דחיית תביעת רשלנות רפואית מחמת התיישנות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת דחיית תביעת רשלנות רפואית מחמת התיישנות: בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת ההתיישנות. המבקשת טוענת כי התובע הגיש תביעתו לאחר תום תקופת ההתיישנות ודין תביעתו להדחות. תביעת התובע מתייחסת לנזק גוף, שנגרם לו בשנת 2002, כתוצאה מרשלנות רפואית. התביעה הוגשה בשנת 2010. טענת התיישנות חוסמת את הדרך למיצוי הזכויות בבית המשפט ולכן יש להתייחס אליה בזהירות רבה בעת שמדובר בסילוק על הסף בשלב בו לא נשמעו כלל עדים. דיון מקובלת עלי טענתו של ב"כ המבקשת המלומד, כי יסודותיה העובדתיים של טענת ההתיישנות ייבחנו על סמך התשתית העובדתית הנטענת בכתבי הטענות ועל כן הבקשה אינה נתמכת בתצהיר (לעניין זה ראה סקירה בת"א (ירושלים) 164/93 - כהן פרי ו-3 אח' נ' רמט בע"מ תק-מח 97(4), 802). מועד ההתיישנות נקבע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") הקובע כי התקופה שבה מתיישנת התביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא, בשאינו מקרקעין - שבע שנים. בסעיף 6 לחוק נקבע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. המונח "עילת תובענה" נבחן בהקשר לדיני ההתיישנות. הנטייה הרווחת בפסיקה הינה לפרש את הוראות ההתיישנות בצמצום, בדרך שלא תגרום לסגירת שערי בתי המשפט בפני בעל דין התובע את זכויותיו (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים פ"ד לח 678 ,673 (3); ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא 85 (1) ) וכדברי הש' ע' ארבל ב- רע"א 3266/07 ‏ ‏ פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, : "... יש להעדיף את הערך של בירור האמת על החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה"). איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג תוך ניסיון לאזן ביניהם. כדבריו של השופט ברק ב-ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, (פ"ד לח (4) 558 ,554): "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של התביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים". ובהמשך: ..."הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי ולתבוע את נזקו. אינטרס הציבור הוא שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח...". מועד גיבושה של עילת התביעה לצורך התיישנות נגזר, על כן, משילוב המטרות האמורות המבקשות לאזן בין הגורמים השונים תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם. בנוסף יש לקחת בחשבון את התפתחות הפסיקה המכירה בזכותו של אזרח לגישה לערכאות כאחד מזכויות היסוד החוקתיות המוגנות על פי חוק יסוד כבד האדם וחירותו. פסיקה זו חייבת להיות נר לרגלינו בעת הכרעה בסוגיית ההתיישנות.   יצוין כי על פי הדין העברי, אין מוחקים תביעה על הסף, כפי שמציין פרופ' א. שוחטמן בספרו "סדר הדין", הוצאת מורשת המשפט בישראל, תשמ"ח 1988, עמ' 164:   " משהוגשה תביעה לביה"ד, אין ביה"ד רשאי לסרב לדון בה. אם החלו הצדדים לטעון בפני ביה"ד, ואין זה משנה מהו נשוא הדיון, שוב אין ביה"ד יכול להסתלק מן הדיון". וכך גם מקובל בארצות בהם חל המשפט הרומנו-גרמני, ראה למשל: ARTIGO 267-269 CODICO DE PROCESSO CIVIL BRASILEIRO, 1973   ברבות השנים, גם במשפט הישראלי, גברה הנטייה שלא להיעתר לבקשות לסילוק תובענות על הסף, ולעשות כן במשורה, מן הטעם שיש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט, כשחסימת דרכו לערכאות מהווה פגיעה בזכות חוקתית.   ניתן איפוא לראות כי בית המשפט, כמדיניות שיפוטית, נוטה שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות. זכות זו הוכרה על ידי הפסיקה כזכות חוקתית, למרות שאין הוראה ישירה ומפורשת, בנושא זה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. (ראו הפסיקה לפני חקיקת חוק היסוד: בג"צ 1358/91, ארשיד נ' שר המשטרה, פ"ד מ"ה(2)747, רע"א 544/89, אויקל תעשיות בע"מ נ' מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד(1)647, ע"א 579/90, רוזין נ' בן נון, פ"ד מ"ו(3)742. השוו הפסיקה אחרי חקיקת חוק היסוד: ע"א 733/95,ארסל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נ"א(3) 577, רע"א 1643/00 פנינת טל נ' פקיד השומה ים ( ).   זכות הגישה לערכאות מעוגנת גם במקורותינו הקדומים. בספר בראשית פרק י"ח פסוקים כ"א-ל"ג, (פרשת סדום), כאשר שופט כל הארץ שומע את צעקת סדום, הוא איננו מכריע על סמך הצעקות אשר מגיעות אליו, אלא יורד לסדום על מנת לבדוק את שורש העניין, וכדי ליתן הכרעה עניינית בסוגיית "הכצעקתה". כאשר אברהם, המבקש לסנגר על אנשי סדום ושואל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", מתדיין הוא ומתמקח עם הקדוש ברוך הוא, ואין סוגרים הדלתות בפניו, ואין מדקדקים עמו בסדרי דין, אלא נותנים לו לטעון טיעוניו לגופו של עניין. הדברים מקבלים משנה תוקף כשהמדובר בטענת התיישנות המועלית על ידי המדינה. בימי ראשית ימיה של המדינה ניתנה הנחייה של היועמ"ש דאז מר חיים כהן, לפיה מוסד ממוסדות המדינה הנתבע לדין בהליך אזרחי לא יטען את טענת ההתיישנות אלא בהיתר מפורש ומיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. בדברי הסבר להצעת חוק ההתיישנות (תיקון - אי העלאת טענת התיישנות על ידי המדינה), התשס"ז-2006, צויין כי טענת ההתיישנות הינה טענה משפטית בעייתית במובן זה, שהעלאת הטענה מונעת דיון ענייני ביחס למימוש הזכות הנתבעת. על אף שיתכן כי לנתבע אין הגנה ממשית כנגד מימוש הזכות גופא, אך מן הטעם הפרוצדוראלי תמנע זכות הדיון האלמנטארית ממי שהיא מגיעה לו וראה לעניין זה דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב פ"ד נד (2) 535 מהם עולה כי שימוש בטיעון זה יכול לגרום עיוות דין ומניעת צדק מבעלי הדין. המבקשת טוענת, כי על פי כתב התביעה וחוות הדעת הרפואית - עולה כי הנזק אירע והתגלה באופן מיידי. מכך מסיקה המבקשת, שבמקרה דנן אין תחולה להוראות חוק ההתיישנות המאפשרות את הארכת תקופת ההתיישנות בנסיבות שבהן הנזק התגלה מאוחר יותר, וכן אין תחולה להוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה") המאפשרות הארכת תקופת ההתיישנות כשהנזק לא נגלה ביום שארע. סעיף 8 לחוק קובע: "8.   נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 89 לפקודה קובע: "89. לעניין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". בתגובת המשיב לבקשה לדחיית התביעה על הסף הדגיש כי הוא מסתמך דווקא על סעיף 11 לחוק, הקובע: "11.  בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". לטענת המשיב שני התנאים המצטברים שמופיעים בסעיף החוק - מתקיימים בענייננו הן העובדה כי התובע לא מסוגל היה לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי והן שבאותה תקופה לא היה לתובע אפוטרופוס. בנוגע לתנאי השני בדבר אפוטרופוס צודק ב"כ המשיב המלומד ואכן אין חולק כי לתובע לא מונה אפוטרופוס מעולם. בנוגע לתנאי הראשון טוען המשיב כי לאחר שנכרתה רגלו ועל רקע הפגיעה בתפקוד הגופני חלה אצלו התדרדרות נפשית וקוגניטיבית אשר באה לידי ביטוי בהפרעות ריכוז וזיכרון- המשיב הביא לחיזוק טענתו זו 4 תעודות רפואיות שונות המביאות דברי 4 רופאים שונים שכותבים בין השאר על דבר ירידה בזיכרונו של התובע (התעודה הראשונה משנת 2007 ושלושת הנוספות משנת 2009) . לטענת המשיב במקרה דנן מתקיימים הן ליקוי נפשי והן ליקוי שכלי-קוגניטיבי ואשר על כן יש להשעות את מרוץ ההתיישנות. בתגובת המבקשת לתגובתו של המשיב על בקשת המבקשת לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות, נטען כי המשיב לא הניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית בדבר התקיימות יסודות ס' 11 לחוק ההתיישנות: ראשית, טוענת המבקשת, כי מן הראוי היה שהמשיב יצרף תצהיר לתמיכה בטענותיו העובדתיות בתגובתו לבקשת המבקשת לדחייה- ומשלא צירף המשיב תצהיר -הרי שיש בכך טעם מספיק לסלק את התביעה על הסף. שנית, טענה המבקשת כי המשיב לא טרח לצרף חוות דעת רפואית המוכיחה העדר מסוגלותו הנפשית של התובע, לטענתה לא צורפה חוות דעת שכזו משום ש"אין באפשרותו (של המשיב) למצוא מומחה אשר יסכים להעלות על הכתב טענות אשר אין בינן לבין המציאות דבר וחצי דבר". בנוגע לטענה זו כתב המשיב כי חוות דעת רפואית בעניין מצבו הנפשי והשכלי של המשיב לא צורפה לכתב התביעה מאחר והוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - מחייבת צירוף חוות דעת להוכחת עניין שברפואה בתמיכה לטענת התביעה וזאת להבדיל מצירוף חוות דעת לשם הדיפת טענת התיישנות. בשלב זה מקובלת עלי דעת המשיב בעניין. באשר לטענת המשיב להתקיימות סעיף 11 לחוק ההתיישנות - טוענת המבקשת כי אין כל תשתית עובדתית בדבר מצב נפשי לקוי ואם יש כזו הרי שהתקופה הראשונה בה קיימת אינדיקציה לפגיעה קוגניטיבית הינה מין 06.04.2009 -כלומר למעלה מ-7 שנים לאחר האירועים נשוא התביעה, ועל כן לא ניתן באמצעות תיעוד שנערך לאחר שתקופת ההתיישנות חלפה, להוכיח, כי במהלכה של תקופת ההתיישנות היה המשיב חסר כשרות משפטית לדאוג לעינייניו. אינני יכול לקבל את טענות המבקשת בעניין זה. ראשית, המשיב צירף גם תעודה רפואית מתאריך 10.04.2007 שם כותב ד"ר גרגורי פפירוב :"...שסובל מירידה בזיכרון במשך שנתיים ... מדובר בחולה שסובל מ-MILD MEMORY DECLINE" הנה עיננו הרואות כי על פי דברי הרופא הרי שכבר בשנת 2005 - מועד שאין ספק נכלל בתקופת ההתיישנות - יש בעיתיות במצב זיכרונו של התובע. איני מקבל את קביעת המבקשת כי " לא ניתן באמצעות תיעוד שנערך לאחר שתקופת ההתיישנות חלפה , להוכיח, כי במהלכה של תקופת ההתיישנות היה המשיב חסר כשרות משפטית לדאוג לענייניו" - לדידי אפשר גם אפשר שאם לא כן הרי ששמטנו את הקרקע מתחת רגלי חוות דעת רפואיות רבות מאוד. המבקשת טוענת כי התשתית הראייתית מראה ההיפך מטענות המשיב כי התובע היה מסוגל לדאוג לעינייניו ולא ענה על תנאי ס' 11 - בין השאר מביאה המבקשת תעודות רפואיות המצביעות על כך שמצבו של התובע מוגדר כ"טוב" ע"י רופאים שונים וכן כי התובע דאג בעצמו לקבלת מסמכים ממשרד האוצר ובשנת 2004 אף פנה לבדיקה שמטרתה לטענת המבקשת - אישור נהיגה. סבורני שבשלב זה של הבקשה המקדמית כשקיימת אי בהירות עובדתית בעניין ובטרם נחקרו העדים הרי שדין הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת ההתיישנות - להידחות. המשיב הגיש בקשה להוספת נימוקים לתגובתו לדחיית התביעה מחמת התיישנות בה נטען כי עומדת לו טענת הגנה נוספת מפני מחסום ההתיישנות והיא טענת התיישנות שלא מדעת שהוראותיו בסעיף 8 לחוק ההתיישנות - לטענת המשיב ניתן ללמוד מחוות דעתה של ד"ר קרת (מטעם המבקשת) כי מועד גילוי הנזק היה כשנה לאחר התרחשות הנזק - המבקשת התנגדה לבקשה להוספת הנימוקים וטענה כי חלה אצל המשיב טעות בהבנת הדברים וכי הטענה בדבר הגילוי המאוחר מקורה בדברי התובע ולא בדברי ד"ר קרת . בהחלטה מיום 03.03.2011 קבעתי כי בנסיבות העניין ובכדי לחתור לעשיית צדק הנני מאפשר הוספת הנימוקים - נראה כי בעניין טענת המשיב על דבריה של ד"ר קרת הצדק עם המבקשת ואכן היה זה התובע שטען בדבר הגילוי המאוחר - אולם במסגרת הליך סף זה וטרם חקירת העדים אין לפני מידע מספיק ע"מ לקבוע האם התובע אמת דיבר בדבר הגילוי המאוחר ומכל מקום זהו חסרונו של הליך מקדמי. לסיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת המבקשת לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות. הדבר לא יעמוד לרועץ בפני המבקשת, לחזור ולטעון לעניין התיישנות, לאחר הבאת הראיות ובתום ההליך שבפני. כשהמדובר בתביעה המתייחסת לאירוע משנת 2002 ושהנתבעת טוענת שנגרם לה "נזק ראייתי" בגין השיהוי שבהגשת התביעה, יש מקום לזרז את הטיפול בתיק זה ולקבוע אותו ישירות להוכחות. אני מורה אם כן, כי כל העדויות הראשיות בתיק זה, תוגשנה בתצהירים: תצהירי התביעה יוגשו לא יאוחר מיום 15.05.2011. תצהירי ההגנה יוגשו לא יאוחר מיום 1.07.2011.  כל מסמך שצד רוצה להסתמך עליו יצורף לתצהירים, שאם לא כן , לא יתקבל כמוצג בתיק. כל עמוד מהמסמכים המצורפים לתצהיר יסומנו מספרית ממס' 1 והילך. הגשת תצהירים כאמור לעיל איננה מותנית בקבלת תצהירי הצד שכנגד.  כל התצהירים יוגשו עם העתקים ישירות לצד שכנגד, למעט תצהירי חוקרים שיוגשו מייד בתום פרשת ראיות התביעה.  העדים יחקרו אך ורק בחקירה נגדית וב"כ הצד שהגיש תצהיר או חוות דעת אחראי להופעת המצהיר לחקירה ללא זימון נוסף, אלא אם כן הצד שכנגד ויתר על החקירה הנגדית.  עד שאינו בשליטת בעל הדין ויסרב למסור תצהיר, יוזמן ע"י ביהמ"ש עפ"י בקשה מפורטת על הניסיונות שנעשו לשכנע את העד למסור תצהיר. הבקשה תוגש תוך 14 יום מעת הסירוב ולא יאוחר מאשר 30 ימים לפני מועד הדיון. כל התנגדות לסעיף או מסמך שצורף לתצהיר, תוגש תוך 15 יום מקבלת התצהיר והצד שכנגד יגיב להתנגדות תוך 7 ימים לאחר מכן.  בעל דין שיבקש לזמן את המומחה מטעם ביהמ"ש - אם מונה כזה בתיק - יפקיד 2500 ₪ ע"ח שכרו, תוך 30 יום מהיום.  הצדדים יהיו מוכנים לסיכומים בעל פה באותו יום. הנני קובע את התיק להוכחות ליום 8.12.11 שעה 10:00, לכל היום . הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיב את הוצאות ההליך המקדמי בסך של 9,000 ₪, ללא קשר להוצאות המשפט. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותהתיישנות