קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לחילוט ערבות בנקאית אוטונומית: בשנת 2008, כשלש שנים לפני שניתן צו לפירוקה של החברה, התקשרה היא בהסכם עם המשיבה 1 על פיה רכשה ממנה המשיבה 1 נכס מקרקעין הנמצאים בקירית מוצקין (להלן- "ההסכם"), והתמורה הכוללת שהמשיבה 1 אמורה הייתה לשלם לחברה בגין רכישת הנכס נקבע על סך השווה ל 400,000 דולר. על פי ההסכם, סך השווה ל 190,000 דולר, אמור היה להיות משולם בתוך 30 יום מיום חתימת ההסכם, ואכן שולם בפועל, והיתרה, בסך השווה ל 210,000 דולר, אמורה הייתה, על פי סעיף 14.1.2 להסכם, להשתלם לאחר קבלת אישור על ביצוע שינוי תב"ע נקודתית לנכס, וקבלת היתר בנייה לגבי הבנוי על הנכס, במועד כריתת ההסכם. סעיף 14.1.2 הנ"ל עוד קבע, כי היה ובתוך 30 חודש ממועד כריתת ההסכם לא נתקיימו שני התנאים הללו: "תבוטל העסקה ובמקומה תרכוש הקונה מחצית הזכויות בנכס תמורת סך של 100,000 דולר ארה"ב, וכל סכום עודף על הסך הנ"ל אשר שולם במסגרת ומכוח הסכם זה, יושב לקונה". במועד חתימת ההסכם, היה הנכס משועבד למבקש- בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ועל מנת לקבל את הסכמתו לביצוע המכירה, והסרת השעבוד הרשום לטובתו על הנכס, נמסרה לו ערבות בנקאית של בנק לאומי, על סך של 210,000 דולר, אשר הוצאה לבקשת המשיבה 1. על פי כתב הערבות, הערבות הינה "לסילוק בשקלים חדשים של כל סכום עד לסך של 210,000 דולר ארה"ב, המגיע או שיגיע ללקוחכם ס.ע.מ.ר נכסים והחזקות בע"מ מאת לילי ליין 1997 י.פ בע"מ (להלן: "החייב") בקשר עם סעיף 14.1.2 לחוזה". בערבות צויין תנאי מתלה לתשלום על פיה, והוא, שלדרישת התשלום יצורף אישור בכתב של עורך דין אפרים צ'יזיק, מופנה לבנק לאומי, בנוסח הבא: "הנני לאשר כי התקיימו כל התנאים לתשלום על פי סעיף 14.1.2 לחוזה". ראוי לציין כי הערבות הזו הוחלפה בהמשך לערבות אחרת, בנוסח זהה, אשר נמסרה ביום 14/6/11, אשר בה הופחת סכומה לסך של 173,000 דולר, וזאת בשל העובדה כי יתרת חובה של המשיבה 1 לחברה, פחת עקב תשלומים שעשתה על פי ההסכם. תוקפה של הערבות החדשה הוארך ביום 19/8/11 עד ליום 24/10/11, ולאחר מכן הוארך שוב מכוח החלטות שיפוטיות, בקשר עם הבקשה בה אנו עוסקים. ביום 16/8/11, פנה המבקש, בהסכמת המשיבה 1, לבית המשפט בבקשה (בקשה מס' 4), על פיה נתבקש בית המשפט להורות כי הערבות הבנקאית תחולט לחשבון נאמנות משותף, שייפתח על שם ב"כ המבקש, וב"כ המשיבה 1, וכי מתוך כספי הערבות הללו, ישלמו הנאמנים את כל תשלומי המיסים וההוצאות, הנדרשים לשם השלמת העסקה ורישום הנכס לשם המשיב 1, וכי יתרת הכספים שיוותרו לאחר ביצוע התשלומים הללו יועברו לידי המבקש עד לגובה חוב החברה כלפיו, וכל יתרה שתיוותר מעבר לכך, תועבר לקופת הפירוק של החברה. המנהל המיוחד שנתמנה לחברה התנגד לבקשה, וטען, בין היתר, כי טרם בשלו התנאים לתשלום יתרת הכספים על פי ההסכם, שכן, טרם בוצע שינוי התב"ע, ומשכך הרי יש לראות את ההסכם כבטל ומבוטל. עוד טען המנהל המיוחד כי משניתן צו פירוק נגד החברה, ומשהסכם המכר לא הושלם, הרי לא ניתן עוד לעשות כל עסקה בנכסי החברה, מכוח סעיף 268 לפקודת החברות. אף הכונ"ר התנגד לבקשה ההיא, והסכים עם עמדת המשיבה 1, כי ההסכם כבר אינו בתוקף, מאחר ולקיומו הוקצב זמן קבוע ומוגדר בן 30 חודשים, אשר חלף. הכונ"ר הטעים, כי על פי ההסכם משחלפה תקופת 30 החודשים הללו, נכנסת לתוקפה החלופה השניה המנויה בסעיף 14.1.2 להסכם, אשר על פיה, תרכוש המשיבה 1 אך מחצית מן הזכויות בנכס בתמורה לסך של 100,000 דולר. בית המשפט דחה את הבקשה ההיא, תוך שהוא מציין שככל שהמנהל המיוחד של החברה בדעה שהסכם המכר מבוטל, עליו להגיש בקשה מתאימה אשר תקבע לדיון במעמד המשיבה 1. בית המשפט דחה את הבקשה, בנימוק כי לא מצא הסבר לנסיבות החלפת הערבות הבנקאית, וכי ברור שהבקשה אינה קשורה להיבט הטכני של תוקף הערבות הבנקאית, או בתנאי חילוטה לחשבון נאמנות משותף, אלא "גם במהות, ברצון הנגלה של המשיבה 1, ובנק דיסקונט להשלים את העסקה". המנהל המיוחד לא הגיש כל בקשה לביטול העסקה, ובינתיים, ביום 5/9/11, אושרה התב"ע כדין. משכך, הגיש המבקש בקשה נוספת, זו הבקשה שבפני, בה נתבקש בית המשפט שוב, לנוכח שינוי הנסיבות שחלו מאז הגשת בקשתו הקודמת, להורות על חילוטה של הערבות הבנקאית והפקדת כספיה בחשבון נאמנות על שם ב"כ המבקש, אשר מתוכו ישלם הנאמן את תשלומי המיסים בהם חבה ו/או תחוב החברה בגין ההסכם ועל פי תנאיו, וכי היתרה תועבר למבקש עד לגובה חוב החברה כלפיו, וכל יתרה שתיוותר מעבר לכך, ככל שתיוותר, תועבר לקופת הפירוק של החברה. המבקש טוען, בראש ובראשונה, כי המדובר בערבות בנקאית אוטונומית, במסגרתה בנק לאומי התחייב לשלם למבקש את סכום הערבות. ערבות בנקאית אוטונומית זו אינה מותנית בדבר, מלבד שינוי התב"ע וקבלת אישורו של עו"ד צ'יזיק בדבר שינוי כאמור. בעניין אחרון זה, מטעים המבקש כי עו"ד צ'יזיק נתמנה בינתיים כרשם הוצאה לפועל, ולפיכך, באופן טכני, לא ניתן לקבל את אישורו, אולם אין בכך כדי למנוע את חילוטה של הערבות הבנקאית, משנתקיים התנאי המתלה של אישור התב"ע, ומשבנק לאומי איננו מתנגד לפרעונה של הערבות, אין לשמוע את טיעוניהם של המשיבים המתנגדים לכך מטעמיהם. ככל שסבר בל"ל כי לא נתקיים התנאי למימושה של הערבות, היה יכול לטעון כן, ומשבחר שלא לעשות כן, יש, לטענת המבקש, לממש את הערבות ללא היסוס. לשיטת המבקש, מששונתה התב"ע, אין כל בסיס למנוע ממנו לחלט כחפצו ערבות בנקאית אוטונומית, שאף נאמר בה כי ניתן לחלטה בלא לנמק או לבסס את הדרישה. בנק לאומי לישראל אשר הוציא, כאמור, את הערבות הבנקאית, אינו מתנגד לבקשה ומשאיר אותה לשיקול דעת בית המשפט. המשיבה 1, שינתה טעמה, ובניגוד לבקשה הקודמת אשר בה תמכה בבקשה, מתנגדת הפעם לפרעונה של הערבות הבנקאית, והיא טוענת, בין היתר, כי לא התקיים תנאי מתלה לקיום הערבות, שכן, לטעמה, התנאי המתלה לחילוט הערבות איננו אישורה של התב"ע, בה מתגדר המבקש, אלא אישורו של עו"ד צ'יזיק בדבר התקיימותם של התנאים לתשלום הנקובים בסעיף 14.1.2 להסכם המכר, דהיינו כי התשלום יבוצע בתוך 30 יום מקבלת אישור לתב"ע הנקודתית ולהיתר הבנייה, וזאת לא יאוחר מ- 30 חודש ממועד כריתת ההסכם. המשיבה 1 מדגישה, כי על פי סעיף 14.1.2 להסכם הרי לא כל הסך של 210,000 דולר אמור היה לעבור לידי החברה, שכן, 20% מתוכו אמור היה להישאר בידיו הנאמנות של עו"ד צ'יזיק כפיקדון להבטחת קבלת כל האישורים והמסמכים הנדרשים לשם העברת זכות החכירה בנכס משם החברה לשם המשיבה 1. עוד מוסיפה המשיבה 1 וטוענת, כי בסעיף 14.6 להסכם נקבע, שככל שהחברה לא תשלם תשלומי חובה המוטלים עליה על פי ההסכם, ישמש סכום הפיקדון לצורך ביצוע כל תשלום כאמור. המשיבה טוענת שאין לה שיג ושיח עם המבקש, אין לה כל התחייבות כלפיו, הערבות אמנם הוצאה לבקשתה, אלא שהדבר נעשה על פי דרישתה של החברה בשל חובותיה לבנק דיסקונט, וכי היא מעולם לא ביקשה מהמבקש את הסרת השיעבוד מהמקרקעין, או מעולם לא התחייבה כלפיו כל התחייבות הנוגעת לפרעונה של הערבות. המשיבה מסבירה את השינוי שחל בעמדתה בהתנגדותה לבקשה זו, לעומת הסכמתה המלאה בבקשה הקודמת, בכך שבעת שהוגשה הבקשה הקודמת, הייתה לה הסכמה עם המבקש לגבי עניין אחר התלוי ועומד בינה לבינו, ולפיכך, כחלק מעסקה בעניין ההוא, שלבסוף לא צלחה, נאותה לתת הסכמתה לפרעון הערבות הבנקאית בבקשה הקודמת. הכונ"ר אף הוא סבור כי אין מקום להורות על פרעונה של הערבות הבנקאית, ואף כי התוצאה שיכולה שיכולה להיגרם מכך, והיא ששהמבקש אשר ויתר על משכנתא, בתמורה לערבות, ישאר "קרח מכאן ומכאן", איננה רצויה בעליל, הרי שאין לו למבקש אלא להלין על עצמו, משבחר לוותר על רישום המשכנתא שהייתה לטובתו, חלף ערבות בנקאית בעייתית. עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי. דיון הצדדים חלוקים על כך, כי הערבות נשוא הבקשה הינה ערבות בנקאית אוטונומית, עליה חלים הכללים וההלכות נשוא מוסד הערבות האוטונומית. לעמדת המבקש עסקינן בערבות בנקאית אוטונומית, אשר הבנק חייב לפרוע אותה לפי דרישה ראשונה, לפי תנאי כתב הערבות, ובמנותק מן המחלוקת לעניין עסקת היסוד. לעמדת המנהל המיוחד והכונ"ר, הערבות נשוא הבקשה הינה אמנם אוטונומית, ועל כן היא לא תלויה בעסקת היסוד, אולם, לטענתם, משהחברה לא עמדה בתנאי ההסכם (אי השגת אישורים במועד שנקבע בהסכם, אי תשלום היטלים על פי ההסכם וכיו"ב), יש לראות בהסכם כבטל, ועל כן תוקפה של הערבות פג במועד סיומו של כתב הערבות המקורי, ועל כן המבקש מנוע כיום מלחדשה. לעמדת המשיבה, הערבות הבנקאית שניתנה לטובת המבקש, איננה אוטונומית, אלא ערבות מותנית ותלויה בעסקת היסוד, ומשלא שילמה החברה את התשלומים המוטלים עליה על פי ההסכם, בזמן הנקוב בהסכם, הרי שלא ניתן לקיים את העסקה ודינן של העסקה והערבות, להתבטל. טרם הדיון בטיב הערבות הבנקאית שניתנה, יש לשלול את טענות המשיבה, המנהל המיוחד והכונ"ר בדבר בטלות ההסכם, ובטלות הערבות. ככל שהמנהל המיוחד היה בדעה, כרשום בתגובתו, שהסכם המכר מבוטל, היה עליו להגיש בקשה, על דעת הכונ"ר, בעניין זה. בקשה שכזו לא הוגשה. אף המשיבה, טרם הוגשה הבקשה הנידונה, לא הביעה עמדתה כי ההסכם בטל, ולא עלתה מפיה טענה כי אכן שלחה לחברה הודעת ביטול. אף אם אניח, כטענת המשיבה, כי עמדה לה זכות להביא לסיום תוקפה של הערבות טרם אושרה התב"ע, הרי שבפועל לא עשתה כן, ואין מחלוקת כי מן הבחינה הפורמלית, עמדה הערבות בתוקף באותו "מועד קובע" בו ביקש המבקש את החילוט. על כך יש להוסיף, כי הותרה של הערבות הבנקאית על כנה, לא נעשתה בשל טעות, שכחה או אי הבנה, אלא נהפוך הוא, בין המשיבה לחברה נחתם הסכם נוסף ביום 20.2.11 בו הסכימו הצדדים כי הערבות הבנקאית תוקטן לסך של 605,000 ₪. ודוק: במועד בו נחתם ההסכם הנוסף, חלפו מעל ל- 30 חודש מיום כריתת ההסכם, וטרם נתקבל אישור לתב"ע. מכאן, שבמועד החתימה על ההסכם השני, היה ביכולתה של המשיבה, לכאורה, לבטל את הן את ההסכם והן את הערבות, אך היא לא עשתה כן. על פניו, דומה כי ההסכמה החוזרת ונשנית להארכה, נבעו ממשא ומתן ארוך ומורכב שניהלו הצדדים. יוצא, אם כן, שהמצב העובדתי בפועל הינו כי ההסכם בין הצדדים על כנו עומד, והערבות אכן הוארכה. כעת יש לקבוע האם הערבות הינה ערבות בנקאית אוטונומית. המחלוקת בין המבקש למשיבה, באשר לאופי הערבות הבנקאית שניתנה, נובעת מן העובדה, כי עסקינן בערבות אשר נקבע בה במפורש, בכתב הערבות עצמו, כי היא מוצאת "בקשר עם סעיף 14.1.2 לחוזה לרכישת נכס מקרקעין...", וכי תנאי מתלה לתשלום על פי ערבות זו, הוא שלדרישת התשלום יצורף אישור בכתב של עו"ד צ'יזיק. לעמדת המשיבה, עסקינן בערבות "רגילה", לפיה חיובו של הערב טפל לחיוב העיקרי, כאשר חובת התשלום, דהיינו עילת החילוט, תקום רק בעקבות הפרה בפועל של החוזה, שעל בסיסו ניתנה הערבות. מנגד, המבקש טוען כי עסקינן בערבות בנקאית אוטונומית, אשר אינה מותנית בדבר מלבד שינוי התב"ע ואישורו של עו"ד צ'יזיק. בעניין זה, הדין עם המבקש. שלושה מאפיינים לערבות בנקאית (וראה בש"פ 10532/03 רשל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 469 פסק דינו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' חשין, וההפניות שם). האחד, עקרון העצמאות (האוטונומיה) והניתוק: להבדילה מערבות רגילה, שהיא ערבות הצמודה והטפלה לחיוב העיקרי שבעיסקת היסוד, הערבות הבנקאית הינה עיסקה העומדת על רגליה שלה. עיסקה עצמאית ומנותקת היא (משפטית) מעיסקת היסוד. כך למשל בענייננו, אין הבנק הערב בא תחת החייב העיקרי, המשיבה, ואין הוא פורע את חובה. הבנק אמור להעביר לידי המבקש, המוטב, את הסכום הנקוב בערבות, בהתקיים התנאים הקבועים בכתב הערבות, ותו לא. עצמאות זו משרתת את התכלית העיקרית של הערבות הבנקאית: מימושה בלא צורך לקיים הליכים הקשורים לעיסקת היסוד, הליכים העלולים להיות ארוכים, מסורבלים ויקרים. השני, עקרון ההתאמה, אשר מאופיין בכך שמימוש הערבות הבנקאית יקום או ייפול כדבר התנאים המפורטים בכתב הערבות. הבנק לא יפרע את הערבות, אלא אם ימלא המוטב אחר הדרישות הקבועות בכתב הערבות ככתבן וכלשונן. ולענייננו, שומה על המבקש להציג לבנק החלטות המאשרות את התב"ע והיתר הבנייה, וכן מכתב מעו"ד צ'יזיק, ואלו קובעים את חילוט הערבות. השלישי הוא עקרון המיידיות: משמוכיח המבקש קיומו של התנאי הקבוע בכתב הערבות, אמור הבנק הערב לקיים את התחייבותו לאלתר, כקבוע בשטר הערבות, ללא כל שיהוי. עיקרון זה נגזר משני עקרונות היסוד הראשונים, מתוך שעסקת היסוד אינה לעניין, וביודענו שהתנאי הקבוע בערבות הבנקאית נתמלא כנדרש, יכבד הבנק את הערבות הבנקאית על אתר. בהתאם לפסיקה, בחינת אופי הערבות והגדרתה כערבות "רגילה" או ערבות בנקאית אוטונומית, תיעשה לפי מידת התלות של הערבות בעסקת היסוד, כפי שנקבעה על ידי הצדדים (ע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ' אז-דז טרום בע"מ (בפירוק), פ"ד נ(2) 685, עמ' 696- 697 וההפניות שם, להלן- "עניין מליבו") שאלה זו, של מידת התלות, היא שאלה פרשנית, שהתשובה לה טמונה בכוונת הצדדים לכתב הערבות. לדעתי, ההנחה הבסיסית חייבת להיות שכוונת הצדדים המשתמשים בערבות בנקאית היא לתת ערבות אוטונומית וכי הפיכתה לערבות רגילה חייבת להיעשות בצורה מפורשת, שתבהיר כי חיובי הערב, לפי כתב הערבות, הם משניים לחיובים לפי עסקת היסוד והם קמים רק אם אלה לא קוימו. שלילת האוטונומיה של הערבות צריכה לעלות בבירור מכתב הערבות, ולא די בניסוח כוללני שמקשר בין עסקת היסוד לכתב הערבות. לפיכך, בדרישה לצרף מכתב מעו"ד צ'יזיק, מכתב המנוסח באופן כללי, אין כדי להצביע באופן חד משמעי על הכוונה לשלול את האוטונומיות של הערבות במקרה דנן. המסקנה כי הערבות במקרה דנן הינה אוטונומית, מתחזקת לאור הפטור מן החובה לבסס את דרישת התשלום, כאמור בכתב הערבות. מפטור זה נובע כי המוטב אינו נדרש להוכיח את האמור במכתבו של צ'יזיק, על מנת שתקום חובת התשלום. לשון אחר, ניתן לומר כי, למרות הקשר הקיים לכאורה בין הערבות לבין עסקת היסוד, המשתמע הן מן הניסוח "בקשר עם..." והן מן החובה לצרף את המכתב בנוסח האמור לעיל, קשר זה "הוחלש" על ידי הפטור מהחובה לבסס את הדרישה לתשלום, ולפיכך יש לראות את הערבות כאוטונומית. משקבעתי כי עסקינן בערבות בנקאית אוטונומית, כעת יש לבחון האם ניתן לחלט את הערבות לטובת המבקש. בעניין זה המשיבה טענה, כי התנאי המתלה בכתב הערבות לא מתקיים ולא יכול להתקיים, לא רק מהבחינה פורמאלית, בשל העובדה כי עו"ד צ'יזיק מונה לרשם הוצל"פ, אלא ובעיקר מהבחינה המהותית, שכן מטרת מכתבו של עו"ד צ'יזיק הייתה אחת, לאשר כי אכן החברה שילמה את כל התשלומים החלים עליה על פי ההסכם. משאין חולק כי החברה לא שילמה את התשלומים בהם היא חייבת, הרי שבפועל, לא היה ניתן אישורו של עו"ד צ'יזיק לחילוט הערבות. עוד הוסיפה המשיבה וטענה, כי בהתאם לאמור בהסכם, ככל שהחברה לא תעמוד באי אלו מהדרישות הנקובות בו, תהא המשיבה רשאית לפעול במקומה ולשלם כל תשלום נדרש מתוך כספי הפיקדון, שהנם חלק מהתמורה עבור המקרקעין ואשר נשמרו לשם כך בלבד. לטענת המשיבה, נוכח המצב שנוצר, המשיבה היא זו שתשלם, בסופו של יום, את כל התשלומים המגיעים מאת החברה. תשלומים אלו ישולמו על ידי המשיבה מתוך כספי התמורה המגיעים לחברה, הם הכספים המצויים בחשבונה של המשיבה ועל בסיסם הונפקה הערבות הנדונה. בשל הטעמים שפורטו לעיל, לטענת המשיבה, אין כל מקום להורות על חילוט הערבות. מנגד, כאמור, המבקש סבור כי אין מניעה לחלט את הערבות, שכן לשיטתו, מכתבו של עו"ד צ'יזיק איננו מהותי, אלא טכני בלבד, ובהינתן כי בפועל אין כל אפשרות לקבל את אישורו, בית משפט זה יכול למלא אחר התנאי בכתב הערבות, ולתת אישורו כי התקיימו כל התנאים לחילוט הערבות. אלו טענות הצדדים. כעת יש לבחון, מהו הדין מקום בו התנאי המתלה בכתב הערבות, לא התקיים ולא יוכל עוד להתקיים. התשובה לשאלה, נעוצה בעקרון ההתאמה, המוזכר לעיל. באשר לעיקרון זה, שייעודו להגן על מבקש הערבות, נקבע כי הוא: "מחייב קיומם הדווקני של תנאי הערבות האוטונומית, כתנאי מוקדם למימושה" (ראה ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין 1988 נ' י.ש.מ.פ חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ"ד נח(3) 118, 131, להלן- "עניין שובל") עוד נקבע כי, תנאי מוקדם למימוש הערבות הוא קיומו של "תיאום מלא בין הפרטים המוצגים לבנק לשם קבלת תשלום הערבות לבין הפרטים הנדרשים בכתב הערבות" (רע"א 2078/02 מוניטין עתונות בע"מ נ' עו"ד מטרי ואח', פ"ד נו(6) 97, 102-101). הלכה דומה עולה מפסק הדין בעניין מליבו, המוזכר לעיל, שם נאמר כי ההתאמה הדרושה הנה "מוחלטת" (שם, בעמ' 700- 701). בע"א 241/64 זיברט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד יח(3) 609, קבע בית המשפט, כי על מנת שהמוטב יוכל לחלט את הערבות, עליו למלא אחר כל התנאים שנקבעו בכתב הערבות. באותו עניין, ניתנה ערבות בנקאית אוטונומית להבטחת ביצוע עסקת מכר של מקרקעין. בכתב הערבות נאמר כי תנאי למימוש הערבות הנו הצגת דרישה של המוטב, אליה מצורף מסמך מאת המועצה המקומית רעננה, המאשר כי לא ניתן לבנות על הקרקע. המוטב צרף אישור החתום על-ידי מהנדס המועצה והבנק סרב לפרוע את הערבות בטענה כי המהנדס לא חתם בשם המועצה. בית המשפט קיבל טענה זו וקבע מפי השופט (כתוארו אז) לנדוי:   "הצד השני למטבע זו של 'אוטונומיות' כתב הערבות הוא שעל המערערים למלא אחרי כתב הערבות ככתבו וכלשונו, ולא - לא יוכלו לזכות בתשלום סך הערבות. פירושו של דבר, שאם לא עלה בידם להגיש לבנק אישור הממלא בתוכנו ובצורתו אחרי דרישת כתב הערבות, אין על הבנק לשלם להם, אפילו היה בידי המערערים להוכיח באמצעי הוכחה אחרים, שבפועל לא ניתן לבנות על האדמה. ובוודאי לא יורשו המערערים להוכיח דברים שהתרחשו ביניהם לבין המוכרת, שלא בהשתתפות הבנק או לפחות בידיעתו, כדי לפרש את האמור בכתב הערבות. וכן, אילו היתה, למשל, קיימת אי-התאמה בין נוסח כתב הערבות ובין נוסח הסעיף בחוזה בין המערערים, שעל יסודו ניתנה הערבות, הקובע כאן הוא נוסח הערבות בלבד. ואין זו פורמליסטיקה יתירה: הבנק זכאי לעמוד על מילוי תנאי כתב הערבות כלשונם, שהרי אם ישלם למערערים למרות אי מילוי התנאים הללו, עלול הוא לאבד את זכות החזרה שלו..." (שם, בעמ' 613).     עקרון ההתאמה יושם גם בע"א 264/69 הית לפיתוח בע"מ' נ' בנק הפועל המזרחי, פ"ד כג(2) 282, שם ניתנה ערבות בנקאית להבטחת ביצוע עבודות ונאמר כי תנאי לחילוטה הוא קבלת דרישה אליה מצורף תצהיר עד לתאריך מסוים אשר חל בשבת. המוטב מסר את הדרישה ביום שישי אך צרף את התצהיר רק ביום ראשון. בית המשפט קיבל את טענת הבנק כי המוטב לא מילא את תנאי כתב הערבות "ככתבו וכלשונו" ומשכך, אין לממש את הערבות. מן המקובץ לעיל עולה, כי לפי עקרון ההתאמה, לא תחולט הערבות הבנקאית, אם יימצא חוסר התאמה בין האמור בכתב הערבות, לבין המסמכים שהוצגו על ידי המוטב. עקרון ההתאמה פורש בפסיקה בצורה דווקנית, ואף נקבע כי "עקרון ההתאמה המוחלטת", הוא אחד מהכללים שחלים על ערבות בנקאית אוטונומית, כעל כל עיסקה של אשראי דוקומנטרי (ע"א 151/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מ. ג. ברין ובניו בע"מ, פ"מ מו(4) 101, 115- 116). בנידוננו, לא ניתן לכחד, כי התאמה דווקנית שכזו, לא קיימת. זאת לא בשל המינוי של עו"ד צ'יזיק כרשם, שעל כך ניתן היה להתגבר, אלא בשל העובדה, כי התנאים למתן אישורו של צ'יזיק לא התקיימו, שכן החברה הפכה לחדלת פירעון, לא שילמה את כל התשלומים החלים עליה לפי ההסכם, ובשל כך, אף לו היה ניתן בפועל, מבחינה טכנית, להשיג את אישורו עו"ד צ'יזיק, אישור שכזה לא היה ניתן. משנאמרו דברים אלו, דין טענת טענת המבקש, לפיה בית משפט זה יכול למלא אחר התנאי בכתב הערבות, ולתת אישורו כי התקיימו כל התנאים לחילוט הערבות, להידחות. נוכח האמור לעיל, ובהתאם להלכה הנוהגת, מתן אישורו של בית משפט זה לחילוט הערבות, יהא בבחינת התעלמות מן התוספת שבחרו הצדדים להוסיף לכתב הערבות, בדמות "תנאי מתלה", ויפגע בחופש החוזים של הצדדים (ראה עניין שובל, המוזכר לעיל, בעמ' 133). כשם שמעמיד הדין לרשות הצדדים את היכולת לבחור בערבות בנקאית אוטונומית "קלאסית", כך רשאים הם לקבוע ביניהם גם ערבות בנקאית אוטונומית שכוחה מוגבל יותר. בית משפט זה איננו יכול להתעלם מהתנאים עליהם הסכימו הצדדים בכתב הערבות, ולאור עיקרון ההתאמה המוחלטת, לא ניתן "למלא את מקומו" של התנאי המתלה, על ידי אישור של בית משפט. משכך, אין מנוס מהקביעה, כי אין מקום להורות על חילוט הערבות, ודין הבקשה, בעניין זה, להידחות. יחד עם זאת, התוצאה שעשויה לנבוע מהחלטה כזו, הינה תוצאה בלתי רצויה, בלשון המעטה, באשר משמעה היא, כי נושה מובטח אשר הסכים להסיר בטוחה שהייתה לטובתו על הנכס, על מנת לאפשר את מכירתו, וזאת כנגד קבלת ערבות בנקאית, יישאר וידיו על ראשו. משאלו הם פני הדברים, אני מורה כי כתב הערבות בטל, וזאת בכפוף לתנאים כדלהלן: 1. כספי התמורה המצויים בחשבונה של המשיבה, שהופקדו כבסיס לערבות, בסך של 210,000 דולר, יועברו לחשבון נאמנות, שיפתח בבנק דיסקונט, על שם ב"כ המבקש, עו"ד רון חכים, וב"כ המשיבה, עו"ד ערן פרידמן. 2. מתוך כספי חשבון הנאמנות הנ"ל, ישלמו הנאמנים את כל התשלומים השונים הדרושים להשלמת העסקה, בהם חבה או תחוב החברה, בגין ההסכם, והכל בהתאם להוראות ההסכם. 3. לאחר ביצוע התשלומים, כאמור בסעיף 2 לעיל, יעבירו הנאמנים את יתרת כספי החשבון, לבנק דיסקונט, עד לגובה חוב החברה כלפיו. 4. את יתרת הכספים, ככל שיוותרו לאחר ביצוע כל התשלומים דלעיל, יעבירו הנאמנים, לקופת הפירוק של החברה. לא מצאתי לנכון לעשות צו בדבר הוצאות. ערבות בנקאית אוטונומיתערבות בנקאיתבנקחילוטחילוט ערבותערבות