קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור לנושה: ערעור של אחד מנושי החייב העותר נגד החלטת הנאמן שאישר הארכת מועד להגשת ערעור של נושה אחר (בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ). ובעצם הסוגיה המצריכה הכרעה היא מה היקף החריג מה'רף הקשיח' שהציב הדין בענין הגשת תביעת חוב - כאמור בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. הכלל הוא שדרכו של נושה שלא הגיש תביעת חוב במועד נחסמת והוא מאבד למעשה את הזכות לתבוע חלק מנכסי החייב פושט הרגל; לצד הכלל קבע הדין חריג מצומצם שעניינו נסיבות מיוחדות בהן הנושה לא יכול היה להגיש תביעת חוב במועד ומשכך מאפשר חריג זה את הארכת המועד להגשת תביעת החוב. בטרם אתייחס לבחינת השאלה שהוצגה בפתח ההחלטה ראיתי להתייחס לסוגיה הדיונית הנוגעת לשאלת עצם מעמדו של נושה לערער על הכרעת נאמן בתביעת חוב של נושה אחר; קרי, האם לנושה אחד זכות להתנגד להכרעה שניתנה בענין נושה אחר. לטענת הנושה הוא זכאי לעשות כך מאחר שקבלת תביעת החוב פוגעת בזכויותיו לחלק גדול יותר בדיבידנד הצפוי להיות משולם לו אגב פשיטת הרגל, מאחר שהוא נאלץ לחלוק את הדיבידנד עם נושה נוסף. מנגד, טוענים המשיבים כי תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל, העוסקת בערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב, אינה מעניקה כל מעמד לנושה אחר, להבדיל מן הנושה מגיש תביעת החוב לו זכות להגיש ערעור על הכרעת הנאמן כאשר הוא חולק על הכרעתו. אכן תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל אינה מעניקה במפורש מעמד לנושה אחד להגיש ערעור על הכרעת נאמן בענין נושה אחר, ממש כפי שאין התקנה מעניקה מעמד לחייב פושט הרגל שסבור כי הכרעת הנאמן אינה נכונה ותוצאתה משפיעה עליו בשאלת היקף מצבת החובות. הגם שכך, הנוהג שהשתרש בקרב חייבים הוא להגיש ערעור על הכרעות בעל התפקיד בתביעות חוב כאשר הם סבורים שהאינטרס שלהם נפגע אם תאושר תביעת חוב כזו אחרת. ערעורים אלה אינם נמחקים על הסף, ולא בכדי! שכן אין להשלים עם מצב המונע ממי שיש לו אינטרס ישיר ויכול להפגע מהחלטה מעין שיפוטית של בעל תפקיד להביא את ההחלטה לבקורת שיפוטית; שבעתיים כך כשהתוצאה של מניעה זכות ערעור על החלטת נאמן מנושה או מחייב היא למעשה מתן אפשרות לערער רק על החלטות של נאמן אם הן לרעת הנושה מגיש תביעת החוב; וככל שההחלטה תהיה 'לטובת' הנושה מגיש תביעת החוב, גם אם אינה נכונה, הרי היא תזכה ל'חסינות' של הדין חרף היותה פוגעת באופן ברור באינטרס של אחרים - כמו אינטרס החייב שהחלטה כזו מגדילה את מצבת החובות שלו וגם אינטרס נושים אחרים שקבלת החלטה לטובת הנושה האחר (שרק לו הזכות לערער) מקטינה את גובה הדיבידנד. 3. מעמד החייב לטעון נגד הכרעות בעל התפקיד בתפקידו המעין שיפוטי נלמד הלכה למעשה מסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל: "נפגע פושט הרגל, נושה או אדם אחר על ידי מעשה או החלטה של הנאמן רשאי הוא לפנות לבית המשפט, ובית המשפט רשאי לאשר לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בעניין כפי שיראה צודק". מדברים אלה עולה כי החלטת נאמן לקבל תביעת חוב שראוי היה לדחותה, או קבלת תביעת חוב בשיעור מופרז, ניתנת לערעור מאחר שהיא פוגעת הן בחייב (מאחר שהיא מגדילה את מצבת החובות ועלולה בין היתר להקשות על החייב להציע הסדר או לבקש הפטר), והן בנושים האחרים שנאלצים להתחלק בדיבידנד נתון עם נושה נוסף; משכך החלטת הנאמן למתן אורכה לנושה, החלטה עליה מערער הנושה כאן, נכנסת במובהק לגדר סעיף 150 לפקודה בהיות הנושה המערער אותו 'אדם אחר' 'הנפגע על ידי החלטה של הנאמן'. לציין כי תוצאה זו מתיישבת גם עם הנטייה להקל בשאלת מעמד המערער על רקע חשיבות זכות היסוד של הגישה לערכאות; וכפי שציינתי לעיל, פרשנות אחרת תהיה בלתי צודקת ותהפוך את תקנה 96 לתקנות, לתקנה המקנה זכויות יתר לחלק מאלה הנפגעים ממש מאותה החלטה, זאת לצד הקושי הבסיסי שממילא קיים בתקנה המצמצמת לכאורה את סעיף חוק. מכל האמור אני דוחה טענת הסף שלנושה אין מעמד בערעור זה. 4. טענת סף נוספת מפי המשיבים ואף אותה ראיתי לדחות, נוגעת להיקף שיקול הדעת של הנאמן ולהלכה הנוהגת לפיה לא יטה בית המשפט להתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים. אלא שנראה כי המשיבים "שאלו" הלכה שעניינה היקף הבקורת על שיקול דעת הנאמן בענין מהלכים כלכליים וניהוליים של בעל התפקיד ובקשו להחילה על גם על החלטותיו בתפקידו ה'מעין-שיפוטי' של בעל התפקיד. אכן, הלכה פסוקה היא כי לבעל התפקיד שיקול דעת רחב בכל הנוגע לניהול הליכי פשיטת הרגל (או הליך חדלות פרעון כלשהו). הנאמן, ולא בית המשפט, הוא אשר על הניהול השוטף של נכסי החייב או הגוף חדל הפרעון, ובקי בנבכי העסק יותר מהשופט שאינו 'נפגש' עם התיק אלא כאשר מובאת לבית המשפט מחלוקת שהתעוררה ומחייבת הכרעה. לא רק זאת אלא שאם יתערב בית המשפט בכל צעד כלכלי או ניהולי שיעשה בעל התפקיד ימנע ניהול אפקטיבי של קופת חדלות הפרעון והעסקים הכרוכים בה; משכך נמנע בית המשפט בדרך כלל מלהתערב בשיקול דעת של הנאמן בהפעילו את סמכויותיו הניהוליות. שונה הדבר בכל הנוגע להכרעות הנאמן בתפקידו המעין-שיפוטי; תפקיד שניתן לו מכח הדין ועליו להכריע במסגרת זו של התפקיד בטענות משפטיות לפי חומר ראיות שמניחים הצדדים לפניו. מכאן שלא רק שאין לדחות על הסף ערעור רק בגלל ההלכה שאין נוהגים להתערב בשיקול דעת של הנאמן אלא שיש הכרח להעביר שיקול דעת במסגרת בקורת שיפוטית לגוף ההחלטה המכריעה בטענות משפטיות, דרך המתישבת עם הדרך המשפטית הנוהגת במוסד הערעור, קרי, בקורת על הכרעות שיפוטיות; אמנם אין ערכאת ערעור ממהרת להתערב בקביעת הערכאה הדיונית אשר לעובדות ולממצאי מהימנות אולם וודאי שערכאת הערעור בוחנת את הכרעת הערכאה הדיונית מהבחינה המשפטית ואינה מגבילה את התערבותה רק ל'נסיבות קיצוניות' או ל'אי סבירות מוחלטת' של ההחלטה נשוא הערעור, כך גם בענייננו הנאמן בתפקידו המעין שיפוטי הוא למעשה 'הערכאה הדיונית' ואת החלטותיו יש להעביר בבקורת שיפוטית לגופן, בודאי כשמדובר בבעל תפקיד שאינו שופט ועל כן ראוי היה אף להרחיב את נטיית ערכאת הערעור להתערב בקביעותיו השיפוטיות של הנאמן ולא הפוך. מכאן שאני דוחה גם את הטענה כי יש לדחות הערעור רק מחמת העובדה שאין להתערב בהחלטות הנאמן. ואשר למחלוקת לגופה. 5. הנדבך הראשון עליו מתבססת הכרעת הנאמן, הוא נדבך עובדתי; הנאמן הבהיר בהכרעתו את הסיבות שהביאו אותו ליתן אורכה לבנק הנושה; כך הסביר כי מעיון בעובדות שהובאו לפניו שוכנע כי יש ליתן אמון בטענת הבנק, שלמעשה תביעות החוב בענין שני החייבים שהם בעל ואשה הוגשו בצוותא. הנאמן הסביר כי יחס משקל רב לעובדה שתביעת החוב נגד הבעל (שאין מחלוקת כי הוגשה במועד) כוללת התייחסות לחוב האשה, ועולה לכאורה כי תביעות החוב עוסקות למעשה באותו חיוב בו חבים הבעל והאישה ביחד ולחוד; על בסיס אלה בחר הנאמן לקבל כממצא עובדתי את טענת הבנק כי "אי ההגשה במועד" של תביעת החוב נגד האישה נובעת מכך שתביעת החוב לא נקלטה במחשבי הכונס הרשמי. 6. מכאן שעניין לנו בהכרעה מעין-שיפוטית של הנאמן שמשמעה כי הבנק עמד בנטל להוכיח את גרסתו מבחינת מאזן ההסתברות; לאחר שעיינתי בחומר אני סבורה כי הכרעת הנאמן מעוגנת היטב בחומר הראיות, לרבות ראיות שאינן שנויות במחלוקת ולא מצאתי להתערב בקביעת הנאמן, שכאמור התבססה על ראיות שהוכחו ברמה הנדרשת. בקצירת האומר אציין כי מחומר הראיות עולה תמונה ברורה כי לשיטת הבנק מאז ומעולם המדובר הוא בחוב משותף לשני בני הזוג פושטי הרגל; תביעת החוב נגד הבעל כללה התייחסות משותפת לו ולרעייתו, והדבר מעיד על כך כי הבנק לא 'שכח' את החוב של האשה, אלא התייחס אליו בזמן אמת, באורח שיותר ממרמז על הגשה במקביל של שתי תביעות חוב זהות או כמעט זהות. בנסיבות אלה ונוכח העובדה כי תביעת החוב נגד הבעל הזהה, או כמעט זהה, לזו של האשה, אכן הוגשה במועד (ומכאן שלא סביר כי הבנק הגיש תביעת חוב אחת ושכח את התביעה התאומה נגד האשה), אני סבורה כי קביעת הנאמן שבחר לתת אמון בגרסת הבנק כי התביעה אכן הוגשה במועד מעוגנת בראיות ובהגיון הדברים; בנקודה זו אני סבורה כי ההלכה בדבר אי התערבות בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות ראויה ולא ראיתי להתערב בקביעה זו, בעיקר לאחר ששוכנעתי כאמור. עוד לציין כי התרשמתי שהעובדה שהבנק לא פנה מיד בבקשה לתיקון המחדל אינה פועלת בנסיבות דנן נגדו זאת לאור דברי הנאמן שהבנק מיהר לפעול מרגע שקיבל את התשובה בעניין תביעות החוב ורק ממנה למד כי תביעת החוב נגד החייבת אינה נזכרת כלל. לעניין זה ראוי לזכור את המצב העובדתי הקיים בפועל (והמצער למדי) כי תביעות חוב שמוגשות אינן זוכות להתייחסות מיידית, ממילא לא להכרעה, וכך עובר זמן רב מעת הגשתן עד להקלדת התביעות ולמודעות של הצדדים הרלבנטים לקיומה של תביעת חוב; כידוע גם בדיקות תביעות החוב אורכות זמן לא מבוטל ולעיתים שנים; משכך בין אם לא היתה לבנק אינדיקציה "בזמן אמת" בדבר המצב לאשורו בהעדר תגובה להגשת תביעות החוב בכלל, ובין אם סבר בטעות כי אישור קבלת תביעה אחת מעיד כי התקבלה התביעה האחרת שעניינה זהה ומדובר באותו חוב, הרי שלא מצאתי להתערב בהתרשמות הנאמן ובהכרעתו - ואף הפוך מכך. 8. גם להוסיף כי בבוא הנאמן לדון ולהכריע בתביעת חוב לרבות בכל הנוגע לקיום נסיבות חריגות להארכת מועד להגשת תביעת החוב, רשאי הנאמן לבקש מנושה הבהרות ומסמכים נוספים שיסייעו לו להגיע להחלטה; אמנם ככל שעסקינן בהארכת מועד אין נפקות רבה למסמכים שענינם הוכחת תביעת החוב גופה, אולם בנסיבות הענין יש משמעות לכך שהחוב משותף לבעל ולאישה, והדבר נדרש לקביעת התשתית העובדתית, וכך אכן נהג הנאמן, ובדין עשה כן. ואשר לטענה לענין 'אמינות התצהיר', אומר כי השתכנעתי שהבסיס לגרסת הבנק בדבר הגשת תביעת החוב נתמך בנסיבות חיצוניות שלמעשה כלל אינן שנויות במחלוקת - קרי, הגשה במועד של תביעת החוב נגד הבעל (החייב האחר), עותק מתביעת החוב מצוי בכנ"ר ועליו חותמת "נתקבל"; נוסח תביעת החוב המשותף למעשה לשני החייבים, ועוד... משכך מידת אמינות התצהיר נראית לי שאלה משנית ושבעתיים כך כשאין גרסה נגדית אלא גרסה אחת הנתמכת בראיות חיצוניות. משכך - לא ראיתי להתערב בקביעה העובדתית של הנאמן כי מקור אי הגשת תביעת החוב היא בעובדה שתביעת החוב לא נקלטה כראוי במחשבי כונס הנכסים הרשמי. לאור החלטתי נראה כי גם גורלה של השאלה המשפטית - ברור. מקום בו הנסיבות מצביעות כי הנושה מגיש את תביעת החוב והתביעה אובדת, אם בגלל טעות של משרדי הכונס הנכסים הרשמי ואם בגלל הנאמן, הרי שאלה במובהק נסיבות שאין לנושה כל אפשרות לשלוט עליהן. בין אם נפרש מצב כזה כמצב בו תביעת החוב הוגשה למעשה במועד אך אבדה לאחר הגשתה, ובין אם נפרש את הדברים כאילו בפועל לא הוגשה תביעת החוב, הרי כך או אחרת, עסקינן במצב בו לא יכול היה הנושה לפעול אחרת ואין לגלגל לפתחו את האחריות (אף לא ברמה של התרשלות או טעות בתום-לב); וודאי לא מצאתי לפגוע בנושה פגיעה קשה ולהפקיע את זכותו הכספית בשל טעות או תקלה במשרדי הכונס הרשמי ולא ראיתי כי יש מקום להטיל עליו כל אחריות לנעשה במשרדי הכנ"ר. כפי שכבר ציינתי, נכנסות הנסיבות במובהק לחריג שבסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, ובדין פסק הנאמן כי מוצדק ליתן לנושה הארכת מועד בנסיבות שתוארו. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין אני נדרשת לדון בחלופה משפטית אחרת; אך אציין מעבר לצורך כי גם היא היתה מביאה לאותה מסקנה קרי, קבלת תביעת החוב. שהרי אף הצעת ההסדר (שלא צלחה) הוצעה במאוחד לגבי שני החייבים, אם כך עשוי הנושה ששגה באופן הגשת תביעת החוב (והגיש תביעת חוב נגד האשה בתיק פשיטת הרגל של בעלה במקום להגישה בנפרד), להחשב כמי שהגיש את תביעת החוב במועד אך באופן שאינו תואם לתקנות הנוגעות לצורה ולדרך הגשת תביעת חוב. במצב דברים כזה ניתן להתיר תיקון הטעות בשל אופן ההגשה ולאפשר הגשת תביעת חוב מתוקנת וערוכה כדין, ואפשרות זו אינה נבחנת בגדר המחמיר של סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, אלא היא בגדר שיקול דעת כללי של בית המשפט האם להתיר תיקון טעות דיונית בדרך הגשה מחדש של כתב טענות; בעניין זה של מתן היתר לתיקון דרך הגשת תביעת החוב לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר וכולל אפשרות "לרפא" את הפגם הדיוני בהוצאות. בנסיבות המקרה בהן מדובר בחוב משותף לכאורה לשני פושטי הרגל נראה כי מתן היתר לתיקון כתב הטענות אך מתבקש. לאור כל האמור אני דוחה את הערעור. אני מחייבת את המערער לשלם לנאמן ולבנק דיסקונט סך 7,500 ₪ (לכל אחד); הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד ליום התשלום בפועל. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורנושה