האם ניהול משא ומתן עם חברת הביטוח עוצר את ההתיישנות ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עצירת מירוץ ההתיישנות עקב ניהול מו"מ עם חברת הביטוח: 1. עניינה של התביעה שלפניי בתביעה מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. התובע הינו יליד 8.8.1989. בתאריך 28.8.06, כאשר התובע היה בן כ- 17 שנים, נפל התובע ונפגע בגבו וביד ימין. 2. לטענת התובע, על חברת הביטוח לפצותו בין הנזק הגופני שנגרם לו, נכות צמיתה בשיעור 14.5%. מנגד, הנתבעת טענה שהתביעה התיישנה שכן זו הוגשה לבית המשפט בתאריך 26.10.2010, בחלוף למעלה משלוש שנים מהמועד בו חדל התובע להיות קטין וממילא בחלוף למעלה משלוש שנים מקרות התאונה. לחילופין טענה הנתבעת ששיעור הנכות הצמיתה הוא 9.75%. 3. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו נכותו האורתופדית הצמיתה של התובע תועמד על שיעור מוסכם של 12.12%. המחלוקת היחידה שעומדת בין הצדדים היא בשאלת ההתיישנות, אשר תוכרע על יסוד מסמכים וטיעוני הצדדים. עיקר טענות התובעת: 4. לאחר התאונה טופל התובע באמצעות טיפולים פיזיותרפיה. בעת השירות הצבאי העצימו הכאבים ונקבע לתובע פרופיל צבאי 45. הוריו של התובע, שלא היו מודעים לקיומו של ביטוח תאונות תלמידים, פנו רק אז באמצעות באת כוחם אל כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"). 5. הצדדים ניהלו משא ומתן והתובע אף נבדק על ידי מומחה מטעם הנתבעת. לאחר בדיקה זו, הנתבעת שלחה לתובע שטר סילוק אולם התובע סירב לחתום עליו, בטענה ששטר הסילוק לא פיצה אותו פיצוי מלא, בהתאם לנכות הצמיתה שנקבעה לו. בתגובה, הנתבעת שלחה לתובע מכתב ביום 8.3.10, לפיו הציעה שימונה מומחה המוסכם על שני הצדדים. 6. התובע שלח לנתבעת מכתב ביום 25.4.10, בו הנתבעת התבקשה להציע מומחים המוסכמים עליה, אך הנתבעת לא השיבה למכתב זה. התובע שלח לנתבעת מכתב נוסף ביום 3.8.10, בו הנתבעת שוב התבקשה למסור לתובע שמות של מומחים המוסכמים עליה. אף למכתב זה הנתבעת לא השיבה. ב"כ התובע אף יצרה קשר טלפוני פעמים רבות עם הנתבעת והשאירה הודעות פעמים רבות, אך ללא תגובה. 7. כתב הסילוק שהנתבעת שלחה לתובע, מהווה הודאה במקצת הזכות ומשכך, מרוץ ההתיישנות נעצר ביום שבו נתקבל. כמו כן, הנתבעת פעלה שלא בתום לב, הואיל והתעלמה מפניותיו החוזרות והנשנות של התובע, על מנת שיחלפו שלוש שנים מיום קרות התאונה. משכך יש לדחות את טענת ההתיישנות מצד הנתבעת. עיקר טענות הנתבעת: 8. התובע פנה למשרדי הנתבעת לראשונה ביום 22.9.09 [נספח א לסיכומי הנתבעת]. הנתבעת השיבה לו ביום 4.11.09 והתובע אף הופנה לד"ר יוסף ווייס [נספח ב לסיכומי הנתבעת]. ד"ר ווייס קבע שהתובע סובל מנכות אורתופדית צמיתה בשיעור 9.75%. ובהתבסס על כך, נשלח לתובע שטר סילוק [נספח ג לסיכומי הנתבעת]. 9. התובע סירב לחתום על שטר הסילוק ושלח לנתבעת מכתב ביום 11.1.10, לו צורפה חוות דעת רפואית, לפיה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 14.5% [נספח ד לסיכומי הנתבעת]. בין הצדדים התרחשה התכתבות נוספת ביום 25.1.10 [נספח ה לסיכומי הנתבעת]. ביום 8.3.10, הנתבעת השיבה לתובע שלא תוכל לשפר את הצעתה, כפי שהוצעה בכתב הסילוק. אולם, לאור הפערים בין שתי חוות הדעת, הנתבעת הסכימה למינוי מומחה רפואי נוסף. התובע התבקש להציע שמות של מומחים בתחום האורתופדיה [נספח ו לסיכומי הנתבעת]. 10. התובע השיב לנתבעת ביום 25.4.10 בחיוב, אך ביקש כי הנתבעת היא שתציע שמות של מומחים בתחום האורתופדיה [נספח ז לסיכומי הנתבעת]. 11. הנתבעת נעתרה לבקשת התובע והשיבה לו ביום 16.5.10 במכתב, שפירט מספר מומחים בתחום האורתופדיה [נספח ח לסיכומי הנתבעת]. אולם, התובע לא השיב למכתב זה, עד ליום 3.8.10. התובע שלח לנתבעת מכתב בתאריך זה ביום 5.8.10 אולם המכתב הגיע לנתבעת רק ביום 9.8.10, יום לאחר שהתובענה התיישנה. 12. התובע הגיש את תביעתו לאחר ה- 8.8.10, למעלה משלוש שנים מהמועד בו מלאו לו 18 ולמעלה משלוש שנים מיום קרות התאונה. על כן, חלה התיישנות על תביעתו. דיון והכרעה: 13. התובע נחבל בתאונה שאירעה ביום 28.8.06, כשהיה קטין. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מהווה דבר חקיקה ספציפי (דין מיוחד) הקובע שבתביעה לתגמולי ביטוח, תקופת ההתיישנות תהא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח. 14. בעניינו, מדובר בפוליסת תאונות אישיות, על כן המועד ממנו תימנה תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד קרות התאונה: 28.8.06 [1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי, (ט.פ.) (2008)]. יחד עם זאת, מאחר שהתובע היה קטין בעת קרות התאונה, יחל מניין ההתיישנות במלאת לו 18 שנים. סיכומו של דבר, אני קובע שתחילת מניין ההתיישנות הוא תאריך 8.8.2007, כאשר לתובע מלאו שמונה עשרה שנים. משכך, המועד לכאורה להתיישנות התביעה הוא 8.8.2010. 15. החל מתאריך 22.9.09 התנהלו בין הצדדים המהלכים הבאים ליישוב תביעת הביטוח: א. בתאריך 22.9.09 פנתה ב"כ התובע אל הנתבעת במכתב דרישה. ב. בתאריך 4.11.09 נשלחה תשובה מצד הנתבעת וכן הפנייה לבדיקת מומחה מטעמה. ג. בתאריך 21.12.09 לאחר בדיקה אצל מומחה הנתבעת, נשלח שטר סילוק, חוו"ד מומחה הנתבעת ומכתב לוואי בו נרשם בכותרתו "מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות". ד. בתאריך 11.1.10 השיבה ב"כ התובע במשלוח חוות דעת נגדית על פיה הנכות הצמיתה הינה בשיעור 14.5% וכן נתבקש פיצוי גם בגין נכות זמנית. ה. בתאריך 25.1.10 השיבה הנתבעת כי היא בודקת את חוות דעת המומחה מטעם התובע וכן ביקשה הנתבעת מסמכים נוספים לעניין ימי היעדרות של התובע בגין התאונה. ו. בתאריך 2.3.10 שבה ופנתה ב"כ התובע בדרישה להעלות את שיעור אחוזי הנכות הצמיתה. ז. בתאריך 8.3.10 השיבה הנתבעת כי "לאור הפערים ניתנת אפשרות לבדיקה משותפת, באם יש הסכמה יש לציין מומחים בתחום". ח. בתאריך 25.4.10 ביקשה ב"כ התובע שהנתבעת היא שתציע את שמות המומחים. ט. בתאריך 16.5.10 שלחה הנתבעת לב"כ התובע שמות של מומחים. לטענת ב"כ התובע המכתב לא נתקבל במשרדה. י. בתאריך 3.8.10 פנתה ב"כ התובע במכתב תזכורת בו הזכירה כי לא נתקבלה תגובה לפנייתה מיום 25.4.10. לטענת הנתבעת, ועל פי אסמכתאות מרשות הדואר, המכתב נמסר למשלוח בתאריך 5.8.10 ונתקבל אצל הנתבעת בתאריך 9.8.10, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. 16. לתובע שלוש טענות מרכזיות כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת: א. סעיף 8 לחוק ההתיישנות - התיישנות שלא מדעת. ב. סעיף 9 לחוק ההתיישנות - הודאה בקיום הזכות. ג. חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעת. 17. אשר לטענה הראשונה של התובע, בדבר התיישנות שלא מדעת, אני סבור כי אין בה ממש. אירוע התאונה הינו מקרה ביטוח ברור וגלוי. התובע והוריו העבירו את הטיפול בתביעה לידי באי כוחו וכבר בתאריך 20.9.09, כשנה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות נערכה פנייה ראשונה בכתב אל הנתבעת. משכך דין הטענה להידחות. 18. לטענת התובע, כתב הסילוק שנשלח לו על ידי הנתבעת, מהווה הודאה בקיום זכות, כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענת הנתבעת, כתב הסילוק נשלח לתובע במסגרת משא ומתן שהתקיים בין הצדדים. אולם, משא ומתן בין הצדדים אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות. 19. אני מקבל את עמדתה העקרונית של הנתבעת, על פיה ניהול משא ומתן ליישוב תביעת ביטוח אינו עוצר את מירוץ ההתיישנות. על השיקולים שביסוד עקרון זה עמדה השופטת שטרסברג כהן בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535, 554-555 (2000): "הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק". 20. אף המלומד שחר ולר, בספרו "חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 [כרך ראשון] (2005) 675, שנה בעניין זה: "ראוי לאפשר ניהולו של משא ומתן ללא מורא וחשש שמא ייחשב הדבר להודאה בזכות, הדוחה את תחילתה של תקופת ההתיישנות...". 21. אלא שבעניינו הנסיבות שונות ואין מדובר במשא ומתן בעלמא, אלא בפעולות ממשיות שנעשו לסילוק התביעה. ראשית, הנתבעת שלחה לתובע כתב סילוק ביום 25.2.10. כתב הסילוק אינו כולל בתוכו תניה כי הוא כפוף לטענת ההתיישנות על פיה בתאריך 8.8.10 תתיישן התביעה. שנית, לכתב הסילוק צורפה חוות דעתו של ד"ר וייס, אורטופד מומחה מצד הנתבעת. בחוות דעתו של ד"ר וייס נקבע: "זכאי להכרה בנכות בשיעור 9.75%". שלישית, לאחר שב"כ התובעת סברה שהתובע זכאי לפיצוי בגין שיעורי נכות גבוהים יותר, החלו הצדדים לפעול למימוש בדיקה משותפת. כך, במכתב שנשלח לתובע ביום 8.3.10 [נספח ו לסיכומי הנתבעת], הנתבעת כתבה כהאי לישנא: "...לצערנו לא נוכל להיעתר לדרישתכם לשיפור נוסף להצעתנו. לאור הפערים ניתנת אפשרות לבדיקה משותפת, באם יש הסכמה יש לציין שמות מומחים בתחום". אלא שמחמת תקלה כלשהי הסכמת הנתבעת לא הגיעה לידי ב"כ התובע, כפי שעולה ממכתב התזכורת נשוא תאריך 3.8.10. 22. הנה כי כן, הנתבעת לא חלקה על עצם קיום זכותו של התובע לקבל פיצוי, אלא חלקה על גובה הפיצוי. הנתבעת הסכימה לפצות את התובע בסך 40,059 ₪. מחלוקתם היחידה של הצדדים הייתה על ההפרש שבין קביעת המומחה הראשון לקביעת המומחה השני, הפרש בגובה 4.75% בלבד. 23. נסיבות חריגות אלה, מלמדות כי כל אדם סביר היה מניח שהנתבעת מכירה בחובתה על פי הפוליסה והמחלוקת שנותרה היא בדבר שיעור הפיצוי. וכך מובאים הדברים בספרו של ולר: "המבוטח אינו חייב להצביע על הכרה מפורשת בזכותו: די בכך שיראה כי אדם סביר במצבו היה מסיק ממצגי המבטחת הכרה בחבותה". [ולר בעמ' 672-673] 24. בתי המשפט מכירים בכך שכתב סילוק, או תכתובת אחרת מצד חברות ביטוח, יכול שיהיו בגדר הודאה במקצת הזכות [ראו האסמכתאות הרבות בפסק דינו של השופט דרורי בת"א 2261/00 (י-ם) גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, (ט.פ.) (2009)]. כך, בנסיבות פחות חד משמעיות מענייננו נקבע על ידי השופט מינץ בת"א (ירושלים) 6723/04 שמידט נ' ביטוח ישיר בע"מ (טרם פורסם) (2006), בזו הלשון: "...הסיבה השניה שאין לשעות לטענת ההתיישנות היא בעובדה שבמכתב הנתבעת מיום 22.6.03 בו הסכימה לפצות את התובע בסך של 6,200 ₪, קיימת הודאה בקיום זכותו של התובע לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ומשכך תקופת ההתיישנות התחילה מיום אותה ההודאה. אכן נכון שבכותרתו של מכתב זה נכתבו המילים "מבלי לפגוע בזכויות", אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שהנתבעת הכירה בזכותו העקרונית של התובע לפיצויים. מתוך המכתב משתמע שהשגותיה מתביעתו של התובע היו קשורות אך למצבו הרפואי ולשיעור הפיצויים המגיעים לו, ולא נאמר ולו ברמז, שקיימת השגה כלשהי בעניין התיישנות התביעה". [ההדגש הוסף - עמ' 3 לפסק הדין] 25. שוכנעתי שהתובע הבין מפעולות הנתבעת, שתביעתו נמצאת בטיפול ענייני. בנסיבות אלה אני קובע שהנתבעת הכירה בזכותו של התובע, כקבוע בסעיף 9 לחוק התיישנות, וזאת במסגרת תשובותיה מיום 21.12.09 (כתב הסילוק ומסירת חווה"ד של ד"ר וויס) ומיום 8.3.10 (הצעה למנגנון של מומחה מוסכם). ברי אפוא, שבנסיבות אלה לא התיישנה התביעה דנן. 26. אני רואה לנכון לדחות את טענת התובע לחוסר תום לב מצד הנתבעת. הנתבעת פעלה כראוי: הפנתה את התובע לבדיקה מטעמה, מסרה לתובע את חוות דעת המומחה מטעמה וכן כתב סילוק תואם ואף שעתה לפניית ב"כ התובע לעריכת בדיקה משותפת של הנכות על ידי מומחה רפואי משותף. 27. אלא שדווקא דרך פעולה עניינית והוגנת זו, מצג הנתבעת מלמדת כי במקרה דנן לא מתקיימים הטעמים שעמדו ביסוד ההלכה שהצדיקה דחיית תביעה מחמת התיישנותה, כפי שנקבעה בע"א 1254/99 בעניין המאירי: הנתבעת לא נחשפה לסיכון ראייתי, הנתבעת כבר הכירה בחובתה לשלם מכוח הפוליסה והמחלוקת הכספית לא הייתה ניכרת, אין מדובר בתובע הישן על זכויותיו ואין עסקינן בתביעה מן העבר הרחוק [ראו לדוגמא: בר"ע (י-ם) 716/03 הדר חברה לביטול בע"מ נ' דהאן, (ט.פ.) (2004)]. נהפוך הוא, נסיבות עניינו מלמדות על הכרה במקצת הזכות, כקבוע בסעיף 9 לחוק התיישנות. 28. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 29. סוף דבר - אני קובע שהתביעה לא התיישנה. על הנתבעת לשלם לתובע 12.12% מוכפל בערכי הפיצוי על פי הפוליסה: סך 41,324 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. לעניין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין - אני סבור שההסדר הדיוני בין הצדדים תרם ליעילות בירור התביעה. אני אף סבור כי לו היה נעשה מאמץ רב יותר מצד התובע, ניתן היה למנוע התדיינות זו, בסוגיית ההתיישנות. על כן, אני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת באי כוחו. הואיל ולא נשמעו ראיות בתביעה דנן - אני פוטר את התובע מתשלום המחצית השנייה של האגרה. סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 1.12.11. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחשאלות משפטיותחברת ביטוחמשא ומתןהתיישנות