קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם מו''מ עם חברת הביטוח עוצר את מירוץ ההתיישנות: לפניי בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות.  לפני שאביא את מסקנותיי, אסקור בקצרה את טענות המשיב כפי שהובאו בכתב התביעה, כן אציג בתמצית את טענותיהם של הצדדים. כתב התביעה. כפי שנטען בכתב התביעה, ביום 10.6.07 ארעה נזילת מים בצנרת ביתו של המשיב שגרמה לנזקים ( להלן: האירוע) . המשיב פנה למבקשת, אותו ביטחה בפוליסת ביטוח המכסה  נזקים מסוג זה,  בדרישת פיצוי אף התנהל מו"מ בין הצדדים שלא הבשיל לכדי הסכם. בעקבות זאת, המשיב ראה להגיש את תביעתו ביום 11.7.10, היינו בחלוף מעל לארבע שנים מיום האירוע. בגדרה של התביעה המשיב עתר לחיובה של המבקשת בתשלום תגמולי ביטוח כפי הנזק שנגרם לו בהתאם לחוות דעת שצורפה לכתב התביעה. טענות הצדדים. המבקשת העלתה בכתב הגנתה את טענתה להתיישנות, כן הוסיפה והגישה בקשה לסילוקה של התביעה על הסף. בבקשה נטען שתביעתו של המשיב התיישנה משום שחלפו יותר מ-3 שנים מיום אירוע התאונה. המשיב הציג בתגובתו מספר טענות חלופיות: במהלכו של המו"מ שנוהל בין הצדדים המבקשת הודתה בזכותו של המשיב בכך שהציעה סילוק דרישתו לתגמולי ביטוח במכתבה מיום 29.9.08 ( להלן: ההצעה), כן במכתב קבוצת שחר, מיום 23.7.08, שהתבקשה ע"י המבקשת לאמוד את נזקי המשיב. מכאן, המשיב סבור שקיימת הודאה בזכות מצידה של המבקשת, על כן ובהתאם לסע' 9 לחוק ההתיישנות הרי נכון למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד מכתבים אלה . עוד נטען בהקשר זה, כי המו"מ וגם ההצעה לא סויגו גם לא הוכפפו ע"י המבקשת או מי מטעמה לעניין ההתיישנות. אף יתרה מכך,המבקשת לא ידעה את המשיב, מבעוד מועד, בדבר כוונתה להיתלות בטענת ההתיישנות היה והתקופה הקבועה בחוק תחלוף לפני הגשת תביעה. המשיב מוסיף וטוען, כי התנהלותה של המבקשת נגועה בחוסר תום לב, שכן המבקשת גרמה לסחבת מתוך כוונה לגרום  לחלוף תקופת ההתיישנות כדי שתתנער מזכותו של המשיב. המבקשת התמהמה במתן תשובות לפניותיו, ועת הגיבה הציעה פיצוי הרחוק מנזקיו האמיתיים. המבקשת המשיכה בדרכה זו, עת נטעה בלבו של המשיב את האמונה שפניה לסילוק תביעה זו בהבנה, בכך שהציגה בפני המשיב מצג שווא שבא לידי ביטוי בהבעת הנכונות לפצות והרצון לנהל מו"מ, וגרמה לו להמתין לשיפורים משמעותיים להצעתה. לו המבקשת, כך טוען המשיב, דחתה את תביעתו הרי וללא ספק היה פונה בתביעתו לבהמ"ש מזמן. בישיבה שהתקיימה בפניי ביום  15.2.11  הועלתה הצעה לפשרה שהצדדים ביקשו לשקול. ביום  7.3.11  המבקשת הגישה הודעה בה מסרה את  עמדתה הדוחה את ההצעה, משכך אין לי אלא להכריע בבקשתה של המבקשת לסילוקה של התביעה . דיון והכרעה. כידוע, תקופת ההתיישנות הרלוונטית קבועה בס' 31 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981  ולפיה, תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת בחלוף 3 שנים מיום מקרה הביטוח (ראו, ע"א 3812/91 ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מ"ח (3) 441, 450-448). "מקרה הביטוח" הוגדר בסעיף 53 לחוק כיום האירוע . מכאן,  תקופת ההתיישנות בענייננו  חלפה מיום האירוע  ועד ליום הגשתה של התביעה. המשיב מוסיף ומשליך את יהבו על ההסדר שנקבע בסע' 9 לחוק ההתיישנות ( להלן: הסעיף) שזו לשונו: "9.      הודה הנתבע, בכתב או בפני  בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות"   תכליתו של הסעיף הינה השעיית מניין  תקופת ההתיישנות  וחידושה מיום ההודאה. לשם החלת הסדר זה,  על המשיב לעבור שתי משוכות, הראשונה צורנית ולפיה צורת המסמך חייבת וצריכה: "להעיד על היותו של המסמך הודאה" (רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל{פורסם במאגרים} , להבדיל מחלופת מכתבים ומסמכים שצורתם אינה מתיישבת עם המסקנה כי המבקשת כיוונה מדעת להודות בזכותו של המשיב. והדרישה השנייה, הינה במישור התוכני-מהותי, בה אתמקד ואליה אדרש בהרחבה בהמשך הדברים. יחד עם זאת, גם אם המשיב משכיל להוכיח קיומן של שתי דרישות אלו, המבקשת עשויה להיחלץ מהודאתה באם הכפיפה פניותיה ומכתביה שהופנו למשיב לטענת ההתיישנות,( ראו, עניין "עבדו בטחיש", וגם ע"א  8542/06 עיזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור{פורסם במאגרים} ).  בע"א 1017/91 פסח משה ו-51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול ואח' [פורסם במאגרים] (להלן:"ענייין פסח משה") באה התייחסות מקיפה לפן המהותי שנוגע להסדר המיוחד שקיבל ביטוי  בסעיף. בעניין זה נקבע, שהודאת הנתבע בזיקה  לסע' בו עסקינן חייבת להיות הודאה מפורשת אשר תכיר בקיומה של זכות התביעה על כל רבדיה, או למצער הודאה בכל העובדות המקימות את הזכות שהימנן ניתן וצריך להסיק את המסקנה כי הנתבע  מודה בזכותו  של התובע. לאמור, אין להסתפק בהודאה אלא אם הייתה הודאה מפורשת וברורה בזכותו של היריב, כמו שאין להסתפק בהודאה בעובדות  שהמסקנה המתחייבת ממנה אינה בהכרח  שהנתבע מכיר בזכותו המהותית של התובע . המשיב, כאמור, טען בתגובתו שהמבקשת במכתבה מיום 29.9.08 הציעה לפצותו, משכך, הוא סבור שהצעה זו מחדשת את מרוץ ההתיישנות. המסמך אליו מפנה המשיב הינו מייל שנשלח ע"י פקידה מטעם המבקשת לסוכן הביטוח שבגדרו פקידה זו הציגה את הסתייגויותיה לעניין חוות הדעת שהוזמנה ע"י המשיב והומצאה למבקשת, כן הוסיפה בזו הלשון:" לכן כדי לסיים את הסיפור אנחנו מוכנים לסלק את התביעה בערך מטרד של בין 7,500-5,000 ₪". אני סבור שמסמך זה אין בו  כדי להצדיק השעייתו של מרוץ ההתיישנות משום שהודאה בזכות חייבת להיות מפורשת, ואילו מעצם ההצעה  שניתנה במסגרתו של המו"מ  לא משתמעת הודאה מפורשת בזכותו של המשיב לקבלת תגמולים. נהפוך הוא, הפקידה פתחה את המייל בהדגישה שהינה חולקת על חוות הדעת משום שהמומחה לא ראה את הנזילה אלא דווקא סמך על דברי המשיב, כן בכך שהמשיב עשה שיפוץ בביתו מעבר לנזק הישיר " שאולי היה בדירה". דווקא למקרא מייל זה סביר ונכון להסיק כי המבקשת כופרת או למצער חולקת על זכותו של המשיב והיקפה,  ולכל היותר:" נראה כי הצעת הפשרה שהוצעה במכתב לא נבעה בהכרח מהכרה באחריות, אלא מדובר היה בהצעה שככל הנראה, נועדה לסלק את מטרד התביעה" ( סע' 6 לפס"ד בעניין "עבדו בטחיש") דבר שהינו נכון וישים גם בענייננו.  יתרה מכך,   לא ניתן לאתר במייל זה הודאה בעובדות שממנה ניתן להסיק את המסקנה היחידה המתבקשת בדבר הודאה בזכות. לשם המחשת הבחנה זו נפנה לעובדותיו של עניין "פסח משה". שם תבעו המערערים דמי שימוש מהמשיב שתפס מקרקעי המערערים שלא כדין. אף שהמשיב שם הודה בתפיסתו, אולם  בית-המשפט לא ראה בהודאתו כזו שמקימה את יסודותיו של סעיף 9 לחוק בקובעו:" שכן עדיין יש מרחק ניכר בין הודאה של הכפר הירוק בכך שהוא עלה על מקרקעין לא לו, ללא רשות מן המנהל, לבין הודאה בזכות של המערערים לקבל דמי שימוש", זאת משום:"נדרשת ההודאה לכלול את כל היסודות הדרושים כדי לבסס את הזכות הנתבעת". ואילו בענייננו, משתמע ממייל זה כי המבקשת דווקא חלקה הן על אירועה של הנזילה וגם על היקפו של הנזק, שהינם שני יסודות עובדתיים הכרחיים לביסוסה של הזכות הנטענת. מסקנתי מתיישבת, אם כך,  עם הכתוב במייל זה, עם אומד דעתה וכוונתה של המבקשת, אותם היא גילתה ( ראו, פסקה 25 בע"א 8542/06 עיזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור{פורסם במאגרים}). ובעיקר,  מגשימה את  האינטרס הציבורי  ששואף לפתרון מחלוקות בהבנה וללא היזקקות לבית המשפט, תוך הסרת הרתיעה מפני חילופי הצעות בין הצדדים במהלכו של מו"מ לפשרה (ראו, ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, 350).   הדבר נכון וביתר שאת ביחס למכתב מיום 23.7.08. מכתב זה נערך על-ידי קבוצת שחר איתה, כנראה, התקשרה המבקשת לשם בחינת נזקי המבוטחים. מהמכתב עולה כי, שמאי מטעם קבוצה זו ביקר בביתו של המשיב ועפ"י האומדן אותו ערך ניתן לתקן את הנזק  אך בתיקון קטע הצינור שדלף בעלות של 1,386 ₪ ולא בביצוען של עבודות שיפוץ מקיפות, כפי שנעשה ע"י המשיב. כבר הקדמתי וציינתי שעל האוחז בסע' 9 לחוק לעבור שתי משוכות הצורנית והמהותית. הווי אומר, כדרישת סף על המסמך להיות ערוך או חתום ע"י המבקשת, ולמצער לשקף הודאה מדעת מצידה של המבקשת. אין להסתפק במסמך הערוך ע"י אחר שאין מתפקידו להביע עמדה סופית מטעם ובשמה של המבקשת, גם אם עמדה זו הוזמנה ע"י המבקשת כחלק מבחינתה לתביעת המשיב. ועוד, המסמך מופנה למבקשת עצמה , עובדה זו בפני עצמה שומטת את הבסיס תחת טענתו של המשיב. אין זה סביר ליחס למבקשת הודאה בהתבסס על ממצאים שצוינו במכתב והופנו למבקשת, שעה שהמטרה מעריכת מכתב זה הינה בחינת טענתו של המשיב והצגת התייחסותה המקצועית של קבוצת שחר בפני המבקשת ככלי עזר לגיבוש עמדתה של האחרונה.  גם באם נלך כברת דרך לקראת המשיב וטיעוניו ונניח שנכון לייחס את הכתוב למבקשת, הרי מכתב זה נחתם בזו הלשון:" בנסיבות העניין אנו דוחים על הסף את הדרישה הכספית שהועברה אלינו", וזו הראיה לכך שבפנינו דווקא הכחשה לזכותו של המשיב. המשיב לא מסתפק בכך והוא מעלה טענה נוספת. לגישתו המבקשת לא התריעה בפניו לעניין אפשרות חלוף תקופת ההתיישנות ובכך נהגה בחוסר תום לב.   איני סבור שנכון  לדרוש או לצפות מצד כי יתריע בפני יריבו בדבר האפשרות לחסימת תביעתו של היריב מפאת חלוף תקופת ההתיישנות.  גישה זו הינה מרחיקת לכת ואין היא מתיישבת עם המגמה שקיבלה ביטוי בפסיקתו של בהמ"ש :" יש לדרוש כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים" (בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי , לה (3) 449 , 461). התנהגות הגונה וסבירה לוקחת בחשבון את זכותה היסודית של המבקשת לדאוג בראש ובראשונה לאינטרסים שלה. אמנם, על המבקשת לפעול בתום לב במהלך ניהולו של המו"מ, והתנהגות תוך סטייה מהדרך המקובלת עלולה לעיתים לחסום את דרכה בהעלאת טענת ההתיישנות, חרף זאת הדבר לא מקים ולא מצדיק חיובה בהפניית תשומת ליבו  של המשיב לזכויותיו או לטענות שעשויות לקדם זכויות אלו. עוד אוסיף, עיינתי במסמכים שצורפו  על-ידי שני הצדדים, מהם עולה באופן ברור כי הצדדים ניהלו מו"מ והוחלפו הצעות שלא הבשילו לכדי הסכם. בין זה לבין הסקת המסקנה כי במו"מ זה המבקשת נהגה בחוסר תום לב הדרך עוד ארוכה, הגם שטענה זו נטענה ע"י המשיב בשפה רפה  מבלי שראה להסביר על שום מה התנהגותה של המבקשת נגועה בחוסר תום לב. סוף דבר. לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות איני עושה צו להוצאות. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחשאלות משפטיותחברת ביטוחמשא ומתןהתיישנות