קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה נגד בנק מחמת התיישנות: ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א 15669/07 בש"א 156545/07 (כבוד השופטת א. כהן) לפיה נדחתה בקשתו של המערער לדחות על הסף מחמת התיישנות תביעה שהגישה נגדו המשיבה. רקע 1. בתאריך 31.1.07 הגישה המשיבה, אולמי שושנים בע"מ (להלן: "החברה"), תביעה על סך 2.25 מליון ₪ נגד המערער, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") אצלו ניהלה חשבונה. בבסיסה של התביעה הטענה כי בתאריך 19.11.91 ביקש טיזבי ביג'ן (להלן: "ביג'ן"), שבידיו הופקד ניהולה היומיומי של החברה, להגדיל את מסגרת האשראי בחשבונה בסכום של 500,000 ₪. זאת, מבלי שהיתה לו הסמכות לכך וללא ידיעת הדירקטורים של החברה אשר התגוררו מחוץ לישראל. הבנק, אישר את הגדלת נפח האשראי תוך חיוב החברה בריביות מופרזות, דבר שהוביל להתמוטטותה הכלכלית. כך על פי הטענה. 2. מאחר שהאירועים נשוא התביעה התרחשו בחודש נובמבר 1991 ואילו התביעה הוגשה בחלוף כ - 15 שנים, בחודש ינואר 2007, כשתקופת ההתיישנות הסטטוטורית הינה בת 7 שנים בלבד - הגיש הבנק בקשה לדחייתה של התביעה על הסף בשל התיישנות. 3. להגנתה מפני סילוק תביעתה על הסף, טענה החברה כי ביג'ן לא היה רשאי למשוך שיק העולה על 1000$, ועל כן משביקש להגדיל את מסגרת האשראי, היה זה מבלי לקבל החלטה כדין של הדירקטורים של החברה. למרות זאת שיתף הבנק פעולה עימו. עוד טענה החברה כי למן מנוסתם מאיראן בשנת 1979, התגוררו הדירקטורים בארה"ב ונמנע מהם לצאת מגבולותיה שנים רבות, עד אשר הגיעו לישראל בחודש דצמבר 2003. רק אז נוכחו לגלות את מעשיו של ביג'ן ופעולות הבנק שפעל, בין היתר, תוך תרמית. מכאן נטען לתחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") הקובע כי כאשר עילת התובענה הינה תרמית או הונאה, תחל תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודע לתובע (החברה) על התרמית. לחילופין טענה החברה לתחולתו של סעיף 8 לחוק הקובע כי אם נעלמו עובדות מידיעתו של התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תחל תקופת ההתיישנות במועד שבו נודעו לו עובדות אלה. לדידה, התקיימו בינה לבין הבנק יחסי נאמנות במובן זה שסמכה על הבנק והניחה כי הוא יקיים את חובותיו, ועל כן לא ניתן לטעון כי יכולה היתה לגלות את העובדות בזהירות סבירה. 4. בית משפט השלום קבע כי דחייתה של תביעה על הסף הינה אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים, וככלל יש להעדיף פתרון ענייני על פני פתרון דיוני. השופטת המלומדת היתה ערה להלכה לפיה כאשר עסקינן בטענת תרמית אין לקבלה מקום בו היא נטענת באופן סתמי. אולם סברה כי בשלב המקדמי בו מצוי הדיון, כאשר טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית וטרם נשמעו עדים, לא ניתן לקבוע באופן נחרץ כי החברה לא תוכל להוכיח טענתה זו, בהוסיפה כי החברה תצטרך לעמול קשה על מנת להרים את הנטל המוטל עליה. לפיכך, נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף, ועל כך הערעור שלפנינו (בהתאם להחלטתה של כבוד השופט צ'רניאק מיום 31.3.08 בבר"ע 2240/07 על מתן רשות ערעור). 5. הבנק טוען כי טענת תרמית יש לטעון במפורש ולפרטה כראוי, בעוד בכתב התביעה נטענה הטענה באופן סתמי, כפי שאף בית המשפט קמא עמד על כך. על כן שגה כאשר אפשר לחברה להוכיח טענותיה בהמשך ההליך המשפטי. מוסיף הבנק כי לאחר הגשת ערעור זה ביקשה החברה לתקן את כתב התביעה באופן שיפרט את טענת המרמה. יש בכך משום הודאה שכתב התביעה המקורי לוקה בפרוט הנדרש. הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחתה על ידי בית המשפט השלום, ולאחר שהוגשה בקשת רשות ערעור הוכרע כי בקשת התיקון תדון לאחר ובכפוף לתוצאות הערעור כאן (ראו החלטת כבוד השופטת צ'רניאק מיום 12.2.09 בבר"ע 1082/09). מוסיף הבנק וטוען כי העובדות המתוארות בכתב התביעה אינן מבססות, ולו לכאורה, תשתית של טענת "מרמה" - אין לפנינו כל הטעייה מכוונת או פזיזה מצידו של הבנק שעלולה היתה לגרום לחברה או לדירקטורים מטעמה להתנהג באופן שהביא עליהם נזק. מסגרות אשראי הינן נושא גלוי לעין עליו ניתן ללמוד מדפי החשבון, והאשראי שהוגדל שימש את החברה לצרכיה, ואין כל טענה ששימש לצרכיו האישיים של ביז'ן. סופו של דבר, ביסוד עילות התביעה טענה של הפרת חוזה, ולא מרמה. עוד מצביע הבנק על כך כי התובעת היא החברה, ולא הדירקטורים שלה. החברה הינה בעלת אישיות משפטית נפרדת ובודאי ידעה על הפעולות שנעשו בחשבונה. לא ניתן להרים את המסך בין החברה לדירקטורים שלה, ולייחס לה את חוסר ידיעתם, לכאורה, על מנת לדחות את טענת ההתיישנות. יתרה מכך, גם אם נמנע מהדירקטורים האפשרות להגיע לישראל קודם לשנת 2003, לא היתה כל מניעה כי יתעדכנו בנעשה בחברה ויקבלו דיווח באמצעות אמצעי תקשורת מגוונים כפקס, מיילים ואינטרנט. השאלה הינה האם החברה יכולה היתה לגלות בשקידה סבירה כי האשראי בחשבונה גדל. מאחר שדין עצימת עיניים כדין ידיעה ממשית, התשובה לכך הינה חיובית. מהפן הדיוני טוען הבנק כי מקום שתובע מבקש להתייחס לטענת נתבע בדבר התיישנות, עליו להגיש כתב תשובה. משלא הגישה החברה כתב תשובה, מושתקת היא מלטעון טענות עובדתיות חדשות כפי שאלו באו לעולם רק בתשובתה לבקשה לדחייה על הסף. 6. מנגד, טוענת החברה כי פרטה בכתב תביעתה את טענת המרמה, לרבות נסיבות נטילת האשראי על ידי מי שלא היה מוסמך לכך, ביג'ן, ואי ידיעת הדירקטורים. הבנק עשה יד אחת עם ביג'ן ועל סמך מסמך נטול ערך שנכתב בכתב ידו ושחוקיותו לא נבדקה, אישר הגדלת האשראי בריבית מופרזת שהיה בה לבסוף להביא להתמוטטותה של החברה. אין בידי החברה פרטים מדויקים אודות הרמאות או ההונאה, ואילו כוונתה לברר את העובדות באמצעות הליכים מקדמיים (שאלונים וגילוי מסמכים) סוכלה בינתיים על ידי הבנק אשר בקשתו להשהות את ההליכים בבית משפט השלום עד למתן פסק דין בערעור כאן, התקבלה. אשר לבקשתה לתיקון כתב התביעה, טוענת החברה כי זו הוגשה רק למען הזהירות כדי להסיר ספק ועל מנת שחלילה התביעה לא תכשל. אין זה ראוי מקום שבו פעילות הבנק נעשתה ללא ידיעתה כי בית המשפט יסגור שעריו בפניה וימנע ממנה את האפשרות להוכיח תביעתה. החברה חוזרת וטוענת לתחולתו של החריג שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות (תרמית) ועומדת על כך שמעשי מעשי המרמה התגלו לה רק בחודש דצמבר 2003, כך שהגשת התביעה בחודש ינואר 2007 איננה לוקה בהתיישנות. לחילופין, טוענת לתחולתו של סעיף 8 לחוק - כי נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בה ושבזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן, כך שמרוץ ההתיישנות יחל מקום שבו נודעו לה עובדות אלו, בתחילת דצמבר 2003. זאת לאור יחסי הנאמנות ששררו בין הבנק לבין החברה. בכל מקרה שוללת החברה דחיית עמדתה רק משום שלא הגישה כתב התשובה. דיון 7. לאחר שעיינו בכתב בי-הדין, על צרופותיהם והאסמכתאות שבהם, ולאחר ששמענו את באי כוח הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. 8. תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק בעניין שאינו במקרקעין עומדת על 7 שנים מיום היוולדה של עילת התביעה (סעיף 6 לחוק). אין מחלוקת כי האירוע בגינו הוגשה התביעה הינו אותה בקשה שהוגשה בנובמבר 1991 על ידי ביג'ן להגדלת האשראי, ומתן האשראי לחברה בסמוך למועד זה על ידי הבנק. הגשת התביעה בשנת 2007 אכן לוקה בהתיישנות. 9. טענת ההתיישנות, כזו המועלית על ידי הבנק, הינה טענה דיונית המבקשת למנוע מימושה של זכות מהותית שבידי התובע. על כן, בבוא בית המשפט לדון בטענת התיישנות של נתבע, בפרט כטענת סף, יעשה כן בזהירות המתבקשת שכן קבלתה מונעת, כאמור, דיון ענייני לגופה של התביעה ופוגעת בזכות החוקתית של גישה לערכאות (ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "שמעונים" (, 6.1.10) פיסקה 6; רע"א 4348/03 קופת חולים מכבי נ' חכם, (2004) בפסקה 7). אולם, מקום בו הוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3), 455 , 458-459 (1994)). 10. מכאן ניסיונה של החברה להתמודד עם טענת הגנה זו של הבנק באמצעות דחיית מרוץ ההתיישנות. אם באמצעות סעיף 7 לחוק (תרמית והונאה) הקובע כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". אם באמצעות סעיף 8 לחוק (התיישנות שלא מדעת) הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" [הדגשות אינן במקור]. 11. תנאי סף להחלתו של סעיף 7 לחוק הינה כי טענת התרמית "תהיה עילת התביעה עצמה" (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה (5) 365, 371 (1991)). לשם כך, על התובע להציג תשתית עובדתית המבססת, לפחות לכאורה את טענת התרמית. נפנה בהקשר זה גם לתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 הקובעת כי "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות" [הדגשה איננה במקור]. מכאן, שאין די בטענה כללית וסתמית, אלא זו צריכה להיטען 'בפרוש ובפרוט'. אפילו תחזורנה ותשננה המילים 'תרמית' או 'הונאה' בכתב התביעה, אפילו תוכתר עילת התביעה על ידי התובע כ'תרמית', אין בכך די. יש לפרט מה היו מעשי הנתבע, באילו נסיבות נעשו ומניין עולה כוונת התרמית להבדיל מטעות, התרשלות או כיוצ"ב (ע"א 1349/05 שוב נ' בנק איגוד ( 18.3.09 פסקה 11), ע"א 3552/01 (ע"א 3552/01 Banco Exterior Suiza SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna ( 28.2.05) בפסקה 19). 12. בכתב התביעה נטען כי ביג'ן, שבידיו הופקד ניהולה היומיומי של החברה, ניצל את העובדה כי הדירקטורים נמצאים בחו"ל, "וללא סמכות כדין מהתובעת וללא ידיעתה ו/או הסכמתה ו/או ללא ידיעה ו/או הסכמת הדירקטורים שלה, פנה ביום 19.11.91 לסניף הנתבע בנס ציונה והגדיל את אשראי התובעת בסל 500,000 ₪. בכך הגדיל הנתבע, שלא כדין, את נפח החובות של החברה. הנתבע חייב את החברה בריביות מופרזות וגרם להתמוטטותה הכלכלית". כן נכתב כי מאוחר יותר נקט הבנק בהליכים למכירת המקרקעין של החברה ובשנת 2000 אף הגיש לראש ההוצאה לפועל בקשה לאשר את מכירת המקרקעין לאשתו של ביג'ן (ראו סעיפים 5 ו - 9 לכתב התביעה). על סמך עובדות נטענות אלו, הסיקה החברה כי יש באמתחתה עילות תביעה, אשר פורטו בסעיפים 12-13 לכתב תביעתה: "12. התובעת תטען כי הנתבע עשה יד אחת עם מר טיזבי ביג'ן, ומתוך תרמית ו/או מירמה הגדיל את אשראי החברה ב - 500,000 ₪, ללא החלטה כדין של החברה, חייב אותה שלא כדין בריביות מופרזות וגרם להתמוטטותה הכלכלית. 13. לחילופין התובעת תטען כי הנתבע פעל שלא כדין ו/או ברשלנות ו/או בחוסר זהירות ו/או תוך כדי הפרת חובה חקוקה, כאשר הגדיל לחברה אשראי בסך של 500,000 ₪, וזאת ללא החלטה כדין של החברה". 13. טענת התרמית נטענה אפוא במקביל לטענות אחרות של החברה, ובאופן סתמי ביותר עד אשר נזקקה החברה - לאחר הגשת הערעור כאן - לבקשה לתיקון כתב תביעתה "על מנת שחלילה תביעת המבקשת לא תיכשל בשל העדר פרוט בכתב התביעה". גם בבקשה זו, בנימוקיה ובתיקוניה המבוקשים אין כדי לבסס את הפרוט, ולו לכאורה, הנדרש. יתרה מכך, בבקשתה מודה החברה כי אין בידיה "פרטים מדויקים אודות הרמאות ו/או ההונאה ושיתוף הפעולה הבלתי חוקי" בין הבנק לבין ביג'ן, אך בדעתה לשלוח לבנק במסגרת הליכים מקדמיים דרישה לגילוי מסמכים ומילוי שאלון כדי לברר את העובדות לאשורן (ראו סעיף 6(ג) לבקשה לתיקון כתב התביעה, נספח ג' לתיק מוצגי החברה). בית משפט השלום, על אף הליבראליות הנוהגת בכגון דא, לא אפשר לחברה לתקן את כתב תביעתה שכן סבר כי יש חוסר הגינות בתיקון כתב התביעה מקום בו תלוי ועומד ערעור המשיג על העדר הפרוט הנדרש. השופטת הנכבדה קבעה כי אם ידחה ערעור זה, ניתן יהיה לשוב ולהגיש פעם נוספת בקשת תיקון (ראו החלטת בית המשפט מיום 18.12.08, נספח ז' לתיק מוצגי החברה). להשלמת התמונה, לאחר שהוגשה בקשת רשות ערעור על ידי החברה, הוסכם כי הבקשה לתיקון כתב התביעה תישאר על כנה ותדון רק לאחר פסק הדין בערעור זה (ראו החלטה מיום 12.2.09 בבר"ע 1082/09, נספח ח' לתיק מוצגי החברה). לא זו אף זו; כתב התביעה אינו מייחס לביג'ן, אלא פעולות בניגוד למנדט שניתן לו ובניגוד לדין. מרמה של ביג'ן - אין. כתב התביעה גם הוגש רק נגד הבנק, ולא נגד ביג'ן שהוא לכאורה "המעוול הראשי". אם כך הם פני הדברים, תמוה כיצד ניתן לייחס עילת תביעה כה חמורה לבנק, ולו בלבד. ניכר כי טענת התרמית במקרה דנן הינה ריקה מתוכן, והיא הועלתה כאמצעי-נגד המבקש להתגבר על טענת ההתיישנות, שבדין נטענה על ידי הבנק. בנסיבות אלו אין להחיל את סעיף 7 לחוק ולהאריך את תקופת ההתיישנות. 14. אשר לסעיף 8 לחוק; אף הוא יכול שישעה את מרוץ ההתיישנות, אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". שאז, מרוץ ההתיישנות יחל רק ממועד שיש בידי התובע לעמוד על כוח התביעה שבידו (לניתוח הסעיף ראו ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב ( 14.2.11) בפסקאות 72-73). סעיף 8 לחוק כולל בחובו מבחן של סבירות, הבוחן את ידיעתו של התובע בכוח ובפועל, והטוען לגילוי מאוחר נטל ההוכחה מוטל לפתחו (שם, שם). לענייננו, תולה החברה יהבה בנסיבות בריחתם של הדירקטורים שלה מאיראן לארה"ב בשלהי שנות ה - 70 של המאה הקודמת, ובחוסר האפשרות שלהם לצאת מגבולות ארה"ב עד לשנת 2003. ראשית, לפנינו תביעת החברה ולא תביעת הדירקטורים שלה. קשה לומר כי חברה בערבון מוגבל שיש לה רואה חשבון ודוחותיה מבוקרים "לא ידעה" כי האשראי גדל, בפרט כאשר אשראי זה שימש לפעילותה (לכל הפחות אין טענה כי האשראי שימש את ביג'ן עצמו). שנית, טענת הדירקטורים ל'אי ידיעה' נדחית גם לגופה, שכן הכיצד נוטל לעצמו אדם תפקיד של דירקטור מבלי שיוכל למלאו כראוי ? אמירה שכזו מטעם הדירקטורים, בעידן של תקשורת כה מפותחת (גם לפני שני עשורים), עלולה להעיד על כי חטא לתפקידו. לא היתה מניעה, לא של החברה ולא של הדירקטורים לפנות לביג'ן או לבנק בכל התקופה שלאחר נטילת האשראי ולקבל פרטים טובים יותר אודות האשראי שנלקח כך שאין הם יכולים להיבנות ממחדליהם לנקוט בזהירות סבירה על מנת להחיל על עניינם את סעיף 8 לחוק. קיומם של יחסי נאמנות (להבדיל מיחסי אמון) בין החברה לבין הבנק לא פורט כראוי, ולא מצאנו בטעם בלתי מבורר זה כדי להאריך את התקופה. לא לנסיבות אלו התכוון סעיף 8 כאשר ביקש להאריך את תקופת ההתיישנות. 15. מאחר שראינו לקבל לגופה את טענת ההתיישנות של הבנק, מחדלה של החברה להגיש כתב התשובה יהא בשולי הדברים. ככלל, תובע אינו חייב להקדים ולפרט את תגובתו לטענת התיישנות עתידית כבר בכתב תביעתו. זאת משום שעניין זו אינו חלק מהעובדות המהותיות המעמידות את עילת תביעתו. כמו כן, יתכן כי הנתבע כלל לא יטען להתיישנות, ומדוע לו לתובע להזכיר לו זאת ? (יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, 279-280 (שלמה לוין עורך, התשנ"ה)). גם משהוגש כתב הגנה אין חובה להגיש כתב תשובה - תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כי "רשאי תובע להגיש כתב תשובה לכתב הגנה; .... לא הגיש התובע כתב תשובה - יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת" [הדגשה איננה במקור]. אלא, שאם עולה בכתב ההגנה טענת התיישנות, והתובע מבקש לטעון טענות חדשות, חיוניות, שיש בהן כדי להצביע על הארכתה של התקופה, ובכך להשיב על טענות הנתבע "באופן שיוכלו הן ליטול את העוקץ שבהן" (שם, בעמ' 281) - עליו להגיש כתב תשובה (ראו גם ע"א 7261/97 שרבני נ' שבירו, פ"ד נד(4) 464, 475 (2000)). במקרה דנן, היתה צריכה החברה להתכבד ולהגיש כתב תשובה ולפרט את העובדות שיש בהן כדי לעכב את עבור הזמן. משלא הגישה כתב תשובה מהווה הדבר טעם לדחיית טענותיה, נוסף על הדחייה לגופה. סוף דבר 16. דין הערעור להתקבל. התביעה אותה הגישה החברה נגד הבנק, נדחית. ההתחייבות העצמית שהפקיד הבנק תוחזר לו על ידי המזכירות. 17. החברה תשא בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. הפיקדון הכספי שהופקד בקופת בית המשפט להבטחת הוצאות הבנק יועבר לידי בא כח הבנק. בנקהתיישנות