קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד לביצוע צו הריסה: בפניי בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: "החוק"], בתיק עמ"ק 163/05, להארכת מועד לביצוע צו הריסה. צו ההריסה ניתן ביום 19.4.2007 במסגרת גזר דין, ובו חוייב המבקש להרוס את המבנה שבנה ללא היתר, בשטח של כ- 150 מ"ר במגרש 236 בשכונה א' ביישוב שגב שלום [להלן: "המבנה"]. המבנה עשוי בלוקים וגגו אסבסט והוא בנוי על קו בניין אפס, בניגוד לתוכנית החלה על המקרקעין. יצויין, כי למרות שבגזר הדין בתיק עמ"ק 163/05 חוייב המבקש להרוס את המבנה עד ליום 19.4.2008, הוא לא עשה כן. לפיכך, הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף [בתיק עמ"ק 224/09; להלן: "התיק הנוסף"], במסגרתו יוחסו לו עבירות של הפרת צו שיפוטי [לפי סעיף 210 לחוק]. הנאשם הורשע גם בהליך הנוסף, ודינו נגזר. בין יתר הדברים, קבעתי בגזר הדין בתיק המאוחר, כי יש להרוס את המבנה החל מיום 15.5.2011. המבקש ערער על גזר הדין בתיק הנוסף [עפ"א 21826-04-11], ובפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי להקל במעט בקנס שהושת על המבקש בתיק הנוסף. אשר לבקשתו של המבקש לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לנקוט בבקשה לפי סעיף 207 לחוק. בקשה שכזו, היא העומדת כיום בפניי להכרעה. לטענת המבקש, הוא לא שקט על שמריו, והגיש בקשה לשינוי תב"ע, על מנת שניתן יהיה להגיש בקשה להיתר עבור המבנה ואף להוציא היתר למבנה. ואולם, כך לטענתו, נדרש אישור הועדה המחוזית לתכנון ובניה. לטענת המבקש, הועדה המחוזית אישרה עקרונית את התוכניות אולם עדיין יש צורך בביצוע השלמות שונות, שכבר אינן תלויות במבקש. המבקש עותר לראות באישור העקרוני כסיכוי סביר לאישור התוכניות ולפיכך הוא מבקש שלא להרוס את המבנה, כיוון שייגרם לו נזק בל יתוקן. המבקש מדגיש כי העיכובים אינם תלויים עוד בו אלא בוועדה המקומית שמעונים, שהיא זו שצריכה לבצע השלמות בתוכניות שהוגשו לוועדה המחוזית. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה הוגשה באיחור ניכר, ובניגוד לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט - 2010 [להלן: "התקנות"]. עוד מוסיפה המשיבה כי יש להביא בחשבון את התנהגותו של המבקש, שהפר למעשה את צו ההריסה שנגזר עליו בגזר הדין בהליך המקורי, ויש להביא בחשבון כי אין כיום אופק תכנוני שלפיו ההיתר הינו "בהישג יד". עיינתי בבקשה ובצרופותיה, וסבורני כי דינה להידחות. יש טעם בטענות המשיבה לפיהן הבקשה הוגשה באיחור ניכר. למעשה, היא הוגשה רק לאחר ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי, על גזר הדין בהליך הנוסף. אמנם, שהתקנות נכנסו לתוקפן רק בשנת 2010, אולם מדובר בתקנות המסדירות את סדרי הדין ולא במהות, שלפיה יש להגיש את הבקשה להארכת מועד, קודם חלוף המועד לביצוע ההריסה. במסגרת שיקוליו של בית המשפט, האם להיענות לבקשה לפי סעיף 207 לחוק, עליו להביא בחשבון גם את תום ליבו של המבקש, ואת התנהגותו. במקרה שלפנינו, המבקש, שהיה מיוצג לאורך כל הדרך ואף בהליך הקודם, עשה דין לעצמו ולא רק שהתעלם מגזר הדין בהליך המקורי, הוא אף לא הגיש כל בקשה לארכה. במסגרת ההליך לפי סעיף 207 לחוק יש לאזן בין בקשת הפרט לצרכי הכלל, ובכלל זה לצורך לשמור על מסגרת והוראות החוק. האינטרס הציבורי הוא שצווי הריסה יאכפו. האיזון יעשה בשים לב לתום ליבו של המבקש, להתנהגותו ולאופק התכנוני. בהקשר זה, כבר עמדתי על כך שהצפי להכשרת הבניה צריך להיות ממשי וכי היתר הבניה יהיה "בהישג יד". הבחינה תהיה בעיקר בשים לב למידת הוודאות הקרובה שהיתר הבניה יתקבל בטווח זמנים קרוב יחסית. כל אפשרות אחרת תעמוד בניגוד לתכלית החוק ועלול להיווצר הרושם שמא בית המשפט נותן ידו להפרת החוק ולהותרת הבניה הלא חוקית על כנה, בבחינת "עד שיבוא המשיח". עיינתי במסמכים הרבים שצורפו לבקשה, וסבורני כי אין הם מגלים מהו הצפי לקבלת היתר הבניה: נספח י/1 הינו חוות דעת, ללא תאריך, שנערכה על ידי אינג' קאיד אבו פריח [להלן: "המהנדס"]. מחוות דעת זו אני למד כי הצפי לבדיקת התוכנית המפורטות בוועדה המקומית והמחוזית, ואשרורן, יארכו לפחות שנה [כאמור, אין לדעת מתי נערכה חוות דעת זו]. מחוות הדעת של המהנדס, וממסמכים י/2 ו- י/3, למדתי כי יתכן ולמבקש טענות לגבי פלישה שפלשה המועצה המקומית לשטח מגרשו הפרטי. ממסמך י/4, הוא מסמך שנערך על ידי הועדה המקומית שמעונים, עולה כי זכויות הבניה בתוכנית לשינוי תב"ע אינן אפשרויות, וכי להגיש תיקונים נוספים. מסמך י/5 הוא למעשה מספר מסמכים, וביניהם גם החלטת הועדה המקומית מחודש יוני 2008, לפי ניתן להמליץ לוועדה המחוזית על שינוי התב"ע, בכפוף למילוי דרישות רבות של מהנדס הועדה, ובכללם שינוי בקווי הבניין והתאמתן למצב הקיים בפועל, הגדלת אחוזי הבניה וקביעה מחודש של אחוזי הבניה והשימושים המותרים והמוגבלים. מצאתי עוד [נספח י/6] כי בחודש מרץ 2009 התקבלה התוכנית במשרדי הועדה המחוזית, וממסמך י/10 למדתי כי הועדה המחוזית החליטה להפקיד התוכנית בחודש אוגוסט 2009, בכפוף לתיקונים שייעשו בה. העתקי התוכנית המתוקנת התקבלו בלשכת התכנון והמחוזית בחודש אוקטובר 2009 [נספח י/11], וביום 1.11.2009 נשלח למבקש מסמך המפרט רשימה רבה של דרישות, ובכלל זה דרישות לעניין איחוד וחלוקה של חלקות, תיקונים לתשריט, תיקונים לנספח בינוי ועוד [נספח י/12]. המועצה המקומית עצמה הודיעה ללשכת התכנון והמחוזית, ביום 6.12.2009 כי אין לה התנגדות לבניה בקו אפס [נספח י/13]. בחודש דצמבר 2009 נשלח למבקש מכתב ולפיו בהתאם להוראות סעיף 86 לחוק ההחלטה על ההפקדה תתבטל אם לא ימולאו תנאי במועד, וביום 4.1.2010 ניתנה למבקש ארכה של 4 חודשים למילוי התנאים שנקבעו בהחלטת ההפקדה [נספח י/15]. סט התוכניות המתוקן התקבל במשרדי לשכת התכנון ביום 25.1.2010 [נספח י/16], וביום 3.2.2010 נשלח למבקש מכתב ובו דרישות נוספות לתיקון התוכניות [נספח י/17]. סט מתוקן התקבל שוב לבדיקה שיום 2.3.2010 וכן באפריל 2010. ביום 4.10.2010 הודיעה לשכת התכנון והמחוזית למבקש כי תקופת ההפקדה הסתיימה והתוכנית תובא לדיון, בהעדר התנגדויות. בדיון שנערך באוקטובר 2010, החליטה ועדת המשנה שליד הועדה המחוזית לאשר את התוכנית, בכפוף לתיקון הנוגע להוראות תמ"א 38. ביום 5.1.2011 הוגשה בקשה להיתר בניה לוועדה המקומית שמעונים. ביום 13.1.2011 נערך סיור לשכת התכנון החוזית בשטח, וכן התקיימה ישיבה, במסגרתה נקבע כי לא ניתן לאשר את התוכנית במתכונתה הנוכחית, נוכח הצורך במתן פתרון תכנוני ראוי להיבטים של תנועה וחניה, והוטל על המועצה המקומית להגיש הצעת תכנון הכוללת את הדרך המשולבת והמגרשים הסמוכים, ובניהם את מגרשו של המבקש [אציין, כי עובדה זו היתה לנגד עיני לעת מתן גזר הדין בתיק הנוסף]. כעולה ממכתבו של האדריכל יוסף אבו ג'אבר (אדריכל מטעם מ.מ. שגב שלום), מיום 16.5.2011 [נספח י/25] - "[ההליך התכנוני] יכול להמשך בין שנה וחצי לשנתיים מינימום על לקבלת אישור סופי. לאחר קבלת תוכנית מאושרת ע"י הועדה המחוזית ניתן להגיש תוכניות למתן היתר בניה." כעולה מתצהירו של האדריכל אבו ג'אבר המגמה של הועדה המחוזית היא לקבוע פתרון תכנוני לכל האזור ולא רק למבקש בלבד. לכאורה, די במכתבו ובחוות דעתו של האדריכל אבו ג'אבר כדי לקבוע שההיתר אינו בהישג יד, והגם שהמהלכים נעשים כדי להכשיר את הבניה, עדיין אין לומר שקיימת וודאות קרובה שהבניה תוכשר בטווח הזמן המיידי. הקושי העיקרי נעוץ בכך שלכאורה הועדה המחוזית כבר אישרה את התוכנית והמבקש הגיש בקשה להיתר על פיה התוכנית שאושרה. לאחר מכן החליטה הועדה המחוזית למצוא פתרון כולל ולא פתרון יחיד ועל כן נעצר ההליך על מנת להגיש תוכנית חדשה לכל האזור. למרות זאת, אני סבור כי נכון לעכשיו, ההליך התכנוני חזר לנקודת ההתחלה. לטעמי [ומבלי לקבוע מסמרות בעניין], נכון הוא לראות את הדברים בראיה כוללת של כלל האזור. כך גם יישמר האינטרס הציבורי. יצויין, כי המבקש לא הגיש כל עתירה או ערעור מנהלי כנגד החלטת הועדה המחוזית לבצע תכנון מחדש [או למצער - לא הובאה בפניי כל ראיה לכך], ולפיכך החלטה זו ומשמעויותיה, הן שעומדות לנגד בית המשפט כיום לצורך הכרעה בבקשה דנן. כיוון שכיום התוכנית אינה צפויה להיות מאושרת בטווח של שנתיים לפחות וברור כי לא יינתן היתר בניה בטווח זמנים זה, הרי שאין לומר שההיתר מצוי "בהישג יד". בשים לב להתנהגותו ולהתנהלותו של המבקש, בחוסר תום לב, כאמור לעיל, אינני סבור שיש "למתוח את מסגרת הזמנים" באופן כזה שתינתן הארכה המבוקשת. יש להעדיף בהקשר זה את האינטרס הציבורי שבקיום צו בית המשפט. אינני מקבל טענת המבקש לפיה הוא עשה את הכל וכעת ההליך אינו תלוי בו עוד. יתכן כי הדברים נכונים עובדתית, אך כאשר אדם בונה ללא היתר, ועל מנת להכשיר את בנייתו יש צורך בהתבוננות כוללת על האזור כולו, אין הוא יכול להלין על כך כנגד מוסדות התכנון. בוודאי שאין הוא יכול להסתמך על פעולות רשויות התכנון המנסות לסייע לו ולשכניו, בפועל והכוח. יש לזכור, כי המבקש הוא שבנה תחילה ללא היתר בניה. בעשותו כן, שם כספו על קרן הצבי. סוף דבר: דין המבנה להיהרס באופן מיידי. ככל שהתוכנית תאושר, וניתן יהיה לקבל מכוחה היתר, יוכל המבקש לבנות מבנה חדש, הפעם כחוק. הארכת מועדהריסת מבנהצו הריסהצווים