קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם פסק בורר יוצר מעשה בית דין: פתח דבר מונחת בפני בקשת הנתבעים - המבקשים לדחייתה על הסף של תביעה, שהגישה נגדם התובעת - המשיבה. לטענתם של הנתבעים קיים פסק בורר, שניתן ביום 25.11.09 (להלן - פסק הבורר), אשר יצר מעשה בית דין.   יובהר כבר עתה, כי דיון בסעד עיכוב ההליכים בתיק, אשר התבקש על ידי הנתבעים כסעד חלופי בבקשה, וזאת עד להכרעה בבקשתם לאישור פסק הבורר ובבקשה נגדית של התובעת לביטולו של פסק הבורר, התייתר, הואיל וביום 11.4.10 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז מפיו של כב' השופט ד"ר אחקים סטולר פסק דין, אשר אישר את פסק הבורר ודחה הבקשה לביטולו.   רקע עובדתי ביום 16.10.2006, נחתם הסכם לרכישה משותפת של מניותיהן של שתי חברות ניהול: חברת אורית אור וחברת ניהול קניון גני אביב (להלן- חברות הניהול) על ידי הצדדים שלהלן: התובעת, הנתבעת 1, הרקנסו בע"מ ומר ירון בונה, ששימש כמנהלה של הרקנסו (להלן - הסכם המייסדים). הסכם המייסדים צורף כנספח ג לכתב התביעה.   ביום 24.8.06, קודם לחתימה על הסכם המייסדים, נחתמו שני הסכמי מכר בין הנתבעת 1 - מצד אחד, וחברות הניהול ובעלי מניותיהן - מצד שני (נספחים ב1 ו-ב2 לכתב התביעה), ולפיהם רכשה הנתבעת 1 את מניותיהן של חברות הניהול (להלן - הסכמי המכר). יובהר, כי נתבע 2 הינו בעל מניותיה העיקרי ומנהלה של נתבעת 1.   בהסכם המייסדים נקבע, בין היתר, כי התובעת תעמיד לרשות הנתבעת 1 סך של 1,000,000 ₪ מתוך הסך הדרוש לרכישת מניות חברות הניהול (סעיף 2.3 להסכם המייסדים). אין מחלוקת בין הצדדים, כי סכום זה אכן שולם ע"י התובעת לנתבעת 1. עוד נקבע בהסכם המייסדים, כי תמורת סכום זה, תהא התובעת זכאית לקבל 30% מהון המניות של חברות הניהול (סעיף 2.4 להסכם המייסדים), וכי נתבעת 1 תחזיק עבור התובעת בנאמנות באותן מניות (סעיף 2.5 להסכם המייסדים).   לימים, נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, בין היתר, בנוגע לניהולן של חברות הניהול. בהתאם לסעיף 8.1 להסכם המייסדים, אשר קבע שכל מחלוקת בין הצדדים תובא להכרעתו של בורר, הובאו המחלוקות להכרעתו של הבורר , עו"ד הלל איש-שלום (להלן - הבורר).   ביום 8.7.09, בעיצומו של הליך הבוררות, נחתם בין התובעת, הנתבעים וצד נוסף - חברת אורי ש.ב. ייזום והשקעות בע"מ (להלן - אורי), הסכם שכותרתו "הסכם מכר והסכם פשרה". הסכם זה צורף כנספח א לכתב התביעה (להלן - הסכם הפשרה). על פי הסכם הפשרה, מכרה התובעת את מניותיה בחברות הניהול לאורי. ביום 25.11.09 ניתן פסק הבורר. העתק פסק הבורר צורף כנספח טו לתצהירו של נתבע 2, אשר ניתן בתמיכה לבקשה לרשות להגן. אשר לתכנו ונפקותו של פסק הבורר אתייחס בהמשך.   טענות הצדדים בתביעה סלע המחלוקת בין התובעת לנתבעים, נעוץ במטרה לשמה שילמה התובעת 1,000,000 ₪ לנתבעת 1. כפי שיבואר להלן, התובעת גורסת, שסך זה הועבר לנתבעים כהלוואה לשם רכישת מניות חברות הניהול, בעוד שלגירסת הנתבעים, סכום זה שולם על ידי התובעת כהשקעה של התובעת במניות חברות הניהול, וביתר פירוט:   לטענת התובעת, נתבעת 1 ביקשה לקבל מימון מלא מהבנק לשם רכישת המניות על פי הסכמי המכר, והבנק סרב להעמיד מימון זה לרשותה של הנתבעת 1 אלמלא תועמד לרשותו בטוחה בשווי של 1,000,000 ₪ . התובעת טוענת, כי הואיל ונתבעת 1 התקשתה בגיוס הכספים למימון רכישת המניות, כאמור לעיל, העמידה התובעת לרשותה של הנתבעת 1 ,ועל פי בקשתה, הלוואה בסך 200,000 ₪, אשר הועברה אל נתבעת 1 ביום 3.9.06, והלוואה נוספת בסך של 800,000 ₪, גם היא על פי בקשת הנתבעת 1, אשר הועברה בהעברה בנקאית ביום 14.10.06 (להלן - ההלוואות). כספים אלו הופקדו על ידי הנתבעת 1 כבטוחה, וכך זכתה לקבל מהבנק הלוואה בסך 3,000,000 ₪ לשם רכישת מניות חברות הניהול. העתק טפסי ומסמכי ההלוואה, שנטלה הנתבעת 1 מהבנק, צורף כנספח ד לכתב התביעה. לגירסת התובעת, בנוסף להתחייבות הנתבעים להשבת מלוא סכום ההלוואות, הנתבעים הציעו לתובעת, כי 30% מהון המניות שרכשה הנתבע 1 יירשמו על שמה של התובעת. עובדות אלה, הן שהיוו ,לטענת התובעת, את הבסיס לחתימת הצדדים על הסכם המייסדים. על הנתבעים, איפוא, להשיב לתובעת את כספי ההלוואות נוכח התחייבותם לעשות כן, הן על פי הוראות סעיף 5.1 להסכם הפשרה, והן ממה שעולה מפרוטוקול ישיבת דירקטוריון חברות הניהול מיום 26.7.09, נספח ו לכתב התביעה.   מנגד, הנתבעים מכחישים מכל וכל קבלת הלוואה כלשהי מהתובעת. לטענתם, 1,000,000 ₪ הוא הסכום שהשקיעה התובעת ברכישות מניות חברות הניהול, ולא הלוואה שהתובעת הלוותה לנתבעת 1. לגירסת הנתבעים, התובעת יחד עם נתבעת 1 וחברת הרקנסו בע"מ הנ"ל רכשו את מניות חברות הניהול ובמסגרת זו, התובעת העבירה לנתבעת 1, אשר שימשה כנאמן בעסקה עבור שתי שותפותיה, את חלקה במימון העסקה בסך של 1,000,000 ₪. הנתבעים טוענים כי באף לא אחד מהמסמכים הרלוונטיים, ובכלל זה הסכם המייסדים והסכם הפשרה, אין כל זכר ל"הלוואה" כלשהי שניתנה, והתביעה מבוססת כולה על פרשנות חד צדדית ומגמתית לאמור בסעיף 5.1 להסכם הפשרה. עוד טוענים הנתבעים, כי הסכם הפשרה, על פיו התובעת קיבלה 1.5 מליון ₪ עבור מכירת מניותיה בחברות הניהול, סתם את הגולל על הסכסוך שנדון בבוררות, וכי דרישתה של התובעת לקבלת 1,000,000 ₪ הינה דרישה חדשה, שאין לה כל תימוכין בהסכם הפשרה או במשא ומתן שקדם לחתימה על הסכם הפשרה.   טענות הצדדים בבקשה דנן הנתבעים טוענים, כי פסק הבורר הכריע בכל המחלוקות בין הצדדים, לרבות כל העילות, הנמצאות בבסיס התביעה העיקרית בתיק זה, ואין להעתר לבקשת התובעת לפתוח מחדש דיון שכבר התקיים בפני הבורר והסתיים במתן פסק הבורר. לטענתם של הנתבעים, בסעיף 15 לפסק הבורר נקבע, שסך 1,000,000 ₪, ששולמו על פי הסכם המייסדים, היה במהותו סכום ההשקעה של התובעת ברכישת 30% ממניות חברות הניהול ולא הלוואה. לכן נוצר בענין זה מעשה בית דין בכל הנוגע לשאלת מהותו של אותו תשלום בסך 1,000,000 ₪, שביצעה התובעת. ממילא, אין להיזקק לתביעה דנן, בה חוזרת התובעת וטוענת כי התשלום ששולם על ידה היה בבחינת הלוואה, ודורשת את השבת סכום זה.   לעומת זאת, התובעת טוענת, כי אין כל זהות בין ההליכים אשר נדונו במסגרת הבוררות ובין הליכי תביעה דנן. לטענתה, הכספים הנתבעים במסגרת התביעה, הועברו לידי נתבעת 1 טרם הסכם המייסדים, בעוד שהליך הבוררות מכוון להכרעה במחלוקות המתגלעות בניהול חברות הניהול , על פי הסכם המייסדים. לטענת התובעת, התייחסות הבורר לשאלת מהותו של אותו תשלום, המתואר לעיל, לא היתה נחוצה או נדרשת להכרעה בבוררות וכל ממצאיו של הבורר בפסק הבורר אינם אלא בגדר הערת אגב בלבד. התובעת טוענת עוד, לשוני בזהות הצדדים. לטענתה, מעשה בית דין יכול לקום רק כתוצאה מפסק דין חלוט בין אותם בעלי דין ובשל אותה עילה, בעוד שבמקרה דנן, נתבע 2 לא היה מעולם צד להליך הבוררות, ואינו צד לפסק הבוררות. טענות התובעת בכל הנוגע להעדר אישורו של פסק הבוררות כמו גם לענין הבקשה לביטולו, המונעות - לשיטתה של התובעת - טענה לקיומו של מעשה בית דין בעקבות פסק הבורר, אינן רלוונטיות עוד, וזאת משעה שפסק הבורר אושר ובקשת הביטול נדחתה, כאמור לעיל, בהחלטתו של כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר.   בתשובתם טוענים הנתבעים לעניין אי היותו של הנתבע 2 צד להליכי הבוררות, כי עד לפרוץ הסכסוך לא הקפידו הצדדים על תיחום פורמלי בין החברות ובין בעליהן, כוונת הצדדים בהסכם המייסדים היתה לחייבם אישית, ולכן כולם היו חלק בלתי נפרד מהליכי הבוררות. לפיכך אין כל בסיס לטענת התובעת, כאילו נתבע 2 לא היה צד לבוררות. לטענתם של הנתבעים, נתבע 2 כפוף להוראות הסכם המייסדים ולהסכם הפשרה, כמו גם לאמור בפסק הבורר.   דיון והכרעה  אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 25.11.09, ניתן פסק בורר על ידי הבורר. השאלה הטעונה הכרעה הינה, איפוא, האם יש בפסק הבוררות האמור לעיל, כדי להקים מעשה בית דין, אשר יש בו כדי להביא לדחיית התביעה בתיק זה על הסף. נקודת המוצא לבחינת שאלה זו, מצויה בהוראת סעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות) שם נאמר:   "בכפוף לסעיפים 24 - 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין".   ברע"א 2441/09, בנדיקט יהודה יצחק נ. בנדיקט שלמה אליעזר (לא פורסם), , נפסק:   "משמעותו של סעיף זה הינה כי פסק בוררות שניתן מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות ואין הם יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסכסוך, לאחר שניתנה הכרעת הבורר ... ויודגש, העובדה כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין אינה תלויה באישורו של הפסק בבית המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים".   הרעיון הכללי העומד מאחורי הכלל בדבר מעשה בית דין, הוא ,כידוע, סופיות הדיון והצורך למנוע הטרדה נוספת של בעל הדין על ידי התדיינות חוזרת בענין שכעבר נפסק בו (ע"א 417/89 סעד חסן סעד אע'בריה נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים פד"י מה (4) 641, 644 ).   ומן הכלל אל הפרט.   לאחר שעיינתי היטב בכל החומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין, להתקבל. להלן נימוקיי.   האם הצדדים הביעו הסכמתם כי החלטת הבורר תהווה מעשה בית דין? דומני כי פטור אני מלדון בשאלה זו, היות שטענה כלשהי בעניין זה לא הועלתה על ידי התובעת. למעלה מן הצורך יצויין, כי בהוראות סעיף 8 להסכם המייסדים, הנזכרת להלן, לא צויין דבר בדבר הגבלת תקפותו של פסק הבורר ואי יכולתו ליצור מעשה בית דין. לפיכך באין "כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות", דהיינו הוראות סעיף 8 להסכם המייסדים, מחייב פסק הבורר את הצדדים "כמעשה בית-דין". לב ליבה של התביעה העיקרית בתיק זה הינה השאלה, האם 1,000,000 ₪, ששילמה התובעת ניתנו לנתבעת 1 כהלוואה, הטעונה השבה, כטענת התובעת, או שמא סכום זה הינו השקעה של התובעת ברכישת מניות חברות הניהול, כטענת הנתבעים. בתחילה יש לבדוק, האם הוסמך הבורר להכריע בשאלה זו על פי הסכם הבוררות. אשר לסמכותו של הבורר, סעיף 8 להסכם המייסדים הינו הסכם הבוררות, ומכוח הוראותיו הועבר הסכסוך להכרעתו של הבורר. בסעיף 8 הנ"ל, אשר מגדיר את סמכויות הבורר, נאמר:   "8.1 כל מחלוקת בין הצדדים להסכם זה או בינם לבין החברה (חברות הניהול - נ"ש) בכל דבר הקשור לביצועו או לפירושו של הסכם זה או מסמכי ההתאגדות של החברה, או בכל דבר ועניין הקשור בהיותם מנהלים או בעלי מניות בחברה, תובא להכרעתו של בורר אשר יהיה משוחרר מדיני הפרוצדורה והחלטתו תהיה סופית. הבורר יהיה חייב לנמק החלטותיו. בהעדר הסכמה על זהות הבורר ימונה הבורר על ידי ראש לשכת עורכי הדין בישראל. 8.2 חתימת הצדדים על הסכם זה כמוה כחתימה על הסכם בוררות". בסעיף 2.3 להסכם המייסדים נקבע, כי התובעת תעמיד לרשות הנתבעת 1 סך 1,000,000 ₪ מתוך הסך הדרוש לרכישת מניות חברות הניהול. שאלת מטרתו של סכום זה, השנויה במחלוקת בין הצדדים, כאמור לעיל, הינה בבחינת "דבר הקשור לביצועו או לפירושו של הסכם זה" ולפיכך, הוסמך הבורר לדון גם בענין זה. טענת התובעת כי הבורר לא הוסמך לדון בנושא סכום זה הואיל ומדובר בכספים שהועברו עובר להסכם המייסדים אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 2.3 להסכם המייסדים ולפיכך, נדחית. יתר על כן, הואיל והסכם הפשרה, מכוחו שואבת התובעת את התחייבות הנתבעים להשבת ההלוואות, שניתנו מכח הוראות סעיף 2.3 להסכם המייסדים, מבוסס על זכויות הצדדים כפי שהתגבשו בהסכם המייסדים (ראו לדוגמא את סעיף 2.1 להסכם הפשרה בדבר חלקה של התובעת במניות חברות הניהול) , ברי כי הבורר הוסמך להכריע בנושאים הנובעים מהסכם הפשרה ובכלל זה פרשנות סעיף 5.1 להסכם הפשרה עליו סומכת התובעת את תביעתה. הסכם המייסדים והסכם הפשרה שלובים וכרוכים זה בזה וכל הפרדה ביניהם הינה ,בעיני, מלאכותית. הדברים נכונים במיוחד בנוגע לאותו סך של 1,000,000 ₪, אשר הועבר בהתאם להוראות הסכם המייסדים. יצויין, כי שאלת היקף סמכותו של הבורר כבר התעוררה במהלך ניהול הבוררות. בהתאם לסעיף 3 לפסק הבורר ב"כ הצדדים הסכימו להסמיך את הבורר להחליט בסוגיית הסמכות. כן ראה האמור בסעיף 8 לפסק הבורר. לצדדים ניתנה הזדמנות לטעון טענותיהם בענין זה, והבורר הגיע לכדי מסקנה מנומקת, לפיה הינו מוסמך להכריע בפלוגתאות הקשורות להסכם הפשרה לשם הכרעה בתביעות המקוריות בבוררות (סעיף 13 לפסק הבוררות). הטענה בדבר חוסר סמכותו של הבורר הועלתה שוב על ידי התובעת בבקשתה לביטול פסק הבורר, ובקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל. בנסיבות אלה ונוכח כל האמור לעיל, אינני מקבל את טענת התובעת, לדחיית הבקשה דנן בשל חוסר סמכותו של הבורר לפסוק בשאלות הנובעות מהסכם הפשרה. עוד יש לבדוק, האם השאלה האמורה, העומדת ביסוד התביעה העיקרית בתיק זה, "שאלת המיליון", עלתה והתעוררה מתוך כתבי הטענות שהונחו לפתחו של הבורר. אשר לכתבי הטענות שהונחו בפני הבורר. אלה צורפו לתצהירו של נתבע 2 שניתן בתמיכה לבקשת הרשות להגן. מעיון בכתבי הטענות עולה, ש"שאלת המיליון" שזורה לאורך כל המסכת העובדתית, המועלית על ידי הצדדים בכתבי הטענות שהוגשו לבורר. כך למשל בסעיף 10 ו-12 לכתב התביעה, שהגישה לבורר התובעת דנן, היא טוענת, שהעמידה לטובת הנתבעת 1 הלוואת בעלים בסך 1,000,000 ₪ ובתמורה להלוואה זו קיבלה 30% מהון המניות של חברות הניהול. בסעיף 18 ובסעיף 19 לכתב התביעה הנ"ל טוענת התובעת, כי חרף העמדת ההלוואה, הנתבעת 1 לא העבירה את המניות לתובעת, וכך הפרה הפרה יסודית את הסכם המייסדים. שאלת אי העברת המניות נמסרה, איפוא, להכרעת הבורר באופן ברור ומפורש. ברי כי הבורר לא יכול היה לפסוק בענין זה, אלא אם יידרש לסוגיית אותו סכום של 1,000,000 ₪, שהעבירה התובעת ולמהותו של תשלום זה. אף הנתבעת 1 בכתב טענותיה שלה, שהוגש לבורר, התייחסה לאורך סעיפי כתב ההגנה ל"שאלת המיליון", כך למשל בסעיף 3ז ובסעיף 8 לכתב ההגנה. ההכרעה בסעדים שנתבעו בפני הבורר חייבה בחינתה של שאלת מהות התשלום, שבוצע על ידי התובעת, האם בהלוואה עסקינן או שהשקעה היא זו העומדת בפנינו. יתירה מכך, עצם המשך הליכי הבוררות חייב, בין השאר, הכרעה בשאלת המיליון, וזאת הן על פי הוראות הפיסקה החמישית למבוא להסכם הפשרה והן על פי הוראות סעיף 7 להסכם הפשרה, שם נקבע כי מילוי הוראות הסכם הפשרה יביא לסילוק כל המחלוקות בין הצדדים, לרבות ההליכים שהתנהלו בפני הבורר. ממילא היה צורך לקבוע, האם על הנתבעת 1 להשיב לתובעת סך של 1,000,000 ₪. לשם הכרעה בשאלה זו היה צורך לקבוע, האם סכום זה ניתן בתור הלוואה. על כן, מסקנת הדברים היא, כי הכרעה בשאלת מליון השקלים היתה דרושה לשם הכרעה בסכסוך שנדון בפני הבורר. משהגענו להכרעה, כי הכרעה ב"שאלת המיליון" מצויה היתה בסמכותו של הבורר ונחוצה לשם הכרעה בהליך הבוררות, יש לבחון, האם השאלה אכן נדונה לגופה, מוצתה והוכרעה כדבעי על ידי הבורר.   בכותרת סעיף 15 לפסק הבורר קבע הבורר כדלהלן:   "הסך של 1 מליון ₪ ששולם על פי סעיף 2.3 להסכם המייסדים היה במהותו השקעה של אייר-סיון (התובעת - נ"ש) ברכישת ה- 30% מהון המניות, שעל פי הסכם המייסדים אייר-סיון היתה זכאית לו, ולא הלוואה"   על הדברים חזר הבורר מספר פעמים בגוף הסעיף עצמו. עסקינן בקביעה מפורשת וחד משמעית, אשר הודגשה במקור על ידי הבורר, העונה בצורה ברורה על השאלה הניצבת בבסיס התביעה שבפני, וקובעת נחרצות, כי מדובר בהשקעה ולא בהלוואה הטעונה השבה. מקריאת פסק הבורר בענין זה, עולה, כי לצדדים ניתנה הזדמנות להביא ראיותיהם בסוגיה זו. הם אכן העידו בעניין זה, העדים נשמעו והחלטת הבורר בשאלה זו נומקה באריכות על סמך חומר הראיות, שהציגו הצדדים בפניו. בהקשר זה מן הראוי להפנות לדבריו של הבורר בפסק הבורר: "בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 25.10.09, ניתנה לאייר-סיוון (התובעת - נ"ש) ועטיה (מנכ"ל הנתבעת 1 - נ"ש) הזדמנות להביא ראיותיהם בענין זה והם מימשו זכותם זו" (סעיף 15 לפסק הבוררות). מסקנת הדברים, השאלה האם מליון השקלים היו בבחינת הלוואה או השקעה המתעוררת בתביעה שבפני, הושמעה, נדונה, נבחנה על ידי הבורר לעומק והוכרעה על ידו כדבעי. בנסיבות אלו, סבורני כי נסתם הגולל על יכולתה של התובעת לפתוח מחדש שאלה זו ונוצר בענין זה מעשה בית דין. יפים לענין זה דברי בית המשפט בע"א 2360/99, יצחק בחר נ. דיור בניין ופיתוח, פד"י נה (4) 18, 24:   "מטרתו של הכלל בדבר מעשה בית דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה ... התנאי לכך הוא כמובן שלבעל הדין נגדו נטענת טענת מעשה בית דין הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם, ומבחינה זו מקום שבעלי הדין בשני ההליכים זהים, כי אז ניתן לומר שהייתה להם הזדמנות להעלות את טענותיהם כבר בהליך הראשון".   אשר לטענת התובעת בדבר העדר זהות בין הצדדים בהליכי הבוררות ובין הצדדים לתביעה. אכן, בתביעה המונחת בפני נתבע גם נתבע 2 , בעוד שמו נעדר מפסק הבוררות ואין חולק כי לא היה צד ישיר להליכים, שהתנהלו בפני הבורר. יחד עם זאת, נתבע 2 הינו הבעלים העיקרי של נתבעת 1, כפי שעולה מסעיף 2 לתצהיר שצורף על ידו לבקשת הרשות להגן. מעיון בתצהירו של נתבע 2 עולה עוד, כי נתבע 2 היה בבחינת "הרוח החיה" מאחורי הסכם המייסדים. נתבע 2 הצהיר, כי הוא שרקם את עסקת רכישת מניות חברות הניהול (סעיף ו לתצהירו) והוא זה שחתם בשמה של נתבעת 1 על הסכם המייסדים (שם). שמו של נתבע 2 אף מופיע בהסכם הפשרה תחת שמה של נתבעת 1 באופן ששניהם יחדיו הוגדרו כ"קבוצה", כאשר מדובר בהסכם עליו חתומה גם התובעת. בכך יש להעיד על כך, שגם התובעת עצמה ראתה בנתבע 2 צד בפועל להליכי הבוררות. בהקשר זה אציין, כי סעיף 7 להסכם הפשרה אף מטיל חיובים אישיים על הנתבע 2, כאשר מדובר בהסכם שנועד, בין השאר, להביא לסילוק המחלוקות, שנידונו אז בפני הבורר. בנסיבות אלה, נתבע 2 אינו צד זר להליך הבוררות. נהפוך הוא. נתבע 2 בעל זיקה של ממש להליך הבוררות ותוצאותיו, ומכאן שמעשה בית הדין אשר קם נוכח פסק הבוררות, חל גם עליו. כבר נפסק בהקשר זה בע"א 2360/99 שצויין לעיל:   "הלכה זו של מעשה בית דין תחול גם לגבי מי שלא היה שותף להליך הראשון אך יש לו זיקת עניין לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין וכך למשל נקבע כי מעשה בית דין יחול על מנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל דין בהליך קודם, ולהפך, מקום שהמנהל ובעל השליטה בתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל ,מכח מעשה בית די ".   זאת ועוד. התובעת טוענת בתביעתה, לחיובו של נתבע 2 מכח התחייבותו האישית, כאמור לעיל. אין בטענה זו כדי לשנות מן המסקנה בדבר קיומו של מעשה בית דיןמעשה בית דין. בענין זה נפסק בע"א 8/83 דן גורדון נ. כפר מונאש - מושב עובדים, פד"י לח (4) 797, 805 : "אין לאפשר לבעל דין 'להתחכם' בהתמודדות עם מכשול ההשתק על ידי צירוף האנשים, המהווים את האורגנים של תאגיד, כבעלי דין בתובענה תחת הכותרת של תביעה אישית. לא הכותרת או התואר, הניתן לבעל דין, הם שיקבעו אלא המעמד האמיתי בפועל של אותו אדם הוא שיקבע, אם מדובר בבעל דין שונה או באותו בעל דין, שהיה צד בהליך הראשון".   בהמשך לדברים אלו יש לומר, אין על התובעת להלין אלא על עצמה בכך שלא צירפה מלכתחילה גם הנתבע 2 כנתבע נוסף במסגרת הליכי הבוררות.   סוף דבר הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת במלואה. התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דינן בסך כולל של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. יישוב סכסוכיםמעשה בית דיןבוררשאלות משפטיות