הגנת "אמת דיברתי" סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע שני יסודות מצטברים אשר מהווים הגנה בפני חיוב בעוולת לשון הרע: שהדבר שפורסם היה אמת. שהיה בפרסום 'עניין ציבורי'. בחינת קיומם של שני יסודות אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (ראה: אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 216), ומטרתם הינה לאזן בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם (ראה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס, תק-על 98(2), 1352 , 1368 (1998); ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב, תק-על 2006(4), 3748 , 3754 (2006). ההלכה קובעת, כי משמייחסים לאדם התנהגות או מעשה פלילי בהליך אזרחי, יש צורך בכמות הוכחה "מוגברת". "תגבור" זה של דרישת ההוכחה במישור האזרחי משמעותו בכמות ההוכחה (ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פד"י מ(1),589, 595; ע"א 8482/01 בנק אגוד נ' סנדובסקי תק-על 2002 (3), 551; י.קדמי "על הראיות" חלק רביעי, עמ' 1772). בנוסף יצוין, כי "הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (ראה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 (1998). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא (2) 169 (1987). הגנת אמת דיברתי / אמת בפרסום (לשון הרע)לשון הרע / הוצאת דיבה