קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה לשון הרע בשאלות פוליטיות / דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים: תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: ,,החוק''). ר ק ע במהדורת יום 13/01/2008 של תכנית הטלוויזיה ,עובדה' (להלן: ,,התכנית'') שודרה כתבה שכותרתה ,,אדון השומרון'' ובה נסקרה פעילותו של התובע באזור הגדה המערבית. בין היתר הוצג שם ביתו, אשר ניצב על גבעה נישאה וחולש על שטחי קרקע חקלאית. הכתב יגאל מוסקו התלווה אל התובע בשיטוטיו בשטחים, וזה הצביע על מקומות שונים כשהוא מתהדר בכך שרכש שטחים נרחבים מתושבי האזור הפלסטינים. התושבים שרואיינו לכתבה האשימו את התובע בהשתלטות על קרקעות האזור, בסילוקם מהן ובהשפלתם, והכתב ציין כי במשך שנים נטען נגדו שזייף מסמכי קנייה של אדמות. מעשרות התלונות שחקרה המשטרה בעניין, אליבא דמוסקו, התובע ,,תמיד יצא בשלום'', ואילו רבים מהמתווכים שמכרו לו את הקרקעות (37, לדברי התובע, הוא המספר הידוע לו, אם לא למעלה מזה) נרצחו בעקבות העסקאות. הכתב גם סיפר כי ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, נהג להביא אורחים לתצפית מגג ביתו של התובע ,,ועודד אותו להשתלט על אדמות נוספות''. לקראת סוף הכתבה הוצגו השניים משוחחים במהלך סיור בעיר חברון, שבה רכש התובע באותו זמן בניין גדול המכונה ,,בית המריבה'' בכספו של יהודי המתגורר בניכר. בדברי הקריינות אמר מוסקו כי התובע ,,גאה להיות איש הקש'' בעסקה, ובהצביעו על חייל צה"ל שניצב עלֿֿיד המבנה הציע לתובע כי הרכישה בעייתית משום שהיא מחייבת את הצבא לשמור על דיירי המקום, על כל הכרוך בכך. התובע, אשר התרעם על הנאמר, טען להגנתו כי הוא ,,עושה את הפעולה הכי הומנית, הכי מוסרית, הכי צודקת'', וכשאמר מוסקו כי הדבר עדיף על פלישה לבית שאינו בבעלותו הסכים, והוסיף: התובע: [...] וזה גם עדיף עוד יותר מזה שאני לוקח איזה ערבי מושתן ומסומם, וכולם מושתנים ומסוממים [מצביע על ילד החולף לידו]-- הכתב: איך אתה יכול להגיד דבר כזה? התובע: ככה אני אומר. כי אני יודע על מה אני מדבר, ואני מכיר את הערבים יותר-- הכתב: הערבי הזה, הערבי הזה הוא מושתן ומסומם? התובע: הערבי הזה... כך. כתוב בגמרא שיש עשרה שערי זימה שירדו לעולם ותשעה נשאו המוסלמים. אז הוא [מצביע על אדם החולף מאחוריו] חלק מהמוסלמים. והוא יכול לכעוס עליי כמה שהוא רוצה, ואני מצפצף עליו ועל אביו ועל אבי אביו. ויכול להיות שהוא השתתף בטבח בתרפ"ט. ואם לא הוא אז הבן שלו. או האבא שלו. ואני יודע מה שאני מדבר. אני לא רחמן כמוך ולא מוכן להיות יפה נפש של אף אחד. אני אומר את דעותיי בפירוש ובגלוי. הכתב: אתה יודע איך קוראים לזה. גזענות. התובע: שיהיה... בסדר, אז אני גזען. (התקליטור שעלֿֿגביו הכתבה צורף כנספח א לתצהיר הנתבע) הנתבע הוא עיתונאי ותיק ובעל טור באתר המרשתת ,הגדה השמאלית - במה ביקורתית לחברה ולתרבות' (להלן: ,,האתר''), אשר עוסק בעיקר בשאלות פוליטיות שבלב השיח הציבורי וידוע כבעל אוריינטציה שמאלית. בתאריך 16/01/08, שלושה ימים לאחר פרסום הכתבה בתכנית, פרסם הנתבע רשימה באתר שבה דן בנושאים מספר (נספח א לתצהיר התובע). תחת כותרת המשנה ,,גזענות בטלוויזיה הישראלית'' נסקרו שלוש תכניות ששודרו באותו שבוע בטלוויזיה, ובין היתר נכתב: ביום ראשון (13.1.2008) בתוכנית ,,עובדה'' של הערוץ השני הוקדשה כתבה למתנחל משה זר, מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים, המתקרא גם ,,אדון השומרון'', שבנה את ביתו המתריס על אחת הגבעות באזור. הכתבה סיירה עימו באזורי הקרקעות שהוא טוען לרכישתם, וקיבלנו ממנו מלוא הטנא גזענות בוטה במיוחד. לדברי הכתבה הוא איש הקש ש,,קנה'' את מה שקרוי בשפת הכיבוש ,,בית המריבה'' בחברון עליו השתלטו מתנחלים. תוך כדי ראיון בחוצות חברון, עובר ערבי זקן עם עגלה וזר מדבר על ,,הערבי המושתן הזה'', מבלי שהוא בכלל יודע מי האיש, כי בעצם היותו ערבי הוא קשור, אם לא ישירות בוודאי באמצעות משפחתו, בטבח יהודי חברון. הכתבה היתה תשדיר שירות לזן הגזעני הקשה והקיצוני ביותר של המתנחלים, וזה קרה בתוכנית שאומרים עליה שהיא ,,שמאלית''. ורק תחשבו מה היה קורה ואיך היו מגיבים כאן ובעולם היהודי אילו בטלוויזיה הגרמנית, הצרפתית או האנגלית היו מראיינים ניאו נאצי שמדבר על ,,היהודים המושתנים האלה''. [...] התביעה שלפניי סבה על הכינוי ,,מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים'' (להלן: ,,האמירה''). התובע טוען כי רכש את הקרקעות בתמורה מלאה ועלֿֿכן, ביחסו לו מעשי גזל אגב נקיטת מעשי אלימות (שוד), הוציא הנתבע דיבתו רעה. בתובענה תבע נזק כספי אשר לגרסתו, נגרם לו כאשר עסקת מקרקעין שהיה מעורב בה בוטלה בעקבות פרסום הכתבה, אך בסיכום טענותיו זנח טענה זו וקבל על נזק לא-ממוני בלבד. הנתבע משיב כי האמירה אינה יותר ממטפורה המתארת ניצוּל שאדם מנצל את זולתו, על אחת כמה וכמה ביחסי כובש-נכבש. הוא מוסיף וטוען כי בהיותו חבר בארגונים הפועלים לקידום זכויות אדם וכיליד העיר ברלין, ניצוֹל פרעות ,ליל הבדולח' שאירעו בשנת 1938 אשר משפחתו נטשה את רכושה בגרמניה וחילצה את עצמה מציפורני הנאצים, הוא נדר נדֶר לא לשתוק נוכח גילויי גזענות (סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית), וכי עסקה הנעשית בין כובש ובין נכבש אינה חוקית ואין נפקא מִנה אם ההסכמה לה הדדית (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 20-21; עמ' 13, שורות 14-18). הנתבע מבקש לזכות בהגנת תום הלב, לפי סעיף 15(4) לחוק, הואיל והפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו של התובע כאיש ציבור בקשר לעניין ציבורי. לבסוף, הוא טוען כי לתובע לא נגרם נזק, ממוני או אחר, בעקבות הפרסום, ומוסיף כי הציע לתובע לפרסם באתר תגובה למאמרו, אך הצעתו נדחתה. נוסף על כך, וכדי להסיר כל ספק, פרסם הנתבע באתר ביום 07/02/08 הבהרה בדבר כוונתו בביטוי ,,שודד קרקעות'' (נספח ב לתצהיר התובע). ד י ו ן לא אכביר מילים על אודות שני היסודות הראשונים שקיומם הוא תנאי להיווצרות עוולת לשון הרע: הראשון הוא שהיה בפרסום כדי לבזות אדם, להשפילו או לעשותו מטרה לחצי בוז ולעג בעיני הבריות (סעיף 1 לחוק) והשני הוא הפרסום (סעיף 2), שבענייננו לית מאן דפליג כי התקיים. בהקשרו של היסוד הראשון איני רואה צורך להתייחס לדעת המיעוט של כבוד השופט (כתוארו אז) אליעזר ריבלין בפסקֿֿהדין ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם במאגרים, , 2006) (להלן: ,,פרשת בןֿֿגביר''), שאינה שוללת אפשרות כי אמירה כעין זו שפורסמה במקרה שלפניי, בהקשר שבו נאמרה, עשויה להתפרש ככזו שאינה בבחינת לשון הרע. לפי בחינה מילולית של האמירה מנקודת מבטו של האדם הסביר, אצא מתוך הנחה כי בכוחה של האמירה להשפיל את התובע ולתִתו למשל ולשנינה. העניין שהונח לפניי מעורר פעם נוספת את השאלה על איזו משתי זכויות היסוד שהאיזון ביניהן בא לידי ביטוי בחוק - חופש הביטוי או זכותו של אדם לשם טוב - לגבור על האחרת. חופש הביטוי הוא אבן הראשה של כל משטר דמוקרטי, או, כפי שנפסק אי-אז בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435א (1968), ציפור נפשו. יָתרֿֿעלֿֿכן, באין חופש ביטוי אין קיום גם לזכות לשם טוב (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 874ד [1989]). מכאן מתבקשת המסקנה כי ,,חופש הביטוי נתפס כזכותֿֿעל עוד בטרם חקיקתו של חוקֿֿיסוד: כבוד האדם וחירותו [...]'', ובמבט רחב יותר - חרות הביטוי היא אם החרויות. היא גם השברירה שבהן. היא הראשונה להיפגע אך הפגיעה לעולם אינה מסתיימת בה. עמה יחד נופלות החירויות כולן. נפילתה מסמלת את קץ קיומו של כבוד האדם. חרות האדם - כבודו. כבודו של אדם - חרותו. (פרשת בןֿֿגביר, פסקה 10) הזכות לשם טוב ניצבת על שתי רגליה מן העבר האחר, וכלל ידוע הוא ש,,חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל'' (שם, פסקה 14), אף כי לא על נקלה יטיל בית המשפט אחריות על מי שהוציא לשון הרע וייטה להגמיש את גבולות הדיבור ולהרחיבם גם מקום שאופן ההתבטאות גס או בוטה. מיקום נקודת האיזון החוקתי בין שתי הזכויות המתנגשות נקבע לפי ההגנות הקבועות בחוק וגם בשיקולי בית המשפט, שעליו ליתן את הדעת לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, יש מקום ליתן משקל למושא הביטוי ולנושאו. כך, הגם ששמו הטוב של איש ציבור איננו פרוץ ומופקר לכל רוח, הלכה היא כי בצומת שבו שתי הזכויות נפגשות ידה של חירות הביטוי על העליונה, אם הביטוי אינו אלא הבעת דעה על עניינים ציבורייםֿֿפוליטיים, ובעיקר אם הללו נוגעים לתחום פעילותו הציבורית של מי שעל אודותיו נאמר הביטוי. התבטאות כזאת תזכה להגנה מוגברת: [...] האיזון בין חירות הביטוי לבין הערכים המתחרים בה ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של החירות. בתחרות שוותֿֿמשקל תגבר תמיד חירות הביטוי. ויודגש כבר עתה, כי ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של גזענות ובריונות - מונחת משקולת נוספת לזכותה של כף חירות הביטוי. [...] ההכרה בחופש הביטוי הפוליטי היא, במידה רבה, צדו השני של מטבע איֿֿהאלימות. [...] הביטוי החופשי הוא אחד הכלים החשובים להגשמת השותפות הדמוקרטית. מכאן החירות העומדת לכל אדם במדינה הדמוקרטית להביע באורח חופשי את התרעומת שבליבו. מכאן החירות העומדת לו לאדם להביע את דעתו בעניינים שעל סדר היום, אפילו יהיו אלה דעות קיצוניות ומכעיסות, ואפילו ינוסחו בלשון צורמת ומקוממת. איש איש ולשונו, איש איש ואופיו, איש איש והרקע התרבותי בו צמח. חירות זו, ולצידה זכויות פוליטיות ואזרחיות אחרות, הן התחליף הטוב ביותר לנקיטה בצעדים אלימים ובלתיֿֿדמוקרטיים, ששיטתנו שוללת מכלֿֿוכל. הביטוי הוא שסתום רב-עוצמה העוצר בעד האלימות הפיזית מלהתפרץ. [...] (שם, פסקאות 16-17) לשאלה מיהו איש ציבור וכיצד נראית דמותו אין תשובה בהגדרה מדויקת, וקווי המתאר של דמות זו מצטיירים מחדש בכל מקרה ומקרה. אך מכנה משותף נוכל למצוא בפסקֿֿדינו של בית המשפט העליון בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 620ד-ה (2002): [...] אדם ייחשב ,,דמות ציבורית'' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר. יש שעקב מעורבותו של אדם בעניין הנוגע לציבור יש לראותו ,,כדמות ציבורית'' לצורך העניין הנדון, ויש שהמעמד הציבורי נקבע בשל היותו נושא משרה ציבורית או תפקיד ציבורי. מכל מקום, ,,דמות ציבורית'' היא דמותו של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין. [...] בענייננו, וכפי שנקבע בפרשת בןֿֿגביר, יש לומר כי התובע הוא ,,דמות ציבורית''. הוא הקים שני מאחזים ביהודה ושומרון על שם בנו המנוח, ובחקירתו הנגדית התפאר, אף מבלי שנשאל על כך: לידיעתך, למזלי הטוב, במלוא הצניעות, אין עיתונאי בכל עיתון שתרצה בארץ זו, ש[לא] ארים לו טל' אחד קטן ואקבל אצלו במה, לכתוב בעיתונו, כל מה שארצה, אם הוא יהיה לא נאמן למה שאומר לו, הוא ישנה את זה[...] (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 3-5) התובע מחצין את דעותיו הפוליטיות ומציגן בעין הסערה הציבורית בלא כחל ובלא סָרק. ללא היסוס הוא מעיד על עצמו כי הוא גזען וכי האפשרות לבטא את דעותיו הפוליטיות הקיצוניות בכלי התקשורת השונים נגישה לו. אם כן אין ספק כי בדמות ציבורית עסקינן, ועלֿֿכן יושם הדגש, בעת בחינת האמירה, בצדה של חירות הביטוי, במיוחד כשאותו ביטוי מתייחס לפעילותו הציבורית של התובע. מכאן אעבור לדון בהגנה שהנתבע מבקש לחסות בצלה. כבר הנחתי כי קיים חשש שהאמירה, עלֿֿפי פירושה המילולי, עלולה להביא להשפלתו של התובע ולביזויו בעיני הבריות. אלא שפירושן של המילים כפשוטן אינו ממין העניין כאן. איש אינו משַווה בנפשו, בקוראו על מעשי ה,,שוד'' המיוחסים לתובע, תמונה של שודד רכוב על סוס דוהר בראשה של שיירה הפושטת על שטחים שאותם היא מבקשת לכבוש בכוח הזרוע או, רחמנא ליצלן, באמצעות כלי נשק. לא זה התסמיך שביקש הנתבע לעורר בעיני רוחו של הקורא ולא זה מצב העובדות שהתיימר לתאר בחבּרו את המילים זו לזו. כפי שיובהר להלן, כוונת הכותב הייתה להציג לפני הקורא עסקאות במקרקעין בשטחי הגדה המערבית שבהן היה התובע מעורב ושנעשו - לטעמו של הנתבע - אגב מעשי כפייה ועושק. בנסיבות אלו השאלה שיש לענות עליה היא האם עומדת לו הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק, שלה יזכה מי שהביע דעה על התנהגותו של איש ציבור. כאשר לשון הרע היא הבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור, היא - [...] נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שאירעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. [...] (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568ה-ו [2004] [להלן: ,,פרשת הרציקוביץ''']) הנתבע השתמש בביטוי ,,שודד קרקעות'' כמטפורה, כדי להאיר תכונות מסוימות של התובע שעליהן מתח ביקורת בטור פרי עטו. מֶטָפוֹרָה נ' הַשְׁאָלָה, הַעֲבָרָה, שִׁמּוּש בְּמִלָּה אוֹ בְּנִיב לֹא בְּהוֹרָאָתָם הַפְּשׁוּטָה אֶלָּא בְּהוֹרָאָה שְׁאוּלָה לְשֵׁם יֶתֶר צִיּוּרִיּוּת (לְמָשָׁל: ,,מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי'' (יונה ב ג); ,,פְּלוֹנִי כּוֹתֵב בְּדַם לִבּוֹ''; ,,הַקָּהָל הָיָה מְחֻשְׁמָל מִדִּבְרֵי הַנּוֹאֵם''). [...] (אברהם אבן-שושן הַמִּלּוֹן הֶחָדָש כרך שני 675 [1993]) מתוך כך נמצא כי הגזמה היא אמצעי ספרותי אשר משתמשים בו ,,כדי להדגיש ולהמחיש רעיון מסוים, או כדי להעצים את ההתרחשות, אף מעבר להיגיון ולחוקי הטבע'' (ראו הגדרת המונח באנציקלופדיה באתר מקרא גשר ). הואיל והאדם הסביר הקורא את הטור שחיבר הנתבע אינו מפרש את האמירה על דרך הפשט, ברור לו כי מדובר בתיאור מועצם ומוגזם של אדם הלוקח לעצמו קרקע באמצעי כוח וכפייה שלדעת הכותב אינם לגיטימיים. לאתר, שבו התפרסם הטור, נטייה שמאלית מובהקת, והנתבע הסביר כי בעיניו - [...] כל נושא רכישת הקרקעות בשטחים הכבושים, חלק מהמחלוקת הפוליטית בחב' ולכן מבלי להתייחס לקרקע ספציפית בין שולט ונשלט, בעל זכויות יתר ולחסר זכויות, כל עסקות אלו בהן מדובר בהפקעת קרקעות על ידי המינהל, הכל לדידי, מנוגד לחוק הבינלאומי ולכן אני רואה בזה דבר בלתי חוקי וכל הנושא של הקרקעות נכלל בכותרת הכללית שוד קרקעות [...]. (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-18) ובהמשך הדגים למה כוונתו: גם אם העסקה נעשתה בידי פלסטיני שמשתף פעולה, היא עדיין לא כשרה. למשפחתי בטרם ההגירה מגרמניה היה רכוש, והוא נלקח מהם לפי החוק הגרמני. גרמניה אחרי המלחמה אמרה שאלה היו עסקאות לא כשרות, אתה מקבל חזרה את הקרקעות. חופת הכבוש גורמת לכך שהעסקה לא חוקית, גם אם שני הצדדים מסכימים. (עמ' 15, שורות 18-21) כפי שהסביר, האמירה והטור שבו הופיעה ראו אור על רקע הכתבה. בכתבה כינה התובע את הערבים ,,מושתנים ומסוממים'', וכשהקשה הכתב שסייר עמו עלה מתשובתו כי להשקפתו, כולם, ללא יוצא מן הכלל, נכללים בהגדרה זו. ואם זו דעתו של התובע על מצבם הנפשי או הסוציו-אקונומי של מי שמהם רכש את הקרקע, מה לו כי ילין על תיאור הנתבע אותו כמי שהקרקעות שבבעלותו באו לו תוך כדי השלטת כפייה וכוח. אפשר לחלוק על דעותיו הפוליטיות של הנתבע, אפשר לחלוק על הדרך שבה הוא בוחר להתבטא. אך כשעוסקים בשאלות פוליטיות טעונות שבמרכז השיח הציבורי יש ליתן משקל רב-משמעות לזכות לחופש הביטוי, גם אם היא מנוצלת ביד רחבה, אגב שימוש באמצעים אמנותיים כגון מטפורה והגזמה. האמירה אינה הכפשה לשמה, אשר נועדה להשמיץ את התובע בשל היותו איש הימין, כי אם ביטוי הבא לעורר שאלה באשר לאופן התנהגותו ולכשרות עסקאות מקרקעין הנעשות בין ערבים ויהודים בשטחי יהודה ושומרון. אין לייחס לה את הוראתה המילולית, אלא להתבונן מעבר אליה - במשמעות הרעיונית שמאחורי המילים. בחינה כזאת מובילה למסקנה שלפנינו לשון ציורית הנעזרת בתחבולות ספרותיות כדי להעצים ולחדד מסר שביקש הכותב להעביר לקורא. אשר לתובע - בהתחשב בכך שהוא דמות ציבורית ולו גישה לאמצעי התקשורת, בכך שהאמירה נוגעת לטבורו של השיח הציבורי ובכך שניתנה לו האפשרות להגיב על הרשימה שפרסם הנתבע - ,,[...] עמידותו [...] צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה'' (פרשת הרציקוביץ', עמ' 570). הנהֿֿכי-כן, האמירה זכאית להגנת סעיף 15(4) לחוק, בהיותה הבעת דעה על התנהגותו של התובע בקשר לעניין ציבורי. על שאלת תום לבו של הנתבע, כתנאי להחלת אותה הגנה, אין יכול להיות חולק. הנתבע מאמין באמת ובתמים כי עסקאות מקרקעין הנעשות בין גורם שולט ובין נתין נשלט אינן חוקיות ואינן עומדות באמות המידה המוסריות שעליהן חונך. לכך יש להוסיף את חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, שכן ההתבטאות שבה בחר אינה חורגת מתחום הסביר בנסיבות העניין, וכן יש לקבוע שהיא אינה עונה על אף אחד מהתנאים שבסעיף 16(ב) לחוק, המקימים חזקה שפרסם לשון הרע בחוסר תום לב. מן הטעמים האמורים לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט, וכן לשלם לו שכר טרחת עורךֿֿדין בסך 12,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה