דיני נזיקין במשפט העברי / פיצוי על נזקי גוף במשפט העברי: ##(1) דיני נזיקין במשפט העברי - הקדמה:## עיקרון התשלומים בגין נזקי גוף במשפט העברי איננו מושתת על עיקרון השבת המצב לקדמותו. התשלום שמשיתים על המזיק הינו מעין קנס ולא פיצוי ריאלי על הפסדיו של הניזוק (ראה אילן סלע תשלומי הנזק של החובל בחברו במשפט העברי: בין דיני עונשין לדיני ממונות (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן התשס"ז).   מדברי הרמב"ם (משנה תורה, חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו) הפיצוי בגין נזק איננו תשלום ממוני רגיל: "הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו, לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת."   המגיד - משנה (חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו.) הבין שלשיטת הרמב"ם תשלומי החבלה, לפחות בראשי הנזק של נזק וצער, הם בגדר תשלום קנס המוטל על המזיק, כלומר מדובר בתשלום עונשי ולא בפיצוי, אלא שעמדה זו נתקלת בקושי ממקורות תלמודיים מהם עולה שהם מוגדרים כתשלומי ממון. הרב איסר זלמן מלצר (אבן האזל, חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו) הסביר את דברי הרמב"ם ע"פ ר' חיים מבריסק, על יסוד הכלל שאין דמים לבן חורין (בבלי, בבא קמא פד, ע"א). התשלום אינו על שוויו המופחת של הניזוק לאחר הפגיעה, ועל על פי עקרונות דיני הנזיקין הרגילים לא הייתה צריכה להיות חובת תשלום וכפי שפסק הרמב"ם (משנה תורה, חובל ומזיק, פרק א, הלכה ג.): "מה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר (במדבר לה, לא) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר".   מסביר הרב יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל, תוספתא, בבא קמא ט, י) : "הרי מדבריו משמע שהחובל בחברו, תשלום החבלה אינו בעיקרו חיוב דמים של נזק ממון, והיינו משום שאין דמים לבן חורין... ועיקר החיוב הוא לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה הוא בחברו, ורק מדין כופר נפשו משלם נזק וצער".   עולה מהאמור, שעמדת המשפט העברי לגבי תשלומי נזק בגין נזקי גוף, היא ששיפוי הניזוק הינו רק שיקול אחד בתוך כלל השיקולים, בעת פסיקת סכום הפיצוי.   ##(2) משפט עברי נזיקין - דמי שבת:##   דמי 'שבת' כוללים את התשלום הנוגע להפסד ההשתכרות של הניזוק מעבודתו בסמוך לאחר הפגיעה ('ימי מחלה'). הפסד זה מטבעו הוא זמני ומתייחס לתקופת ההחלמה מן הפגיעה בלבד, כלומר מעת שהניזוק הפסיק את עבודתו ועד שחזר אליה או לכל עבודה אחרת, אף שההכנסה הצפויה ממנה נמוכה יותר. ראש נזק זה אינו כולל את הפגיעה הקבועה בהשתכרות העתידית של הניזוק או את הפגיעה בכושר ההשתכרות העתידי שלו. ##(3) משפט עברי נזיקין - תשלומי שבת בנזק הפיך ובנזק בלתי הפיך:## הבסיס לחישוב במקרה של תשלומי שבת כשלא נגרם נזק פיזי בלתי הפיך לניזוק, כלומר כאשר הוא צפוי להחלים מן הפגיעה הוא גובה השכר הריאלי של הניזוק קודם הפגיעה, אך יש להפחית מכך את הערך הכספי של המאמץ שנחסך מן הניזוק בכך שבפועל הוא איננו עובד כלל, וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ, סעיף יז) : "כיצד משערין השבת, אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה." עם זאת, אם הישיבה בבית קשה לניזוק מבחינה נפשית ופיזית יותר מהיציאה לעבודה, משלמים לו שכר מלא (משנה תורה, שכירות, פרק ט, הלכה ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלה, סעיף א; סמ"ע, סימן תכ, ס"ק כ).   אם מדובר בפגיעה בלתי הפיכה, והניזוק לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת, דמי השבת יחושבו לפי כושר ההשתכרות האקטואלי וכפי שנקבע בשולחן ערוך (שם, סימן תכ, סעיף יז): "ואם חסרו אבר, כגון שקטע ידו, נותן לו דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קשואין בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח. סימא את עינו, רואין אותו כאלו הוא טוחן בריחים; וכן כל כיוצא בזה".   חישוב זה נעשה בהתאם לנסיבות הפגיעה הפיזית, לפיהן בית הדין מעריך באיזה סוג מלאכה יכול הניזוק לעסוק. ניתן להגדיר זאת כהערכה תפקודית של הניזוק לאחר הפגיעה, כלומר הפוטנציאל התפקודי שלו. הרא"ש מסייג הלכה זו וקובע ( רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן ד): "ונראה דכל זה איירי בסתם בני אדם שאינן בני אומנות. אבל אם היה בעל מלאכה שמין אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. כגון אם היה מלמד תנוקות וקטע ידו ושבר רגלו כשיתרפא עדיין הוא ראוי למלאכתו. וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו עדיין הוא ראוי למלאכתו הראשונה". דמי השבת נקבעים אפוא לא לפי הערכה אובייקטיבית של הפוטנציאל התפקודי בסוג כזה של פגיעה אצל אדם רגיל, אלא הערכה של יכולתו התפקודית הסובייקטיבית של הנפגע, בהתאם לעיסוקו וכישוריו. לפי המשפט העברי, למזיק יש את הזכות לקבוע אם לשלם לניזוק את דמי השבת בתשלום חד פעמי או בתשלומים עיתיים (שולחן ערוך, שם, סעיף יח).   ההיגיון הוא שבתשלום על בסיס יומי, יהיה לניזוק אינטרס להאריך את תקופת ההחלמה. הסמ"ע (סמ"ע, שם, ס"ק כא) מציין שנדיר הוא שהערכת תקופת ההחלמה על ידי בית הדין תהיה ארוכה מתקופת ההחלמה בפועל, ומכאן שהערכת בית הדין הינה בדרך כלל מחמירה עם הניזוק. ##(4) משפט עברי נזיקין - שומת דמי השבת בעצמאי או מובטל:##   המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן יא) קובע שאין המזיק חייב לפצות את הניזוק בדמי שבת אם הוא סוחר בגין הפסד הרווח הצפוי, או במקרה של מובטל, מכח הטענה שמעתה נחסמה אפשרותו לצאת לעבוד. המהרש"ל מדייק מהפסוק נאמר "שבתו" (שמות כא, יט), "כלומר שבת שלו, שהיה עוסק בראשונה". ר' יעקב ריישר חולק על דבריו ומבקרם בחריפות בשו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קעט: "...וכל לשון הפוסקים משמע דכל בעלי אומנ[ו]ת שמין השבת לפי מה שהוא, דגם הסוחרים בכלל, דלא כמהרש"ל שמחלק מסברות הכרס".   ##(5) דיני נזיקין במשפט העברי - שומת הנזק כעבד:##   המשנה (בבא קמא ח, א) קבעה בצורה תמציתית את דרך הערכת הנזק:   "רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה"   וכך זה נפסק להלכה (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א, סעיף ב): "נזק, אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו."   בית הדין מעריך את שוויו בטרם הפגיעה, ואת שוויו האקטואלי, וההפרש בין הסכומים הוא גובה הנזק. לכאורה עולה מכאן שהזכות לפיצוי אינה על הוויתו החדשה של הניזוק כנכה אלא אך ורק על התוצאות של נכות זו, ביניהן על הפגיעה בתפקודו. עיקרון נוסף העולה מכאן הוא שהנכות התפקודית אינה נגזרת כתוצאה מהערכה רפואית מוקדמת אלא על פי הערכה כלכלית. ##(6) משפט עברי נזיקין - מגמת ההקלה בשומת נזקים:##   הרא"ש (בבא קמא, פרק ח, סימן א) והמאירי (בית הבחירה, בבא קמא פג, ע"ב, ד"ה אמר) מסבירים שדרך החישוב מטרתו שלא להכביד במזיק יתר על המידה. לולא הכלל שאין להכביד על המזיק, שומת הנזק הייתה צריכה להיעשות ע"פ הערכה כמה אדם מוכן לשלם כדי לא להיות בעל מום, כפי שהוא אחר הפגיעה (כפי שהערכה מקובלת בנזק של "צער"). בהערכה כזו עשויים להיות גלומים לא רק שיקולים של הפסד השתכרות אלא גם עצם הווייתו כיום בעל מום, הפגם האסתטי, ועוד. הכרעת הפוסקים שהשומה נערכת על פי שוויו של עבד כנעני ולא כשל עבד עברי, פורשה אף היא לאור המגמה שלא להכביד על המזיק, שכן שומה מתחדשת כל שש שנים כעבד עברי הייתה מסתכמת בסכום הרבה יותר גדול.   ##(7) משפט עברי נזיקין - שומה אובייקטיבית או סובייקטיבית:##   על אף מגמת ההקלה בשומה קבע הרא"ש, בדומה לחישוב דמי שבת, ששומת הנזק תיערך באופן סובייקטיבי, אך רק אם התוצאה תהיה לטובת הניזוק (רא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן ד): "ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו דבר מרובה. ומיהו יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא. כגון אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל אם קטע רגליו והיתה שומתה פחותה משומת עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה".   צירוף של שני ראשי הנזק לפי הרא"ש, יביא לכך שבמקרה של פגיעה שאינה מפריעה למקצועו של הניזוק, אך מפחיתה משוויו כעבד, הוא יזכה לפיצוי מלא בגין שבת, ולפיצוי נוסף בגין נזק, שהוא הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו אילו יבחר לעסוק במקצוע אחר. ומכאן, שלשיטת הרא"ש יש להתחשב בזכותו של הניזוק לטעון שיכול הוא לבחור מקצוע אחר. מנימוקו של הרא"ש עולה, שהפיצוי אינו בהכרח על הפגיעה בפועל אלא על הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של הניזוק, שהרי במלאכתו יכול הוא להמשיך לעסוק אם ירצה, אלא שנחסמות בפניו אפשרויות עיסוק אחרות, ועל כן יש לקחת אותן בחשבון, וטענה טובה בפי הניזוק, עיקרון חופש העיסוק מאפשר לו להחליף עיסוק בכל עת שירצה מבלי שהמזיק יוכל להגבילו, שהרי לא ייתכן שהמזיק ירוויח מכך שהוא בחר בעבר עיסוק שלנזק אין כל השלכה עליו. המהרש"ל חולק על גישת הרא"ש, וסובר שההערכה הסובייקטיבית היא אך ורק ביחס לנתונים הפיזיים הנגלים לעין הרלבנטיים במכירת עבד, אך לא לגבי עיסוקו וכישוריו (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן יא) : "אם כן לא שמינן ג"כ רק סתם, כעבד שאינו יודע שום אומנות. רק לעבוד ולמשא, ולכל צרכי הבית, כדרך שאר העבדים. ולא שמינן אלא במעלת גופו, כגון איש ארוך וחזק ויפה חן, דברים פשוטים, הנראים לעינים. אז שמין כמה היה יפה עם אותו האבר, וכמה נפחתו דמיו. אבל במה שתלוי באומנות האדם ושכלו. אין שומא לזו." גישת המהרש"ל מסתמכת על כך שהמשנה קבעה כי שומת הנזק נערכת לפי דמי מכירת הניזוק כעבד ומכאן, שהמדד אינו הפגיעה האמיתית בכושר ההשתכרות של הניזוק, אלא דרך למתן פיצוי על הפגיעה הפיזית, שאחד מביטוייה המרכזיים הוא אי יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת. הש"ך, (חושן משפט, סימן תכ, ס"ק ג,) הכריע כדעת הרא"ש, כשטיעונו של מהרש"ל מתחזק מהכרעת הפוסקים שהכוונה היא לשומת עבד כנעני ולא עבד עברי, שכן עבד כנעני נמכר לעולם, ואילו עבד עברי לשש שנים. השומה כעבד כנעני נמוכה יותר משומת עבד עברי שיש לשערכה מחדש כל שש שנים, אך מלבד זאת שומת עבד כנעני מובנת יותר כנוטה לכיוון של פיצוי כולל על היות הניזוק עתה בעל מום, ואילו שומת עבד עברי מובנת יותר כנוטה לכיוון של פיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות, שכן זהו כעין חוזה עבודה מתחדש כל שש שנים, ומבטא קירבה לרעיון של פיצוי ריאלי בגין אובדן כושר ההשתכרות.   חכמי התלמוד דנו במספר אפשרויות אשר דינן ייגזר ממידת היחס בין מבצע המעשה ובין הנזק שנגרם, יחס זה יכול להיות בבחינת גרמי או בבחינת גרמא. (ראו: "הבית יוסף" בפירושו על הטור חלק חושן משפט סימן שפו) את היחס בין הגרמי לגרמא מפרטת האנציקפולדיה התלמודית. זה לשונה: "גרמא בנזיקין וגרמי הם שתי לשונות שנאמרו על נזקים שהאדם או ממונו מסבבים לגופו או לממונו של אחר לא על ידי מעשה בידים, או כוחו ממש, באופן שיש לחייבו משום אדם המזיק או משום ממון המזיק, אלא בגרימתם. רוב הראשונים סוברים ששני השמות מגדירים שני סוגי גרימת נזק, ואינה דומה מהות הגרם של גרמא בנזיקין לזו של גרמי... והסבירו אחרונים שכל נזק שבא בגרימת המזיק בחוזק ובגרם קרוב וכמעט כאילו עשאו בידים נקרא גרמי, שלשון גרמי מציין את הכבד... ונזק שנעשה בגרימתו ברפיון ובגרם רחוק נקרא גרמא... וכתבו אחרונים ששני התנאים צריכים, כדי שיהיה הנזק בכלל גרמי, ואם חסר אחד מהתנאים, היינו שאין הוא עצמו או ממונו עושה המעשה בגוף הדבר של חברו, אף על פי שההיזק בא מיד, או שההיזק בא אחר כך, אף על פי שהוא או ממונו עושה בעצמו, הרי זה גרמא בנזיקין... ויש מהראשונים חולקים על כל זה וסוברים שאין הבדל בין גרמי לגרמא במהות גרימת הנזק, אלא שכל היזק המצוי ורגיל לבוא קראוהו גרמי, וכל שאינו מצוי ורגיל קראוהו גרמא... ויש מהראשונים חולקים אף על זה, וסוברים שאין הבדל בין גרמי לגרמא לא בגרימת הזק ולא בדין, ולא אמרו בכל מקום גרמא בנזיקין פטור אלא להפוטרים בגרמי, אבל להמחייבים בגרמי אף בגרמא בנזיקין כך". (אנציקלופדיה תלמודית כרך ו, גרמא בנזיקין; גרמי [טור תסא]) התלמוד הבבלי במסכת בבא קמא מביא את דברי רבה אשר דן בסוגיית הגרמי: "אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול - פטור; מאי טעמא? אמר: הא מנח קמך, אי בעית שקליה. והני מילי בצלולין דקא חזי ליה, אבל עכורין דלא קחזי ליה - לא; והני מילי דאדייה אדויי, אבל שקליה בידיה - מיגזל גזליה, השבה בעי מיעבד". (דף צח עמוד א) בדבריו קובע רבה שאדם שדחף מטבע לים, ללא שהרימו, אינו חייב בנזקו של בעל המטבע. בדיבור המתחיל "פטור" מסביר רש"י שהמטבע היתה בידי בעליו, המזיק נתן מכה בידו של הבעלים וכתוצאה מכך נשמט המטבע מידו ונפל לים. בסוף דבריו, קובע רש"י, שעל אף שהמזיק גרם לבעל המטבע להפסיד שכרו הרי שמדובר במקרה של גרמא בנזיקין, ועל כן פטור מלפצותו. בניגוד לעמדתו זו של רבה, קובע רבי מאיר שבמקרה זה, היחס בין המזיק לנזק הינו יחס יותר ישיר, ועל כן מגדירו כגרמי ולא כגרמא. במחלוקת זו פוסק התלמוד הבבלי במסכת בבא קמא דף ק עמוד א, כר' מאיר. כן, פוסק בעל השולחן ערוך בחלק חושן משפט, כי ההלכה היא כדעת ר' מאיר, וכאשר הנזק נגרם הינו בבחינת "גרמי" הרי שחלה חובת פיצוי על המזיק: "קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. (ודוקא באדם חייב דינא דגרמי, אבל בבהמה, לכולי עלמא פטור) (נ"י פ' הפרה). לפיכך הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים, חייב, אף על פי שלא הגביהו". (סימן שפו סעיף א) כאשר דנה הגמרא בסיטואציה של גרמא, היא מביאה את דעתם של ר' יהושע ואמורא נוסף, בתלמוד הבבלי במסכת בבא קמא, אשר פוטרים אדם המזיק לחבירו: "תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. אמר מר: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ה"ד? אילימא בכותל בריא, בדיני אדם נמי ניחייב! אלא בכותל רעוע". (דף נה עמוד ב) קובעת הגמרא, שישנם מספר מקרים בהם, על אף שהנזק נוצר ע"י סיועו של המזיק, היחס בין המזיק לנזק הינו מספיק רחוק על מנת שלא יחוייב. מסביר רש"י, כי הסיבה לפטור מדיני אדם, הינה הפטור הכללי של "גרמא בנזיקין פטור". מוסיפה הגמרא, כי דבריו של האמורא הנוסף, מתייחסים אך למצב שבו הגדר הינה גדר רעועה, אולם כאשר הגדר הינה גדר טובה חייב המזיק גם בעלותה. כדעה זו פוסק הרמב"ם בספר משנה תורה בהלכות נזקי ממון (פרק ד' הלכה ב'). דעתו זו של הרמב"ם סותרת, לכאורה, את דעותיו בעניינים דלעיל. על כך עונה "קצות החושן" בפירושו על השולחן ערוך, וכך הוא כותב: ##(8) משפט עברי נזיקין - סיכום:## סיכום הפרקטיקה במשפט העברי ביחס לשומת פיצויי נזיקין בנזקי גוף קפאה מזמן התלמוד, בשל חוסר סמכות עניינית לדון בכך. ניתן לומר שאחת הסיבות להיעדר הסמכות, במיוחד בנזקי גוף, היא בעיית שומת הנזק. שניים מחמשת ראשי הנזק המוכרים בהלכה כמזכים בפיצוי בגין נזקי גוף הם שבת, המקביל להפסד השתכרות בעבר, ונזק שהינו פיצוי על הפגיעה הקבועה בכושר השתכרותו של הניזוק בעתיד. לפי הסברי המפרשים לדעת הרמב"ם דמי הנזק מעיקרם אינם פיצוי ניזוק אלא גזירת הכתוב, מאחר ש"אין דמים לבן חורין". דמי הנזק מעיקרם הינם "כופר האיברים" של המזיק כשפיצוי הניזוק, הינו רק שיקול אחד בין יתר השיקולים בתשלומים בגין נזקי גוף.המנגנון של חישוב הפיצוי לפי גובה השכר המלא מופעל בהלכה במקרה של נזק הפיך.יש להפחית מכך את הערך הכספי של המאמץ שנחסך מן הניזוק בכך שבפועל הוא איננו עובד כלל.אם השהות בבית בחוסר מעש קשה לניזוק מבחינה נפשית ופיזית יותר מהיציאה לעבודה, הוא יהיה זכאי לדמי שבת מלאים.בפגיעה בלתי הפיכה הערכת הנזק תבוצע לפי שוויו של הניזוק כעבד העומד למכירה, ובמקרה זה דמי השבת יחושבו לפי כושר ההשתכרות האקטואלי שלו, ולפי הערכה סובייקטיבית של יכולתו התפקודית, בהתאם לעיסוקו וכישוריו.הזכות לפיצוי בגין נזק הינה על הפגיעה בתפקודו של הניזוק, כשהנכות התפקודית אינה נגזרת כתוצאה מהערכה רפואית מוקדמת אלא על פי הערכה כלכלית.לרוב הפוסקים (מלבד המהרש"ל) שומת הנזק הינה סובייקטיבית, רק אם התוצאה תהיה לטובת הניזוק. המשפט העברינזיקין