קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנת בדים - דחיית בקשת רשות להתגונן: מבוא בפניי בקשת רשות להתגונן של הנתבע 3, רפאל עגיב (להלן: "הנתבע") מפני תביעה לתשלום חוב בסך של 9,931,987 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעות 1 ו- 2 הן חברות בע"מ, אשר שימשו בעבר כחברות הניהול של מועדון הכדורגל הפועל תל אביב. הנתבע 3 הוא בעל מניות בנתבעת 1 במישרין, ובנתבעת 2 באמצעות חברה שבבעלותו. ביום 30.9.2001 פתחה הנתבעת 1 חשבון אצל הבנק התובע (להלן: "הבנק"). ביום 8.11.2001 חתם הנתבע על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובותיה של הנתבעת 1. בחשבונה של הנתבעת 1 נוצר חוב שלא נפרע. ביום 30.11.2005 נדרשה הנתבעת 1 לפרוע את החוב אך לא עשתה כן. ביום 25.6.2008 נכרת הסדר בין הבנק לבין הנתבעת 1 והערבים האחרים לחובותיה (למעט הנתבע), ולפיו נפרעו כ- 75% מהחוב בחשבון. ביום 8.9.2008 נדרש התובע לפרוע את יתרת החוב בחשבון, מכח ערבותו לנתבעת 1. הדרישה לא נענתה והחוב לא נפרע. נכון ליום 2.3.2010, עמד חובה של הנתבעת 1 על סך של 4,667,258 ₪. ביום 4.6.2002 פתחה הנתבעת 2 חשבון אצל הבנק. ביום 18.6.2002 חתם הנתבע על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובותיה של הנתבעת 2. בחשבונה של הנתבעת 2 נוצר חוב שלא נפרע. ביום 25.6.2008 נכרת הסדר בין הבנק לבין הערבים האחרים (למעט הנתבע), ולפיו נפרעו כ- 75% מהחוב בחשבון. ביום 8.9.2008 נדרש התובע לפרוע את יתרת החוב בחשבון, מכח ערבותו לנתבעת 2. הדרישה לא נענתה והחוב לא נפרע. נכון ליום 2.3.2010, עמד חובה של הנתבעת 2 על סך של 5,186,584 ₪. ביום 10.11.2002 פתח הנתבע חשבון אישי בבנק (להלן: "החשבון האישי"). בחוב נוצרה יתרת חוב שלא נפרעה, בסכום של 78,145 ₪, נכון ליום 2.3.2010. התובע נדרש במכתב מיום 26.11.2008 לפרוע את החוב, אך לא עשה כן. מכאן התביעה שבפניי. הנתבע ביקש למחוק את כותרת התביעה, ולחלופין, כי תינתן לו רשות להתגונן. נדון בטענותיו של הנתבע כסדרן. מחיקת הכותרת הנתבע טוען כי יש למחוק את כותרת התביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, שכן מדובר בתביעה מורכבת מן ההיבט העובדתי והמשפטי, שאינה על סכום קצוב. לדידו, תביעה נגד ערב מכח ערבותו אינה תביעה על סכום קצוב, שכן יש מקום לברר תחילה האם קיימת לנתבע חבות על פי הסכם הערבות, לנוכח מעשיו ומחדליו של הנושה בעל הערבות (בעניננו, הבנק). אין כל ממש בטענות אלה. לא מדובר כלל ועיקר בתובענה מורכבת או מסובכת, אלא בתביעה שגרתית לתשלום חוב מכח ערבות. הדבר החריג בתביעה זו הוא שמדובר בנתבע שחבותו מתייחסת לשלושה חשבונות, ולא לחשבון אחד בלבד, כמו גם סכום התביעה הכולל- 9,931,987 ₪. אין גם ממש בטענה לפיה לא מדובר בסכום קצוב. העובדה שהנתבע חולק על הסכום הנתבע ממנו, אינה הופכת את הסכום לבלתי קצוב. כבר נפסק לא אחת כי סכום קצוב אינו בהכרח סכום מוסכם: "... סכום התביעה חייב להיות אמנם קצוב אך איננו חייב להיות מוסכם. כפירתו של הנתבע בפרט זה או אחר של החשבון תהיה טעונה בירור בשעת הדיון (אם תינתן רשות להתגונן), אך איננה פוסלת את התביעה מלהיות בת סדר דין מקוצר ..." ד' בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שביעית) בע' 120, 122. זאת ועוד, במקרה דנן נתמכת התביעה במסמכים המהווים ראשית ראיה כנדרש: צורפו לתביעה הן מסמכי הפתיחה של שלוש החשבונות נשוא התביעה, הן כתבי הערבות עליהם חתם הנתבע והן דפי החשבון האחרונים המבססים את גובה החוב הנטען. כמו כן, אין יסוד לטענה לפיה תביעה נגד ערב אינה יכולה להתברר בסדר דין מקוצר שכן יש לברר תחילה האם הסכם הערבות הופעל כדין. לכל היותר, מדובר בטענות הגנה של ערב לגופו של ענין, ולא בטענות המצדיקות את מחיקת הכותרת. לפיכך, יש לדחות את הבקשה למחיקת הכותרת. ממילא, זכאי הבנק ליטול פסק דין כמבוקש בגין החוב בחשבון האישי, שכן כפי שציינתי בהחלטתי מיום 10.2.2011, אין בפיו של הנתבע כל טענת הגנה בגין חוב זה. טענות ההגנה לגופו של ענין הנתבע מעלה להגנתו שלל טענות, אלא שחלק מהן הועלו לראשונה במסגרת סיכומיו ועל כן מדובר בהרחבת חזית (כגון, הטענה לפיה הנתבע הוא ערב יחיד או הטענה לפיה תוקן התאריך על גבי אחד מכתבי הערבות); חלק מהטענות נושאות אופי עובדתי, אך משום מה, לא אומתו בתצהיר התומך בבקשה (למשל, הטענה לפיה הבנק לא הפנה את תשומת ליבו של הנתבע בנוגע למהות הערבות ולא מסר לו הודעה בדבר סכומה). יש מקום להתעלם מטענות אלה, שהועלו שלא כדין. כמו כן, הנתבע זנח בסיכומיו חלק מטענות הגנתו (כגון הטענה בדבר חוזה אחיד שתנאיו מקפחים). גם מטענות שנזנחו יש להתעלם. הנתבע טוען להגנתו כי הבנק לא פנה אליו לשם הסדרת החוב ולא עדכן אותו בדבר מצבו אלא בשנת 2008, למעלה משנתיים לאחר שהחוב נוצר, הגם שהבנק ידע היטב כי הנתבע איננו נוטל עוד חלק בניהול הנתבעות. דין הטענה להדחות. אין חולק שהנתבע יודע על החובות לפחות משנת 2008. חרף זאת, עד יום הגשת התביעה, בחודש אפריל 2010, הוא לא טרח לשלם לבנק ולו גם מקצת החוב, מה שמעיד כי ידיעה על החוב אין פירושה שהנתבע עושה דבר מה לשם הקטנתו. גם את החוב בחשבון האישי הנתבע לא טרח לפרוע, לא לפני הגשת התביעה וגם לא לאחר מכן, למרות שלגביו לא השמיע ולו גם טענת הגנה אחת. הנתבע גם איננו מסביר בתצהירו כיצד ידיעה מוקדמת יותר אודות חובן של הנתבעות הייתה מועילה לו, ומדוע חלוף הזמן כשלעצמו פגע בזכויותיו. זאת ועוד, לא מדובר בערב תמים ונבער מדעת, אלא באיש עסקים מנוסה וממולח, רואה חשבון בהשכלתו, מורשה חתימה בחשבונות של הנתבעות 1 ו- 2 ויו"ר הדירקטוריון של שתיהן (ע' 5 לפרוטוקול). הנתבע אף לא שלל את האפשרות שראה דו"חות כספיים של החברות בגין השנים 2004- 2006 (ע' 10 לפרוטוקול). הנתבע עצמו חתם ביום 23.3.2001 על החלטת דירקטוריון של הנתבעת 1 לשם נטילת אשראי בנקאי בסך 15 מליון ₪ (מוצג מש/5) ואף אישר כי הנתבעות ביקשו מהבנק אשראי בהיקפים של 20- 30 מליון ₪ בהסתמך על ערבותם של בעלי המניות (ע' 6 לפרוטוקול). גם אם אניח כי הנתבע נושל או מודר מקבלת מידע על ידי שותפיו לנתבעות 1 ו- 2, לאחר שחתם על הערבויות ובטרם נדרש פרעונו של החוב על ידי הבנק, הרי שאת טענותיו עליו להפנות אל שותפיו, ולא אל הבנק. בנסיבות אלה, הטענה לפיה הנתבע לא ידע שהנתבעות חבות כסף לבנק גובלת בהיתממות. יפים לענינננו דברי כב' השופט צ' כספי בענין ת.א. (ת"א) 59859/03 בנק הבינלאומי סניף תל אביב נ' מוזס יצחק ז"ל (2005) (פורסם באתר משפטי): "נראה לי שיש גבול לסבלנותו של בית המשפט לשמיעת טענות שניתן לסכמן כ"לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי, לא הבנתי, לא קראתי, לא הוקרא לי, לא סופר לי, לא הוברר לי, לא הוסבר לי" וזאת כאשר מדובר בטענות הנשמעות מפי אנשים מבוגרים, אשר ניהלו עסקים, לרבות חברה בע"מ, שנוהלה על ידי מר יוסף מוזס, שאינו נתבע, אולם הוא המנהל של החברה המבקשת מס' 4 והוא ה"גורם המבין" ... אותם אנשים מבוגרים, לרבות החברה הנ"ל, ניהלו במסגרת החשבונות הקודמים לא פחות משבעה חשבונות! שארבעה מהם מוגדרים כ"חשבון עסקי". לא ניתן לקבל טענות ממין אלה מפי אותם אנשים; יש גבול לרמת הטיפשות שמוכן בית המשפט לייחס לנתבעים, בדרך כלל, ולמבקשים כאן, כאשר הם מבקשים ממנו לייחסה להם במסגרת ניסיונותיהם להתחמק ממילוי התחייבויות כתובות וחתומות על ידיהם." (ע' 3-4 להחלטה). הנתבע טוען כי הבנק הסתיר מפניו את הסכמי הפשרה שנכרתו בינו לבין הערבים האחרים. גם טענה זו אינה מועילה לנתבע. הנתבע ידע היטב, עוד בשנת 2008, על המשא ומתן המתנהל בין הבנק לבין הערבים האחרים (ראה למשל מכתב שנשלח לבא כוחו ביום 8.9.2008, נספח ט' לכתב התביעה, בו מוזכרת פגישה מיום 13.3.2008 בה השתתף הנתבע). מכל מקום, תוכנם של ההסכמים עם הערבים גלוי וידוע מאז הגשת התביעה, שכן הם צורפו כנספחים ח' ו- ט"ו לכתב התביעה, ולא ברור כיצד גילוי מוקדם יותר של נוסח ההסכמים היה מועיל לנתבע באופן כלשהו. מעבר לסיסמא הכללית לפיה הבנק נתן ידו להברחת נכסים של הנתבעות 1 ו- 2, לא טרח הנתבע להסביר ולפרט במה מדובר, ומדוע גילוי מוקדם של הסכמי הפשרה היה משנה דבר מה מבחינת חבותו שלו. לגופו של ענין, היתה זו זכותו המלאה של הבנק להגיע להסדר פשרה עם הערבים האחרים, לפיו שולמו לו 75% מהחוב בחשבונות. אין בכך כדי לגרוע ולו כזית מחבותו של הנתבע כלפי הבנק מכח הערבות הבלתי מוגבלת עליה חתם. ככל שהנתבע סבור שבעקבות התביעה הוא יאלץ לשלם לבנק יותר מן הערבים האחרים, תרופתו היא נגדם ולא נגד הבנק. הנתבע טוען כי הבנק והערבים האחרים עשו קנוניה על מנת להבריח את נכסי הנתבעות 1 ו- 2. אין מקום להיזקק לטענה זו, שכן בצדק טוען הבנק כי מדובר בהרחבת חזית, וטענת הקנוניה לא בא זכרה בבקשת הרשות להתגונן או בתצהיר התומך בה. למעלה מהצורך אציין כי ככל שהכוונה היא למכירת נכסיה של הנתבעת 1 למוני הראל (מוצג מש/6), הרי שהנתבע ידע היטב על ההסכם בזמן אמת, והוקנתה לו זכות סרוב ראשונה בקשר אליו (ע' 8 ו- 9 לפרוטוקול). הנתבע טוען כי הבנק דרש ממנו סכומים העולים פי שניים על חובו הנטען כיום, תוך שהסתיר ממנו את הסכום ששילמו הערבים האחרים על חשבון החוב. אכן, במכתב מיום 8.9.2008 נספח ט' לכתב התביעה, נדרש הנתבע על ידי הבנק לשלם סכום כולל של 18,859,556 ₪, כפליים מסכום התביעה הנוכחי, אלא שאין בכך משום הגנה מפני התביעה לתשלום הסכום הנכון, הנמוך יותר, כעולה מכתב התביעה ומדף החשבון האחרון. גם הטענה לפיה הבנק לא פעל נגד הנתבעות 1 ו- 2 אינה מועילה לנתבע, שכן לא מדובר בערב מוגן. על כן, הבנק רשאי לתבוע ממנו לפרוע את החוב גם אם אניח לצורך הענין כי ניתן היה לגבות כספים מהנתבעות 1 ו- 2 (ואין כל ראיה לפיה ניתן לגבות כספים נוספים מנתבעות אלה, שמזה זמן רב אינן פעילות). הנתבע טוען כי הבנק לא מסר לו הודעה בדבר טיבה של ערבותו. כפי שציינתי קודם, טענה זו לא נתמכה בתצהירו של הנתבע, אך גם לגופו של ענין, אין בה ממש, שכן הוגשו טפסי הודעה לערב בחתימתו של הנתבע (מוצגים מש/3 ומש/4), המפריכים טענה זו של הנתבע. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כאילו הבנק יצר בפניו מצג, במכתבו מיום 29.3.2009, נספח י' לכתב התביעה, כאילו חובו של הנתבע הינו רבע בלבד מהסכום הנתבע ממנו כיום. מעבר לכך שטענה זו עומדת בסתירה גמורה לטענה אחרת של הנתבע, לפיה הבנק דרש ממנו שלא כדין, במועד אחר, לשלם סכום כפול מגובה החוב האמיתי, הרי שלגופו של ענין, הבנק היה רשאי לתבוע ממנו לפרוע את יתרת החוב בחשבונות של הנתבעות 1 ו- 2, לאחר שהערבים האחרים שילמו את הסכום שסוכם עימם בהסכם הפשרה, הואיל וערבותו של הנתבע היא ערבות בלתי מוגבלת ונעשתה ביחד ולחוד עם הערבים האחרים (ראה ס' 23 לכתב הערבות). גם אם אניח כי הנתבע סבר לתומו שהחוב האמור חל ביחד ולחוד עליו ועל הערבים האחרים (ולא ידע כי הערבים האחרים כבר הגיעו לפשרה עם הבנק), עדיין לא היתה לו זכות מוקנית לפרוע רבע בלבד מן החוב האמור. יצויין כי הנתבע ידע היטב שהערבים האחרים כבר שילמו כספים על חשבון החוב, שכן הבנק הודיע לו על כך במכתב מיום 8.9.2008, נספח ט' לכתב התביעה, כך שיכול היה להבין היטב כי הדרישה מיום 29.3.2009 מכוונת כולה כלפיו. סיכום מן המקובץ עולה כי עסקינן בהגנת בדים, פשוטו כמשמעו. לפיכך, בקשת הרשות להתגונן נדחית. הבנק זכאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. הנתבע ישלם לבנק הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪. הגנות משפטיותבקשת רשות להתגונןהגנת בדים