגשת תובענה לביטולו, על פי העילות החוזיות אשר תחשב כהודעת ביטול על פי הנסיבות. יפים לעניין זה דברין של אורי גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, תל אביב, התשס"ה- 2005, עמ' 312, באשר לביטול פסק דין שניתן בהסכמה. "פסק דין שניתן בהסכמה נתון לתקיפה בשתי דרכים. אם התקיפה מתייחסת לפגמים בהסכם עצמו, הרי שעל הצד העותר לביטול פסק הדין לנקוט את הדרך, שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים. אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי של אישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי דין, יש לנקוט דרך של ערעור. המבקש לבטל פסק דין, המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם - פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי משפט החוזים, כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפייה וכיוצא באלה. פסק דין בהסכמה הוא הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו בידי הצדדים. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין נמצאת בדיני החוזים, העוסקים בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על כן, חלותם של דיני החוזים נובעת מן האופי החוזי המובהק של פסקי דין בהסכמה. בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם. בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתתו או בשל הפרתו על ידי בעל הדין האחר, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך, אשר נתן את פסק הדין, ואין הוא יכול להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד. כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא שריר וקיים ואין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר. תקיפת החלק ההסכמי נעשית בדרך של הגשת תובענה נפרדת, על דרך של תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון". בפני תובענתו של המשיב אשר עותר לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד, בשל פגמים בהסכם עצמו. מכאן שבפנינו תובענה לביטול ההסכם מתוך העילות החוזיות הנטענות בתובענה. בסעיף 43 לכתב התביעה, אשר מפרט את הסעדים המבוקשים נטען, כי המשיב זכאי לפס"ד הצהרתי אשר יקבע את בטלות הסכם הפשרה וביטול פסק הדין, וזאת כדי לאפשר לו לממש את זכויותיו במקרקעין. סעיף זה לכתב התביעה מלמדנו, כי התובע מודע לכך שעליו לזכות בסעד של ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד, בטרם יוכל לטעון לעניין הסעדים הקנייניים. יש מקום להדגיש, כי עיון בכתב התובענה מלמד, כי התובע בעצמו ביסס עילתו לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד על דיני החוזים, כאשר כל העילות הנטענות כעילות לביטול ההסכם, הינן עילות חוזיות, כך: סעיף 17 - 18 ו- 21 לכתב התביעה המתוקן נטען, כי: " הנתבעים גרמו לסיכול פסק הדין והפרו אותו הפרה יסודית המזכה את התובע להכריז על ההסכם כבטל ומבוטל". סעיף 28 לכתב התביעה המתוקן, כי: "... אילו ידע כי אין ברצונו ו/או ביכולתו של הנתבע מס' 1 לשלם את הסכום הנ"ל ... לא היה חותם ו/או גורם לקבלת פסק דין הנ"ל, ו/או באם היה מובא לידיעת התובע שהנתבע מס' 1 יוכרז כפסול דין... לא היה התובע קושר את עצמו לסייג של הסכם בטל ומבוטל ו/או הינו בטל מעיקרו...". סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן: "התובע יטען כי הנתבעים ו/או המנוח אדיב הנ"ל הפרו את הסכם הפשרה הנ"ל תוך שפעלו שלא בתום לב ו/או תוך קשירת קשר לסכל את ההסכם ואת מימושו כפי שנקבע בפסק הדין וכל זאת כדי לפגוע בתובע". מכאן ברור, כי התובע מבסס תביעתו על העילות מדיני החוזים בלבד. על כן, נבחן עתה את הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים"), עליהן נסמכת התובענה. ביטול: סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע במפורש כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". מכאן, כי בהתקיים התנאים המתאימים ראוי להודיע על ביטול ההסכם "תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול". בענייננו, הסכם הפשרה קיבל תוקף של פס"ד ביום 05/12/1990, עילת הביטול הנטענת הינה בין היתר, בשל הטענה כי הנתבעים, שהינם בני משפחה הטעו את התובע לחשוב כי הסכם הפשרה יקוים, על אף שידעו כי הנתבע מס' 1 לא יעמוד בהתחייבויותיו לאור מצבו הרפואי או הכספי אותו הסתירו מפני התובע. אדון בטענה זו, לצורך השאלה מה הוא המועד בו קמה לכאורה לתובע הזכות לתבוע את ביטול הסכם הפשרה. לטענת התובע, כאמור בסעיף 28 לכתב התביעה המתוקן, בעת החתימה על ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין הסתירו ממנו גם המבקש את מצבו הרפואי או הכספי או האישי של הנתבע מס' 1 כך שלא ידע את מצבו של הנתבע 1, שאילו ידע אודות מצב זה, לא היה מתקשר בהסכם הפשרה. לפיכך, טוען התובע כי הוטעה ע"י הנתבעים על-מנת שיסכים לתנאים שבהסכם הפשרה. דין טענה זו להידחות. למקרא פסק הדין נשוא בקשת הביטול, אשר צורף כנספח א'3 לכתב התביעה, אנו למדים כי בעמ' 2 לפרוטוקול פסק הדין צוין במפורש כי הנתבע מס' 1 הינו חסוי. בעמ' 2 שורה 10 לפרוטוקול פסק הדין נכתב: "עו"ד מנצור: מאשר שאני פועל כאפוטרופוס לדין של נתבע 1 יוסף אדיב חריש", כך גם בשורה 22 לפסק הדין נכתב: "מאשר גם את מעשיו של האפוטרופוס עו"ד מנצור בשם החסוי...", ויותר מכך, על הסכם הפשרה חתם עו"ד מנצור. לאור האמור, ברור, כי המשיב ידע, עובר לחתימת ההסכם, אודות מצבו של הנתבע 1, ולפיכך בכל הנוגע לטענתו בדבר טעות או הטעיה בשל מצבו של הנתבע 1, לא קמה עילה לביטול הסכם הפשרה. ואולם, לתובע טענות נוספות באשר לעילות לביטול ההסכם ביניהן, הפרה יסודית, תרמית וכיוצ"ב, לפיכך ובהנחה, שקמה לתובע זכות הביטול, נבחן מה הוא המועד בו היה על המבקש להגיש בקשת הביטול? כאמור לעיל, הסכם הפשרה נחתם וקיבל תוקף של פסק דין ביום 05/12/1990, במידה ונתגלתה לתובע עילת ביטול, הרי שכאמור בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), ביטול יהא תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. על אף שלטעמי חלף המועד הסביר עוד לפני שנים רבות, נחבן מהו זמן סביר. נוסיף לכך את טענת המבקש, כי הנתבע 1 הפר את ההסכם הפרה יסודית, בכך שלא שילם את שהתחייב על פי ההסכם (600,000 ₪), וכי כבר בשנת 1991 פתח המבקש תיק הוצל"פ נגד הנתבע מס' 1, נלמד מכך כי כבר אז ידע המבקש אודות עילת הביטול, בשל הפרתו היסודית של הנתבע מס' 1 את ההסכם. בעניין זה קובע סעיף 8 לחוק החוזים, כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה", מכאן כי גם בגין ההפרה על המבקש לבטל הסכם תוך זמן סביר. מה הוא אם כן זמן סביר? יפים לעניין זה דבריו של השופט דרורי, בפסק דינו של בימ"ש המחוזי בירושלים, בבשא (י-ם) 1448/06 עיזבון המנוח דניאל חכיאשוילי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ( ניתן ביום 3 בדצמבר 2006) ולפיהם: "אין התייחסות בתצהיר המבקש לשאלה מתי נודע לו על עילת הביטול. למצער, ברור שהדבר היה סמוך ליום 23.1.06, המועד שבו קיבלו התובעים את הצ'ק מהנתבעת. מאז, ועד הגשת הבקשה לביטול, חלפו כחודשיים וחצי, וזה פרק זמן הרבה מעבר לסביר, בנסיבות של בקשה לביטול פסק דין מוסכם. 55. אומנם לא היתה הודעת ביטול, אך לצורך הענין, אראה בהגשת הבקשה ביום 11.4.06 הודעת ביטול. 56. מכאן נובעת המסקנה, כי גם אם היתה עילת ביטול (וכאמור לעיל, לטעמי, אין עילה כזו), האיחור הרב בהודעת הביטול, די בו כדי לדחות את הבקשה". דברים אלו הובאו אך ורק לחיזוק מסקנתי, כי הגשת בקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לאחר חלוף 19 שנים, הינו לכל הדעות זמן המלמד על וויתור מוחלט על טענות אלה. מכאן שגם במבחן הזמן הסביר לא עמד המבקש. בוודאי שבמבחן תקופת ההתיישנות בת 7 שנים גם כן לא עמד ותביעתו נתיישנה. עילת התובענה שבפני נתיישנה גם על פי חוק ההתיישנות תש"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע מהי תקופת ההתיישנות. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: 6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. יש לדחות טענת התובע לפיה תביעתו עוסקת במקרקעין מוסדרים, ולפיכך תקופת ההתיישנות לגביה הינה 25 שנים, מהנימוקים הבאים: מבחן הסעד: הסעד לו עותר התובע בתביעה שבפניה הינו סעד לביטול הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. ההסכם קובע כי על יוסף אדיב חריש, נתבע מס' 1, להשיב סך של 600,000 שקל ישן לתובע. מכאן, המסקנה כי התובענה שבפני איננה תובעה לרישום מקרקעין בשל כך שהסעד המבוקש בה שהוא הסעד העיקרי, הינו ביטול הסכם הפשרה, בשל העילות החוזיות. לפיכך, אין המדובר בתביעה שעניינה מקרקעין כי אם תביעה כספית. התובע בתביעתו עותר תחילה לביטול פסק הדין על-מנת שיוכל לתבוע זכויותיו במקרקעין עבורם שילם לנתבע מס' 1. מכאן, כי גם לתובע ברורה הדרך לפיה עליו לעבור ראשית את המשוכה של ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין, ורק אם יצליח לחצות משוכה זו יוכל לעתור לזכויותיו הנטענות במקרקעין. לפיכך, אם היה עותר לביטול הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פס"ד, במסגרת הזמן הסביר מאז נחתם הסכם הפשרה אם ע"פ חוק החוזים, או תוך 7 שנים מיום מתן פסק הדין ע"פ חוק ההתיישנות, ניתן היה לדון ביתר טענותיו. אולם, הואיל והתובע הגיש תביעתו תוך חריגה ממסגרת הזמן הסביר הקבוע בחוק החוזים, ותוך חריגה מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, דין הבקשה להתקבל ולפיכך דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה. המדיניות המשפטית: נדגיש עוד את הנימוק המכריע הנוגע לטובת הציבור. בבשא (י-ם) 1448/06 עיזבון המנוח דניאל חכיאשוילי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה פורטו הטעמים באשר למדיניות המשפטית הראיה המתייחסת לדיני ההתיישנות ונאמר כי: "בתי המשפט עוסקים בתיקים החדשים, ולא דנים שוב ושוב בתיקים הקודמים, הישנים. תיק שהסתיים, מפנה, מטבע ברייתו, מקום לתיק החדש. משזכו המבקשים והוקדש לעניינם זמן שיפוטי על ידי בית המשפט , אין זה מן הראוי כי בית המשפט ידון בעניינם מחדש, כפי שמבקש התובע. רציונל זה עומד מאחורי דיני ההתיישנות, וכוחו יפה גם למקרה שלפנינו". ה. סוף דבר: דחיית התביעה על הסף, מבוססת על נימוקים מספר אשר כל אחד מהם מוביל לבדו לתוצאה האמורה, ולא כל שכן בהצטברותם; ההסכם הינו פרי הסכמת הצדדים; במתן תוקף של פסק דין להסכם לא נפל כל פגם שיפוטי; טענה בדבר בפגם בכריתת ההסכם היה על התובע להגיש במסגרת תביעה תוך זמן סביר; ולא בחלוף למעלה מעשור שנים. התביעה הנדונה לביטול הסכם הפשרה, הוגשה באיחור רב ושלא תוך זמן סביר, התובענה הנדונה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות; התובענה איננה עוסקת בתביעת זכות במקרקעין; מדיניות משפטית ראויה מחייבת לפנות את הזמן השיפוטי לתיקים חדשים ולא לדיון בנושא שכבר נדון והסתיים; התובע מאשר בתביעתו, כי רק לאחר שיבוטל הסכם הפשרה במידה ויבוטל, יוכל לעתור לזכויותיו במקרקעין. ב"כ הנתבע מס' 1, הודיע כי הוא מצטרף לטענות המבקש. לאור האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על דחיית התובענה הנדונה על הסף. מחייבת המשיב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד המבקש והנתבע מס' 1 יחד, בסך 10,000 ₪. ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזההסכם פשרהפשרההתיישנות