קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דיון חוזר קצין התגמולים: חבר הוועדה, עוה"ד מנחם שח"ק: ערעור על החלטת המשיב מיום 11.11.2008 (להלן "החלטת המשיב") בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "בהתאם להוראות סעיף 35 א' לחוק הנכים, קצין תגמולים רשאי ליתן החלטה חדשה אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת כי אותה החלטה בטעות יסודה. פנייתך שבסימוכין נבדקה ואין בה עובדות חדשות או ממצאים המהווים ראיה חדשה שיש בה כדי להגיע למסקנה כי ההחלטה הקודמת בטעות יסודה. לאור האמור, אין מקום לשינוי ההחלטה הקודמת". רקע דיוני ביום 18.12.08 הוגש הערעור בתיק זה. התיק נקבע מספר פעמים לדיון, בעקבות בקשות דחייה שהוגשו. ביום 24.9.09 התקיים דיון במעמד הצדדים. בהחלטה מאותו היום, ולאחר שנשמעו טענות באי כוח הצדדים, ולאחר שהוברר כי הסוגיה שבמחלקות היא משפטית גרידא, נקצבו מועדים לצורך הגשת סיכומים בכתב, בנוגע לחלותו של סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") על המקרה דנן. סיכומי המשיב הוגשו ביום 24.12.09, סיכומי המערער הוגשו ביום 9.3.10 והתיק הועבר למתן החלטה. רקע עובדתי שאינו במחלוקת מעיון בטענות והמסמכים שהובאו בפנינו, עולה כי אין מחלוקת ביחס לעובדות הבסיסיות הבאות: המערער גויס לשירות צבאי ביום 6.1.80. במועד כלשהו לאחר גיוסו, אובחן המערער כחולה בפסוריאזיס (להלן: "המחלה"). לאחר שחרורו משירות, פנה המערער בתביעה למשיב, ובחודש יוני 1984 קבעה וועדה רפואית למערער נכות לצמיתות, בשיעור של 10%, ומתוכה 5% יוחסו לשירות הצבאי. בהמשך, נידונה דרגת הנכות מספר פעמים בוועדות רפואיות, עד כדי קביעה של 20% לצמיתות. ביום 10.6.02 פנה המערער, באמצעות בא כוחו, למשיב, ב"בקשה לדיון חוזר לפי סעיף 35", במסגרתה תבע הכרה מלאה בנכותו. לבקשה צורפה חוו"ד רפואית של פרופ' דוד. המשיב הכיר במקרה זה בקיומה של ראיה חדשה, אולם בעקבות חוו"ד של פרופ' רחל פרידמן בירנבוים, מיום 8.1.03, דחה את תביעת המערער לגופה, וזאת בהחלטה מיום 3.6.03. ביום 26.2.08 פנה המערער למשיב, באמצעות ב"כ, וביקש "לעיין מחדש" בעניינו. במענה לפניה זו ניתנה החלטת המשיב, עליה הוגש הערעור דנן. טענות המערער להלן עיקר טענות המערער: בהתחשב בהלכה המחייבת, כמו גם במדיניות המעודכנת של המשיב, מתברר כי ההחלטה שקבעה החמרה של 50% ע"ח השירות, מוטעית. סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") מקנה לנכה זכות לפנות למשיב בבקשה לתת החלטה חדשה וזאת אם נתגלה, על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה. הראיות החדשות שהציג המערער בפני המשיב הן: מסמכים חדשים המלמדים על תיקון החלטותיו בכל אותן קביעות דומות; ההלכה החדשה של בית המשפט המחוזי בת"א לפיה מקום בו נמצא קש"ס בין החלה לבין השירות, יש לקבוע גרימה. במקרה זה, צירוף חוו"ד רפואית חדשה היה בבחינת מעשה פורמאלי בלבד, שכן חוות דעת כזו הייתה צריכה לכלול טיעון משפטי ולא רפואי. לא זו אף זו, במקרים דומים ויתר המשיב על דרישה פורמאלית זו. עמדת המשיב מונעת למעשה מן המערער את האפשרות לתקוף את החלטתו השגויה, שכן השינוי היחיד שהתרחש במהלך השנים הוא ההכרה המשפטית בקשר סיבתי של גרימה. להלן עיקר טענות המשיב: לבקשה מיום 26.2.08 לא צורפה כל ראיה שיכולה להיחשב כ"ראיה חדשה" לפי סעיף 35 לחוק. החלטות בתי המשפט, או החלטות המשיב בעניינם של תובעים אחרים, אינם יכולים לשמש כ"ראיה חדשה" בעניינו של המערער. החלטות המשיב מתקבלות לאחר בחינת עניינו הפרטני של המערער הספציפי. לגבי המערער דנן, לא הוגשה כל ראיה חדשה אודות תנאי השירות, מועד הפריצה, מהלך המחלה או חוו"ד רפואית על ממצאים או מחקרים חדשים. הקשה ממקרה אחד למשנהו, בהתעלם מן העובדות של כל מקרה, תרוקן מתוכן את מעמדן של חוות דעת רפואיות ואת תפקידו של המשיב. ההלכה היא ש"ראיה חדשה" צריכה להיות במישור העובדתי או הרפואי וכי שינוי בפסיקה אינו מהווה ראיה חדשה. בכל מקרה בו המשיב שינה החלטתו וקבע קשר של גרימה במקום החמרה, היה זה בהתבסס על חומר ראייתי חדש, או כי הסתבר שתנאי השירות לא נבדקו כדבעי לפני ההחלטה המקורית. לפי הפסיקה, עובדות שקרו לאחר מתן ההחלטה אינן בגדר "החלטה חדשה", אלא רק כאלה שהתרחשו קודם למתן ההחלטה המקורית ולא היו לפני נותן ההחלטה. דיון חלקו הרלוונטי לעניינינו של סעיף 35 לחוק, קובע כך: "(א) קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית ... אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה." כפי שנקבע זה מכבר בפסיקה, סעיף זה הינו חריג בנוף המשפטי, באפשרו, כמעט ללא הגבלה, להביא לפתיחת הדיון בעניינו של הנכה מחדש. ההלכה התלויה ועומדת למעלה מארבעה עשורים בעניין זה, ניתנה בעניין מרידור [ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים, פ"ד כב(2)], שם קבע השופט לנדוי - "יוצא איפוא שהסעיף אכן נותן למבקש כמעט חופש בלתי מוגבל לחידוש הדיון. אם מסקנה זו עלולה להביא לידי תוצאות מעשיות שקצין התגמולים לא יוכל לעמוד בהן, יהיה על המחוקק לבוא לעזרתו על-ידי ניסוח הסעיף מחדש... גם לפי פירוש הסעיף המוצע בזה אפשר יהיה למנוע הטרדה יתרה של קצין התגמולים עקב תכסיסים מכוונים בדרך הבאת הראיות לשיעורין, על-ידי הפעלת הכלל הידוע לגבי צווי-ביניים, שגם בהם אינו נוהג העקרון של מעשה-בית-דין: שלא תתקבל פניה נוספת, אם יש בה משום קינטור סתם או שימוש לרעה בהליכים.". וראה עוד בקצין התגמולים נ' רוטמן, רע"א 2563/03 בן חור נ' קצין התגמולים. אלא שהפתח שנפתח בהלכת מרידור, גם אם הוא כפתחו של אולם, אינו פתח בלתי מוגבל. פסק הדין בעניין מרידור, כמו גם פסקי דין אחרים, דנו בעיקר במקרים בהם מוגשת לקצין התגמולים חוות דעת רפואית חדשה, שלגביה נטען כי היא מהווה "ראיה חדשה". קצין התגמולים, דרך שגרה, מתייחס לחוות הדעת הללו כאל ראיה חדשה (וגם במקרה דנן הדבר נעשה בעבר, כפי שנזכיר להלן). עם זאת ברור, שגם אם מדובר על חוות דעת, עליה לכלול מרכיבים שניתן לכנותם "חדשים". מקום בו מובאת חוות הדעת החדשה מבלי שיש בה חידוש כלשהו, למעט שינויי ניסוח, וכל כולה חזרה על הידוע, וודאי שלא תיחשב "ראיה חדשה". שנית, וכאן אנו מתקרבים אל המקרה דנן, עיון בסעיף עצמו מעלה, כי כוונת המחוקק לא הייתה לכלול במסגרת המונח "ראיה חדשה" מצב בו התרחש שינוי רק במצב המשפטי. כשנוקב המחוקק במונח "ראיה חדשה", כוונתו הפשוטה היא לעניינים שלצורך הוכחתם, יש צורך ב"ראיה", היינו בעניינים עובדתיים. עניינים עובדתיים עשויים להיות קשורים לתנאי שירותו של הנכה, למצבו הרפואי ולקשר הסיבתי, העובדתי או הרפואי לשירות. לצורך הוכחת אלו, יש צורך בראיות. שונים פני הדברים כשאנו עוסקים בשינוי משפטי. לעניין זה ראוי להביא דברים של השופטת ארבל בעניין בן חור (רע"א 2563/03 בן חור נ' קצין התגמולים, מופיע במאגרים משפטיים) , שאמנם, נאמרו על דרך האפשר, ברם יש בהם כדי לחזק את מסקנתי. "ניתן לטעון כי סעיף 35 לחוק הנכים אינו חל על טעויות משפטיות שנפלו בהחלטת קצין התגמולים, אלא רק על טעויות שבעובדה, ולראייה מתייחס הסעיף לטעויות מהסוג שניתן לגלות באמצעות הבאת ראיות חדשות. אולם, מכל מקום, איננו נדרשים להכריע בכך בעניין דנן, שכן ממילא לא יוכל המערער להיבנות מכך. בהעדר תחולה לסעיף 35, שהינו כאמור המנגנון היחיד לתיקון החלטותיו של קצין התגמולים, ההחלטות שניתנו ביחס למערער הן החלטות חלוטות ואין אפשרות נוספת "לפתוח" אותן מחדש. כלומר, לא יהיה מנוס מן המסקנה כי במצב זה הטעות נשוא דיוננו כלל אינה ניתנת עוד לתיקון, מאחר והמערער זה מכבר מיצה את אפשרויות הערעור על ההחלטות המשפטיות שהתקבלו בעניינו." הדרך היחידה שבה מוקנית לנפגע זכות לערער, מטעמים משפטיים, על קביעות קצין התגמולים בסוגיית הקשר הסיבתי, היא דרך הערעור לוועדת הערעורים. לטעמי, עניינים מסוג זה אינם דרים בכפיפה אחת עם סעיף 35 לחוק. הסייג שיצר סעיף 35 לחוק הוא חריג, כאמור, ובפרט בהיותו מנוגד לעקרון סופיות הדיון. אמנם, החריג פורש בהרחבה על ידי בית המשפט בעניין מרידור, ברם בה בעת אל לנו להרחיב את פרשנותו עד אין קץ ולהכניס אל קרבו את מה שאין בו. הכרעה משפטית לעולם מתייחסת לצדדים היריבים בתיק המסוים שבו ניתנה ההכרעה. רק ביחס אליהם יש "מעשה בית דין". אמנם, ההלכה הנקבעת בבית המשפט העליון משמשת "תקדים מחייב" לערכאות שתחתיו, והלכה שנקבעת בבית משפט מחוזי משמשת "הלכה מנחה" לבתי המשפט הנמוכים יותר, ברם אין בכך כדי לשנות את ההנחה היסודית, שההכרעה הניתנת בכל תיק מתייחסת אך ורק לצדדים לו. בבוא בית משפט להכריע במקרה מסוים, עליו ליישם על אותו מקרה את ההלכה המחייבת שנקבעה במקרים אחרים, ברם זאת על בסיס העובדות של המקרה שבו הוא דן. מסקנה משפטית שנתגבשה במקרה פלוני, על בסיס העובדות המסוימות שלו, יכולה אולי לסייע בניבוי תוצאות הדיון במקרים אחרים, אולם וודאי שאין היא יכולה לבוא במקום דיון כזה, ובמקום בחינת המצע העובדתי של כל מקרה ומקרה. עד כאן הדברים בניסוחם הכללי והעקרוני. מכן, אוסיף מספר דברים בנוגע לעניינו המסוים של המערער דנן, שיש בהם לחזק את מסקנתי. מעיון בחומר שבתיק הרפואי עולה, כי ביום 10.6.02 פנה המערער (באמצעות ב"כ) אל המשיב, ב"בקשה לדיון חוזר לפי סעיף 35". במסגרת בקשה זו טען המערער לאירוע מסוים, שלטעמו גרם לו חרדה, וקשר אותה להופעת המחלה. בנוסף, וזה הדבר החשוב לעניינינו, טען המערער במכתב, כי - "יש לציין כי בהעדר סימפטומים של מחלת הפסוריאזיס קודם לשירות, נוהג קצין התגמולים לקבוע קשר סיבתי של גרימה, בין מחלת הפסוריאזיס לבין השירות". לעניין זה הפנה בא כוח המערער לשלושה פסקי דין התומכים, לדידו, בקביעה הנ"ל. הרי לנו פניה משנת 2002, הזהה למעשה במהותה לפניה נשואת החלטת המשיב דנן. פניה זו לוותה בחוות דעת רפואית מטעם המערער, המשיב ראה בה "ראיה חדשה", דן בה לגופה וביום 3.6.03 נתן החלטה עניינית שזו לשונה: "1. לא נמצאו תימוכין לתשתית העובדתית לה הנך טוען בדבר קיומו של אירוע ירי בשנת 80. 2. בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מיום 8.1.03 המצ"ב ...הגעתי למסקנה כי אין מקום לשנות החלטתנו הקודמת מיום 1.8.84 לפי מחלת הפסוריאזיס בגינה הוכרת הוחמרה בשיעור של מחצית הנכות הכוללת". עולה, כי המערער עצמו, באמצעות בא כוחו, סבר כבר בשנת 2002 כי הפסיקה, כמו גם מדיניות המשיב, תואמים את השקפתו לפיה יש להכיר בקשר של גרימה בכל מקרה מסוגו של המערער. לא זו אף זו - פסיקת בית המשפט העליון שהביא המערער בערעור דנן, קיימת כבר הרבה קודם ל- 2003 (עניין קריספיל, משנת 2001), ויותר מכך - גם חלק מן המקרים הפרטניים שעליהם ביקש המערער לסמוך את טענתו, בנוגע ל"מדיניות המשיב", ואשר לבא כוח המערער היה חלק בניהולם, הינם מוקדמים לפנייתו משנת 2002. כך פני הדברים בעניין אשטמקר שעליו ניסה להתבסס (פס"ד מיום 25.3.99) ועניינו של אריה מזוז (מיום 3.1.01). טענת המערער בערעור דנן ובסיכומיו, כאילו "בשנים האחרונות היה שינוי במדיניות" הינה לכל הפחות מיתממת. בנוסף, העובדה שהפנייה מ-2002 כלל לא הוזכרה על ידי המערער בערעור דנן, מעלה תהיות ביחס לניקיון כפיו. אדגיש - אין באמור כדי לבטא את הסכמתי להנחותיו המשפטיות של המערער בנוגע להלכה המחייבת בעניינו, אלא אך להבהיר, שגם אם נניח שכל הנחותיו המשפטיות של המערער נכונות לחלוטין, זכותו להעלותן מוצתה עם פנייתו אל המשיב בשנת 2002. המשיב התייחס לטענות המערער כ"ראיה חדשה", דן בהן ונתן החלטה מנומקת. העלאת הטענות שוב, במסגרת פניה ב-2008 "לעיון נוסף", כלשון המערער, שוב אינה יכולה בשום אופן לבוא תחת כנפיו של סעיף 35. וממה נפשך: אם נניח שהמונח "ראיה חדשה" שבסעיף 35 כולל גם שינויים במצב המשפטי, הרי שהמערער מיצה את זכותו בעניין זה כבר בשנת 2003, משניתנה החלטת המשיב הנ"ל ומשבחר המערער שלא לערער עליה; ואם נניח שהסעיף אינו מתייחס לשינוים במצב המשפטי, ממילא נשמטה התשתית שתחת טענות המערער. אוסיף, כי גם ללא קשר להבנתי את סעיף 35 לחוק, וללא קשר לכך שהמערער מיצה את זכויותיו עד תום, כאמור, וגם בהנחה שתיאור המצב המשפטי על ידי בא כוחו נאמן ומדויק, עדיין לא היה מקום לקבל את מסקנות המערער. למעשה, מן החומר הקיים, לא ניתן לדעת אל נכון מה הייתה התשתית העובדתית שעל בסיסה בא המשיב בזמנו למסקנה לפיה קיים קשר בין שירותו הצבאי של המערער לבין פרוץ המחלה. ד"ר לויתן, שעל בסיס חוות דעתו (מיוני 1984), הפרושה על עמוד בודד, ניתנה החלטת המשיב דאז, קבע (הדגשות אינן במקור): "קיימת האפשרות שמר פירו אהרון נמצא במצבי לחץ ... בעת שירותו הצבאי אשר תרמו להופעת המחלה". בסיום חוות הדעת כותב המומחה: "יש אפשרות שהשירות החמיר את מצבו". אין כל תיאור של השירות, אופיו, הקשיים במהלכו, או כל מאפיין אחר של השירות. קביעות המומחה הן במובהק על דרך ההשערה, הסברה, וללא קשר ישיר למקרהו המסוים של המערער ותנאי שירותו. גם המערער עצמו, בתביעתו הראשונית למשיב, לא הרחיב כלל בנוגע לשירות, כתב אף הוא דברים כלליים, חלופיים, שרב בהם הנסתר על הגלוי, וטען כי המחלה הופיע על גופו - "בתקופה של שירות ביחידה קרבית ... ממאמץ יתר או סיבות נפשיות אחרות". המערער כלל אינו טוען לקיומם של מתחים יוצאים מגדר הרגיל, ובוודאי שאין כל טענה לארוע סטרסוגני ספציפי. אכן, המשיב בחר להכיר במערער, וקביעתו שרירה וקיימת, גם אם שגה וגם אם צדק, אולם לבטח לא ניתן, על בסיס הכרה זו, ללא כל ראיה חדשה הנוגעת למערער עצמו, לתנאי שירותו או למחלתו וגורמיה, להביא יש מאיין, להרחבת ההכרה בהחמרה, עד כדי קביעת קשר של גרימה. בעניין זה ראוי להעיר, שהמומחית מטעם המשיב, שעל בסיס חוות דעתה ניתנה החלטת המשיבה משנת 2003, כאמור, אף רומזת בחוות הדעת למידת הקולא בה נקט המשיב כלפי המערער בשנת 1984. וכך כותבת ד"ר בירנבוים בחוות הדעת מיום 8.1.03 (ההדגשה אינה במקור): "אם אמנם לא סבל מן המחלה קודם לגיוסו, לפי הנתונים, המחלה החלה בחודש הראשון שלאחר שלאחר מכן, דהינו לפני או בתחילת הצבתו לשמירה בחברון ולא מספר חודשים אחרי כן. דהיינו, הופיעה המחלה תוך פעילות שגרתית ולא לאחר אירוע של מתח חריף. בכל מקרה, המחלה הופיעה אצל אדם עם רקע גנטי לכך ולכן לתנאי שירותו היה חלק של לא יותר מ - 50%, אם בכלל, בהופעת המחלה לראשונה אצלו". בדברים אלו מרחיבה המומחית את ההתייחסות לשירותו של המערער, דבר שלא נעשה על ידי קודמה בשנת 1984. המומחית יוצאת מנקודת מוצא עובדתית, המבוססת על הרישומים הרפואיים, ולפיה לא ניתן לאתר סימן למתח חריף קודם להופעת המחלה. המערער, וטעמיו עימו, בחר שלא לתקוף את החלטת המשיב שנסמכה על חוות דעת זו, כאמור. לאור האמור, קיימת האפשרות, התיאורטית, שמנקודת מבטו של המשיב גם ההכרה החלקית לה זכה המערער בשנת 1984 הייתה בבחינת "לפנים משורת הדין", כאשר מבחינה רפואית גרידא, בשים לב לתנאי שירותו של המערער, לא היה מקום להכרה כלשהי. ואבהיר, אין אני קובע שאכן כך היה המצב במקרה דנן, ברם די בעצם קיומה של האפשרות הזו, בכדי שתחודד הבעייתיות הקיימת בהסתמכות עיוורת על הלכות משפטיות עקרוניות כאלו או אחרות, ובכדי שיהיה זה ברור שעל מנת לשנות את קביעת המשיב, יש להביא ראיות עובדתיות חדשות הנוגעות למערער עצמו. הינה כי כן, גם אם אניח שיש לקבל ככתבן את טענות המערער לעניין שינוי המצב המשפטי, וכי סעיף 35 לחוק חל על קונסטלציה כזו - כאשר בוחנים את עניינו הפרטי של המערער, ברור, שבהעדר ראיה חדשה ביחס למאפייני השירות ו/או ההשקפה הרפואית על מצבו, לא ניתן לגזור מסקנות אופרטיביות לגביו. סוף דבר התוצאה לדעתי היא, אפוא, שיש לדחות את הערעור. כמו כן, בנסיבות המתוארות, בפרט נוכח הדברים שפירטתי ביחס לפניית המערער משנת 2002, יש לדעתי לחייב את המערער בהוצאות המשיב, והייתי מעמידם על הסך הכולל של 5,000 ₪. יו"ר הוועדה, השופט יעקב בצלאל: אני מסכים. חבר הוועדה,' פרופ' עודד אברמסקי: אני מסכים. הוחלט אפוא לדחות את הערעור, כאמור בחוות דעתו של חבר הוועדה, עוה"ד שח"ק. המערער יישא בהוצאות המשיבה בשיעור כולל של 5,000 ₪. דיון חוזרצבאדיוןקצין התגמולים