קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להבהרת פסק דין שניתן על דרך הפשרה: 1. בפני בקשת התובע להבהרת פסק-הדין שניתן בתיק זה ביום 15.3.11 (להלן: "פסק-הדין"). פסק-הדין נשוא הבקשה ניתן על דרך הפשרה, מכוח הסכמת הצדדים, ובהתאם לסעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ה'תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). בסופו של יום נקבע בפסק-הדין, כי על הנתבעות לפצות ולשפות את התובע כדי סך של 829,340 ₪, מעבר למל"ל, כאשר לסך זה יש להוסיף שכ"ט ומע"מ כחוק. בעקבות מחלוקות שהתעוררו בין הצדדים אשר לחלקו האופרטיבי של פסק-הדין, הוגשה בקשת התובע להבהרת פסק-הדין, הן בנוגע לשיעור שכ"ט עו"ד שיש לשלם בעקבות פסק-הדין והן בנוגע למועד בו יחלו הסכומים שנפסקו לשאת הפרשי הצמדה וריבית. לטענת התובע בבקשתו, על הנתבעות לשלם שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+מע"מ מהסך שנפסק היות ומדובר בסכום שנפסק לטובת התובע במסגרת פסק-דין ולא בפשרה, זאת לאחר שהנתבעות סירבו להצעת פשרה שהוצעה, התקיים הליך הוכחות, לרבות חקירת עדים בביהמ"ש, וכן הוגשו סיכומים וסיכומי תשובה. הנתבעות ערערו לביהמ"ש העליון על אותו פסק-דין שעודנו תלוי ועומד, כך גם מפנה התובע להיקף העבודה שנדרשה בתיק זה ולהסכם שכר הטרחה שנחתם בין התובע לבין ב"כ, לפיו על התובע לשלם לב"כ (ואף כבר שילם, כנטען) שכ"ט בשיעור 13%+מע"מ. עוד נטען, כי היות ולא נקבע בפסק-הדין דבר בנוגע לדחיית תחילת מועד החיוב בריבית והצמדה, הרי שהסכום שנפסק נושא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל, ובכל אופן, ככל שהנתבעות מבקשות להסתמך על הוראות חוק ההוצאה לפועל, ה'תשכ"ז- 1967, הרי שאין לכך נפקות היות והנתבעות לא שילמו לתובע כל סכום שהוא במסגרת 30 הימים להם הן טוענות. הנתבעות בתגובתן מפנות למכתב ששלחו לב"כ התובע ביום 24.6.11 (נספח 2 לבקשה), בו נטען, כי היות ומדובר בפסק-דין על דרך הפשרה, "יש להוסיף שכ"ט בשיעור 11%+ מע"מ", וכן כי יש לשלם את הסכום הפסוק תוך 30 יום מעת מתן פסק-הדין וכי בתקופה זו אין הסכום נושא ריבית והצמדה. הוסיפו וטענו הנתבעות בתגובתן, כי בהתאם לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי, ה'תשמ"ד-1984 ("תקנות סד"א"), אין להוסיף מע"מ על שכר הטרחה שנפסק, זאת בהתאם לתקנה 512(ג) לתקנות סד"א. בתשובת התובע לתגובת הנתבעות הוסיף וטען, כי אין ממש בטענות הנתבעות בכל הנוגע להוספת המע"מ לשכ"ט שנפסק, אין מקום לטענה מעין זו במסגרת בקשת הבהרה כי אם רק במסגרת ערעור על פסק-הדין, ערעור שכזה הוגש על-ידי הנתבעות לביהמ"ש העליון ובמסגרתו לא מצאו לנכון להעלות את סוגיית המע"מ, ומשכך הן מושתקות כעת, התובע מבקש להפנות לסעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), ה'תשל"ז-1977 (להלן: "כללי לשכת עו"ד"), נטען כי תקנה 512(ג) לתקנות סד"א כלל אינה רלבנטית בענייננו, הנתבעות עצמן ציינו במכתבן אליו הפנו כי "יש להוסיף שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק". 2. לפתחנו עומדות, אם-כן, שלוש סוגיות הטעונות הבהרה לבקשת הצדדים. להלן, אדון בכל אחת מהן כסדרן:- א. שיעור שכ"ט עו"ד מהסכום שנפסק: פסק-הדין כאן ניתן, כאמור, על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 4(ג) לחוק הפלת"ד, כאשר המחלוקת בין הצדדים לעניין זה מתמצה, למעשה, בסיווגו של פסק-הדין כ"פסק-דין" או כ"פשרה" לצורך קביעת שיעורו של שכר הטרחה, זאת לאור לשונם של כללים 2-3 לכללי לשכת עו"ד, הקובעים לאמור: "2. שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט, לא יעלה על 13% מהסכום שנפסק. 3. על אף האמור בסעיף 2, שכר טרחה בעד טיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט שהסתיים בפשרה לא יעלה על 11% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי הפשרה." (ההדגשות לעיל ולהלן- שלי- י.כ.) אשר למהותו של פסק-דין שניתן על דרך הפשרה, נכתב: "פסק דין בדרך של פשרה נבדל מפסק דין המאשר פשרה בכך שקביעת התוכן של הפסק אינה נתונה בידי הצדדים, אלא בידי בית המשפט. ההסכמה בין הצדדים על פסק דין בדרך הפשרה יכולה להינתן בכל שלב של הדיונים, אף לאחר שמיעת הראיות. ... באשר לשכר הטרחה, הנטייה היא לראות בפסק דין על דרך הפשרה פסק דין במובן כללי הלשכה, לפיהם השיעור המירבי הוא 13% מסכום הפיצויים. כאמור, הוצע שהשכר ינוע לפי הנסיבות בין 11% ל- 13%." (ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, ע' 515) לאור מהותו של פסק-דין שניתן בדרך הפשרה, כאשר תוכנו וטיבו נקבעים על-ידי ביהמ"ש, בעוד חלקה של הפשרה מתייחס, למעשה, רק לאופן מתן הפסק ולא תוך הסכמה מלאה ומוחלטת של הצדדים לגוף העניין (ולראיה, הנתבעות כאן אף הגישו ערעור לביהמ"ש העליון על פסק-הדין, ומכאן שאינן מקבלות את הנפסק בו, ומשכך אין מדובר ב"פשרה" אליה הגיעו עם הנתבע, כי אם בפסיקת ביהמ"ש), הרי שניתן לפסוק את השיעור המרבי של שכר הטרחה בהתאם לכללי לשכת עו"ד, כלומר, 13% מהסכום שנפסק. "אלא שקיים הבדל בין הפשרה שסעיף 4(ג) לחוק הפיצויים מתייחס אליה - כשהמחלוקת בין הצדדים היא בעינה ובית המשפט מכריע בה - לבין פשרה שהצדדים הגיעו אליה בעצמם ובית המשפט מתבקש רק ליתן לה תוקף של פסק דין. במקרה הראשון בא הסכסוך, בסופו של דבר, להכרעת בית המשפט, אף כי ההליך המוביל למתן פסק הדין עשוי להיות קצר יותר ושיקול הדעת של בית המשפט רחב יותר. במקרה האחר הצדדים עצמם הם הקובעים את פרטי הפשרה, ובית המשפט אך מוסיף לה את חותמו - בלא שהסכסוך מגיע להכרעה שיפוטית לגופו. כיוון שכך, משפסק הדין בהליך המתקיים לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים ניתן בתום הליכים משפטיים, בעוד המחלוקת חיה ומתקיימת, ניתן - כך נראה - לפסוק שכר טרחה עד לתקרת ה- 13%. ... לעתים באה ההסכמה למתן פסק דין רק לאחר שבא כוחו של התובע הביא את ראיותיו או ביצע עבודת הכנה רחבה - במקרה כזה יהא ראוי לפסוק לו את מלוא שכרו (עד לתקרה של 13%). לעומת זאת, כאשר הדיון מצוי אך בראשיתו וניתן פסק דין על דרך הפשרה יהא זה ראוי לפסוק לו שכר בשיעור נמוך יותר (אך לפחות 11%). התוצאה היא ששכר הטרחה שיקבע בעת מתן פסק הדין על דרך הפשרה ינוע בין השיעורים 11% ו-13%, בהתאם לנסיבות." (ראה: א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, תש"ס- 1999, ע' 742-743) בטרם מתן פסק-הדין על דרך הפשרה כאן, התקיים מספר לא מועט של קדמי משפט, כך גם כך, התנהלו הוכחות, העידו 2 עדים והוגשו סיכומים, בנסיבות אלה, תשלמנה הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק. ב. המועד בו מתחילים להיווסף הפרשי הצמדה וריבית: בעניין זה טוען התובע, כי הסכום הפסוק נושא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל, בעוד הנתבעות מבקשות לטעון כי יש לשלם את הסכום הפסוק תוך 30 יום מעת מתן פסק-הדין וכי בתקופה זו לא נושא הסכום הפסוק ריבית והצמדה. בפסק-הדין נשוא בקשת ההבהרה לא נקבע מועד לתשלום החוב, משכך "מועד הפרעון", כפי המוגדר בסעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ה'תשכ"א-1961, הינו מועד מתן פסק-הדין. בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק זה: "5. (א)... (ב) סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל - הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן - ריבית פיגורים)." מכאן, הסכום הפסוק נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק-הדין, ולא אחרת. ג. תוספת מע"מ לשכר הטרחה: בסופו של פסק-הדין, נקבע: "לסך זה יש להוסיף שכ"ט ומע"מ כחוק." גם בסוגיה זו נחלקים הצדדים, אף שלא הוזכרה במסגרת בקשת ההבהרה שהוגשה על-ידי התובע, כי אם במסגרת תגובת הנתבעות לבקשת ההבהרה, שם נטען כי בעקבות הוראת תקנה 512(ג) לתקנות סד"א, אין להוסיף מע"מ על שכר הטרחה שנפסק. מחלוקת זו אינה עניין להחלטה במסגרת בקשת הבהרה, שהרי אין מדובר בעניין הטעון פירוש והסבר, כי אם בניסיון הנתבעות לשנות מן החלטתו הפוזיטיבית והברורה של ביהמ"ש. מכאן, מקום שהנתבעות סבורות כי לא ראוי היה לפסוק מע"מ על שכר הטרחה, עליהן לטעון זאת בפני ערכאת הערעור ולא בפני הערכאה הדיונית שישבה בדין ופסקה את שפסקה. בשולי הדברים רק יצוין, כי טענה זו של הנתבעות סותרת את האמור במכתבן של הנתבעות עצמן, מיום 24.6.11, אליו ביקשו להפנות בתגובתן, ובו נכתב: "על הסך הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק...". (מעבר לכך, לא נעלם מעיני כי תיקון תשע"א- 2010 לתקנות סד"א, ותקנה 512(ג) בכללו, נכנס לתוקפו ביום 17.11.10, בטרם מתן פסק-הדין, אך כאן יוער כי מדובר בכלל 5 לכללי לשכת עו"ד, כמצוין לעיל) 3. אין צו להוצאות. בקשת הבהרה