קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לחזור מהודייה: ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ברסלר-גונן), מיום 11.1.11 בת"פ 2179/08, לפיה נדחתה בקשת המערער לחזור בו מהודייתו בעובדות כתב האישום, וערעור על גזר הדין, לפיו הושת על המערער קנס כספי בשווי 180,000 ₪, וניתנו צווים להפסקת השימוש החורג והריסת המבנים. העובדות כתב האישום ייחס למערער ולנאשם נוסף (להלן: "נאשם 1"), עבירות של בניית מספר מבנים ללא היתר, בין השנים 2005-2006 במשק במושב מבטחים, ושימוש שאינו חקלאי במקרקעין. אישום נוסף ייחס למערער בלבד, הקמת מבנה ללא היתר בחלק מחלקה סמוכה. המערער היה מיוצג בהליך העיקרי על ידי עו"ד גלעד חיון (להלן: "הסניגור הקודם"), אשר הודה בשמו, וטען לעונש. ימים מספר לפני המועד שנקבע לשימוע גזר הדין, הוחלף ייצוג המערער, ועו"ד דוד כהן, הסניגור הנכנס, עתר לבטל את הכרעת הדין וההודייה, בטענה של כשל בייצוגו של המערער על ידי הסניגור הקודם. על פי הנטען בבקשה, הסניגור הקודם אינו מתמצא בחוק התכנון והבנייה ובסדר הדין הפלילי, לא היה בקי בעובדות הרלבנטיות ולא העלה טענות חשובות, כגון התיישנות עבירת הבניה הלא חוקית ביחס לרוב המבנים, וטענת הגנה מן הצדק, בגין שיהוי של חמש עשרה שנה באכיפה, ואכיפה בררנית. הסניגור הקודם לא נתן דעתו לכך שחובת ההוכחה מוטלת על המאשימה, ולכן בחר בהודייה, תחת עמידה על ניהול הוכחות והבאת ראיות להוכחת כל עובדות כתב האישום. עוד נטען בבקשה, כי פועל יוצא מההרשעה עלול להיות צו הריסה בגין המבנים נשוא האישום, בו יכללו מבנים שאינם קיימים, כאלה שסולקו, וכאלה שיתכן ויינתנו היתרים לגביהם. כן נטען, כי למערער לא היה יומו בבית המשפט, וסנגורו סבר כי מדובר בעבירות קלות וטכניות. רק לאחר שהמאשימה דרשה עונש כבד, הבין המערער כי מדובר בעבירות חמורות, ונוכח בכשלים שפורטו לעיל. בית משפט קמא דחה את עתירת המערער לבטל הודייתו, בנימוק שלא שוכנע כי היה כשל בייצוג, בגינו סבר המערער כי מדובר בעבירות קלות ערך, ובשל כך הודה. מדובר, כך נקבע, בשיקול טקטי, ושיקול כזה שהשתבש אינו מצדיק חזרה מהודייה. בית משפט קמא גם התייחס לעיתוי הגשת הבקשה, יותר משנה לאחר ההודייה, ורק לאחר שהמשיבה עתרה לעונשים חמורים. או אז התעורר המערער, פיטר את סנגורו ועתר באמצעות סניגור אחר לחזור בו מהודייתו. לגוף העניין לא מצא בית משפט קמא כשל בייצוג על ידי הסניגור הקודם. טענת התיישנות הועלתה במועד הנכון, אך הסניגור חזר בו ממנה, מה שמלמד על כך שהיה מודע לעצם קיומה. נקבע, כי גם היום לא הצליח המערער להסביר כדבעי לגבי אילו מבנים הוא טוען להתיישנות. הטענה להגנה מן הצדק, בכך שננקטה אכיפה בררנית ושיהוי של הרשות באכיפה, טעונה הוכחה, ויש להעלותה באופן המאפשר בירור עובדתי. המערער ויתר על זכותו להליך זה ואין בהחלפת הייצוג כדי לסייע לו להעלות טענות חדשות שלא נטענו על ידו. טענת ההגנה מן הצדק גם אינה מתיישבת עם הכפירה. טענות באשר לקיום הליכים לקבלת היתר, אינן רלוונטיות לשאלת ההרשעה, ומלמדות כי במועד הרלוונטי לא היה בידי המערער היתר. לטענה כי הסניגור הקודם לא נתן ביטוי לכך שנטל ההוכחה רובץ על המאשימה, נקבע, כי אין בהודיה כשלעצמה כדי ללמד על כך, שכן הודייה היא אופציה לגיטימית, ויתרונותיה עימה. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי לא התרשם שהמערער מאמין בכנות מלאה בחפותו, לאחר שהודה במו פיו כי הוא פועל להסדיר את חריגות הבניה. בנוסף, לא שוכנע כי המערער הודה בעובדות כתב האישום בניגוד לרצונו החופשי. לכן לא מצא טעמים מיוחדים המצדיקים מתן היתר למערער לחזור בו מהודייתו, וגזר את דינו, כאמור לעיל. המערער עותר לבטל את החלטת בית משפט קמא, וכפועל יוצא גם את גזר הדין והכרעת הדין, ולאפשר לו להשיב מחדש לכתב האישום. לחילופין, עותר ב"כ המערער להפחית את הקנס שהושת על המערער, מהנימוקים שהועלו במסגרת הטיעונים לעונש, ובמסגרת הערעור. בטרם ניתן פסק הדין, איפשרתי לעו"ד חיון להגיב לטענות נגדו, ואף מועד מתן גזר הדין נדחה בימים מספר, לאחר שהודע לי שהחלטתי התקבלה אצל עו"ד חיון ב-15.6.11. עד היום לא התקבלה תגובת עו"ד חיון, ואני סבורה כי התעלמות כזו מהנחיית בית המשפט, אינה ראויה. ההכרעה תבוסס לכן על עמדתו של המערער בלבד. דיון חזרה מהודיה שמסר נאשם במהלך המשפט, בהתאם להוראות סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 תתאפשר: "בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" . (ע"פ 1945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (2) 572, 579). קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם, ייבחן על פי מכלול הנסיבות הנלוות להודיה. כך גם מקום שבית המשפט התרשם מרצונו הכן והנחוש של הנאשם לנסות ולהוציא לאור את צדקתו, וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ועל עיסוקו (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798). טענות נגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, יכול שיצדיקו, בעיקרון, חזרה מן ההודיה. למשל, במקום שבו בא כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל , בעמוד 153). המלצתו של סנגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודיה. בהמלצה כזאת אין פסול, כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם (ע"פ 636/05 דענא נ' מדינת ישראל ). האם בנסיבות העניין נפל פגם ברצונו החופשי של המערער? שמא ניתנה ההודאה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו? כאשר אנו באים לבחון את הלך רוחו של המערער, עובר להודייה, ולברר האם נפל בו פגם מן הפגמים הנ"ל, לא ניתן לעשות זאת על יסוד האמור בתצהיר התומך בבקשה. אומר המערער בסעיף 2.2: "אני לתומי סברתי שמדובר בעניין טכני, שיובהר בביהמ"ש ושאצא ממנו בצורה מתקבלת על הדעת. כך גם הבנתי מעו"ד חיון." בסעיף 2.7: "לי עו"ד חיון הסביר, שעל פי שיטתו אורשע בדברים טכניים קלים". ובסעיף 2.9: "אותי הוא הדריך, בנימוקים כנ"ל (טכני, קל וכו'), להודות." יתר התצהיר מפרט את כשליו המקצועיים של עו"ד חיון, דהיינו, הטענות שיכול היה להעלות אלמלא חוסר ניסיונו ובקיאותו בדין הפלילי ובחוק התכנון והבניה, לטענת המערער. לכך אתייחס בהמשך. בכל הנוגע להלך רוחו של המערער עובר להודייה, כל שעולה מהתצהיר הוא שהמערער סבר כי אין מדובר בעבירה מן החמורות, והעונש יהיה קל. גם זאת טען המערער במעורפל, ומבלי לפרט מה כוונת המילים: "עניין טכני" או כי סבר שהעונש יהיה "מתקבל על הדעת". עבירות תכנון ובניה אכן אינן מן העבירות החמורות במשפט הפלילי והענישה בגינן היא בהתאם. בפועל, אף לא הוטלו על המערער עונשי מאסר בפועל או מאסר על תנאי, אלא קנס כספי בלבד. כך שלא ניתן לקבוע, על יסוד אמירות אלה בלבד, כי נפל פגם ברצון של המערער, למעט אולי ציפיה כי הקנס יהיה נמוך יותר. אין בדברים הללו גם כדי להקים תשתית עובדתית לכאורה, לפיה האמין המערער בחפותו, וההודייה נכפתה עליו בניגוד לאמונתו. המערער לא טען, ולו ברמז, כי לא ביצע את העבירות. נהפוך הוא, לאורך כל ההליך, וגם מפי סניגורו הנוכחי, טוען המערער כי הוא עושה פעולות להכשרת המבנים. גם בית משפט קמא התייחס לטענות ההגנה שהעלה המערער בסעיף 10 להחלטה נשוא הערעור, וציין כי העובדה שהוגשו בקשות להיתרים ומונחת כיום בקשה לשינוי תב"ע, מלמדת כי במועד הנטען בכתב האישום לא היו היתרים. בהקשר זה אפנה לע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל , ולדברים שנאמרו שם ביחס לאמונת הנאשם בחפותו, כתנאי לחזרה מכפירה: "מהבקשה ומהתצהיר התומך בה גם קשה להבחין ב"זעקת החפות" של המערער. בתצהירו טוען המערער כי זיכרונותיו מאותו יום מטושטשים...משמע, טענת החפות, יותר משהיא מבוססת על גרסתו של המערער, נסמכת היא על הערכת בא כוחו הנוכחי, אשר אמר לו לדבריו שהוא קרא את החומר בתיק ויש הרבה דברים לא נכונים בכתב האישום". גם בענייננו, לא ניתן למצוא בבקשה "זעקה לחפות", דהיינו, אמירה מפורשת כי העבירות לא בוצעו. מדובר יותר בטענות לביטול כתב האישום מחמת התיישנות או הגנה מן הצדק. לפיכך, לא התקיים התנאי של אמונה בחפות, שיש בה כדי להוות שיקול להתיר חזרה מהודייה. בנסיבות אלה, עצם הבחירה של הסניגור הקודם שלא להעלות טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, או לחזור בו מטענת ההתיישנות שהעלה, היא שיקול טקטי. בחירה מסויימת בדרך ניהול הליך, גם אם היתה שגויה בדיעבד, אינה נכנסות לגדר הפרת אמונים או מעילה באמון, המצדיקות חזרה מהודייה. כך גם בכל הנוגע לבחירה בהודייה, תחת כפירה וניהול הוכחות. מכאן, שצדק בית משפט קמא כאשר קבע כי לא שוכנע שהמערער הודה בעובדות כתב האישום בניגוד לרצונו החופשי, או כי הוכח שהסניגר הקודם נהג כלפיו בהפרת אמונים או מתוך מניעים זרים. שיקול נוסף שיש לבחון הוא מידת העוול שיגרם למערער באם לא יתאפשר לו לחזור בו מהודייתו וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ומקצועו. בע"פ 3754/91 סמחאת הנ"ל דובר ברופא שהואשם בעבירת מין במטופלות, והרשעה עלולה היתה לשים קץ לקריירה שלו. לכן, בנוסף לחומרת העונש, שקל בית המשפט גם את הנזק הנילווה לנאשם כתוצאה מעמידה על ההודייה. כאן אין עסקינן במצב דומה. אין ספק כי סכום הקנס אינו מבוטל. אולם אין מדובר בעוול אשר יש בו כדי לקיים את הנסיבות המיוחדות הנדרשות בסעיף, שעה שלא התקיימו התנאים של אמונת המערער בחפותו, ופגם ברצון בעת מתן ההודייה. אשר לחששות שמביע הסניגור ביחס לצו ההריסה. ככל שמדובר במבנים שנהרסו זה מכבר או שאינם קיימים כלל בחלקה, ברי שאין צורך להרוס שוב את אשר נהרס או אינו קיים, או את שקיים בחלקה שונה מזו שפורט בכתב האישום. אשר למבנים שניתן להכשירם, ממילא צו ההריסה נדחה, ואם יזדקק המערער לשהות נוספת, גם זאת יתכן ותינתן לו, אם יעמוד בדרישות החוק. לפיכך, ערעורו של המערער ביחס לביטול ההחלטה הדוחה את בקשתו לחזור בו מהודייתו, נדחה בזאת. הערעור על גזר הדין - אני סבורה כי בית משפט קמא שקל את השיקולים הנכונים בשומת הקנס, דהיינו, היקף הבניה הלא חוקית, והרווח הכלכלי שעשה המערער. עם זאת, סברתי כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט מצבו הכלכלי העכשווי וחובותיו הרבים. בגין אלה יש מקום להפחית את הקנס. אשר על כן אני מורה כי שיעור הקנס יהיה 120,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו. יתר הוראות גזר הדין, כולל מספר התשלומים יעמדו על כנן. משפט פליליחזרה מהודיה