קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם תאונה בזמן עמידה בתור לאוטובוס מהווה תאונת דרכים: השופטת ש. דברת, ס. נשיא: ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בקרית גת מיום 9.8.10, בת.א. 743/08 שניתן על ידי כב' השופט אקסלרד, בו נדחתה תביעת המערערת על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. העובדות הרלוונטיות לעניינינו ביום 6.11.06 המתינה המערערת יחד עם בעלה בתחנת אוטובוס. כאשר הגיע האוטובוס של המשיבה 1 לתחנה, נוצר תור של אנשים שהתגודדו בפתח האוטובוס וחפצו לעלות עליו. המערערת התקרבה לפתח האוטובוס במטרה לעלות עליו, לפניה עמד נוסע אחר, שאף הוא טרם עלה לאוטובוס והיא היתה אמורה לעלות מיד אחריו. נוסעת אחרת, שעמדה לידה, נדחפה לפניה וכתוצאה מכך נפלה המערערת ונחבלה בידיה. לאחר כ-4 חודשים ממועד האירוע הגישה המערערת הודעה במשטרה על פגיעתה הנטענת בתאונת דרכים. בית משפט קמא דחה תביעת המערערת וקבע כי נפילת המערערת אינה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. מכאן הערעור. עיקרי הערעור הקביעה כי המערערת לא נפגעה באחת מדרכי השימוש המוכרות ברכב על פי הגדרת המונח "שימוש" בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, ומתן משמעות קרדינלית לשאלת קיומו של מגע פיסי בין האוטובוס למערערת- הינה שגויה. בפסיקה נקבע כי מגע פיסי אינו הכרחי להכרה בקיומו של שימוש ברכב גם כאשר מדובר בכניסה לרכב (רע"א 5738,6131/97 מלט מיכלי תעבורה נ' קרנית, פ"ד נג(4)145). המבחן הוא האם אותה פעולה היא חלק אינטגרלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו. מטרת החוק היא שרק "השלב האחרון" שיש לו קשר ישיר לשימוש נכנס להגדרת תאונת דרכים וזה המקרה שכאן. אכן, אחד המדדים הוא מגע פיזי עם הרכב המקל על שאלת התיחום, אך אין זה תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של "שימוש". במקרה דנן התקיימה הקירבה הפיזית הנחוצה, כאשר ניצבה המערערת בפתחו של האוטובוס וצעדה הבא היה לעלות עם הרגל פנימה, אך עקב התגודדות הנוסעים בפתח האוטובוס היא הופלה ע"י נוסעת אחרת שעלתה במקביל אליה. מדובר בסיכון שהתממש והינו בגדר הסיכונים החוסים תחת כנפי החוק. הפסיקה הכירה בפגיעה בשלב הכניסה לרכב כתאונות דרכים. פסקי הדין עליהם סמך בית משפט קמא אינם רלוונטיים כיוון שבכולם הנפגעים היו במרחק של כ-5-7 מטר מהרכב במועד התאונה ונפגעו בזמן ההליכה אל הרכב מבלי שהתקיימה קרבה פיזית בינם לרכב, להבדיל מהעובדות שבפנינו. תגובת המשיבים לנפילת המערערת לא קדם מגע פיזי לאוטובוס ולא קדמה לכך "תנועת כניסה" או "תנועת עליה" כיוון שלפני המערערת עמד אדם נוסף שאף הוא טרם נכנס לאוטובוס. המערערת, אמנם, אינה חולקת על קביעה עובדתית זו, אך חוזרת וטוענת כי עמדה "בפתחו של האוטובוס" במועד האירוע. הפסיקה, שלאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים קבעה כי התיקון מונה רשימה סגורה של דרכי שימוש, כאשר שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מרשימה זו אינם באים בגדרו של חוק הפיצויים לאחר תיקון מס' 8 (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח' נ' המל"ל, ). אף עובר לתיקון 8, נקבע כי הליכה אל הרכב אינה בגדר 'שימוש' לוואי, ורק פתיחת דלת הרכב מהווה את תחילת פעולת הכניסה אך לא השלב הקודם לה. הרחבת הפרשנות של המונח "כניסה לתוך" הרכב כך שיכלול גם עמידה בתור לאוטובוס אינה מתיישבת עם הפרשנות של מונח זה. לאחר תיקון 8 נקבע כי מבחן הקשר הסיבתי משפטי הוא מבחן משולב של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר ויש להוכיח כי השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק. לפי מבחן השכל הישר, אין קשר ממשי בין נפילת המערערת עקב דחיפה לבין השימוש ברכב ו"הכניסה לתוכו", משום שלא פעולת הכניסה לאוטובוס היא שגרמה לנפילה אלא הדחיפה. בנוסף, אין לקבל את טענת המערערת כי יש להבחין בין אדם הרחוק מהאוטובוס כ-1-2 מ' לבין אדם הרחוק מהאוטובוס כ-5 מ', כששניהם נפגעו בדרכם לאוטובוס. הבחנה שרירותית זו אינה מתיישבת עם הרציונל ומגמת חוק הפיצויים לאחר תיקון 8, אשר נועד לצמצם את ההגדרה "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי", להחזירם למשמעותם הפשוטה והיומיומית ולמנוע הטלת מעמסה כספית על ציבור גדול בגין נזקי הפרט שלא אותם התכוון המחוקק לכלול תחת חוק הפיצויים. דיון המערערת אינה חולקת על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אלא על הפרשנות המשפטית שנתן בהתבסס על עובדות אלה, כשקבע כי אין מדובר ב"תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). השאלה העומדת לדיון היא - האם נפילתה של המערערת עקב דחיפתה על ידי אדם אחר, בזמן שהמתינה לתורה לעלות לאוטובוס הינה בגדר "תאונת דרכים". סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף, עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". הפרשנות שנתנה הפסיקה למונח "תאונת דרכים" עשתה כברת דרך ארוכה ממועד תחילתו של חוק הפיצויים ועד לבואו לעולם של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים בשנת 1990. תיקון מס' 8 הוסיף והגדיר את המונח "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו...". השופט א. ריבלין בספרו "תאונת הדרכים", תש"ס- 1999 מסביר את משמעותו והשפעתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים: "בתיקון מס' 8 ביקש המחוקק להצר את גדרו של המונח "שימוש ברכב"... בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הפסיקה ובמיוחד הלכת שולמן, הרחיבה את משמעותו של המונח "תאונת דרכים" בצורה ניכרת, על ידי הקביעה כי המושג "שימוש ברכב" הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו, מלבד עצם הנהיגה ברכב, גם פעולות נלוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב או בשימוש בו ככלי תחבורה... המטרה המוצהרת מאחורי השינויים שהביא עימו תיקון מס' 8 לחוק היתה "להגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד- לפי תורת ה'סיכון התחבורתי' המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה". התיקון בא לאמץ, אפוא, את המבחן, שנדחה קודם לכן על ידי הפסיקה, "המבחן התחבורתי", ולהמיר בו את המבחן שגובש בפרשת שולמן: המבחן הייעודי" (ע' 104-105). במקרה שלפנינו מצטמצמת השאלה המשפטית למונח "שימוש ברכב מנועי" ובכלל זה להגדרת המונח "כניסה לתוכו"- האם נפילתה של המערערת נכנסת בגדר "כניסה לתוך הרכב". בית משפט קמא קיבל עדות המערערת כמהימנה וקבע כי נפגעה בנסיבות שתוארו על ידה, אולם מסקנתו היא כי נסיבות אלה אינן מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") (ע' 4 לפסק דין קמא). זאת מכיון ש"התובעת טרם הספיקה להיכנס אל האוטובוס. לא רק זאת, היא לא עשתה כל "תנועת כניסה", או "תנועת עליה" אל האוטובוס. כאמור, גם לא היה מגע פיסי בינה לבין האוטובוס. לפניה עמד אדם נוסף, אשר גם הוא טרם נכנס אל האוטובוס בעת שנפגעה התובעת על ידי אישה אחרת ועגלתה. על כן, יש לומר כי בהעדר מגע פיסי, בהיותה של התובעת בדרכה לעלות אל האוטובוס, בשלב של התקרבות אליו והכנה לעלות אליו, במטרה להיכנס, הרי אין לומר כי החלה כניסתה של התובעת אל הרכב המנועי, אלא מצויה היתה, עת שנפגעה, בשלב הטרומי של ההכנה שאינו כניסה" (ע' 5 לפסק הדין). בית המשפט דחה טענת המערערת כי התקהלות אנשים שרצו לעלות לאוטובוס, מהווה לכשעצמה חלק מהפעולה של השימוש בתחבורה ציבורית והסיכון התעבורתי. לגישת בית משפט קמא, "... לא כל שלב מוקדם בטרם שימוש ברכב מנועי מהווה שימוש כאמור. קבלת טענתו של ב"כ התובעת בענין זה, משמעותה תהא הרחבה בלתי סבירה של גדר המקרים, אשר יכנסו לתחום הסיכון התעבורתי על פי חוק הפיצויים, וחריגה מכוונת המחוקק בענין זה" (ע' 7 לפסק הדין). סקירת הפסיקה מאז תיקון מס' 8 ובייחוד הפסיקה הנוגעת למושג "שימוש ברכב מנועי", מלמדת כי המדובר ברשימה סגורה של דרכי שימוש אשר יוכרו כחלק מהגדרה זו. יחד עם זאת, אף אותה רשימה סגורה אינה ממצה את מגוון המקרים ונסיבותיהם המשתנות עימם יש להתמודד בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. אף המושג "כניסה לתוכו" טומן בחובו אינסוף אפשרויות אשר אינן מוגבלות באופן ברור גם לאחר תיקון מס' 8. עמד על כך השופט ריבלין בספרו הנ"ל: "תיקון מס' 8 מנה מפורשות את הכניסה לרכב והירידה ממנו בגדר השימוש ברכב ובכך סטה מנוסח הצעת החוק שנמנעה מלכלול אותם בגדר השימוש ברכב. בחוק אין התייחסות לשאלה מתי מתחילה הכניסה לרכב, או מתי מסתיימת הירידה ממנו. בשאלות אלה ראוי ליישם את העקרונות שנקבעו בפסיקה אשר קדמה לתיקון מס' 8 ובכללה הלכת שולמן הנ"ל. הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב... אולם הפעולות הקודמות לכניסה אל הרכב אינן באות בגדר "כניסה"... הליכה אל המכונית איננה שימוש ברכב ... עדיין, המגע הפיסי בין הנפגע לרכב אין בו כדי להעיד על שימוש של "כניסה" לרכב. כך, מי שנתקל בדרכו באבן, מעד, נפל ונפגע במהלך נפילתו ברכב, לא עשה שימוש ברכב ופגיעתו אינה עקב שימוש ברכב מנועי". ובהמשך: "תנאי המפורש והקביעה הכללית כי השימוש לצורותיו השונות, חייב השימוש להיות "למטרות תחבורה" עשוי לצמצם את הכניסה והירידה המקימים תחולה לחוק לאותם שימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה" (עמ' 165-169). סוגיה זו של כניסה לרכב נדונה בהרחבה ברע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145, שם נקבע על ידי כב' השופט אריאל: "מטרת החוק היא לכלול בתוכו את כל אותם נזקים הנכנסים בגדר הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה... פעולה הקשורה קשר ישיר לעצם הנסיעה ונעשית בסמיכות מקום וזמן לרכב ולנסיעה בו די בה כדי לקיים את הדרישה לקרבה עניינית ופיזית הדרושה לקיום החוק. יתרה מכך, חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בפועל בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב כתנאי לזכאותו של הנפגע. השאלה שלפנינו היא שאלה של תיחום גבולות והדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש (כגון: הליכה לרכב) לבין השימוש עצמו (בהתאמה: הכניסה לרכב) היא מה שמכונה מבחן "השלב האחרון". כלומר, המבחן הוא אם אותה פעולה היא חלק אינטגרלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו. כל פעולה כרוכה במספר שלבים שכולם עשויים לבוא בגדר רכיב השימוש הנבחן. מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור יכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והמצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי"..." (ס' 15-16 לפסק הדין). דין הערעור להידחות בנסיבות המקרה. פעולותיה של המערערת היו פעולות הכנה טרם השימוש ברכב. השלב האחרון של ההכנה הינו העליה לאוטובוס. המערערת נדחפה טרם עליתה לאוטובוס שעה שעמדה והמתינה בתור וגם האדם שעמד לפניה טרם נכנס לאוטובוס. כאשר המערערת נדחפה על ידי הנוסעת האחרת, היא לא נקטה בהליך פיזי של עליה לאוטובוס. האם נוכל לומר בתור של 100 איש - לדוגמא - הממתינים לאוטובוס שעומד בתחנה והאדם לפני האחרון בתור נדחף על ידי אחר - שמדובר בתאונת דרכים?. ניטול לדוגמא מקרה בו עומדת המערערת בתור והאוטובוס טרם הגיע לתחנה והיא נדחפת על ידי מי מהנוסעים האחרים, האם גם אז נאמר שמדובר בתאונת דרכים? האם נעשה אבחנה, אם המערערת נפלה שעה שהאוטובוס עמד ברמזור אדום בצומת לפני התחנה והדחיפות החלו בשל כך, כי כל אחד רצה להקדים את רעהו בעליה לאוטובוס כשזה יגיע לתחנה, האם אז נאמר שזו תאונת דרכים? האם במצב בו המערערת היתה נדחפת לכביש, טרם כניסת האוטובוס לתחנה ומבלי שזה נראה באופק, האם גם אז היינו אומרים שזו תאונת דרכים? האם במקרה של אדם העומד ליד רכבו במטרה להיכנס אליו, אך טרם לחץ על השלט לפתוח את הרכב, ובאותה עת עובר בסמוך אדם בריצה ופוגע בנהג האם גם אז נגדיר זאת כתאונת דרכים. דוגמה נוספת, האם תור של מתגודדים במטרה לעלות לאוטובוס ועבריין העומד בתחנה יורה ופוגע במי מהם, האם גם אז זו תאונת דרכים. האוטובוס במקרה זה שימש כזירה בלבד, כיון שהסיכון שמאן דהוא יפצע מירי כתוצאה מעמידה בתור לאוטובוס, אינו סיכון אופייני לנסיעה ברכב, כמו גם הסיכון שעמידה בתור לאוטובוס תביא לפציעה כתוצאה מדחיפה של אנשים לא מנומסים בתחנת האוטובוס. בכל המצבים האלה אדם הממתין בתחנת האוטובוס, מטרתו להשתמש בשירותי הסעה על מנת להגיע ליעדו. הפעולות שפורטו מצביעים על שלבי הכנה, אך אינם בגדר כניסה לרכב. לטעמי, יש לצמצם את המשמעות של "כניסה לרכב" למבחן של כניסה וירידה מרכב כמשמעותם בעיני האדם הסביר ולא לכלול במונח זה אפשרויות נוספות מעבר למשמעות הרגילה של מושג זה. כניסה ועליה לרכב כמשמעו - כן היא. עמידה בתור ודחיפות על ידי אחר אינם עליה וכניסה לרכב. בעניינינו לא מדובר בנפילה כתוצאה מתנופת עליה לאוטובוס. תנופה זו, טרם התרחשה ולמרבית הצער, המערערת נדחפה על ידי נוסעת אחרת ועגלתה של אותה נוסעת ולא השימוש באוטובוס הוא שגרם להתרחשות הנזק. הסיכון הכרוך בעמידה בתור והאפשרות שאדם אחר ידחוף אותך הינו סיכון שאין קשר בינו לבין המטרה התחבורתית של עליה לאוטובוס במטרה להגיע ליעד המבוקש. המערערת מפנה גם לרע"א (חיפה) 1351/00 ציון עזרא ואח' נ' רחל צרור ואח', , שם נקבע כי נוסעת באוטובוס אשר החלה לפסוע אל האוטובוס מעדה ונפלה בירידה מהמדרכה, נפגעה בתאונת דרכים. דעת הרוב קבעה כי אכן מדובר ב"תאונת דרכים". השופט ג'רג'ורה קבע כי- " בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה יש לראות באירוע תאונת דרכים לפי החוק. לא מדובר כאן באדם שרץ או שהלך לכיוון רכב חונה כדי לעלות עליו, על מנת להתחיל בנסיעה ותוך כדי הליכה מעד או נתקל במכשול בדרך, נפל ונפגע. במקרה כגון זה ברור שלא מדובר בתאונת דרכים לפי החוק. בענייננו מדובר באוטובוס שעמד בתחנה כדי לאסוף נוסעים- עמד במרחק של כ- 1.20 מ' מהמקום בו עמדו הנוסעים, ביניהם רחל [הנפגעת- ש.ד.], והמתין להם כדי שיעלו על מנת להמשיך בנסיעה. לדעתי בנסיבות המקרה, יש לראות בצעדיה הראשונים של רחל לכיוון האוטובוס... תחילת העליה והכניסה לאוטובוס...". לדעתו הצטרף השופט פינקלמן, אשר הוסיף כי מדובר במחלוקת במישור העובדתי, כאשר מבחינה עובדתית מדובר ב"תאונת דרכים". פסק דין זה ניתן, כאמור, ברוב דעות ואיני מסכימה לדעת הרוב, אלא לדעת המיעוט של כב' השופטת שטמר אשר קבעה, בין היתר, כי על פי מבחן הסיכון המערערת שם לא נפגעה "עקב הסיכון התעבורתי שיצר האוטובוס". דעת הרוב סברה שמדובר בתאונת דרכים כיוון שההליכה לכיוון האוטובוס, שעמד בתחנה, היא תחילת העליה לרכב וגם בגין המרחק הקצר בין המקום בו עמדו הנוסעים למקום שהמתין להם האוטובוס. לא אוכל להסכים לקביעה זו. לטעמי המבחן הוא הסיכון התחבורתי שיצר האוטובוס ולא המרחק הפיזי של הנפגע מהרכב. הבר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון בר"ע 409/02 נדחתה כיוון שבית משפט קבע שהמחלוקת היא עובדתית. סוף דבר, משהמערערת לא נפגעה עקב סיכון התחבורתי, לו דעתי נשמעת יש לדחות הערעור. המערערת תשלם למשיבים הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח. סכום הערבון שהופקד יועבר לב"כ המשיבים ע"ח שכר הטרחה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת ר. ברקאי: אני מסכימה.   רחל ברקאי, שופטת            השופט א. ואגו: אני מסכים.   אריאל ואגו, שופט           הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.     תאונת דרכיםשאלות משפטיותהכרה בתאונת דרכיםאוטובוס