תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה כוללת בחובה נסיבה עובדתית של היות הדרך - דרך עירונית, בה המהירות המרבית המותרת הינה 50 קמ"ש. תקנה 1 לתקנות התעבורה מגדירה דרך עירונית: "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית", ועד למקום בו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית"". מכאן היות הדרך - דרך עירונית הינה נסיבה עובדתית שעל התביעה להוכיח קיומה. על מנת שהתביעה תעמוד בנטל לעניין זה עליה להוכיח שני תנאים מצטברים- היות האכיפה בשטח שיפוטה של רשות מקומית וגם דבר הצבת התמרורים הרלוונטיים המלמדים על כניסה לדרך עירונית. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תמרור דרך עירונית / הגדרת דרך עירונית: בפניי בקשה שלא להשיב לאשמה ודינה להתקבל. לנאשם מיוחסת עבירה של נהיגה ברכב בדרך עירונית במהירות של 110 קמ"ש במקום בו המהירות המרבית המותרת הינה 50 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54(א) (1) לתקנות התעבורה. המדידה התבצעה באמצעות מכשיר הממל"ז בדרך הדרום - קריית גת. ההגנה כפרה באשמה. מטעם התביעה, העידה עורכת הדו"ח אשר הפעילה את המכשיר. ב"כ התביעה הגישה את הראיות הבאות: דו"ח המהווה הזמנה לדין וכתב אישום על גביו פורטו נסיבות האירוע - (ת/1). אישור בדבר נטילת רישיון וזימון לקצין המשטרה - (ת/2). העתק 4 עמודים מיומן ההפעלה הרלוונטי - (ת/3). תעודת עובד ציבור ללמדנו על הבדיקה התקופתית שנערכה למכשיר -הידועה כתע"צ תקינות מכשיר - (ת/4). בתום פרשת התביעה, ביקש ב"כ הנאשם שלא להשיב לאשמה. ב"כ הנאשם טען, כי התביעה לא הוכיחה יסוד עובדתי של היות הדרך - "דרך עירונית". ב"כ הנאשם ציין, כי אף שעדת התביעה העידה בבית המשפט, כי הפעילה את מכשיר הממל"ז ב-31.10.10 בתוך העיר קריית גת (עמ' 1 שו' 15 לפרו') אין בכך כדי להשלים את החסר שבראיות התביעה. ב"כ הנאשם הפנה להוראות המחוקק לעניין אופן הצבת תמרורי ב-24 , משני צידי הכביש, על מנת ללמד את ציבור הנהגים על כניסה לדרך עירונית. אין חולק, כי המדובר בכביש דו מסלולי כאשר שטח הפרדה בנוי מפריד בין שני המסלולים ובכל מסלול 2 נתיבי נסיעה. נוכח האמור לעיל נטען ע"י ב"כ הנאשם, כי אין ראיות לכאורה לביסוס האישום נוכח העדר ראייה אף לא לכאורה לעניין נסיבה עובדתית מהותית. ב"כ הנאשם הפנה לפסיקה וביקש לזכות את הנאשם מאשמה. ב"כ המאשימה מתנגדת לבקשה. ב"כ התביעה סבורה, כי בשלב ראיות לכאורה אין רלוונטיות לטענת ב"כ הנאשם לעניין הוכחת הדרך כדרך עירונית (עמ' 4 לפרו' שו' 16). ב"כ התביעה גורסת, כי עדות עדת התביעה בבית המשפט, כי ביצעה אכיפה בדרך עירונית (עמ' 1 לפרו' שו' 15) ווהתיעוד בנסיבות המקרה שבדו"ח (ת/1) לפיו "בכניסה לעיר תמרור דרך עירונית" ובהמשך הדרך סמוך לתחנת דלק נמצא "תמרור תזכורת מרובע צהוב המזכיר נסיעה של 50 קמ"ש", מספיקים להוכחת היסוד של "דרך עירונית" ולו לכאורה. לאור האמור לעיל ומאחר שעדת התביעה לא נחקרה נגדית בנקודה זו מזמינה ב"כ התביעה את בית המשפט לדחות הבקשה. דיון תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה כוללת בחובה נסיבה עובדתית של היות הדרך - דרך עירונית, בה המהירות המרבית המותרת הינה 50 קמ"ש. תקנה 1 לתקנות התעבורה מגדירה דרך עירונית: "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית", ועד למקום בו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית"". מכאן היות הדרך - דרך עירונית הינה נסיבה עובדתית שעל התביעה להוכיח קיומה. על מנת שהתביעה תעמוד בנטל לעניין זה עליה להוכיח שני תנאים מצטברים- היות האכיפה בשטח שיפוטה של רשות מקומית וגם דבר הצבת התמרורים הרלוונטיים המלמדים על כניסה לדרך עירונית. לענייננו התמרור הרלוונטי הוא תמרור ב-24 כסימונו בלוח התמרורים, שהיה בעת האירוע [הודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970 (להלן: "לוח התמרורים הקודם")] ואילו היום בעקבות כניסתו לתוקף של לוח התמרורים החדש ב-22.6.2011 מזוהה במספר 424. [עיין: לוח התמרורים, הודעת התעבורה (קביעת תמרורים) תשע"א - 2010, ק"ת 7007 מיום 22.6.11, (להלן:"לוח התמרורים החדש")] . על פי לוח התמרורים הקודם תמרור ב- 24 חייב להיות מוצב משני צידי הכביש (עיין: תמרור ב- 24 , חלק א' לתוספת של לוח התמרורים הקודם). [כך גם על פי לוח התמרורים החדש סעיף 4 (ב) המתייחס לאופן הצבתם בדרך של התמרורים המפורטים בטור א' בטבלה כמפורט לצידם בטור ב', תמרור 424 צריך להיות מוצב משני צידי הדרך]. המחוקק לא השחית מילותיו לריק לעניין דרישה זו, יפים לענייננו דבריו של כב' הש' שמגר: "ההנחה היא, שלא בכדי דרש מחוקק המשנה הצבתם של שני תמרורים, כאשר ניתן היה לכאורה להסתפק בהצבת תמרור אחד, וכי לא בכדי בחר להטיל נטל נוסף על רשויות התימרור..... יש איפוא להקפיד, לבל נהפוך התנהגות מותרת להתנהגות עבריינית, שעונשה בצדה, מבלי שקויימו התנאים המוקדמים שנקבעו לכך. אם אין חשיבות מעשית בהצבת שני שלטים דווקא, הרי אין לחפש היתר בדבר בהתרת הרסן, ככל שהדבר נוגע לבדיקת קיומן של התקנות כלשונן על-ידי רשויות התימרור, אלא בתיקון כדין של התקנות וההודעות הרלוואנטיות." (ר"ע 213/83 יצחק אסולין נ' מ"י, הרכב: כב' השופטים מ. שמגר, ש. נתניהו, א. גולדברג, 26.2.84.) במקרה שבפניי ניכר על פני הראיות, כי אין ראיות לכאורה להוכחת היסוד העובדתי של "דרך עירונית" זאת אני קובעת לאחר ששמעתי את עדות עדת התביעה ועיינתי בראיות שהוגשו באמצעותה. מחוקק המשנה קבע, חובת הצבה של 2 תמרורים - תמרור אחד מכל צד של הכביש ללמד נהגים על כניסה לדרך עירונית בעוד שעדת התביעה תעדה קיומו של תמרור אחד בכניסה לעיר. המדובר בחסר מהותי . גם קיומו של תמרור צהוב המהוה תמרור תזכורת בהמשך הדרך אינו תחליף לדרישת המחוקק ואינו יכול להשלים את החסר. תמרור תזכורת אינו נמנה על לוח התמרורים הרלוונטי למועד העבירה ואינו יכול לרפא את הפגם של העדר שני תמרורי ב- 24 בכניסה לעיר. יש חשיבות שהצבת תמרורים תהא כדרישת המחוקק וכי יהיו נראים לעין נהג מן היישוב, שכן הללו אמורים להדריך את הנהגים באשר לכללים החלים בדרך. לענין זה יפים דברי כב' הש' נ. הנדל : "בשל חשיבותם המכרעת של תמרורי הדרך בכיוון הנהג, מקפיד החוק עם הדרישה, כי אלה יוצבו כדין. פשרות בעניין עשויות לגרום לאי הבנה ועד לתוהו ובוהו בכבישים על כל המשתמע מכך." [ע"פ 7080/02 מ"י נ' בן שימול, (29.1.03)] עובדת הצבתם של תמרורי ב - 24 שמשמעותם כניסה לדרך עירונית מוטלת על התביעה ואין היא יכולה לפטור עצמה מנטל זה. בדיקת קיומם של תמרורי ב-24 בכניסה לעיר הכרחית הן לפני האכיפה ביום הרלבנטי והן בסיומה שכן גם אם מלכתחילה תמרורים מוצבים כדין על פי דרישת המחוקק לא מן הנמנע שבמהלך הזמן הם ינזקו, יפלו ו/או יוסתרו מסיבה, שאינה נעוצה בנהג. במקרה דנן עדותה של עדת התביעה חושפת בעליל על חסר בתמרור הנוסף הנדרש ע"י המחוקק . עסקינן בעבירות קפידה . לצורך הרשעה בעבירות מסוג זה די בהוכחת היסודות העובדתיים. "הטלת אחריות פלילית מבלי שתיבדק מחשבתו הפלילית של הנאשם בעת המעשה יש עימה הכבדה והחמרה עם הנאשם" [עיין פס"ד אסולין, סעיף 7 לפסק הדין]. על כן יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל היסודות העובדתיים של העבירה. לאור כל האמור לעיל אין בידי לקבל את עמדת התביעה במקרה דנן. כבר בשלב זה ניתן להיווכח, כי התביעה לא הוכיחה אף לא לכאורה יסוד עובדתי הנדרש להרשעה ואין היא יכולה להשלים את החסר באמצעות ההגנה. לפיכך, ההגנה פטורה מלהשיב לאשמה. הנאשם יזוכה מהאישום, שיוחס לו בכתב האישום. ואולם נוכח הודאת הנאשם בנהיגה במהירות של 110 קמ"ש (להבדיל מהכפירה ביסוד העובדתי של היות הדרך - דרך עירונית), (עמ' 4 לפרו' שו' 7-11), מוצא בית המשפט לנכון להרשיעו בעבירה של נהיגה במהירות בדרך שאינה עירונית עד 25 קמ"ש מעל המותר המסווגת כעבירה של ברירת משפט, בצידה קבע המחוקק קנס [עיין:צו התעבורה (עבירות קנס)התשס"ב- 2002]. הכרעת דין הנאשם מזוכה מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת 110 קמ"ש במקום 50 קמ"ש נוכח נימוקי ההחלטה לעיל. ברם, הנאשם מורשע בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת 110 קמ"ש במקום 90 קמ"ש בדרך שאינה עירונית בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה. זכות ערעור כחוק. גזר דין בהתחשב בעבירה בה הורשע הנאשם כמפורט בהחלטה ובהכרעת הדין, הריני מטילה על הנאשם את העונש שנקבע על ידי המחוקק לעבירה קרי, קנס בסך 250 ₪ או 2 ימי מאסר, שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו. הקנס ישולם תוך 60 יום. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. שאלות משפטיותהגדרות משפטיות