קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם מותר לחלק פליירים באוניברסיטה: המבקשים בהמרצת פתיחה זו, סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, והאגודה לזכויות האזרח, תוקפים את החלטות המשיבה למנוע מהמבקשים 1-4 חלוקת עלונים מסוימים ותליית כרזות בשטח הקמפוס. הם טוענים, כי מדובר בפגיעה שלא כדין, ובלתי מידתית, בחופש הביטוי הפוליטי של ציבור הסטודנטים בתחומי האוניברסיטה, ועל כן דין ההחלטות המונעות פרסומים אלה - להיבטל. מדובר בכרזות ובעלונים (להלן: "הפרסומים"), ובהם צילומים של אישי ציבור, השר א. ליברמן, וראש הממשלה ב. נתניהו, בהקשר המכוון את הצופה והמעיין לייחס לאישי הציבור הללו השקפות המזוהות עם התנועה הפשיסטית והאידיאולוגיה שלה. כך, למשל, הכרזות הן על רקע של צבע אדום, כאשר דמות איש הציבור במרכז הכרזה, מאחורי הצילום וברקע הדמות המצולמת סימון גדול, בצבע שחור, של האות "X", ומאחורי הצילום - צללית של יד המסמנת את סמל הניצחון "V", והכיתוב לצד זה, בתחתית הכרזה, הינו "סולידריות נגד הפשיזם". הועלתה טענה, כי אפשר שהאות "X", בצבע שחור מודגש, מאחורי הצילומים, מרמזת על קשר אפשרי לסמל הנאצי - צלב הקרס, אולם, לצורך הדיון שלפנינו, ניתן לקבוע, כי זו סברה מרחיקת לכת ולא נכונה. דומה, שכל אדם סביר יפרש האלמנט הזה כפי משמעותו המקובלת - המחשה של שלילה ואיסור, כלומר, חלק אינטגרלי של המסר המבוטא בכרזות - עצירה ומניעה של מגמות פשיסטיות, כפי תפיסת העולם של מפרסמי החומר. מכאן, ולצורך הדיון, ניתן לקבוע, שהמבקשים חפצים להעביר, אמנם, מסר של זיהוי אישי הציבור הללו עם תפיסת עולם פשיסטית, אך לא מעבר לכך, ואין מדובר ברמיזה לכיוון זיהויים עם הנאציזם, חלילה. מקבלי ההחלטות מצד המשיבה (להלן גם: "המוסד"), באמצעות דיקאן הסטודנטים, פרופ' יעקב אפק, מנמקים את הסירוב לאפשר הצגת הפרסומים הללו בכך, שמדובר בהחלטה סבירה ומידתית, המאזנת כראוי בין החובה לכבד את חופש הביטוי והבעת הדעות הפוליטיות, ולבין החובה למנוע הוצאת לשון הרע, ביזוי והשפלת אישי ציבור, והזכות העומדת למוסד לקבוע מה ייעשה בקניינו ובחצריו, ובשים לב לנזקים אפשריים העלולים להיגרם, לרבות חשיפה לתביעה אפשרית מצד הנפגעים, ולנזק תדמיתי כתוצאה מזיהוי המוסד עם המסרים הגלומים בפרסום. החלטתו של דיקאן הסטודנטים, שלא לאשר הפצת הפרסומים, אושרה ע"י וועדת הערעורים, תוך קביעה, שהצגת הדמויות כפשיסטיות, יש בה להשפיל הדמות בעיני הבריות, או לעשותה מטרה לשנאה, בוז או לעג, דבר שאין לתת לו יד. המבקשים, מנגד, סבורים כי מדובר ב"סתימת פיות", שאינה מתיישבת עם חובת המוסד לכבד את עקרונות חופש הביטוי והדיעה, וכי ההחלטה אינה עומדת באמות המידה שקבעה הפסיקה, במקרים דומים, וכי מדובר בהתבטאויות שהן אמנם ביקורתיות, אך נוגעות לליבו של השיח הציבורי בישראל, ואין וודאות קרובה לפגיעה קשה וממשית בערך או באינטרס מוגן, אשר תצדיק צנזורה, כפי שנעשה. האוניברסיטה, המשיבה, הינה גוף "דואלי", דו-מהותי, יצור כלאיים בעל סממנים ציבוריים ופרטיים כאחד, ובתור שכזה, חלים עליו דיני המשפט הציבורי, בגבולות מסוימים, לצד דיני המשפט הפרטי. כך, למשל, וכפי שרלוונטי לענייננו, הגם שהסטודנטים משלמים שכר לימוד למוסד, ובינם לבינו קיימת התקשרות חוזית, הנשלטת, בעיקרה, ע"י המשפט הפרטי, הרי, זכויות הסטודנטים ומעמדם אל מול המוסד, אינן נגזרות כל כולן מהמערך ההסכמי, אלא מוסדרות בחקיקה, ואף חקיקה ראשית, חוק זכויות הסטודנט, תשס"ז - 2007, שהסדריו הקוגנטיים גוברים, במקרה של התנגשות, על תקנונו של המוסד, על הנחיות הפנים והכללים שלפיהם הוא פועל, ובוודאי על מגבלות חוזיות שהוא מעגן בהתקשרויות עם תלמידים (ראה למשל: ה"פ (ב"ש) 2085/07 דויטשר עמית נ' אוניברסיטת בן גוריון). הגדרתה של המשיבה כגוף דו-מהותי, ציבורי ופרטי כאחד, אינה במחלוקת בין הצדדים, והאופי הדואלי של בחינת השיקולים שמאחורי החלטת "הצנזורה", משליך, משמעותית, גם על התוצאה. עוד חשוב להקדים ולהדגיש, כי ההליך הנוכחי אינו במסגרת של דיון בתביעה לפי החוק לאיסור לשון הרע, או דומיו, וכי הנפגעים הפוטנציאליים הישירים מהפרסום, אף אינם צדדים למשפט, וכל שנבחן, הוא שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות, שאסרו על הפרסום, והאם דין ההחלטות הללו להיבטל או להיות מקוימות, מהיבט התאימות להוראות הדין וההלכה הפסוקה הישימים. מכאן - ככל שיש, בכלל, מקום להיזקק לשאלה אם הפרסום עלול להוות הוצאת לשון הרע, בניגוד לחוק הנ"ל, הרי, קביעה לנדון תהא לכאורית בלבד, ולצורך המצומצם והבלבדי של בדיקת האיזונים והשיקולים שנעשו ע"י המוסד האקדמי. משום כך, ובהיעדר צורך והצדק להיכנס לניתוח מעמיק של הגדרת ערכי הפשיזם, ונפקות יצירת ההקשר בין איש ציבור ישראלי לבין מי שדוגל בתפיסת עולם פוליטית כזו, ניתן להסתפק בקביעה, שכנדמה אף אינה במחלוקת בין הצדדים כאן, שאין מדובר במקרה קיצון, שבו כל בר דעת, אף מבלי להיזקק להכרעה שיפוטית, יאמר, שמדובר באמירה בלתי חוקית בעליל. מאידך גיסא, גם ברור, שבמסגרת השיח הציבורי בישראל, מי שמזוהה עם הפשיזם יכול שיהיה נתון לביקורת קשה ואף לתיעוב וסלידה מצד רבים. כאשר דיקאן הסטודנטים, או גופי האוניברסיטה האחרים, נזקקים להחליט בדבר אישור או פסילת פרסום, כגון זה נשוא דיוננו, נקודת המוצא שבפניהם, הינה, הוראות חוק זכויות הסטודנט, וכן התקנות והנהלים שגיבש המוסד לעצמו. סעיף 5 לחוק הנ"ל, מעגן את חופש הביטוי של סטודנטים, אך נאמר, כי אין בכך להגביל את סמכותו של מוסד להסדיר את אופן הבעת הדעות, העמדות או ההשקפות לצורך שמירה על מהלך הלימודים התקין. סעיף 6, שעניינו חופש ההתארגנות של סטודנטים, קובע את החופש של סטודנט "להתארגן ולהפגין בכל תחום ונושא", הגם שהדבר ייעשה "לפי הכללים הקבועים בעניין זה בתקנון המוסד". עפ"י סעיף 7 של החוק, הזכויות הללו לחופש ביטוי להפגנה, הן כאלה שאסור למוסד למנוע את מימושן. נוהלי האוניברסיטה, אף הם מעגנים את כיבוד עקרון חופש הביטוי של הסטודנטים, ומתירים פעילות ציבורית ופוליטית בקמפוס, אך בגבולות ובמגבלות המעוגנים בתקנון האקדמי ("תקנות לפעילות ציבורית ופוליטית באוניברסיטת בן גוריון", וכן "נוהל אישור הפגנות ואסיפות בקמפוס"). הרלוונטי לענייננו, הן הגבלות, שלפיהן פעילות ציבורית ופוליטית בקמפוס לא תעמוד בסתירה למטרות האוניברסיטה ולעקרונותיה, ושלא תהיה בפעולה עבירה על חוקי המדינה, או הפרעה לפעילות הסדירה באוניברסיטה, וכן הובהר (סעיף א' לתקנות הפעילות הציבורית הנ"ל) ש"האוניברסיטה לא תסבול פעילות אלימה או קריאה לאלימות והיא תאסור על כל פעילות המנוגדת לחוקי המדינה או שיש בה הסתה לעבור על חוקי המדינה". כידוע, גם חירויות היסוד, ובכללן חופש הביטוי והבעת הדיעה, אינן אבסולוטיות, ויש לאזנן עם אינטרסים נוספים, שאף ההגנה עליהן, נתפסת כחשובה וחיונית להתנהלות חברתית תקינה. בהתנגשות בין חופש הביטוי לערכים מוגנים אחרים, ייבחן ההקשר הספציפי, ותועלה השאלה, האם במקרה הנדון הפגיעה בערך מוגן אחר, תהא ברמת וודאות גבוהה, ותביא לפגיעה קשה וממשית באותו ערך. הדרישה, בדרך כלל, לקיום וודאות קרובה לפגיעה חמורה, אשר כזו, נובעת מהחשיבות העליונה שמייחסים לזכויות היסוד ולחירויות הפרט, שמא, אלה יפגעו ויצומצמו בגין שיקולים שאינם מצדיקים זאת ואינם מידתיים. כפי שהובהר, במקרה שלפנינו, נדרשת בחינה של שיקולי מקבלי ההחלטה אצל המשיבה, והכרעה בשאלה האם האיזון בין האינטרסים השונים, נעשה נכונה, והאם ההחלטה לפסול הפרסומים היתה מידתית ובגדר מתחם הסבירות שבתוכו מקבלי החלטות ברשות ציבורית יכולים לפעול מבלי שההחלטה תפסל ע"י בית המשפט. ברור, שלו נבחנו השיקולים במישור ה"פרטי" שבו פועלת האוניברסיטה, ותוך נטרול היותה גם, ובנוסף, מעין רשות ציבורית, אזי, גדר ההתערבות, אם בכלל, היה קטן ביותר. נדמה , שאין להלום מצב בו בית משפט יכפה על בעלים של חצרים, ואף של מוסד לימודי פרטי, תליית כרזות כלשהן, כאשר אין הוא חפץ בכך, ובפרט כאשר סבור הוא שפעולה זו יכולה לחשוף אותו לסיכון משפטי או תדמיתי. הנימוקים שנתנה המשיבה ל"צנזורה" במקרה הנדון, משתרעים הן על הפן הציבורי של פעילותה, והן על הפן הקנייני - פרטי, שבאופיו של המוסד. ניתן לתמצת ולומר, שביסוד סירוב המשיבה להפצת הפרסומים, עומדים השיקולים הבאים: חשש שמדובר בהוצאת לשון הרע על אישי הציבור שיזוהו עם הפשיזם, ובכך תתן האוניברסיטה היתר לעבור על החוק, ואף עלולה להיחשף לסיכון משפטי מסוים, כמאשרת הפרסום בתחומה. אין האוניברסיטה, כבעלת המקרקעין, חפצה, מצידה היא, בפרסום ששנוי במחלוקת מעצם טיבו, ועלול להביא להשפלה וביזוי של האישים המופיעים בכרזות, אפילו אם אין מדובר בהפרה ברורה של החוק, ובהוצאת לשון הרע, עפ"י החוק כפשוטו. החשש שהפרסום עלול להתפרש כהסתה לאלימות, ולפגוע ברגשות הציבור. החשש לנזק תדמיתי למוסד האקדמי, אשר הציבור יכול לזהותו עם הפרסום המתבצע בשטחו ועל לוחות המודעות שבשליטתו, ושיהיה מי שיסבור שהדברים נעשים תוך מתן חסות והסכמה של האוניברסיטה לתכנים עצמם. בבואי לבחון את האיזון שנעשה בין החובה הראשונית לכבד את חופש הביטוי והדיעה, ולבין הערכים והאינטרסים שהאוניברסיטה חפצה לשמור עליהם, לרבות אינטרסים שלה מתחום המשפט הפרטי, ובבואי להכריע האם החלטת גורמי המוסד חרגה ממתחם הסבירות, מצאתי, שההכרעה נגזרת, כפי שכבר נרמז, ממהותה של המשיבה ומהגדרתה כגוף דואלי, ואבהיר. לו עסקינן ברשות ציבורית "נטו", שכללי המשפט הציבורי והמינהלי אוצלים על בחינת החלטותיה, נוטה הייתי לומר, שבמקרה הספציפי, שאינו תרחיש קיצון במישור פרסום בעל פוטנציאל פוגעני ומוציא דיבה, צריכה היתה הרשות לאפשר את הפרסום, וכי הטלת צנזורה עליו היתה בבחינת צעד בלתי מידתי, ופוגע, מעבר לדרוש, בעקרונות חופש הביטוי והבעת הדיעה השמורים לאזרח. (אין בכך, כהוא זה, להוות קביעה או הבעת דיעה, של בית המשפט, שלפיה, זיהוי איש ציבור עם מאפייני התנועה הפשיסטית הינו בבחינת פרסום לגיטימי ומוגן בפני תביעה או קובלנה. זוהי בחינה שצריכה להיעשות בכל מקרה לגופו, וכאשר ההכרעה אינה אגבית או לכאורית לחלוטין, כמתבקש לצורך המשפט הנדון כעת). אולם, אותו מתחם של סבירות, שבגדרו החלטת הרשות הדואלית, ולענייננו - המוסד האקדמי, לא תיפסל, הוא מתחם רחב יותר מזה שיוכר בעבור רשות ציבורית "רגילה". כאן, יש מקום להתחשב בעובדה שמדובר גם במוסד אוטונומי בעל מאפיינים פרטיים, שזכותו, הלגיטימית, גם לכלול בשיקוליו את האינטרסים היותר מצומצמים שלו, בהיבט הקנייני ואף התדמיתי. על כגון דא, נאמר בע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים בע"מ, מפי כב' השופט י. זמיר, כי: "בכל מקרה צריך להישמר שלא יוטלו על גוף דו-מהותי, שהוא ביסודו גוף פרטי, כבלים של המשפט הציבורי שיכבידו עליו ללא הצדקה לפעול באופן יעיל למילוי תפקידיו ולהשגת מטרותיו. התוויית הדרך לתחולת המשפט הציבורי על גופים דו-מהותיים היא מלאכה עדינה וקשה, אפשר לומר אפילו מסוכנת, שכן היא מאיימת על האוטונומיה של הפרט. מן הראוי להתקדם בדרך זאת בזהירות, ממקרה למקרה, וכך להגיע בהדרגה מן הפרט אל הכלל". (פ"ד מט(3) 196, בעמ' 208). בפסק הדין בעניין "און" מובאים גם, בהסכמה, דבריו של המשנה לנשיא דאז, השופט מ. אלון, שנאמרו במקרה אחר, שבו, אמנם, לגופו, היה הוא בדעת מיעוט, ולפיהם "גוף שאופיו הוא דו-מהותי... יחולו עליו הן כללי המשפט הפרטי והן נורמות המשפט הציבורי. הנורמות והכללים האמורים יופעלו תוך התחשבות באופיו המיוחד של הגוף, ולייחוד זה השפעה הן על העקרונות מתחום המשפט הפרטי והן על הנורמות מתחום המשפט הציבורי". (ע"א 294/91 חברת קדישא נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464). בראיה זו, של התחשבות גם בפן ה"פרטי" של הגוף הדואלי, לא נוכל להתעלם מהמשקל שיש להעניק לשני אינטרסים של האוניברסיטה, אשר, לו עסקינן ברשות ציבורית רגילה, או שלא היו נשקלים כלל, ואינם רלוונטיים, או, שסביר היה לקבוע, שהם נסוגים בפני הערכים המרכזיים והבסיסיים של החובה לכבד את חירויות הפרט, חופש הביטוי והבעת הדיעות. כך הוא, ביחס לסיכון המשפטי של חשיפת האוניברסיטה לתביעת לשון הרע, או הליך אחר, דבר שיצריך השקעת משאבים וטרחה בהתגוננות והתמודדות אל מול הסיכון, וכך הוא, בשיקול שמא ייגרם נזק תדמיתי למוסד האקדמי אשר עלול להיות מזוהה עם הגישה הפוליטית או עם הדעה המובעת בפרסומים, גישה שרבים בציבור יכולים לראות בה התבטאות פוגענית ומבזה ביותר. כאשר עוסקים בבחינת הפעלת שיקול הדעת של גוף דו-מהותי, כמו כאן, יש להתחשב גם בשיקולים שמהתחום הפרטי - קנייני, ולא ניתן לבטלם, כלאחר יד, מתוך האדרת החובה לכבד זכויות יסוד אחרות. יש לנהוג ריסון ואיפוק בכגון דא, כאשר המלאכה השיפוטית אינה בקבלת ההחלטה "הנכונה" חלף מי שאמון על כך אצל הרשות, כי אם, אך ורק בבחינה של השאלה האם ההחלטה, כפי שנעשתה, חרגה מגדר מתחם הסבירות של החלטה לגיטימית ואפשרית, אצל מי שקיבל אותה. אין מדובר בתקיפת ההחלטה, ע"י המבקשים, משום היותה, חלילה, נגועה בזדון, ברצון להתנכל להשקפת העולם הפוליטית, ומתוך שהופעלו שיקולים זרים. מקרה כזה, לא היה מעורר קושי של ממש להכריע כי דינה של החלטה כזו להיבטל. כאן נטען כנגד שיקול הדעת שהופעל לגופו. אין המבקשים חולקים על כך, כי למקבלי ההחלטות יש "מרחב תימרון" לגיטימי ומותר, שבתוך תחומיו ההחלטה עדיין תהיה סבירה ומתקבלת על הדעת. הם סבורים, עם זאת, שההחלטה הספציפית חרגה אל מחוץ לאותו מתחם, ועל כן ביקשו התערבות בית המשפט. מהטעמים שפירטתי, עמדתי היא, שאותו מרחב, ואותו מתחם שבין כתליו ניתן לקבל החלטות שונות, אך עדיין לגיטימיות ובנות קיום, גדול הוא וטולרנטי יותר, כאשר מדובר בגוף דו-מהותי. רחב הוא דיו להכיל גם שיקולים שמתחום המשפט הפרטי, והגנה על אינטרסים "צרים" ונקודתיים של אותו גוף. הבאת שיקולים כאלה במניין, ומתן משקל להם, מותרת, וכל עוד האיזון שנעשה אינו בלתי סביר, וכל עוד לא נחצו גבולות המתחם הוירטואלי הזה - אין מקום להתערבות בית המשפט. במקרה הנדון כעת, ניתן היה גם לקבל החלטה אחרת, ולהיחשף, מצד המוסד, לסיכון מסוים, משפטי או אחר, במישורים שהטרידו את מקבלי ההחלטה, אך איני יכול לומר שמה שנעשה בפועל הוא כה "זועק" ובלתי מידתי, עד כי שיקולי הגורם המחליט צריכים להיפסל ע"י בית המשפט, ובשים לב למידת הריסון והאיפוק הנדרשת בהפעלת הביקורת השיפוטית ביחס לגוף דואלי, אשר כזה, וכפי שנומק לעיל. על כן, החלטתי לדחות את הבקשה, ומצאתי שאין להתערב בהחלטת דיקאן הסטודנטים, כפי שאושרה ע"י וועדת הערעורים. במכלול הנסיבות, איני רואה לחייב המבקשים בהוצאות משפט. אוניברסיטההשכלה גבוההשאלות משפטיותחופש הביטוי