קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי: ההליך: 1. בקשת רשות הערעור היא על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת י' מישורי) מיום 16/9/10 בת"א 7165/08, שם קבע בית המשפט כי המבקשת היא "מי שחבה בחובו הפסוק" של המשיב, אשר הורשע על-פי הודאתו בהליך פלילי בנוגע לתאונת דרכים, וזאת לעניין סעיף 42א לפקודת הראיות, ולכן, פסק הדין הפלילי אשר הרשיע את המשיב על פי הודאתו, מהווה ראייה המחייבת את המבקשת, ולכן ייחד את ישיבת הוכחות שהייתה קבועה לדיון בשאלת הנזק בלבד. 2. על פי החלטה שניתנה ביום 21/11/10, נדרשה המבקשת להוסיף ולהסביר מדוע נמנעה מלהגיש בקשה להבאת ראיות נוספות וכמו כן נתבקש המשיב להשיב לבקשה. למעשה, היה על המבקשת לבצע השלמה בטרם ניתנה תשובת המשיב, ואכן על פי המסמכים בתיק פעלה כך המבקשת. לאחר מכן, נתקבלה תשובת המשיב. 3. לאחר עיון חוזר בבקשה ולאחר עיון בתשובה שנתקבלה, יש בדעתי ליתן רשות ערעור לראות את הבקשה שהוגשה כבקשה שניתנה עליה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לפיכך תידון הבקשה כערעור. הנסיבות הצריכות לעניין: 4. המשיב יליד 1986, נפגע על פי טענתו בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפלת"ד) ביום 21/9/07. עקב התאונה פנה המשיב לבית חולים רמב"ם שם אובחן שבר בהומרוס בזרוע שמאל. ידו גובסה. הוא שוחרר לביתו לאחר שני ימי אשפוז ואושפז בשנית לצורך ניתוח שחזור וקיבוע השבר, ושוחרר ב-30/9/07. על פי הנטען בתצהיר שהוגש מטעם המשיב, מדובר בתאונה עצמית שאירעה לו עת נהג ברכב המבוטח על ידי המערערת בדרך עפר. כאשר ביקש לבצע פנייה ימינה נפתחה דלת הנהג והמשיב נזרק אל מחוץ לרכב. 5. בכתב ההגנה שהוגש ביום 21/9/08 כפרה המערערת בעצם קרות האירוע, בנסיבות הנטענות, וכן במעורבותו של הרכב הנטען שבוטח על-ידה, ובכל חבות נטענת אחרת כלפיה. המערערת חזרה על עמדתה במסגרת הדיון המקדמי בבית משפט קמא שהתקיים ביום 26/1/09 והודיעה שיש למערערת "ראיות מבוססות כי התאונה לא ארעה בנסיבות הנטענות וכי הרכב הנטען לא היה מעורב בתאונה". 6. התיק נקבע להוכחות לאחר שמונה מומחה רפואי בתחום האורתופדי. במועד ההוכחות הראשון - שהיה מיועד לשמיעת ראיות בשאלת החבות והנזק - לא הופיע העד מטעם המשיב, עקב שהות בחו"ל. בית המשפט הורה על מועד נוסף. עובר למועד ההוכחות, הוגשה בקשת המשיב כי ישיבה זו תיוחד לשאלת הנזק בלבד, וללא צורך לדון בשאלת החבות, וזאת לאור סעיף 42א לפקודת הראיות. בבקשה שהוגשה הבהיר אמנם המשיב כי קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לנסיבות התאונה הנטענת, ואולם סבר שיהיה בהגשת פסק הדין המרשיע למנוע הצורך בשמיעת הראיות והעלאת מחלוקות עובדתיות. החלטת בית משפט השלום: 7. בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיב, איפשר הגשת פסק הדין הפלילי-המרשיע, שניתן על סמך הודאת המשיב, וראה בנסיבות אלה בפירוט העובדות בכתב אישום, כממצאים עובדתיים קבילים בהליך האזרחי. לעניין מעמדה של המערערת, קבע בית משפט השלום שיש לראותה כמי ש"חב בחובו הפסוק" של המשיב, שהוא אף בעל דין במשפט האזרחי. עוד קבע בית המשפט כי את סעיף 42א לפקודת הראיות יש לקרוא יחד עם סעיף 42ג, המקנה אפשרות להבאת ראיות לסתור, ואולם בקשה כזו לא הונחה בפניו, וזכות כאמור אינה אוטומטית. לפיכך נתקבלו פרטי כתב האישום בהליך הפלילי כממצאים עובדתיים, שאינם ניתנים עוד לסתירה, וישיבת ההוכחות יוחדה לנושא שיעור הנזק בלבד. טענות בעלי הדין: 8. המערערת טוענת כי מדובר בתאונה עצמית שלא נמצאו לה עדים. המשיב מיוזמתו פנה למשטרה מסר שם הודעה והודאה כנגד עצמו והורשע בדין על-פי הודאתו, ללא שנשמעו ראיות, וכאשר המערערת לא הייתה צד לאותו הליך. לעמדתה, הודאת המשיב שעל בסיסה הורשע היא בגדר "הודאת חוץ של בעל דין" היכולה לשמש רק לחובתו, ולא לבסס יתרון לביסוס תביעתו כנגד המערערת. עוד טוענת המערערת, כי בית משפט קמא לא יישם נכונה את סעיף 42א לפקודת הראיות, משקבע כי המערערת היא בבחינת מי "שחבה בחובו הפסוק" של המשיב, מן הטעם שלא מדובר בחוב פסוק כלפי צד ג' כלשהו, מכיוון שאין אדם חב כלפי עצמו, ולכן, לעמדתה, אין להחיל הוראת סעיף 42א הנ"ל, שאם לא כן, ייגרם למערערת עיוות דין. במסגרת השלמת טיעון בבקשה, היה על המערערת להבהיר מדוע לא הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור. המערערת טענה, כי בקשה כזו הועלתה על ידה לפחות לחלופין, וכי לא הייתה מניעה כי בית משפט קמא יורה על מתן רשות להצגת הראיות. 9. המשיב צירף את המסמכים מתיק המשטרה וחזר על טענותיו כי אין מקום להתיר בירור עובדתי נוסף, במיוחד כאשר חקירת המשטרה התארכה, לאור מעורבותה של המערערת, כאשר כבר בשלבים המוקדמים של חקירת המשטרה העלתה המערערת טענות נגד הגרסה של המשיב, וחקירת המשטרה נערכה תוך התחשבות בהערות אלה. דיון ומסקנות: 10. לפי הוראת סע' 42א לפקודת הראיות ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי, כראייה לכאורה לאמור בהם. ועוד מורה הסעיף כי אלה יהיו קבילים גם כנגד מי שאינו הנאשם: חליפו, מי שאחריותו נובעת מאחריות הנאשם וכן מי שחב בחובו הפסוק. לגבי אלה, הוסף סעיף 42ג המאפשר הבאת ראיות לסתור, ובלבד שבית המשפט יידרש לרישום הטעמים למתן הרשות האמורה, וכן כדי למנוע עיוות דין. הוראת חוק זו באה למנוע הצורך לחזור ולנהל את כל פרשת הראיות בהליך אזרחי, משזו כבר הובאה והתבררה בהליך הפלילי, ומשהרשעה במשפט הפלילי מבוססת על מידת ראייה גבוהה בהרבה (מעל לכל ספק סביר), מזו הנדרשת לצורך הוכחת חבות אזרחית (מאזן הסתברות) (ראה, א' פרוקצ'ה, "לשאלת קבילותה של הרשעה פלילית במשפטים אזרחיים - תפקידה של חברת הביטוח", משפטים ו (תשל"ה-ל"ו) 610, 615, להלן: א' פרוקצ'ה/מאמר). 11. ההוראה האמורה באה לתקן המצב קודם לחקיקת ההוראה משתי בחינות עיקריות: להביא לאמינות המערכת, באופן שלא יהיו השלכות תוצאתיות שונות בנוגע לאותו מעשה בהליך האזרחי לעומת הההליך הפלילי, וכן כדי למנוע כפילות דיונית יקרה ומיותרת. המטרה היא כי יתקיים הליך ראייתי מקיף, ענייני ומדוייק ככל שניתן במסגרת ההליך הפלילי, וככל שידובר באותה מעשה כבסיס להליך אזרחי לא יהיה צורך בשמיעה חוזרת של המחלוקת. 12. בענייננו, אין חולק כי המערערת לא הייתה צד להליך הפלילי בבית המשפט, ועוד אין חולק כי לא היה שלב שמיעת ראיות, וכי המשיב הורשע על סמך הודאתו. בנוגע למחלוקת האמורה, לעניין מעמדה של המערערת אם כצד ג' זר, או כצד ג' שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ואולם חב בחובו הפסוק, יש להפנות לסעיף 42א ו-סעיף 42ג לפקודת הראיות, שם נקבע: "42א קבילות פסק דין (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. 42ג ראיות לסתירת פסק דין הוגשה ראייה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". 13. מקריאת הסעיפים הנ"ל מתבקשת המסקנה, שלא מדובר בהשתק פלוגתא שקם עקב מעשה בית דין במשפט פלילי (ככל שקיים השתק כזה, הוא יחול ללא צורך בהוראת סעיף 42א), אלא מן הטעם שבית המשפט המרשיע שוכנע שאשמתו של הנאשם הוכחה מעל לספק סביר. חקירה ובדיקה כזו שנעשתה על ידי השופט בהליך הפלילי, וראוי כי תיחשב בחזקת אמת, ותתקבל בתנאים המפורטים בסעיף 42א כראייה (ע"א 350/74 מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כט(1) 208, 217, סע' 8 של פסק הדין, להלן: פס"ד ממן). 14. המסקנה הבסיסית הנוספת העולה מן ההוראות המפורטות לעיל, שמקום שמתבקשת הבאת ראייה, העומדת בסתירה לפסק הדין הפלילי, על בית המשפט לשקול אם לא מן הראוי להרשות את הוכחתה, כדי למנוע עיוות דין (ע"א 285/80 שיף נ' אליסי, פ"ד לד(4) 752, 756א), ואולם, לעניין הזכות להביא ראיות לסתור, יש להבחין בין אדם שהורשע לרבות חליפו או מי שחב בחובו הפסוק לבין אדם אחר זר להליך הפלילי. כמו כן נקבע כי ניתן להציג את פסק הדין מרשיע לצורך ממצאים ומסקנות שנקבעו בו, גם במשפטם של צדדים שלישיים סתם, אלא שאז אין תחולה לסעיף 42ג, המגביל את האפשרות של הבאת ראיות מפריכות. 15. בנוגע למורשע, ההנחה היא שניתן לו יומו להביא ראיותיו בפני השופט בהליך הפלילי, ולכן אין לקבל בקשה ממנו בנוגע לראיה לסתור, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, וכדי למנוע עיוות דין, וככלל, לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להביא ראיות במשפט האזרחי. כך גם לגבי חליפו - העומד מכוח הדין בנעליו של המורשע, וכן לגבי מי שחב בחובו הפסוק, מן הטעם שזה נטל על עצמו מלכתחילה לעמוד ב"נעליו של המורשע". אלו גם מחוייבים לבקש רשות להבאת ראיות לסתור. לעומת זאת, לגבי צד ג' שהוא זר להליך - לא ניתן לחסום את דרכו לסתור את הממצאים של פסק הדין המרשיע, מאחר שלא היה צד להליך הפלילי, ולא ניתנה בידו ההזדמנות להביא ראיה במסגרת אותו הליך (פס"ד ממן, שם עמ' 218 פיסקה שנייה). הוא גם אינו זקוק לרשות להגשת ראיות לסתור וזאת מן טעם שלא הייתה לו הזדמנות קודמת להגיש ראיות אלה ולהתגונן מנימוקיו שלו (יעקב קדמי הראיות חלק שלישי 1570 (2009)). 16. לעניין מעמדה העקרוני של המבטחת, יש לאשר את קביעתו של בית משפט קמא ולפיה המבטחת איננה בגדר "זר" להליך אלא "מי שחב בחובו הפסוק", בין אם מדובר בחובה לצד ג', ובין אם חובה לשאת בחוב הפסוק, כלפי המבוטח עצמו (בש"א (נצרת) 790/09 סאמח סועאד נ' עיזבון המנוח סאמח אבו שאקרה. ניתן ביום 17/3/09; ת"א (חי') 756/98 נפאע ח'אלד נ' גורר הכרמל בע"מ. ניתן ביום 15/2/06; בר"ע (ב"ש) 523/08 קרנית קרן הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' עזבון המנוח קבוע עלי ז"ל. ניתן ביום 4/10/09). לכן חייבת חברת הביטוח לקבל רשות לצורך הצגת ראיות לסתור. 17. יחד עם זאת, ועל אף הכלל שהרשות להביא ראיות לסתור צריך שתהא רק בנסיבות מיוחדות, וכדי למנוע עיוות דין, הרי שאלה מתקיימים במקום שזו לא הייתה צד להליך הפלילי, לא הייתה לה ההזדמנות להציג ראיותיה, ובמיוחד כאשר הממצאים בפסק הדין הפלילי מבוססים על הודאת הנאשם, שהוא גם מי שזכאי לקבל את החוב הפסוק שעל חברת הביטוח לשאת בו. 18. לעניין שיקול הדעת של בית המשפט ליתן רשות להצגת ראיות לסתור, אין להתעלם מן העובדה שעל אף שהודאת המשיב קבילה לצורך ביסוס הרשעתו, אין בכך לפגוע בשיקול דעתו של בית המשפט באשר למשקל של ההודאה בהליך האזרחי, וזו צריך שתיבחן לצד הראיות האחרות שמבקשת המערערת להביא, כמי שלא היתה צד להליך הפלילי ולא ניתנה בידה ההזדמנות לעשות כן במסגרת אותו הליך. 19. ומן הכלל אל הפרט, בחינה עובדתית של התיק במקרה דנן מעלה, כי על-פי הטענות שהועלו על ידי המשיב ועל פי המסמכים שצירף בעקבות התאונה הנטענת שאירעה לגרסת המשיב ביום 21/9/07, נחקר המשיב במשטרה ביום 18/10/07. המשטרה בין מיוזמתה ובין בעקבות יוזמת המבטחת שהיא המערערת בתיק דנן, נדרשה לחזור ולחקור את המשיב ועדים נוספים. במסגרת הודעת המשיב במשטרה כי היה עד נוסף שהוזכר על ידו, נחקר במשטרה ביום 1/7/08 מר אבירן יעקב, והמשיב עצמו לגרסתו נחקר שנית, וכאשר ביקש לדעת מדוע נדרש הוא לחקירה נוספת, נאמר לו במשטרה כי הייתה פנייה של חברת הביטוח אשר העלתה כבר אז ספקות בנוגע לאמיתות גרסתו. מתוך הבקשה שהגיש המשיב, בנוגע להחלת הוראת סעיף 42א בעניינו עולה עוד, כי החוקר במשטרה לא הסתפק בחקירת המשיב, פנה לאחיו וזה נחקר ביום 3/7/08. בעקבות האמור, החליטה המשטרה להגיש כתב אישום נגד המשיב בגין נהיגה ברכב הנמצא במצב העלול לסכן עוברי אורח, וכן בגין נהיגה רשלנית. אומנם המשטרה החליטה על בסיס איסוף ראיות אלה להגיש כתב אישום, ואולם המשטרה היא גוף חוקר ולא גוף שיפוטי או מעין שיפוטי המכריע במחלוקות. ניסיונו של המשיב למנוע מן המערערת להביא את גרסתה העובדתית, גם אם נעשה מתוך מניעים של ניסיון לחסוך בזמן שיפוטי, אינו יכול להוות משקל מכריע, במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להתיר הבאת ראיות לסתור, במקרה כגון זה. 20. במקרה כגון זה, כאשר המערערת לא הייתה צד להליך הפלילי, וכאשר ההליך הפלילי מתייחס לתאונה עצמית, והמשיב הורשע על סמך הודאתו, והמערערת כפרה בנסיבות אירוע התאונה, העלתה טענתה בדבר הכחשת האירוע בהזדמנות הראשונה, וחזרה ועמדה על עמדתה העקבית לאורך כל ניהלו של ההליך תוך טענה בדבר קיומה של גרסה נוגדת - הגם שלא גילתה תוכנה (ויתכן שלא עשתה כן בשל שאלת מהימנות) - היה על בית המשפט לאפשר למערערת להגיש ראיות לסתור. בנסיבות כגון אלה - ועל אף שהכלל הוא שהבאת ראיות לסתור לא תיעשה על דרך השגרה - ניתן לקבוע שדי בכך שהמשיב שהוא המבוטח, ואשר לגרסתו ביצע תאונה עצמית, והורשע על סמך הודאתו, כדי לבסס "טעם מיוחד", כדי לאפשר לחברת הביטוח להפריך את המסקנות הנובעות מן ההודאה, וכדי למנוע עיוות דין. יש לזכור, כפי שציין פרוקצ'יה במאמר שהובא לעיל שגם כאשר הרשעה על פי הודאה מתקבלת כראייה כשירה במשפט אזרחי, משקלה היחסי בין יתר הראיות הוא קטן יותר מזה של הרשעה המבוססת על עדויות: "הודאה, בדרך כלל גוררת אחריה כדבר וודאי, את הרשעתו של נאשם. נמצא מפסק דין המרשיע ניטל הכוח ההוכחתי אשר אפשר לייחס להרשעתו של נאשם שלא הודה באשמה, כי אז מבוסס הפסק על ראיות שנגבו". לפיכך, יש לקבל את הערעור ולאפשר למערערת להציג את ראיותיה. התוצאה: 21. מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני מורה על קבלת הערעור. למערערת שמורה הזכות להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין שניתנה כנגד המשיב עצמו, במסגרת מועד ההוכחות הקרוב, שם תיבחן גם שאלת החבות. המשיב ישלם הוצאות למערערת, בגין הליך זה, וללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, בסך של 3,000 ש"ח, בתוך 30 ימים מהיום. הפיקדון, אם הופקד, יוחזר למפקידו באמצעות בא כוחו. בקשה להבאת ראיות לסתורמשפט פליליפסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחיראיות