קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת רשלנות נגד עורך דין: בפניי תביעה כספית בסך של 1,276,121 ₪ אשר הוגשה בעילה נזיקית, בגין מה שלטענת התובעת, מהווה רשלנות מקצועית והפרת חובת זהירות בעסקת רכישת מקרקעין. התביעה הוגשה כנגד שלושה עורכי דין: נתבעים 1 - 2 אשר ייצגו את התובעת אשר רכשה את המקרקעין ונתבע 3 אשר ייצג את המוכר, אשר בדיעבד הובהר, כי לא היו לו כלל זכויות במקרקעין. במקור, הוגשה התביעה גם כנגד מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט, בגין מה שלטענת התובעת הינו, רשלנות המותב שישב לדין, אך התביעה כנגדה נדחתה על הסף. א. תמצית טענות התובעת 1. התובעת הוקמה לצורך ביצוע עסקת רכישת מקרקעין, הידועים כחלקה 2 תת חלקה 444 בגוש 6636 (להלן: "הנכס" / עסקת המכר"). ביום 21.5.97 ולאחר משא ומן בין באי כוח הצדדים, נכרת חוזה לרכישת המקרקעין, לפיו, התבעת רכשה את המקרקעין משמשון נוריאני, (להלן: "המוכר") בתמורה לתשלום 157,000 $. (להלן: "חוזה המכר"). מר צלנר, מנהל התובעת טען בתצהירו, כי חוזה המכר חתם במשרדי נתבע 3 ומבלי שבאי כוח התובעת נכחו במעמד החתימה. התובעת הסכימה לרכוש את הנכס, בין היתר, לאור העובדה שמתווך העסקה אמר להם, כי האזור צפוי לתכנית "פינוי בינוי". לדברי מר צלנר, המתווך הציג את נתבע 3 כמייצג של בעל הזכויות בנכס, נתבע 3 אף הציע לייצג את שני הצדדים לעסקה ואף הציג בפניו מצג, לפיו זכויות המכר בנכס טרם נרשמו על שם המוכר, אך מדובר בעניין פרוצדוראלי בלבד, לאור פסק דין הצהרתי, מכוחו מונה לשמש כונס נכסים לרישום הזכויות. התובעת בחרה להיות מיוצגת על ידי נתבע 2. 2. מר צלנר העיד, כי האמין שאכן מדובר בפעולה טכנית לביצוע רישום הזכויות בנכס על שם המוכר, בפרט לאור הפרסומים בתקשורת באותה תקופה ולפיהם, קיימים בארץ נכסים רבים שאינם רשומים על שם בעליהם. משכך לטענתו בחקירתו, רישום זכויות מכוח פסק דין לא היה נדיר באותה תקופה. מר צלנר העיד, כי היה בקשר עם חברת "סביוני הדר", אשר יזמה את פעולת ה"פינוי בינוי" וידע שהמוכר רשום כבעל זכויות וכי היה לו הסכם עמה בהקשר לתכנית זו. משכך, במקביל להסכם הרכישה, חתמה התובעת גם על הסכם עם חברת סביוני הדר. 3. מספר חודשים קודם לעסקת המכר, פנה המוכר לבית המשפט בהמרצת פתיחה, באמצעות נתבע 3, למתן סעד הצהרתי, לפיו הינו הבעלים בנכס במקום מי שהיה רשום אז כבעלים - מר סונדרס, אשר עבר להתגורר לפני שנים רבות בארה"ב, בטענה, שסונדרס מכר את הנכס למוכר. לטענה זו של המוכר לא הייתה ראייה בכתב ובהסתמך על עדות שמיעה, שבדיעבד התבררה כלא נכונה. בית המשפט בהמרצת הפתיחה, נעתר לבקשת נתבע 3 אשר הצהיר כי אינו יודע את כתובתו של סונדרס, והתיר לבצע תחליף המצאה. סונדרס לא התייצב וכב' השופט קלינג, נעתר לבקשת נתבע 3 ונתן פסק דין במעמד צד אחד. בהתאם לפסיקתא אשר נחתמה על ידי כב' השופטת סוקולוב, נרשם המוכר כבעל זכויות החכירה בנכס. 4. לאחר שהתובעת שילמה, באמצעות נתבע 3, את מלוא התמורה למוכר ונרשמה לטובתה הערת אזהרה על הנכס, וטרם שהועברו זכויות החכירה בנכס על שמה, הסתבר לה כי הבעלים המקוריים של הנכס עותרים לביטול רישומו של המוכר כבעלים, שכן רק באותה תקופה נודע לו כי המוכר נרשם תחתיו. משנודע לסונדרס דבר העברת הבעלות בנכס על שם המוכר, הוא פנה לבית המשפט כדי למנוע את השלמת העסקה עם התובעת ולביטול פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד. בין לבין, כאשר הוסר צו המניעה, נרשמו זכויות החכירה על שם התובעת. לטענת מר צלנר , רישום הזכויות בנכס על שם התובעת, נעשה על ידי נתבעים 1-2 ללא התייעצות עם התובעת וללא ידיעתה. הדבר נודע לה מבאי כוחה רק בדיעבד. בחקירתו העיד מר צלנר כי לא היה מתנגד לביצוע הרישום על שם התובעת, אילו חשב שזהו ההליך הנכון בהתאם לחוק. בכל מקרה לדבריו, לא היה לו כל ניסיון בנדל"ן טרם עסקת המקרקעין נשוא תביעה זו. ביום 7.5.99 נקבע בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט קלינג בבקשה שהגיש סונדרס, כי למוכר מעולם לא היו זכויות בנכס. משכך, בוטל רישום המוכר כבעל זכויות והוחזר הרישום לפיו סונדרס הינו הבעלים והושבה לו החזקה בנכס. התובעת כאן, ערערה לבית המשפט העליון, שבהרכב של תשעה שופטים, דחה את הערעור, אישר את פסק דינו של כב' השופט קלינג ומתח ביקורת על רישום התובעת כבעלים, שעה שידעה על קיומו וטיעוניו של סונדרס וקבע, כי השלמת הרישום על שם התובעת נעשה שלא בתום לב. 5. בפועל, התובעת שילמה למוכר את כל תמורת המכר, השיבה את הנכס לסונדרס וכל השקעתה בנכס בסך 250,000$ ירדה לטמיון. עוד טוענת התובעת, כי נגרמו לה נזקים נוספים בסך של 250,000 ₪, הכוללים הפרשי ריבית והצמדה מאז תשלום העסקה, הוצאות, דמי תיווך, שכר טרחה, הוצאות שנפסקו לחובתה התובעת בהליך בפני בית המשפט המחוזי והוצאות שיפוץ הנכס. התובעת טוענת, כי הנתבעים כולם, הפרו את חובת הזהירות, חובתם המקצועית ונהגו ברשלנות, בכך שלא בדקו את זכויות המוכר בנכס. נתבע 3 אשר ייצג את המוכר בעסקת המכר, חב חובת זהירות, בהביאו בפני בית המשפט את הליך רישום הזכויות על שם המוכר, מבלי שהיה בידי המוכר כל מסמך בכתב אלא רק עדות שמועה. נתבע 3, לטענתה, לא טרח לבקש מהמוכר אישור על תשלום התמורה לסונדרס. משכך, לטענתה, התנהגות נתבע 3 גובלת בחוסר תום לב. נתבעים 1-2, כך התובעת, הם הגורם הישיר ו/או העקיף לנזקיה, עקב רשלנותם בבדיקת זכויות המוכר כולל אופן רכישתו, או לפחות בהסבת תשומת לב מנהל התובעת לסיכונים הכרוכים בעסקה, שהם חריגים במקרה כגון זה. ב. תמצית טענות נתבעים 1 -2 1. נתבעים 1-2 [להלן - "הנתבעים"] טוענים כי אין ממש בתביעה וכי כל טענת התובעת נגדם, מסתכמת בכך שהם הסתפקו בקיום פסק דין חלוט על פיו המוכר הינו בעל הזכויות במקרקעין, כאשר בפועל, לטענת התובעת, היה עליהם לבדוק מהי ההוכחה לכך שהמוכר שילם את התמורה לסונדרס. לטענתם, לא חלה עליהם כל חובה כזו, למרות שבית המשפט העליון ביטל את רישום הזכויות על שם המוכר, כיוון שבעת ביצוע העסקה ותשלום תמורתה, זכויותיו של המוכר היו רשומות כדין ובחוזה המכר בין התובעת למוכר נקבע תנאי, כי התמורה לא תשולם עד לרישום הזכויות על שם המוכר. מוסיפים הנתבעים, כי העובדה שלא היה מסמך המאשר את תשלום תמורת העסקה שנערכה בין סונדרס למוכר בשנת 1983 ושסכומה היה 10,000$ אינה מצביעה על אי קיום עסקה. עוד טוענים הנתבעים, כי התובעת לא עשתה דבר, כדי למנוע ו/או להקטין את נזקיה, לא פעלה לתבוע את המוכר, שהיה הגורם להכשלת העסקה וגם לא מסונדרס. 2. נתבעת 1, אשר בעת ביצוע העסקה הייתה בעלת רישיון לעסוק בעריכת דין כשנה, העידה, כי לא ידעה מהו פרויקט "פינוי בינוי" ומשכך התייעצה עם עורך דין מהמשרד. בהתאם למפורט בתצהירה, בתקופה הרלוונטית עבדה כשכירה במשרד נתבע 2 ולבקשתו, טיפלה בעריכת הסכם המכר. היא ניהלה את החלפת טיוטות ההסכם עם נתבע 3 והכל בפיקוחו של נתבע 2. מסמכי העסקה והטיפול המשפטי במסמכי המכר, בוצעו על ידה בעזרת מתמחים מהמשרד, נבדקו הן על ידה והן על ידי נתבע 2 והיא לא עסקה במו"מ עם המוכר. לדבריה, התובעת בחרה להמשיך להיות מיוצגת על ידי משרדו של נתבע 2, גם לאחר שקיבלה את צו המניעה ואת פסק הדין בו בוטל רישום הזכויות של המוכר. נתבע 2 ייצג את התובעת בעסקת המכר לאור פנייתו של מר צלנר והעיד, כי הטיל על נתבעת 1, אשר עבדה במשרדו, לערוך את הבדיקות הנדרשות לעסקת נדל"ן ולדבריו "לא צריך ללמד אותה", מהי הבדיקה שהיה עליה לבצע. כיוון שבעת המו"מ לקראת ההסכם, זכויות המוכר לא היו רשומות, דאג נתבע 2, כי לא יועבר למוכר כל תשלום טרם רישום הנכס על שמו. הסכם המכר נערך על בסיס פסק דין תקף של בית המשפט המחוזי אשר המועד לערעור עליו חלף. בחקירתו טען הנתבע 2, כי כולם ידעו שהעסקה מותנית בפסק דין הצהרתי וברישום ואישר, כי נכס שהבעלות בו מוכתבת על ידי פסק דין אינו דבר שבשגרה. לכן עיין בפסק הדין ולא ערך כל בדיקות מעבר לכך. לדבריו, המקדמה הועבר לנתבע 3 בנאמנות לתשלום תשלומים ורק לצורך רישום הנכס. 3. נתבע 2 העיד, כי סונדרס פנה לבית המשפט לביטול רישום הזכויות על שם המוכר, בטענה שרק ביום 14.9.97 נודע לו על פסק הדין שניתן לבקשת המוכר וקובע את בעלות המוכר בזכויות בנכס. ביום 30.9.97 בוטל צו המניעה וביום 6.10.97 נרשם הנכס על שם התובעת. לטענת נתבע 2, התובעת ידעה את כל נסיבות הרכישה, חתמה על הסכם אשר הגן על כספה, ופסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון קבע הלכה חדשה לפיה, תום הלב בסעיף 10 לחוק המקרקעין נדרש לאורך כל הליך הרכישה, לרבות עד מועד רישום הזכויות. לטענתו, הלכה זו אינה רלוונטית לעניינו, כיוון שבמועד בו נודע לתובעת ולו, כי קיימת טענה נגד בעלות המוכר שולמה למוכר כל תמורת העסקה, והאחרון נעלם. נתבע 2 מסתמך על קביעת ערכאת הערעור בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט בתביעה דנן, לסלק על הסף את התביעה נגד המדינה ולפיה: "מכאן, שלא היה בפסק הדין ההצהרתי, ללא הצגת מסמך בכתב כל התרשלות, שכן פסק דין שכזה, הינו תוצאה של הפעלת שיקול דעת שיפוטי והוא מתיישב עם ההלכה הפסוקה". עוד טוען נתבע 2 בתצהירו, כי התובעת ידעה בזמן אמת אודות רישום הזכויות על שמה, רישום שנעשה בהתייעצות עמה. ג. תמצית טענות נתבע 3 (להלן: "הנתבע") 1. הנתבע לא ייצג את התובעת בעסקת המכר, לא חב כלפיה כל חובת זהירות, פעל בסבירות ובמקצועיות, הביא לידיעתה וידיעת באי כוחה את כל העובדות הרלוונטיות ונהג כפי שכל עורך דין סביר היה נוהג. התובעת נכנסה לעסקת המכר עם המוכר, כאשר מלוא העובדות הרלוונטיות גולו לה והיו ידועות לה והיא זו שהתרשלה בשמירה על זכויותיה. בעסקת המכר, נשוא תביעה זו, יוצגה התובעת על ידי פרקליטיה ובמועד הרלוונטי, גם בית המשפט סבר, בהתאם למידע שנמסר על ידי המוכר, כי הוא זכאי להירשם כבעל הנכס. בשנת 1996 פנה אליו המוכר וסיפר לו כי בשנת 1983 רכש את הנכס, שהינו דירת חדר "רעועה ומוזנחת", מסונדרס בתמורה לסך של 10,000$, שילם את מלוא התמורה, וסונדרס נסע לחו"ל ולא שב ארצה ועקבותיו נעלמו. מכיוון שהזדמן למוכר למכור את זכויותיו לתובעת, פנה אל הנתבע כדי שיסדיר את זכויותיו בנכס. לגרסתו, המוכר סיפר לו שהכיר את סונדרס במסגרת יחסי שכנות בין סונדרס והוריו. העסקה, לדבריו, נרקמה בין "אנשים פשוטים" אשר לא ידעו לטפל בזכויותיהם ולדברי המוכר, העסקה בינו לבין סונדרס נעשתה בחטף, מבלי שנחתמו מסמכים. נתבע 3 לטענתו, ערך את כל הבדיקות לגבי אפשרות הימצאות מסמכי רכישת הנכס על ידי המוכר ומשרדו פנה לקונסוליה בארצות הברית, שם היה למיטב ידיעת המוכר, מקום מגוריו האחרון של סונדרס. 2. הנתבע העיד, כי הובהר לו על ידי המוכר, כי לא נכרת חוזה מכר בינו לבין סונדרס, ומשכך לא היו דיווחים לרשויות המס. ניתן אישור להעברת הנכס בטאבו מטעם עירית תל אביב. מכיוון שטרם העברת הנכס על שם התובעת, צריך היה לשלם תשלומים למנהל מקרקעי ישראל ואף היה צפי לקנסות בגין העסקה בין סונדרס למוכר, נקבע בהסכם בין התובעת למוכר, כי סך 30,000$ יוחזק בידי נתבע 3 לתשלום התשלומים השונים. נתבע 3 הציג את נ/3 (1), מכתב מופנה לנתבע 2 אליו צורפו הפסיקתא, אישור מס רכישה, אישור עירייה, שובר מס שבח, ומנהל מקרקעי ישראל. לדבריו, כל העובדות היו גלויות לתובעת אשר החלה במשא ומתן עם המוכר, עוד בטרם פניית המוכר אליו, והוא העביר את כל המידע לבאי כוח התובעת. הנתבע טוען, כי לא הייתה כל סיבה שלא להאמין לדברי המוכר, מה גם ששכנו וחברו, מר עזרא כהן חתם על תצהיר, לפיו הכיר את סונדרס אשר מכר את דירתו למוכר בשנת 1983 בתמורה לסך 10,000$ וכי נראה שהיגר לארה"ב. כן הצהיר מר עזרא כהן, כי החל משנת 1983 המוכר החזיק בנכס. לאור זאת פעל בהליכים המקובלים, תוך שהתובעת הייתה ערה לכל העובדות, ידעה כי לא קיים כל מסמך המאשר את מכירת הנכס מסונדרס למוכר ועקבה אחר ההליכים המשפטיים בהם נקט הנתבע בבית המשפט לצורך הכרזת המוכר כבעלים. בסיום ההליך נפסק כי המוכר הינו הבעלים של הנכס ורשאי להירשם כבעליו. 3. בסמוך לאחר פסק הדין נחתם הסכם המכר בין המוכר לתובעת, אשר הייתה ערה להליך המשפטי שהתנהל כדי לאפשר את רישום הזכויות בנכס על שם המוכר. הפסיקתא אשר קבעה שהמוכר הינו הבעלים צורפה להסכם המכר. הנתבע פעל במקצועיות ובהתאם להוראות והחלטות בית המשפט. לטענתו, כבר בתאריך 30.6.97 רשאית הייתה התובעת לרשום את הנכס על שמה, אך התמהמה כחודשיים וחצי, עד אשר ביום 16.9.97 ניתן צו מניעה לטובת סונדרס בו נאסר על התובעת לרשום את הנכס על שמה. לטענת נתבע 3, למרות שביום 30.9.97 בוטל צו המניעה, רשמה התובעת את הזכויות בנכס על שמה, בחוסר תום לב, כיוון שידעה שסונדרס טוען להיותו הבעלים של הנכס. משכך, היא זו שגרמה לאבדן זכויותיה בנכס והיא האחראית לנזקיה. הנתבע טוען כי התובעת לא עשתה דבר להקטנת נזקיה ונהפוך הוא: היא התמהמה ברישום הזכויות, רשמה אותם באיחור ולמרות צו מניעה שהיה קיים לעניין זה, לא תבעה את המוכר ולא הגיעה להסדר עם סונדרס טרם שניתן פסק דין בעניינו. ג. דיון השאלה הצריכה הכרעה בתביעה דנן הינה, האם הנתבעים ו/או מי מטעמם, בהתרשלותם, מעשיהם ו/או מחדליהם, אחראים לנזקי התובעת בגין עסקת המכר נשוא התביעה. 1. התובעת טוענת לרשלנות כל הנתבעים, הן ביחס לסטנדרט הזהירות הראוי של עורך דין, והן לגבי הנורמות והשיקולים שעל עורכי הדין לקחת בחשבון בביצוע עסקה. לטענתה, הנתבעים כשלו בייעוץ שנתנו לה, בכך שלא הבטיחו את כספה, באי רישום מידי של זכויותיה, בפרט לאור העובדה שרישום הזכויות על שם המוכר בוצע על בסיס פסק דין שניתן במעמד צד אחד. עוד לטענתה, כשל הנתבע 2 בפיקוח על עבודתה של נתבעת 1, אשר גם נעדרה ממעמד חתימת ההסכם. התובעת טוענת כי יש להבדיל בין הדרישה לרשלנות רבתי, הנדרשת כדי לקבוע שהמותב היושב לדין התרשל, ובמקרה דנן נקבע שלא כך, לבין היסח הדעת מצד הנתבעים במעשיהם, במחדליהם וברשלנותם. 2. התובעת טוענת, כי מפאת התרשלות הנתבעים, וכתוצאה מהשתלשלות העניינים כפי שתוארה על ידה, היא נותרה ללא הנכס וללא כספי התמורה ששולמו למוכר, ובנזקים נוספים שנגרמו לה. התובעת טוענת, כי נזקים אלה נגרמו לה מאחר שהסתמכה הן על עורכי דינה והן על עורך דינו של המוכר. טוענת התובעת, כי היה על הנתבע להניח בפני בית המשפט, במסגרת הבקשה לרישום הבעלות על שם המוכר, תשתית ראייתית מספקת, טרם שניתנה החלטה לרישום המוכר כבעל הזכויות בנכס. לטענתה, הנתבע "עצם את עיניו" מלראות את העובדות וידע, כי בעקבות תחליף המצאה, יינתן פסק דין במעמד אחד לטובת המוכר. מדובר לטענתה במעשה של הנתבע שנעשה מתוך הסח הדעת ובצע כסף, עד כדי שלא בדק את העובדות לאשורן. 3. מאידך, כך התובעת, גם הנתבעים לא בדקו את עסקת המכר ואת המשמעות של פסק דין שניתן במעמד צד אחד. מה עוד שנתבע 2 העמיד מול נתבע 3 את נתבעת 1 אשר הייתה באותה עת עורכת דין צעירה, שלא הבינה את משמעותו של פסק דין בהעדר, לא הותירה מתוך תמורת הרכישה, סכום כסף לביטחון עד לרישום הזכויות בנכס על שם התובעת והנתבעים כלל לא מיהרו לבצע את רישום הזכויות על שם התובעת במועד למרות שהיו בידיהם כל האישורים לכך, אישורים שקיבלו מנתבע 3. עוד טוענת התובעת, כי גם העברת הזכויות על שמה, בתקופת הביניים בה הוסר צו המניעה, נעשתה על דעתם הבלעדית של הנתבעים מבלי שידעה על כך, ועל חוסר תום הלב בביצוע רישום זה, שהינו חוסר תום הלב של הנתבעים, יצא קצפו של בית המשפט העליון. 4. הנתבעים טוענים, כי הסתמכו הן על הפסיקתא הקובעת כי המוכר זכאי להירשם כבעל הזכויות בנכס, והן על רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, מה שעומד בכל מבחני הסטנדרט להתנהגות עורך דין סביר. הפרקטיקה הנהוגה והנכונה לשיטתם היא, לשלם את תמורת הרכישה, לאחר שבידיהם, או בידי בא כוחם, כל המסמכים והאישורים לתשלום כל המיסים וכל התשלומים הנדרשים להעברת הזכויות בנכס על שמם. בפועל, כך הנתבעים, לא חסר דבר לשם השלמת הרישום. עוד טוענים הם כי בהתאם לעדות נתבעת 1, עבודתה המשפטית הייתה תחת פיקוחו הקבוע של נתבע 2. על כל אלה מוסיפים הנתבעים, כי פסק הדין שניתן על ידי תשעת שופטי בית המשפט העליון, קבע לראשונה הלכה לגבי תום הלב הנדרש בסעיף 10 לחוק המקרקעין, ולפיה, תום הלב צריך להימשך עד לביצוע הרישום בפועל. לכן לשיטתם, ומכיוון שנקבעה אז הלכה חדשה שלא נידונה קודם לכן, הרי אי אפשר לטעון להתרשלות ברישום הזכויות על ידי הנתבעים, רישום אשר קדם לקביעה זו. 5. במקרה דנן טוענים הם, רק לאחר שהנכס נרשם על שם המוכר, נודע כי סונדרס טוען לעניין הזכויות בנכס. לטענתם, רישום הזכויות על שם התובעת בוצע רק לאחר שצו המניעה שניתן לבקשת סונדרס, הוסר. עוד טוענים הם כי נקבע שכב' השופט קלינג לא התרשל בקביעתו כי המוכר רשאי להירשם כבעל הזכויות בנכס, וכיוון ששופט אינו חותמת גומי, הרי שגם עורכי הדין לא התרשלו. נתבע 3 טוען, כי לא ידע ולא יכול היה לדעת מראש, שלאחר שניתן פסק הדין, נחתמה הפסיקתא והזכויות בנכס נרשמו על שם המוכר, יגיע סונדרס ויבקש את ביטול פסק הדין והשבת רישום הזכיות בנכס על שמו. נתבע 3 אף טוען, כי בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את החלטת כב' השופט ורדי, בדבר דחיית התביעה נגד המדינה, קבע כי לא נמצאה כל התרשלות בהתנהגות המותב, ולא דובר בפסק הדין על רשלנות רבתי. משכך לטענתו, לא יכול להיות שעורך הדין אשר הביא את ההליך בפני השופט התרשל. לטענתו, כדי לקבוע התרשלות של עורך הדין בהגשת הבקשה או כדי שהבקשה "תהיה רשלנית", יש לקבוע ראשית התרשלות של המותב. בכל מקרה לשיטתו, אין להטיל חיוב ברשלנות על עורך דין כלפי צד שלישי אשר היה מיוצג בעסקה על ידי עורך דין אחר. ובכל מקרה ולכל היותר, כך נתבע 3, מדובר בטעות בשיקול דעת, שעל פי הפסיקה הענפה בנושא, אינה עולה כדי התרשלות. 6. ההלכה הפסוקה קבעה בשורה ארוכה של פסק דין, כי עורך דין חב חובת אמון, חובת זהירות וחובת הגינות, בין אם מדובר ביחסי עורך דין לקוח ובין אם מדובר בצד ג'. כן נקבע, כי יחסי עורך דין לקוח הינם יחסים חוזיים ובמקרים מתאימים תקום ללקוח גם עילה נזיקית, כאשר מדובר ברשלנות מקצועית. התרשלות בייצוג ו/או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות גורמת נזק ללקוח מהווה הפרת חוזה (ע"א 37/86 ו- 58/86 לוי נ' שרמן ואח' ). במקרה דנן, רישום הזכויות על שם התובעת (על ידי נתבעים 1-2), בוצע עוד בטרם ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון במחלוקת שבין התובעת לסונדרס, בו נקבע כי תום הלב של הקונה, לא די לו שיהיה בשעת ההתקשרות אלא חיית הוא להיות עד שעת הרישום ובשעת הרישום. (ע"א 46099/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) נ' סונדרס פ"ד נו(6) 832). הלכה זו נקבעה בהרכב של תשעה שופטי בית המשפט העליון, במחלוקת בין הרוכש (התובעת בעניינינו) ממי שלא היה הבעלים (המוכר בעניינינו) לבין הבעלים האמיתי של הנכס (סונדרס). 7. בכך, אין לקבוע כי הנתבעים 1-2 התרשלו ברישום הזכויות על שם התובעת עת הוסר צו המניעה. זאת כיוון, שהם פעלו בתום לב וטרם קביעת ההלכה על ידי בית המשפט העליון, מתוך מטרה להשלים את הרישום ובעת שהוסר צו המניעה. אין גם לקבוע כי הנתבעים 1-2 התרשלו באי רישום זכויות התובעת בנכס, מיד כאשר ניתן היה לרשום אותן. הסדר הכרונולוגי של השתלשלות העניינים היה כדלקמן: ביום 10.3.97 ניתן פסק הדין על ידי כב' השופט קלינג בבקשה למתן פסק דין הצהרתי ולפיה המוכר הינו בעל הזכויות בנכס. ביום 21.5.97 נכרת חוזה המכר, לפיו התובעת רכשה את הנכס מהמוכר. ביום 9.6.97 נרשמו הזכויות בנכס על שם המוכר. ביום 18.5.97 במצורף למכתבו (נ/3 (1), העביר הנתבע 3 לנתבעים 1-2 , בין היתר, טיוטת חוזה המכר, פסיקתא חתומה להעברת הזכויות בנכס על שם המוכר, אישורי הרשויות השונות, הסכמת המנהל להעברת הזכויות, שובר תשלום למנהל, נסח רישום. ביום 16.9.97 הגיש סונדרס את הבקשה בדרך המרצה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור לבצע כל עסקה בקשר עם הנכס, עד להחלטה אחרת. דהיינו, חלפו כשלושה חודשים בין המועד שבו נרשמו הזכויות בנכס על שם המוכר לבין הגשת הבקשה לצו מניעה על ידי סונדרס. בין לבין היה צורך להשלים את התשלומים והמסמכים להעברת הזכויות בנכס על שם התובעת. הסדרת נושא הרישום בפרק זמן זה אינו בבחינת התרשלות של נתבעים 1-2. 8. נתבע 3 לא כשל ברשלנות ו/או מעשה או מחדל כלל ובפרט לא בכאלה אשר גרמו נזק לתובעת. נתבע 3 ייצג את המוכר, הציג בפני התובעת ובאי כוחו את ל העובדות לאשורם, לא הסתיר מהם דבר. מנהל התובעת אף נכח באחד הדיונים בהליך המשפטי בו ביקש המוכר לרשום את הנכס על שמו. תפקידו של נתבע 3 הסתיים, עם העברת כל הנחוץ וכל התחייבויות המוכר, לתובעת ו/או לבאי כוחה, כדי שהזכויות בנכס ירשמו על שם התובעת. התובעת לא הוכיחה כי מי מהנתבעים התרשל ו/או נהג בחוסר מקצועיות, בחוסר נאמנות ושלא כפי שעורך דין סביר היה נוהג. יתרה מכך, התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי סכם רכישת הנכס היה זו משמעותית ממחיר השוק, כך שלא הייתה כל סיבה רטאיה לשקול ולסבור, כי אצה לו הדרך למוכר לבצע את עסקת המכירה ולקבל את התמורה. גם העובדה שהנתבעים "הבטיחו" את כספי המוכרת עכד להעברת זכויות הבעלות בנכס על שם המוכר, מוכיחה זאת. אמנם, התובעת נותרה ללא כספה וללא הנכס, אך מהמפורט בפסק דיני זה עולה, כי דין התביעה נגד הנתבעים, להידחות. התובעת תשלם לנתבעים 1-2 ביחד ולחוד הוצאות שכר טרחה בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ולנתבע 3 הוצאות שכר טרחה בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. רשלנותעורך דין