להלן סקירה משפטית מקיפה בנושא הגנת אי שפיות במשפט הפלילי: סייג אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין קובע כדלקמן: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". סעיף 34ה לחוק, שכותרתו - "נטל ההוכחה", קובע כי "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". לעניין זה יוזכר, כי סעיף 34כב לחוק, המתייחס ל"נפקותו של ספק", קובע כלהלן: "(א)   לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. (ב)   התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון, בתיק ע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל, מיום 11.10.10, קבעה כב' השופטת עדנה ארבל כלהלן: "מנוסח ההוראה (הנקובה בסעיף 34ח לחוק - צ'ס') עולה, כי על מנת לחסות תחת סייג 'אי שפיות הדעת' יש לקיים שלושה תנאים: התנאי הראשון הינו כי הנאשם לוקה בכושרו השכלי או במחלה שפגעה ברוחו, ביטוי שאליו התייחסה הפסיקה כאל מחלת נפש ... התנאי השני עניינו בכך שבשעת המעשה היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מהות מעשהו או את הפסול שבו או להימנע מעשיית המעשה. התנאי השלישי דורש קיום קשר סיבתי בין התנאי הראשון לבין התנאי השני, משמע בין המחלה או הליקוי השכלי לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו". לפנינו, אפוא, שתי הנחות מוצא: הראשונה - כי "חוסר היכולת" האמור בתנאי השני דלעיל נבע ממצב של "מחלת נפש" שקיננה במבצע המעשה בשעת ביצועו; והשנייה - כי עדיין אין די בעצם קיומה של "מחלת נפש" בשעת ביצוע המעשה, כדי לגבש פטור מאחריות בפלילים, אלא-אם-כן בעת ביצוע המעשה אותו "חוסר היכולת" מנע מבעד החולה לגבש בעטיה של מחלתו מחשבה פלילית. ודוק: בהעדר מחשבה פלילית אין מתבצעת עבירה. לעניין זה קבע בית המשפט העליון, בפסק דינו בע"פ 7492/07 עמוס חג'ג' נ' מדינת ישראל, מיום 28.10.09 כי סעיף 34ח לחוק כולל למעשה שתי חלופות נפרדות: "שלילת כושר ההבנה של הנאשם או שלילת רצונו החופשי, דהיינו, מבחן קוגנטיבי או מבחן רצוני" (שם, פסקה 17). בתוך כך, אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "המבחן הרצוני הוא המבחן שהיה מוכר בעבר בפסיקה כ'דחף-לאו-בר-כיבוש', כאשר רצייה מתפרשת כ'תהליך שבו מקיים אדם 'בחירה' בין מטרות חילופיות ולכן גם 'בחירה' בין קווי התנהגות חלופיים' - דברי כבוד השופט אגרנט בע"פ 118/53 זלמן מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 281 (1956). בתיקון תשנ"ד, המחוקק בחר שלא להשתמש בביטוי 'דחף לאו-בר-כיבוש' בו הרבתה הפסיקה להשתמש, כדי שלא ליצור את הרושם שהכוונה רק לפעולה או להתנהגות אימפולסיבית  (ראו: ע. פרוש 'אי שפיות, היעדר שליטה וסעיף 34 ח של חוק העונשין' עיוני משפט כא (התשנ"ח-1997), 137, 145). על הנאשם להראות כי חוסר היכולת הרצונית, או חוסר היכולת הקוגנטיבית, מקורם במחלה או בליקוי שפגעו במערכת התיפקוד ההכרתי או הרצוני... סעיף 34ח נוקט במילים 'מחלת נפש' להבדיל מ'הפרעה נפשית' כאמור בסעיף 300 א(א) לחוק שעניינו בענישה מופחתת, והפרעות שונות (disorder) אינן בגדר מחלת נפש לצורך סייג אי השפיות. חולה נפש אחראי למעשיו ככל האדם. לא סגי במחלת נפש כדי לפטור מאחריות פלילית, גם אם העבירה נעשתה כתוצאה ממחלת נפש. מחלת הנפש, כשלעצמה, היא רק תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי לבסס את סייג אי השפיות... מחלת הנפש היא המצע עליה נזרע וממנה מתפתח המצב הפסיכוטי, שמביא את הנאשם למצב בו הוא נעדר יכולת של ממש להבין את שעשה או להימנע מהמעשה שעשה. כך לדוגמה, חולה סכיזופרניה הוא חולה נפש במובן הרפואי, אך לא כל חולה סכיזופרניה מגיע למצב פסיכוטי של העדר יכולת של ממש להבין או להימנע. המדובר אפוא בשני תנאים מצטברים". כמו-כן שם צוין, כי: "לאחר שהנאשם הראה כי בשעת מעשה היה חולה נפש, או בעל ליקוי שכלי, יש לבחון אם הנאשם היה 'חסר יכולת של ממש'. מי הוא זה ואיזה הוא שהמחוקק רואה כמי ש'חסר יכולת של ממש'? בנושא זה נתגלעה בשעתו מחלוקת בפסיקה, והשורה התחתונה כיום היא ש'חוסר יכולת של ממש, אין פירושו בהקשר זה שלילה מוחלטת של היכולת כאמור, אלא גריעה ממשית ממנה' - ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724 (2004) סעיף 5 לפסק הדין והאסמכתאות שם; על בית המשפט להשתכנע כי מחלת הנפש מנעה מהנאשם 'באופן מסיבי ועמוק גם אם לא טוטאלי, להבין את מעשהו או את הפסול בו או להימנע הימנו'".   זאת ועוד: בפרשת חג'ג' גם נקבע כי: "צירוף הסעיפים דלעיל מלמדנו כי המחוקק קבע חזקה של שפיות, קרי, כי המעשה נעשה במצב שאין בו סייג לאחריות פלילית, אך חזקה זו ניתנת לסתירה ועל הנאשם לסתור את החזקה. לשם סתירת החזקה די לנאשם לעורר ספק סביר שמא התקיים בו הסייג... אם עלתה טענת 'סייג' לאחריות פלילית, ונתעורר ספק סביר - אשר לא הוסר - יחול הסייג, ועל המאשימה הנטל לשלול את קיומו של הסייג מעת שהובאו ראיות לקיומו, שאז מתעוררת הוראת הסייג מתרדמתה". לצורך הכרעה שיפוטית בשאלת התקיימות סייג האחריות בפלילים בשל אי שפיות, נעיין בפסק דינו של כב' השופט מ' בייסקי, בע"פ 870/80 דאני נ' מדינת ישראל (פ"ד לו(1) 29; לעניין זה אף ראו: ע"פ 4473/03 מארק שטרייטנר נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 29.10.07), בגדרו נקבע כלהלן: "משבא בית המשפט להכריע בשאלה כגון זו, מוטל עליו לבחון ולשקול לא רק את חוות הדעת של המומחים, אלא גם את יתר הראיות, אשר באו לפניו, ואת המימצאים העובדתיים שהוכחו, וכולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו; מסקנת בית המשפט מוסקת ממכלול הראיות, שחוות הדעת הרפואיות הן רק חלק מהן. ומשנמצא כי המעשים וההתנהגות אינם משתלבים עם התיזה הרפואית המוצעת, ובית המשפט מוצא, כי ההפרעות הנפשיות אינן מגיעות כדי מחלת נפש במובנה המשפטי, כי אז עשויה חוות הדעת הרפואית להשאר תלויה על בלימה".   הפרופסורים אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן, בספרם פרקים נבחרים בפסיכיאטריה (בעריכת מ' מוניץ, מהדורה חמישית, 2010), מציינים כלהלן: "בהגנה המשפטית המתבססת על הטענה למידת האחריות הפלילית, המשימה האבחונית העומדת בפני הפסיכיאטר קשה הרבה יותר מאשר ההגנה על 'אי יכולת לעמוד לדין'. הבודק חייב להתייחס בחוות-הדעת למצבו הנפשי של הנאשם בעבר, ולא רק בעת ביצוע העבירה הנידונה. כדי להצדיק הגנה כזו יש לאסוף נתונים רבים ולנסות לבדוק תחילה אם קיים תהליך ארוך של התפתחות הפרעה נפשית פסיכוטית חמורה וממושכת. לאחר מכן יש להראות אם הנאשם אמנם סבל בעת האירוע מהתקף פסיכוטי חמור ביותר ומשמעותי שבו היה חסר שיפוט. שלישית, יש לבדוק אם המעשה היה בהשפעת אותם תכנים פסיכוטיים. כשמדובר בנאשם הסובל ממחלת הסכיזופרניה, ירצה בית-המשפט להשתכנע כי העבירה בנידון התרחשה בעת התקף פסיכוטי חריף המלווה בחוסר שיפוט קשה... גם כאשר מדובר בהפרעה פרנואידית, מתקשה בית-המשפט להשתכנע כי הנאשם עונה על הקריטריונים המשפטיים שלפיהם הנאשם איבד את כושר השיפוט ואת יכולת האבחנה הקוגניטיבית בין טוב לרע ובין מותר לאסור". זאת ועוד: "בית המשפט מתייחס לא רק לחומרת ההתקף הפסיכוטי בעת המעשה, אלא גם למשך ההתקף. בית-המשפט דחה לא אחת את הנטען להגנת הנאשם בחוות-דעת פסיכיאטרית שהמעשה בוצע בהתקף פסיכוטי קצר או רגעי של ערפול חושים חולף" על חוות הדעת הפסיכיאטרית למלא ככל שרק ניתן אחר הקריטריונים הבאים - "(ראשית) מבוססת היטב: מתאימה לשאר העובדות והעדויות המצטברות. (שנית) יסודית ביותר: מבחינת משך הבדיקה של הנבדק, עומקה והיקפה, בנוסף להטרו-אנמנזה ולתיעוד נלווה. (שלישית) נתמכת: במבחנים נוספים מעבדתיים ו/או בפסיכודיאגנוסטיקה ובנוירופסיכולוגיה" (שם, עמ' 740). מעצם מהותה חורגת חוות הדעת מדיני הראיות. ודוק: "קביל שחוות-דעת של מומחה תתבסס גם על עדות שמיעה ועל עדות סברה. קיים כאן קו תפר עדין בין מידע אובייקטיבי להערכה סובייקטיבית. לפיכך, המידע חייב להיות מבוסס היטב על מקורות מידע רבגוניים רלוונטיים, אך גם על בדיקה אובייקטיבית של המומחה" הגנות משפטיותמשפט פליליהגנות במשפט הפליליהגנת אי שפיות