קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת תביעת חוב: 1. כללי מושא המחלוקת שלפניי הינו האם יש עדיפות לנושה שהגיש את בקשת הכינוס, באשר לחובות המוטלים כרגיל על נושה במסגרת הליכי פשיטת רגל. "עילית בדי ריפוד בע"מ" (להלן: "המערערת"), הינה לטענתה נושה של יצחק בר - דוד (להלן: "החייב"). המערערת, הגישה ערעור על החלטת עו"ד אסף אייל, בתפקידו כנאמן (להלן:"הנאמן"), לנכסי החייב, לפיה נדחתה בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. 2. תמצית העובדות ביום 10.9.03, ניתן לבקשת המערערת צו לכינוס נכסי החייב. צו כינוס הנכסים פורסם בעיתונות וברשומות ביום 10.11.03. בהתאם לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), ולתקנה 7 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, על נושה להגיש את תביעת החוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס. לפיכך, היה על כל נושה של החייב להגיש לנאמן את תביעת החוב לא יאוחר מיום 10.5.04. המערערת הגישה תביעת חוב נגד החייב באחור ניכר, רק ביום 5.9.04, קרי בחלוף כשנה מפרסום צו הכינוס. תביעת החוב שהוגשה הינה על סך של 791,007 ₪, וזאת נעשה מבלי שצורפה בקשה להארכת מועד להגשתה, הגם שהוגשה כאמור באיחור וכמות שנדרש היה בנסיבות אלה. ביום 23.8.10, לאחר פניית הנאמן למערערת, הגישה האחרונה בקשה להארכת מועד. הנאמן בהחלטתו מיום 26.10.10 קבע כי לא מצא בבקשה להארכת מועד "טעמים מיוחדים", המבססים את האיחור ומשכך לא נעתר לבקשה, משמע הערעור נדחה על הסף (להלן: "החלטת הנאמן"). על החלטת הנאמן הגישה המערערת את הערעור שלפניי. הבקשה הובאה תחילה לפני כב' השופטת אלשיך, אך מפאת העדרה, היא נדונה לפניי. 3. עמדת המערערת לטענת המערערת, תביעת החוב אמנם הוגשה באיחור אך זאת לטעמה בשל "כשל טכני" כלשונה, תוך שהיא סבורה שאין בכך כדי לדחות את תביעת החוב. לדידה של המערערת, מאחר והיא זו שהגישה את הבקשה למתן צו כינוס, ובמסגרתה אף הרחיבה ופירטה אודות החוב המגיע לה מהחייב, אזי ברור לגרסתה שהיא תובעת מהחייב את חובה ומשכך אין הכרח בהגשת הוכחת חוב מטעמה. המערערת גורסת כי מכל מקום מדובר לגביה בעניין שהוא טכני פורמאלי במהות שכן ברור שהיא לא ויתרה על חובה נגד החייב, חוב שניתן לגביו פירוט במסגרת בקשתה לכינוס נכסים. המערערת מוסיפה וטוענת כי החוב המגיע לה ידוע לכל הצדדים להליך כינוס הנכסים ומשכך אין בקבלת תביעת החוב באיחור כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של אלה. במיוחד נכון הדבר לגרסת המערערת בנוגע להעדר הסתמכות מצד החייב, שכן היא הגישה תביעה נגדו, וניאותה שלא להמשיכה, ואף לדחות את התביעה, ביודעה על הליך פשיטת הרגל, ובלבד שטענותיה בדבר הברחת הרכוש על ידי החייב, יתבררו במסגרת הליך פשיטת הרגל. הסכמתה זו, כך נטען, אף באה לידי ביטוי בפסק הדין בתביעתה נגד החייב. המערערת מפנה להלכות שונות, בהן קיבלו בתי המשפט בקשות נושה להארכת מועד להגשת הוכחת חוב. אלה, בצד הטעמים עליהן הצביעה המערערת, מהווים לדידה בסיס לקבלת הערעור. 4. עמדת הנאמן הנאמן סבור כי אין דין הערעור להידחות, מחמת שלא קיימים בידי המערערת טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת תביעת החוב באיחור, וכפי שנקבע בהחלטת הנאמן בה אין להתערב. לדעתו, הואיל והמערערת היא הנושה שנקטה בהליך פשיטת הרגל נגד החייב, חזקה עליה כי ידעה היטב על צו הכינוס ועל מועדו, ומשכך הייתה עליה חובה להגיש את תביעת החוב במועד. הנאמן טוען כי אין מדובר בעניין טכני פורמאלי כעמדת המערערת, אלא הליך שהמחוקק ובתי המשפט רואים בו כבעל ערך מהותי, תוך שהוא מפנה להלכות בעניין וכן לנהלי הכנ"ר. לכן, היה לדעתו על המערערת להגיש את הוכחת החוב במועד, ומשלא הוגשו טעמים מיוחדים, בדין נדחתה בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת הנאמן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בתגובת כונס הנכסים הרשמי, ויישמתי את ההלכה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות: 5. המתווה הנורמטיבי ויישומו אפנה להוראת סעיף 72(ב) לפקודת פשיטת הרגל: "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". (ההדגשה אינה במקור - א.א.) משמע, שבעת שמתבקשת הארכת מועד להגשת תביעת חוב יש לבחון קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים את האיחור, והדגש הוא שמדובר בטעמים אשר בעטיים נמנע מהנושה להגיש את הוכחת החוב במועדו. כלומר, רק אם התרחשו נסיבות שלא אפשרו בידי הנושה להגיש את תביעת החוב במועד, ניתן יהיה להכשיר את האחור בהגשת תביעת החוב. הפכתי ועיינתי בכתב הערעור ובתגובת המערערת לתשובת הנאמן, אולם לא רק שלא עלה בידי למצוא טעמים מיוחדים לאיחור כנדרש בדין, נהפוך הוא, לא מצאתי כל טעם לאיחור. אין בפי המערערת כל טעם ענייני לכך שלא הגישה את הוכחת החוב במועד. המערערת שנקטה בהליך פשיטת הרגל, הייתה מודעת היטב לצורך בהגשת הוכחת החוב ובמועד הקצוב לשם כך. אין המערערת עומדת אפוא במבחן שנקבע בסיפת סעיף 72(ב) הנ"ל לפיו "לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". העובדה שמחמת שגגה, אף אם בתום לב, לא הוגשה הוכחת חוב במועד, אינה מקנה לנושה אורכה להגשת הוכחת החוב. כך נקבע בנסיבות דומות בפש"ר (ת"א) 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נגד עו"ד ערן קאופמן [2005]: "כך או כך, אי ידיעה גרידא, אף בתום לב, אין די בה בכדי להקים טעם מיוחד; מכח קל וחומר, חל דין זה מקום בו ידע הנושה על ההליכים, אולם בשל טעות אנוש או פרשנות שגויה של הדין, נמנע מהגשת תביעת חובו במועד". כן ראה פש"ר (ת"א) 239/97 לבידי זהב נ' שדה [2001]; פש"ר (ת"א) 1742/03 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן [2005]. 6. מעמד המערערת כנושה שהגיש את בקשת הכינוס המערערת מסתמכת בבקשתה על היותה הנושה שביקש את צו כינוס הנכסים והכרזת פשיטת הרגל. בהקשר זה נטען כי ממילא פירטה בבקשתה את החוב המגיע לה, דבר שגם מעגן את הידיעה של הצדדים להליך, על דרישתה לתשלום חובה. משכך סבורה היא שיש לאבחן בינה לבין הנושים האחרים, באשר לפטור אותה מהגשת תביעת החוב, ומכל מקום, יש בכך הקלה בדרישת "הטעמים המיוחדים", לצורך הארכת המועד. לטעמי, אין ממש בטענה. עובדה שנושה הגיש את בקשת פשיטת הרגל או הפירוק, אינה מקנה לו פטור מהגשת תביעת חוב. הרציונל בבסיס הדרישה להגיש תביעת חוב על ידי כל נושה, הינו לכמת את מאסת הנשייה הכוללת, להביא נתון חיוני זה לידיעת כל הצדדים להליך פשיטת הרגל, ועל מנת שיתאפשר בידם לשקול עמדתם, באשר לצעדים אותם יש לנקוט במסגרת ההליך, כגון הסדר או הפטר. משכך נדרש כל נושה ונושה באשר הוא, למעט נושה מובטח המעוניין בשימור הבטוחה שניתנה לו, להגיש הוכחת חוב. בין אלה, גם הנושה שנקט בהליך פשיטת הרגל המחוייב בהגשת תביעת החוב, ונושה שלא יעשה כן יחשב כמי שויתר על נשייתו. המחוקק לא אבחן בהקשר זה בין נושה שהגיש את הליך פשיטת הרגל או את בקשת הפירוק, לבין נושה רגיל, ולא פטר את הראשון מהגשת הוכחת חוב. לכן אין כל עיגון בדין בטענת המערערת לפיה בעובדה שהיא זו שהגישה את בקשת פשיטת הרגל, כדי לפטור אותה מהגשת הוכחת החוב, או להקל במקרה של בקשה להארכת מועד להגשתה של זו. לא בכדי לא עלה בידי המערערת להפנות לאסמכתא לפיה היא פטורה מהגשת הוכחת חוב. אוסיף כי קבלת הטענה, אף אינה מתיישבת עם השכל הישר ושורת ההיגיון, שכן משמעה שכל אימת שנושה מבקש להכריז על חייב פושט רגל, או נוקט נגד חברה בהליך פירוק, הוא לא יחויב בהגשת תביעת חוב ערוכה כדין, וכי יש לראות בעצם הבקשה שהגיש מעין תביעת חוב. כזאת לא יתכן. 7. האם מדובר בפגם טכני פורמאלי סבורני כי גם דין טענתה של המערערת לפיה מדובר ב"פגם טכני פורמאלי", של אי הגשת "טופס", להידחות. עסקינן בעניין החורג מדלת אמותיו של הגשת מסמך גרידא שכן יש בו כדי להוות ראיה מהותית המאפשרת לצדדים להליך, לגבש את עמדתם באשר להתנהלות, בשים לב למאסת הנשייה הכוללת, ולכלכל בהתאם את צעדיהם. הדעת אינה סובלת מצב בו ניתן יהיה לשנות, פעם אחר פעם את מאסת הנשייה, דבר שיהיה בו כדי לשבש את התנהלות הליך פשיטת הרגל, את האופן בו על הנושים וכן החייב לשקול את צעדיהם, פתיחת ההליך מחדש, בצד פגיעה שלא כדין בציפיית הגורמים המעורבים בהליך. בית המשפט העליון הדגיש את החשיבות בקיום ההליכים הקבועים כסדרם בכל הנוגע להתנהלות הנושה. לעניין זה אפנה לרע"א 10999/08 אורטופדיה בירו בע"מ נ' עו"ד יצחק יונגר בתפקידו כנאמן להסדר נושים [2009], בו אישר בית המשפט העליון את הקביעה של בית המשפט המחוזי לפיה יש להקפיד על מילוי הטפסים הסטטוטרים שכן אחרת לא תוכר הוכחת חוב, לאמור: "מבחינה מהותית המצאת כתב התביעה כמוה כהגשת תביעת חוב. ככל שנפל פגם במהלכים שנקטה מדובר, כך לטענתה, בפגם טכני הניתן לתיקון. דין הטענה להידחות. על פי התקנות, יש להגיש תביעת חוב באמצעות טופס המצוי בתוספת. כמו כן, על תביעת החוב להיתמך בתצהיר (תקנה 17 לתקנות החברות (פשרה))." יפה לענייננו פסק הדין של בית המשפט העליון, רע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' עו"ד סולי ש. ואנו הנאמן על נכסי חברת רם [2010], שניתן פה אחד, לפיו לא תוכר הוכחת חוב, אשר אינה עומדת בתנאים שנקבעו בדין, כגון שלא נתמכת בתצהיר או שלא צירפו לה מסמכים דרושים. בית המשפט עמד על החשיבות בעמידה בכללי הפרוצדורה בהגשת הוכחות חוב, באומרו: "כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכריו. אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים "פרוצדוראליים", וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת - כגון דחיית הליך - באמצעות פתרונות מתונים ו"מידתיים" יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום". בוודאי כך הדבר כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל, וכאשר בעל-הדין שאינו פועל לפי הכללים מיוצג על-ידי עורך-דין". משכך, דין הטענה לפיה עסקינן הפגם טכני להידחות. 8. הנזק שייגרם למערערת לא ראיתי גם לקבל את טענת המערערת כי מחמת הנזק שייגרם לה, יש לקבל את הערעור. אין ספק כי תוצאה זו אכן עלולה להסב נזק למערערת, אך אין בכך כדי להתגבר על הוראות הדין הקובעות מועדים מפורשים באשר להגשת הוכחת החוב. טעם נוסף העומד לרועץ למערערת הינו משך האיחור, שכן אין מדובר בענייננו באחור בין ימים ספורים, אלא אחור ממושך, בן מספר חודשים, וללא טעם באשר למחדל שבאי הגשתו משך כל התקופה האמורה. 9. פגיעה בנושים ובחייב יש בקבלת הוכחת החוב, גם לפגוע באינטרס ההסתמכות של הנושים ושל החייב, באשר למאסת הנשייה והחלק היחסי של כל אחד מהם בה. קל וחומר נכון הדבר בנסיבות המקרה שלפניי, עת מתברר כי סך כל תביעות החוב שהוגשו עומד על 225,716 ₪, ולכן הכרה בתביעת החוב של המערערת העומדת כאמור על סך של 791,007 ₪, תשנה באופן מהותי את חלקם היחסי. אלה, בצדק הניחו כי לא יוגשו הוכחות חוב נוספות, וציפו כי חלקם בחובות הוא בהתאם לתביעות החוב שהוגשו, ללא תביעת המערערת. גם לא ראיתי לקבל את טענת המערערת לפיה אין פגיעה באינטרס ההסתמכות של הנושים ושל החייב, מאחר והיא זו שהגישה את בקשת הכינוס. לעניין זה אציין כי המערערת בחרה למחוק את תביעתה נגד החייב ואף הסכימה לדחותה. בית המשפט אף חייב את המערערת בתשלום הוצאות לחייב. אמנם המערערת טענה כי היא עומדת על בירור הברחת הרכוש של החייב במסגרת הליך הפש"ר, אך מאידך החייב טען כי הליך פשיטת הרגל שנקטה בו המערערת נועד לעקוף את הקשיים שניצבו לפני המערערת בתביעתה. משכך, לא ניתן לשלול כי היתה גם היתה לחייב ציפייה שהמערערת לא תגיש בסופו של דבר תביעת חוב. אמנם ייתכנו מקרים בהם תינתן הארכת מועד משום שדחיית תביעת החוב תיצור מצב אבסורדי, כך למשל מקום בו המערער הינו הנושה היחיד של החייב או במקרה בו לא ידע הנושה על הכינוס, אולם לא זה המקרה שלפניי. 10. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מקובלים עלי קביעת הנאמן לפיה לא התקיימו התנאים להארכת המועד להגשת תביעת החוב של המערערת, ולכן אני מאשר את הכרעתו. לפיכך, אין מנוס אלא לדחות את ערעור המערערת על החלטת הנאמן. המערערת תישא בהוצאות הנאמן בסך 7,500 ₪. כינוס נכסיםנושה