קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית התביעה על הסף בהעדר סמכות מקומית: 1. לפניי בקשתה של הנתבעת, קרסו מוטורס בע"מ (להלן: קרסו), לדחות את התביעה נגדה על הסף בשל היעדר סמכות מקומית לפי הוראת תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות), או בשל הפרת הסכם ושימוש לרעה בהליכי משפט לפי הוראת תקנה 101(א)(3) לתקנות. לחלופין, מתבקש בית המשפט להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך בהתאם להוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. הנתבעת ביקשה את דחייתן על הסף הן של התביעה והן של בקשה למתן צו מניעה זמני, שהגישה התובעת בד בבד עם הגשת התביעה. בהחלטתו מיום 11.9.11 דחה בית המשפט (השופט דרורי) את הבקשה למתן צו מניעה וקבע, כי השופט שלו יוקצה התיק העיקרי הוא שידון בשאלת הסמכות המקומית של בית המשפט. משהושלמו מחזורי הטענות בבקשה ולנוכח ההחלטה הנ"ל, הגיעה העת להכריע בשאלה זו. 2. לטענת הנתבעת, ההסכם היחידי בכתב הקיים בין הצדדים נכון למועד הגשת התביעה הוא הסכם הרשאה לשמש מרכז שירות מוסמך שנחתם בחודש ינואר 2010. הסכם זה כולל תניית שיפוט ייחודית, לפיה הסמכות המקומית לדון בכל סכסוך בין הצדדים מסורה לבית המשפט המוסמך בתל-אביב. לטענתה, מהווה ההסכם חלק מהמכלול החוזי בין הצדדים ועל כן חל ביחס לתביעה כולה. לפיכך, ובהתאם להוראת תקנה 5 לתקנות, היה על התובעת להגיש את תביעתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הנתבעת טוענת, כי הגשת התביעה לבית משפט זה בניגוד לתניית השיפוט המוסכמת נעשתה באופן מודע ומכוון ובחוסר תום לב מהותי, וכי יש בכך משום הפרה של ההסכם בין הצדדים ושימוש לרעה בהליכי משפט, המהווה כשלעצמו עילה לדחיית התביעה על הסף. התובעת, חיים לוי סוכנות רכב ומוסך אזורי ירושלים (1998) בע"מ (להלן: לוי), הגיבה לבקשת הנתבעת. לטענתה, מטרתה של הבקשה לסרבל ולעכב את הדיון בתביעה, ובירורה - בשלב זה של ההליכים, לאחר שכבר נדונה ונדחתה בבית המשפט בירושלים הבקשה לצו מניעה זמני - הפך חסר טעם. עוד טוענת התובעת, כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה, שאינן נכונות, וכי אף מטעם זה יש לסלקה על הסף. לגופה של הבקשה נטען, כי בית משפט בירושלים הוא המקום "הטבעי" לדון בתביעה, שכן מדובר בבית עסק ירושלמי וכאן גם התנהלו יחסי הצדדים במשך למעלה מ- 44 שנה. עוד נטען, כי החוזה המרכזי בין הצדדים, ארוך-הטווח, העומד בבסיס התביעה, הוא חוזה הסוכנות. חוזה זה אינו כולל כל תניית שיפוט, כל שכן תניית שיפוט ייחודית. לעומת זאת, הסכם ההרשאה לשמש מרכז שירות אינו אלא נספח לחוזה הסוכנות והוא נערך בכתב אך בשל דרישת משרד התחבורה. התובעת הטעימה, כי להבדיל מהסכם ההרשאה לשמש מרכז שירות, שהוא חוזה סטנדרטי ברשת קרסו, הצדדים הקדישו מחשבה לחוזה הסוכנות, החליפו ביניהם טיוטות עד שהגיעו להסכמה על נוסחו הסופי ובחרו שלא לכלול בו תניית שיפוט. לפיכך, ובהתאם לחלופות המפורטות בתקנה 3 לתקנות, הסמכות המקומית לדון בתביעה מוקנית לבית המשפט המחוזי בירושלים. נטען גם, כי "אין כל מקום להפריד את הדיונים והעילות בין חוזה הסוכנות לחוזה המוסך", וכי גם אם המדובר בשני חוזים בעלי מעמד שווה, רשאי התובע לבחור את מקום השיפוט מבין החלופות העומדות לפניו. מכל מקום, נטען, כי גם אם ימצא בית המשפט שהוא חסר סמכות מקומית, אין להורות על סילוקה של התביעה על הסף אלא על העברתה לבית המשפט המוסמך. בהתייחס לטענה בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט נאמר כי היא חסרת בסיס וכי דווקא בקשתה של הנתבעת, כמו גם העמידה עליה בשלב זה, מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט. לבסוף נטען כי ממילא, כפי שנקבע בפסיקה, "עבר זמנה" של טענת הסמכות המקומית ובמדינה קטנה כישראל אין עוד הצדקה להקדיש לה זמן שיפוטי יקר. הנתבעת השיבה לתגובתה של התובעת. בתשובתה, שבה והדגישה כי הסכם ההרשאה לשמש מרכז שירות כולל תניית שיפוט מקומי ייחודית, החולשת על כלל מערכת היחסים בין הצדדים. אשר לחלופות הסמכות המקומית שמונה תקנה 3 לתקנות נאמר, כי אלה נסוגות בפני תניית שיפוט ייחודית מוסכמת, וכי גם אם לא היתה בין הצדדים תניית שיפוט מוסכמת כאמור, היה על התובעת להגיש את התביעה בתל-אביב "שהרי הסמכות המקומית 'הולכת אחרי הנתבע'" (בסעיף 16 לתשובתה של הנתבעת לתגובת התובעת). בהתייחס לעמידתה על בקשתה אף בשלב זה השיבה הנתבעת, כי הדיון בתביעה העיקרית טרם החל ועל כן עדיין מצויה התביעה בשלב שבו ראוי להכריע בבקשה. לטענה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר השיבה הנתבעת, כי הסכם ההרשאה למרכז השירות צורף כנספח לכתב התביעה, שבו גם נטען כי הוא מהווה חלק מהמכלול החוזי שבין הצדדים, וכי לפיכך אין אלה עובדות שעל הנתבעת להוכיחן. 3. לאחר שנתתי דעתי לטענות ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשתה של הנתבעת לדחיית התביעה על הסף או להעברתה לבית המשפט המוסמך. זאת מן הטעם שעניינה של התביעה, בתמצית, בהודעותיה החד-צדדיות של הנתבעת לתובעת על סיום ההרשאות שנתנה לה לשווק את כלי הרכב שהנתבעת מייבאת ולהעניק להם שירותים. המדובר במערכת יחסים כוללת, בת עשרות שנים, כאשר הסכם ההרשאה לשמש מרכז שירות - הכולל תניית שיפוט ייחודית בדבר הסמכות המקומית, שעליה נשענת בקשתה של הנתבעת - מתייחס אך לפן אחד של מערכת יחסים זו ומגלם אך עילה אחת מבין אלה העומדות בבסיס התביעה. בנסיבות אלה, ובשל כך שאני סבורה כי אין לפצל את הדיון בעילות התביעה השונות בין בתי משפט שונים, הרי שיש לפעול בהתאם לחלופות תקנה 3 לתקנות, המאפשרת את הגשתה של התביעה לבית משפט בירושלים. להלן אבאר עמדתי. 4. הנתבעת - קרסו - היא חברה העוסקת, בין היתר, בייבוא, בהפצה ובמכירה בארץ של דגמי רכב מחו"ל, מתוצרת "רנו" (Renault) ו"ניסאן" (Nissan); וכן במתן שירותים נלווים לכלי הרכב שהיא משווקת, ובהם שירותי אחזקה, אחריות ותיקונים. הנתבעת מבצעת פעילויות אלה בין בעצמה ובין באמצעות סוכנים עצמאיים. התובעת - לוי - שימשה ומשמשת, מזה עשרות שנים, סוכנת של קרסו באזור ירושלים, מכוח הרשאות שזו נתנה לה, הן בתחום מכירת מכוניות והן בתחום של מתן שירותי אחזקה ותיקונים. לצורך כך, בבעלותה של התובעת, בירושלים, סוכנות למכירה ולשיווק של רכבי רנו וניסאן ומוסך מורשה המשמש מרכז שירות ותיקונים לכלי רכב אלה. בימים 2.3.11 ו- 8.3.11 הודיעה קרסו ללוי, חד-צדדית, על סיום ההרשאות שנתנה לה לשמש סוכנת למכירת כלי הרכב שקרסו מייבאת ולשמש מרכז שירות מוסמך לכלי רכב אלה, בהתאמה, בתוקף החל מיום 2.9.11. בהחלטתו מיום 11.9.11 בבקשה למתן צו המניעה הזמני, האריך בית המשפט (השופט דרורי) מועד זה עד ליום 2.3.12. התובעת מתנגדת להודעות שנתנה לה הנתבעת בדבר סיום ההרשאות, ובגין כך הגישה את תביעתה. לטענת התובעת, מהוות הודעות אלה השלב הסופי במסע נישול חסר תום לב ובלתי מוצדק - כחלק מתהליך הרה-ארגון שעוברת קרסו בשנים האחרונות לקראת הנפקתה לבורסה - והן עתידות להסב לה נזקים אדירים ולשבור את מטה לחמם שלה ושל עשרות עובדיה. הנתבעת טוענת, כי התובעת הפרה את חובותיה והתחייבויותיה כלפיה הפרות בוטות וחמורות בשני תחומי הפעילות, כי נשמט הבסיס ליחסי הצדדים עקב אובדנו המוחלט של האמון ביניהם, כי עשתה את מירב המאמצים על מנת למנוע את סיומם של היחסים בין הצדדים וכי ביטול ההרשאות שהקנתה לתובעת נעשה כדין. הנתבעת מוסיפה, כי הגשת התביעה בעיתוי זה, ערב הנפקתה בבורסה, נועדה לפגוע בה ולחבל בניסיונה לגייס כסף מהציבור. 5. בין הצדדים, כאמור, מערכת יחסים בת עשרות שנים. בסיסה של מערכת יחסים זו - בשני תחומי הפעילות - הסכמי, כאשר לעתים נחתמו בין הצדדים הסכמים בכתב, ששבו וחודשו עם סיומם, ולעתים נסמכו הצדדים על הסכמות שבעל-פה. בתחום מכירת כלי הרכב, בדצמבר 1999 נחתם בין הצדדים הסכם אחרון בכתב, שהעניק לתובעת הרשאה בלעדית למכירת כלי הרכב שהנתבעת מייבאת באזור ירושלים, וזאת לתקופה בת 10 שנים, מיום 1.1.00 ועד ליום 31.12.09 (להלן: הסכם הסוכנות). החל מינואר 2010, עם סיום תקופתו של הסכם הסוכנות, המשיכה התובעת לשמש סוכנת של קרסו למכירת מכוניות מבלי לחתום על הסכם חדש. בתחום מתן השירותים חתמו הצדדים על הסכם אחרון בכתב בינואר 2010, המעניק לתובעת הרשאה לנהל בירושלים מרכז שירות מוסמך לרכבי רנו וניסאן לתקופה בת שנתיים, מיום 1.1.10 ועד ליום 31.12.11 (להלן: הסכם המוסך). הסכם המוסך, בסעיף 28, כולל תניית שיפוט שזו לשונה: "במקרה של חילוקי דעות ופניה לערכאות - הצדדים מסכימים מראש כי מקום השיפוט היחידי והבלעדי יהא בבית המשפט המוסמך בעיר תל אביב". הסכם הסוכנות אינו כולל כל תניית שיפוט. 6. תניית השיפוט שבהסכם המוסך נוקטת לשון ברורה וחד-משמעית, שאינה מותירה מקום לספק כי היא באה להקנות סמכות שיפוט ייחודית (אציין, בהקשר זה, כי בהסכם הרשאה קודם לשמש מרכז שירות מוסמך, שחתמו הצדדים בדצמבר 1999, הופיעה תניית השיפוט בנוסח דומה, אך ללא המילים "היחידי והבלעדי") (להבחנה בין תניית שיפוט ייחודית לתניית שיפוט מקבילה, שאז נתונה לתובע הברירה להגיש את התובענה במקום המוסכם או באחד מבתי המשפט המוסמכים על פי תקנות 3 ו- 4 לתקנות - עיינו: ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd., פ"ד נח(2) 465, 475 (להלן: ענין ראדא); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 40 (מהדורה עשירית, טובה אולשטיין עורכת, 2009)). אכן, כפי שקובעת תקנה 5 לתקנות, סמכות מקומית (להבדיל מסמכות עניינית) ניתנת להתנאה ובית המשפט, ככלל, יכבד תניה כזו (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 78-77 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); גורן, בעמ' 41-40; רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473, 477, 479 (2003) (להלן: ענין מפעל הפיס)). ואולם, לא מצאתי כל בסיס לטענת התובעת כי תניית השיפוט שבהסכם המוסך חולשת על כלל מערכת היחסים שבין הצדדים וכי יש להחילה על התביעה כולה. תניית השיפוט מוגבלת להסכם המוסך שבו היא כלולה וחלה על היבט זה של יחסי הצדדים בלבד. הגם שההרשאות שניתנו לתובעת - לשמש מרכז שירות מוסמך ולמכור את כלי הרכב שהנתבעת מייבאת - קשורות ובעלות זיקה זו לזו, והגם ששתיהן מתקיימות על רקע מערכת נסיבות עובדתית משותפת, איני רואה מכוח מה מבקשת התובעת להרחיב את תחומה של תניית השיפוט מחוץ לגבולותיו של הסכם המוסך. יתר על כן, אפילו יש בסיס לטענתה של התובעת לפיה בין הצדדים מכלול חוזי שיש להשקיף עליו כיחידה אחת, איני מוצאת בסיס לעמדתה כי יש לקבוע שתניית השיפוט שבהסכם המוסך חולשת על מכלול חוזי זה (כפי שיפורט להלן, נראה על פניו כי התחום המרכזי, המהווה את הבסיס ליחסי הצדדים וממנו נגזרים תחומי פעילות נוספים, הוא דווקא תחום מכירת המכוניות). ענין לנו, אם כן, בתביעה שחלקה האחד - זה שעניינו ההרשאה לשמש מרכז שירות מוסמך על בסיס הסכם המוסך - כפוף לתנייה בדבר סמכות שיפוט מקומית ייחודית; וחלקה האחר - זה העוסק בהרשאה למכירת המכוניות - נתון לסמכות השיפוט המקומית בהתאם להוראות התקנות. חלק זה האחרון, העוסק בהרשאה למכירת המכוניות, יכול שידון בירושלים, שהוא איזור השיווק שבו ניתנה לתובעת הרשאה בלעדית למכירת כלי הרכב. זאת, שכן מקום שיפוט זה מקיים, לכל הפחות, את החלופות השלישית והחמישית שמונה תקנה 3 בדבר "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" ובדבר "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים", בהתאמה. 7. מן האמור עולה, כי קיימות בשלב זה שתי אפשרויות באשר למקום שבו תמשיך התביעה להתברר. האפשרות האחת היא לפצל את הדיון בה, כך שחלקה שעניינו בהרשאה למכירת מכוניות יוסיף להתברר בירושלים, וחלקה האחר שעניינו בהרשאה לשמש מרכז שירות יתברר בבית המשפט בתל אביב. האפשרות השניה היא כי התביעה תמשיך להתברר כמכלול באחד משני בתי המשפט, זה שבירושלים או זה שבתל אביב. נבחן אפשרויות אלה. הכלל הוא, כי הרצון להימנע מפיצולה של תובענה לבירור במספר הליכים נפרדים - הן מטעמי יעילות והן בשל החשש מהחלטות שיפוטיות סותרות - לא יביא כשלעצמו להתעלמות מתניית שיפוט ייחודית, במיוחד מקום שמדובר בסמכות שיפוט מקומית (רע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' חי, פ"ד מו(3) 777, 779 (1992); ענין ראדא, בעמ' 478). ואולם, כלל זה נקבע בעיקר במקרים שבהם הצורך בפיצול ההליכים נבע מקיומם של מספר נתבעים, שחלקם בלבד צדדים לתניית שיפוט מוסכמת עם התובע. זאת, על מנת להימנע ממתן תמריץ לתובעים פוטנציאליים לצרף לתביעתם נתבעים באופן מלאכותי, רק על מנת להשתחרר מתניית שיפוט שעליה הסכימו עם נתבעים אחרים (ראו, למשל, ע"א 601/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S. - Continent Israel Schiffahrts G.M.B.H., פ"ד מ(2)673, 686 (1986), והאסמכתאות שם). לעומת זאת, מקום שנמצא שנתבע צורף לתביעה "צירוף של אמת", ראה בית המשפט שלא לפצל את הדיון בתביעה ולהוסיף לקיימו בבית המשפט בניגוד לתניית שיפוט מוסכמת שהיתה קיימת בין התובע לבין נתבעים אחרים. כך, בהקשר דומה, ב-רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס בע"מ, פ"ד מח(1) 297, 403 (1993) (להלן: ענין אלרינה), נדונה בקשת רשות לערער על החלטה בבקשה לעיכוב הליכים בתובענה לנוכח קיומו של סעיף בוררות בהסכם בין התובעת לבין חלק מן הנתבעים בלבד. בית המשפט העליון אישר את החלטתו של בית המשפט המחוזי וקבע כי התביעה כולה תתברר בבית המשפט. זאת, חרף קיומו של הסכם בוררות כאמור, וחרף העובדה כי הסכם הבוררות אף איפשר לבורר להכריע לפי מיטב שפיטתו ופטר אותו מהכרעה בהתאם לדין המהותי. היינו, באותו מקרה היה בהסכם הבוררות אף כדי להשפיע על זכויות הצדדים וחובותיהם. 8. בענייננו, לעומת זאת, הוגשה התביעה נגד נתבעת אחת בלבד, כך שלא מתקיים כל חשש לצירוף נתבעים מלאכותי באמצעותו ביקשה התובעת להשתחרר מתניית השיפוט שבהסכם המוסך. העברת חלקה של התביעה העוסק בהרשאה לשמש מרכז שירות לבירור בבית המשפט בתל אביב לא תוביל לפיצול התביעה מן הבחינה הפרסונאלית, היינו בין נתבעים שונים, אלא לפיצול בירורה מן הבחינה העניינית. בנסיבות אלה, בהתחשב באופייה של התביעה, ומכוח קל וחומר בהשוואה לפסיקת בית המשפט העליון בענין אלרינה כמובא לעיל, איני סבורה כי יש לפצל את הדיון בתביעה, וזאת חרף אי כיבודה של תניית השיפוט שבהסכם המוסך. המדובר בתשתית עובדתית אחת הדרושה להכרעה. ההרשאות שניתנו לתובעת, כאמור, מתקיימות שתיהן על רקע מערכת נסיבות עובדתית משותפת. טענות הצדדים, ככלל, אף הן אינן מתייחסות לכל אחת מההרשאות בנפרד, אלא למערכת היחסים שבין הצדדים כמכלול. בנסיבות אלה, ניהול הדיון הן בירושלים והן בתל אביב יהיה משול לניהול אותו משפט פעמיים, דבר שיוביל לבזבוז משאבים שלא לצורך וללא כל הצדקה - הן של בית המשפט והן של הצדדים. יפים לענין זה דבריו של בית המשפט העליון (כבוד השופט זוסמן, כתוארו אז) ב-ע"א 20/70 "עמיר" חברה להספקה בע"מ נ' מ.צ.ק. בע"מ, פ"ד כד(1) 692, 694 (1970), שם נאמרו הדברים ביחס להפרדת הסכסוך בין העילות החוזיות לבין אלה הנזיקיות הכרוכות בו: "במקרה כזה לא יהא זה מעשי להפריד בין הדבקים ולהביא אותו סכסוך על אותן עובדות פעמיים לדיון, רק בשל השוני של היסוד המשפטי". ואמנם, בענייננו, הצדדים שניהם אינם מעוניינים בפיצולו של הדיון. הנתבעת, היא המבקשת, טענה כי תניית השיפוט חלה על המכלול החוזי שבין הצדדים וביקשה דחייתה של התביעה על הסף או לחילופין העברתה - כמקשה אחת - לבית המשפט המוסמך בתל אביב. זאת, מבלי שראתה לנכון להוסיף לבקשתה חלופה נוספת - של פיצול הדיון והעברת חלקה המתאים של התביעה לבית המשפט בתל אביב. התובעת, מטבע הדברים, מעוניינת בהמשך בירורה של התביעה בירושלים וטענה כי אין מקום לפצל את הדיון בהתייחס לכל אחד מהחוזים בנפרד. 9. משהגענו למסקנה כי אין לפצל את הדיון בתביעה עדיין נותרת לפנינו השאלה היכן עליה להתברר - בירושלים או בתל אביב. לאחר שבחנתי את אופיין של שתי ההרשאות שבהן עוסקת התביעה ועמדתי על טיבן, ככל שניתן לעשות כן בשלב מקדמי זה של בירור התביעה, הגעתי לכלל מסקנה כי מן הראוי להמשיך ולברר את התביעה בבית המשפט בירושלים. זאת מן הטעם שכאמור נראה לי, על פניו, כי תחום הפעילות המרכזי, המהווה את הבסיס ליחסי הצדדים וממנו נגזרים תחומי פעילות נוספים, הוא תחום מכירת המכוניות. בתחום זה נחתמו בין הצדדים הסכמי הרשאה ארוכי טווח, כאשר הסכם הסוכנות האחרון בכתב נחתם כאמור לתקופה של 10 שנים. סעיף 10 להסכם הסוכנות קבע, כי הצדדים יתקשרו ביניהם בהסכמים נפרדים לצורך ניהול מוסך שירות ולצורך שיווק חלפים ואביזרים, וכך אכן נעשה בהסכם המוסך, שהוא לתקופה קצרה יותר משמעותית, בת שנתיים בלבד. הבחנה חשובה נוספת, התומכת אף היא במסקנה בדבר מרכזיותו של תחום מכירת המכוניות, היא כי בתחום זה קיבלה התובעת מהנתבעת הרשאה בלעדית, בעוד ההרשאה שקיבלה לשמש מרכז שירות מוסמך אינה נהנית מבלעדיות. לנוכח אלה, ובהתחשב גם בירידה שחלה בחשיבות המיוחסת לשאלת הסמכות המקומית במשפטנו (ראו רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731, 734 (1995); ענין מפעל הפיס, בעמ' 478), במיוחד מקום שהברירה היא בין ניהול התביעה בירושלים לבין ניהולה בתל אביב שהמרחק ביניהן קטן יחסית, סבורתני כי אין הצדקה להורות על העברתה של התביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. 10. על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. הנתבעת תישא בשכ"ט ב"כ התובעת בסכום של 7,500 ₪. סמכות מקומיתדחיה על הסף