קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית עתירה לפי חוק חופש המידע: א. עובדות העתירה שלפני עתירה לפי הוראות חוק חופש המידע התשנ"ח-1988 (להלן: "החוק"). החוק הוחל על המתיישבים באיו"ש מכח הוראות צו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 892) תשל"ט-(צ.ל. תשמ"א - ד.ג.)1981 (להלן: "הצו"). עפ"י הוראות הצו חוקק תקנון המועצות המקומיות ביהודה ושומרון (להלן: "התקנון"). בגדרו של הצו והתקנון הוקמה המשיבה שהיא רשות מקומית במעמד מועצה מקומית. בגדרו של תקון לצו המקורי והתקנון המקורי הוסף פרק יז1 לתקנון, הוסף סעיף 140 יג' לתקנון ובו הוחל החוק כאמור על איו"ש בשינויים המחויבים מכך שהמדובר באיו"ש. העותר עבד בשירותה של המשיבה החל משנת 1992 ועד ליום 19.12.05, בין הצדדים נפלה מחלוקת בקשר להעסקתו של העותר אצל המשיבה. מחלוקת זו מצאה דרכה להליך שבו התובע שם - העותר כאן - הגיש תביעה כנגד הנתבעת שם, המשיבה כאן, הליך שסומן כ-עב 7317/05 בפני כב' השופטת הראשית כב' השופטת עליה פוגל. בגדרו של ההליך הגיעו העותר והמשיבה דכאן להסכם פשרה, הסכם שקבל תוקף של פס"ד ביום 19.12.05 (להלן: "פסה"ד" או "הסכם הפשרה" לפי העניין). הסכם הפשרה קבל את אישורו של משרד הפנים קודם חתימתו ומתן תוקף של פס"ד. העותר פנה ביום 17.9.05 במכתב דרישה למשיבה ובו עתר לקבל הבהרות בקשר להסכם הפשרה ("מכתב הדרישה" או "נספח ג' " לעתירה). המשיבה, באמצעות גזברה מר ישראל קמר, שלחה לעותר מכתב תשובה שבו היא דוחה את בקשתו לקבלת ההבהרות שכן ההבהרות מטרתן לפתוח הסכם כתוב וחתום בין הצדדים שקבל ברכתו של ביה"ד לעבודה במתן פס"ד (להלן: "מכתב הסרוב" או "נספח ד' לעתירה"). העותר לא השלים עם סירובה של המשיבה והגיש לה את מכתבו מיום 25.6.09 (נספח ו' לעתירה כאן) ובו הוא משתית את דרישתו לקבלת המידע או ההבהרות על הוראות החוק כנ"ל. המשיבה לא ספקה לעותר את מבוקשו ועל כן הגיש העותר עתירה מינהלית לביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א ביום 16.12.09, עתירה שסומנה כ-עת"מ 19725-12-09. עתירה זו הובאה לעיונה של כב' ס. הנשיאה של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב כב' השופטת מיכל רובינשטיין אשר נתנה ביום 16.3.10 פסק דין המוחק את העתירה שבפניה מחוסר סמכות עניינית ומקומית, תוך ציון העובדה כי בימ"ש זה הוא הוא המוסמך לדון בה. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגיעה כב' השופטת רובינשטיין, היא השיתה על העותר לשלם למשיבה הוצאות בסך 7,500 ₪ בלווית מע"מ. נוכח כל האמור לעיל, הגיש התובע את עתירתו דכאן, ובה הוא עותר לפס"ד המצהיר כי סירובה של המשיבה לגלות לו את המידע נעדרת תום לב וניתנה בניגוד להוראות החוק. כן אני מתבקש לחייב את המשיבה לגלות ולהעביר לעותר את המידע והמסמכים המבוקשים במכתב הדרישה, וככל הנדרש להפיק עבורו אותם מסמכים. ב. הדיון 1. העותר טוען כי: א. בד"כ פניית בעל דין לרשות שיפוטית מבטאת את הכרתו כי אותה רשות שיפוטית בעלת סמכות להכריע בה. הואיל ואינו יודע את הדין השורר באיו"ש לעניין עתירות מינהליות, הוא שומר לעצמו את הזכות לבקש העברה לבימ"ש מוסמך ככל שיוחלט כי לבימ"ש זה אין סמכות עניינית לדון בה. ב. המפורט במכתב הדרישה הינו בבחינת מידע שעל המשיבה לספק לו עפ"י הוראות החוק. ג. חופש המידע הינו ביסוד שיטתנו המשפטית גם זו החלה על מתיישבי איו"ש. ד. סירובה של המשיבה כאמור במכתב הסירוב נעשה בחוסר סבירות ואינו עומד בדרישות סעיף 17 (ו) לחוק. ד. נטל ההוכחה הראשונית לסרוב רובץ לפתחה של המשיבה. ה. המידע הנדרש ע"י העותר הינו מידע בעל גוון אישי הדרוש לו ע"מ להחליט אם המשיבה עמדה בהתחייבויותיה כמפורט בהסכם הפשרה. ו. סירובה של המשיבה מלמד כי יש לה מה להסתיר ממנו. 2. המשיבה טוענת כי: א. המבוקש במכתב הדרישה אינו מסמכים אלא מבוקשים הסברים מדוע הוסכם כך או אחרת בהסכם הפשרה. ב. ככל שהעותר סבר כי דבר מה בהסכם הפשרה אינו נהיר לו או מחייב הסברים או הבהרות היה עליו לבקש זאת קודם שחתם על ההסכם. ג. יש לדחות את פרשנות העותר למונח מידע ככולל גם הסברים. ד. בקשתו של העותר חותרת תחת הסכם הפשרה במגמה להביא לפריצתו, חרף העובדה שהעותר חתם על הסכם הפשרה המסיים את כל המחלוקות בין העותר לבין המשיבה. 3. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 10.1.11 ובה נרשמו 5 עמודי פרוטוקול. בסופה של ישיבה בקש ב"כ המשיבה ארכה בת 14 יום להודיע עמדת מרשתו. ב"כ המשיבה הגיש תגובתו מיום 23.1.11 לה צורף מכתבו של מר ישראל קמר גזבר המועצה, מכתב שסומן כנספח א' לתגובה. העותר ממש את זכותו להגיב לתשובת המשיבה והגיש הודעה מיום 30.1.11. משכך, בשלה השעה ליתן פס"ד בעתירה. 4. תחילה וראש יש לברר לעצמנו את שאלת סמכותו של ביהמ"ש לדון בעתירה. העותר מרחיב בעתירתו בסעיף 7 לה את הדעות השונות ביחס לסמכותו של בימ"ש זה להזקק לעתירה מינהלית. העותר מפנה מחד להוראות סעיף 140 יג (יב) לתקנון שממנו משמע כי לבימ"ש זה הסמכות לדון בעתירה, ומאידך לפסה"ד המאוזכרים בסעיפים 7.8.1, 7.8.2, 7.8.7 ו-7.8.8. 5. מעיון בפסיקה ובחקיקה שהפנה העותר יש לומר כי נוכח לשונו של סעיף 140 יג (יב) (2) אזי גם לשיטת המפקפקים בדבר סמכותו של בימ"ש זה לדון בעתירות מינהליות, או לשיטתם של אלו הסוברים כי אין לבימ"ש זה כל סמכות לדון בעתירות מינהליות, כאשר המדובר בעתירה דוגמת העתירה דנן. לטעמי לא זו בלבד שלבימ"ש זה יש סמכות לדון בעתירה אלא שהסמכות הייחודית לדון בעתירה מסורה לבימ"ש זה ולא לבימ"ש אחרים. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש שהוא הריבון בשטח, ומתוקף תפקידו החיל על האזור את הוראות חוק חופש המידע תוך התאמתו לנסיבות באזור, קבע בגדרי סמכותו כי עתירה לפי החוק תוגש לבימ"ש זה. משכך, יש לאבחן את המצב המשפטי שתואר בדבר כב' השופטת ארבל וכב' השופט שוהם, מהמצב בענייננו. כאן יש לפנינו הסמכה ישירה של בימ"ש זה, ולכן אין לטעמי כל ספק כי אך ורק בימ"ש זה רשאי לדון בעתירות של אזרח ישראל, דוגמת העותר, כנגד המשיבה שהיא מועצה מקומית כאמור בסעיף 2 (1) (ב) לחוק בנוסחו באזור. 5. מכאן יש לעבור ולדון בליבת המחלוקת בין הצדדים ושורשה בהגדרה של המונח מידע. אני מסכים עם דעתו של העותר כי המונח מידע, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק בעייתית. המונח "מידע" מוגדר - "כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב". משמע, אם נבקש לדעת למה התכוון המחוקק הראשי בתחומי ישראל (כנסת ישראל - ד.ג.) או באזור (מפקד כוחות צה"ל - ד.ג.) שעה שמעניק לאזרח את הזכות לקבל מידע מהרשויות לא נוכל ללמוד זאת מהחוק שכן בהגדרת המונח משתמשים באותה מלה שאותה אנו מבקשים להגדיר. יתכן והייתה כאן כוונת מכוון שלא ליתן למונח מידע הגדרה חד ערכית אלא הגדרה גמישה וזאת ע"מ לאפשר לבתי המשפט לצקת תוכן דינאמי למונח בהתחשב בנסיבות חיים משתנות. אם נעיין בדברי ההסבר לחוק שפורסמו בהצעות חוק חוברת 2623 בעמ' 609 נאמר כי: "המידע שעליו חל החוק המוצע הינו כל מידע המצוי בידי הרשות הציבורית... זוהי הגדרה טכנית בעיקרה,... מבקש המידע יוכל לקבל אותו חומר גולמי הקיים בידי הרשות ולעבדו כרצונו" (ההדגשה שלי - ד.ג.). עפ"י הבנתי המדובר בנתונים גולמיים המצויים בידי הרשות ומבקש המבקש נתונים יקבלם כמות שהם ללא כל עבוד שהוא, פרשנות כלשהיא או הסבר כלשהו. יקח המבקש את הנתונים ויעשה בהם כרצונו. 6. העולה מן האמור כי במחלוקת הבסיסית שבין הצדדים מידע מהו יש לקבל את הפרשנות אליה מוביל ב"כ המשיבה, ועלינו לדחות את הפרשנות המרחיבה יותר אליה חותר העותר. 7. אם נבחן את האמור בנספח א' להודעת המשיבה, השאלה עליה עלינו להשיב האם הנתונים המופיעים במכתב זה ממלאים בתוכן מעשי אחר האמור בהגדרת מידע כפי שהגענו אליה על בסיס האמור בדברי ההסבר לחוק. לטעמי, מתוך עיון במכתב האמור התשובה חיובית. 8. כפועל יוצא מן האמור בסעיפים 6 ו-7 לעיל, אני סבור כי ככל שהמבקש יכול לעשות שמוש בנתונים שמסרה לו המשיבה בנספח א' למכתבה מה טוב. ככל שהמבקש לא מסתפק בנתונים אלו, לא יוכל לבקש תוספת כלשהיא מהמשיבה, שכן זו מילאה חובתה עפ"י החוק וכך אני מורה. 9. היה ויסבור הסובר כי טעיתי עד כה, ויש לקבל את הפרשנות המרחיבה יותר למונח מידע, פרשנות אותה מבקש המבקש כי נאמץ, קרי גם הסבר נכלל במונח מידע, שומה לדעתי לבחון אם הנדרש ע"י העותר הינו בבחינת דרישה סבירה המתיישבת עם חובת תום הלב וההגינות. מעיון בטיעוניו של העותר נמצאתי למד כי לטעמו סירובה של המשיבה למסור לו הסברים כמבוקש על ידו במכתב הדרישה כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכתב הסרוב אינו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק המקנים סמכות לרשות שלא להיעתר לבקשה. 10. לכאורה, ככל שיוחלט כי הסברים גם הם בגדר מידע (וכאמור אינני סבור כך) יש לבחון את סעיפי המשנה של סעיפים 8 ו-9 לחוק ולבחון האם האמור באחד מסעיפים אלו מצדיק את סירובה של המשיבה להרחיב מעבר למה שנפקה במכתבה נספח א'. 11. משאני מעיין בסעיפי המשנה של סעיף 9 לחוק שהוא עיקר, סבורני כי ככל שלא תתקבל עמדתי בהיקף המונח מידע עדיין יש לראות בסירובה של המשיבה למסור הסברים כמעוגנת בהוראות סעיף 9 (ב) 8 (ב) לחוק הקובע כי הרשות רשאי שלא למסור מידע אם מסירתו תהווה פגיעה בהליכי משפט. 12. סבורני כי מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה בשעה שאדם חותם על הסכם פשרה ומגישו לרשות שיפוטית למתן תוקף של פס"ד, יש להניח כי לא עשה זאת כלאחד יד, אלא שקל את האמור בהסכם עליו הוא עומד לחתום ברצינות ראויה ובכובד ראש. הדברים מקבלים משנה חשיבות כאשר המדובר בחבר לשכת עוה"ד היודע לנתח טקסטים כתובים ובעיקר משפטיים. 13. האמור בסעיף 12 מקבל משנה תוקף וחשיבות כאשר בהליך שבבסיס הסכם הפשרה התובע שם, העותר כאן, היה מיוצג ע"י פרקליטה, קל וחומר פרקליטה מטעמה של מועצת פועלי פ"ת, אשר חזקה כי יש לה התמחות ומומחיות ביחסי עובד ומעביד וחישובים בתחומים המשיקים. 14. סבורני, כי צודק ב"כ המשיבה שעה שהוא טוען בהודעתו לביהמ"ש כי עפ"י העקרון הקבוע גם בשיטתנו המשפטית שהסכמים יש לכבד, אזי האמור בסעיפים 2 ו-7 להסכם הפשרה יוצרים מניעות החוסמת את דרכו של המשיב מלעתור לקבלת המידע לו הוא מתכוון במכתב הדרישה. ג. לסיכום 1. העולה מן המקובץ כי דין העתירה להדחות. סירובה של המשיבה מלמסור דבר מה נוסף על האמור במכתבה נספח א' מוצדק ונכון. 2. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את העותר לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪. התשלום יבוצע תוך ולא יאוחר מיום 21.7.11 וימי פגרה במנין. חופש המידע