ההוראות הקובעות כיצד יש לנהוג במשפט פלילי בנאשם הסובל מליקוי שכלי, מרוכזות בחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק הסעד"). ההוראות הקובעות כיצד יש לנהוג בנאשם שמחלה פגעה ברוחו מרוכזות בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק הטיפול בחולי נפש"). סעיף 1 לחוק הסעד הוא סעיף ההגדרות, ומגדיר מיהו מפגר- "מפגר" - אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כשרו השכלי מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול". סעיף 19 לחוק הסעד, מתייחס לטיפול באדם הלוקה בנפשו או שאינו בר עונשין, וקובע - ב. הועמד אדם לדין פלילי ובית המשפט מצא, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, אחת מאלה: (1) שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכשרו השכלי; (2) שהנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אך מחמת ליקוי בכשרו השכלי בשעת מעשה אין הוא בר עונשין, יצווה בית המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים". ג. הורשע אדם ובית המשפט מצא שיש ליקוי בכשרו השכלי, רשאי הוא, במקום לגזור את דינו, לצוות שיובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו; החליט בית משפט כאמור, יחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים. ד. נידון אדם למאסר ומצא בית המשפט שהוא מפגר, רשאי הוא, לפי בקשת האדם, בקשת האחראי עליו או בקשת התובע, לצוות שישא מאסרו במעון נעול. ה. כדי לאפשר לבית המשפט להכריע אם יש מקום ליתן צו לפי סעיפים 19א עד 19ד, רשאי הוא להורות, לפי בקשת בעל דין או מיזמתו שלו, שהאדם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתתן חוות דעתה על מצבו". סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982, קובע את תוצאות ההכרזה על נאשם הסובל ממחלת נפש או מפיגור שכלי כבלתי כשיר לעמוד לדין - "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור". לעניין נטל ההוכחה, בסעיף 34ה' לחוק העונשין, נקבע כי קיימת חזקה לפיה הסייגים לפליליות המעשה אינם מתקיימים, ובכלל זה קיימת גם חזקת שפיות, והתביעה אינה צריכה להוכיח כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש או אינו לוקה בכושרו השכלי. עם זאת, ובהתאם לסעיף 34 כב' לחוק העונשין, אם התעורר ספק שמא קיים סייג לאחריות פלילית, וסייג אי שפיות הדעת בכלל זה, ואותו ספק לא הוסר, הרי שיחול הסייג. סעיף 34 ח לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") קובע : "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". משפט פליליהגדרות משפטיות