קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת בקשה לבית המשפט לקבל חשבונית מס: מבוא בפניי בקשה להורות למשיב להמציא למבקשת חשבונית מס ערוכה כדין בגין כספים ששילמה למשיב בהתאם לפסק בורר. לחילופין עותרת המבקשת כי בית המשפט יצהיר על זכאותה לקבל החזר של רכיב המע"מ הכלול בסכום ששילמה למבקש. מטעם המבקשת העיד מר עודד פרוש, חשב במבקשת. מטעם המשיב העיד המשיב עצמו, עו"ד נתנזון. פסק דיני זה ניתן לאחר שמיעת סיכומים בעל פה מטעם הצדדים. רקע המשיב הינו עורך דין אשר סיפק בעבר למבקשת שירותים משפטיים שונים. בין הצדדים נתגלע סכסוך בנוגע לשירותים המשפטיים שסיפק המשיב למבקשת. הסכסוך נדון בהליך של בוררות בפני כב' הש' (בדימוס) דן ארבל והוכרעו בפסק בורר מיום 21.8.07. על פי פסק הבוררות שניתן, חויבה המבקשת, ביחד ולחוד עם חברות קשורות (להלן ייקראו כולן: "המבקשת"), לשלם למשיב סך של 3,133,503 ₪ בצירוף מע"מ כדין וכן הוצאות משפט בשיעור 10% מהסכום שנפסק, בצירוף מע"מ כדין (ר' עמ' 141-143 לפסק הבורר).המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לביטול פסק בורר (ה"פ 1060/07; ה"פ 1002/07) אשר נדחתה ביום 17.8.08. ביום 12.9.08 שילמה המבקשת למשיב סך של 4,036,127 ₪ בצירוף מע"מ ע"ס 625,600 ₪ (סה"כ 4,661,727 ₪). המשיב הוציא חשבונית מס ביחס ל- 2,629,206.06 ₪ בצירוף מע"מ בסך של 407,526.94 ₪ (סה"כ 3,036,733 ₪). כמו כן, באשר ליתרת הסכום שקיבל (1,624,994 ₪) הוציא המשיב "קבלת פיקדון" ללא רכיב מע"מ. לפיכך הוגשה התובענה דנן, בה מבקשת המבקשת כי בית המשפט יחייב את המשיב להוציא חשבונית הכוללת רכיב מע"מ בגין סך של 1,624,994 ₪. טענות הצדדים לטענת המשיב, הסכום שנפסק בפסק הבורר חולק לארבע קטגוריות: שכר טרחה בקשר לשירותים המשפטיים שסיפק המשיב למבקשת בסך של 823,396 ₪ מן הסכום הכולל שנפסק (על פי עמ' 99 לפסק הבוררות). מסכום זה לטענת המשיב יש לקזז סך של 678,108 ₪ אותם הוא חייב למבקשת (בהתאם לעמ' 142 לפסק הבוררות). לפיכך, לטענת המשיב, נותר סך של 145,288 ₪ בלבד עבור שכ"ט. פיצויים - קטגוריה זו כוללת לטענת המשיב פיצויי הפרה ע"ס 712,365 ₪ ופיצויי הסתמכות בסך 1,171,247 ₪ (זאת לטענתו על פי עמ' 99 לפסק הבוררות). השבת כספים שהעביר המשיב ביתר למבקשת בטעות ושלא בצדק - ע"ס 1,624,994 ₪ (1,104,603 ₪ בצירוף מע"מ), זאת על פי עמ' 141 לפסק הבוררות. סכום זה הוא הסכום שבמחלוקת בתיק דנן. הוצאות משפט - 10% מן הסכום שנפסק בצירוף מע"מ. לטענת המשיב הקטגוריה היחידה בגינה הוא מחויב בתשלום מע"מ הינה קטגוריית שכר הטרחה (רכיב א') בלבד. זאת כיון שלטענתו רק קטגוריה זו נכנסת להגדרת "עסקה" כמשמעותה בחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975 (להלן: "החוק"). אף על פי כן, לטענת המשיב, הוא הוציא חשבונית מס ושילם מע"מ ומס הכנסה בגין הסכומים שבקטגוריות א', ב' ו-ד' לעיל, וזאת, לטענתו, בטעות ועקב הטעייתו על ידי המבקשת. לטענתו הוא ביקש מהמבקשת מספר פעמים כי תשיב לו את החשבונית והקבלה אולם היא התעלמה מבקשותיו. עוד טוען המשיב כי המבקשת השתמשה בחשבונית לניכוי תשומות ומס הכנסה בספריה ובכך עשקה אותו ואת המדינה. לטענת המשיב לא היה עליו לשלם מס הכנסה ומע"מ בגין סכומים אלה ולכן טוען לזכותו לקזז סכומים אלה מן הסכום הנטען בהמרצת הפתיחה. לטענת המשיב, הסכום המצוי במחלוקת (קטגוריה ג' לעיל) אינו מחויב במס בהיותו החזר כספים ועל כן הוציא עבורו "קבלת פיקדון" ולא חשבונית מס. המשיב אף טוען כי הבורר בפסיקתו הפחית מן הסכומים בהם חייב את שיעור המע"מ כשיעורו באותה עת, חייב בהם ונתן הוראה כללית להוסיף עליהם מע"מ (עמ' 10 לתגובת המשיב להמרצה). בנוסף טוען המשיב כי אם טעה הבורר בפסיקתו בכך שפסק מע"מ על פיקדונות היה על המבקשת להגיש בקשה לתיקון פסק בורר. משלא הגישה בקשה שכזו, הרי שפסק הבורר נשאר בעינו. כמו כן טוען המשיב כי זמן ניכר לאחר ששלח את המכתב מיום 18.9.08, אליו צורפה קבלת הפיקדון נשוא הליך זה, הגישו הצדדים בקשה משותפת לסגירת תיק ההוצל"פ כנגד המבקשת, בה הסכימו הצדדים לסיים באופן סופי ומוחלט את הסכסוך ביניהם ללא היזקקות לערכאות. במסגרת בקשה זו אף הסכים המשיב לוותר על זכותו לקבל מהמשיבות את שכר הטרחה שנפסק בתיק. לטענת המשיב, היות שהבקשה המשותפת הוגשה לאחר ששלח את החשבונית והקבלה, הרי שנוצר השתק והמבקשת ויתרה על טענותיה לגבי הקבלה בעצם חתימתה על הבקשה, ואינה רשאית לתבוע בגינה. המשיב אף טוען כי המבקשת הפרה את התחייבותה לסיים את הסכסוך בין הצדדים ועל כן הוא זכאי לקבל מהמבקשת את שכר הטרחה שנפסק בתיק ההוצאה לפועל ולקזזו מסכום המע"מ הנתבע. עוד טוען המשיב לחוסר ניקיון כפיים של המבקשת בהתנהלותה מולו בחשבונותיה לאורך השנים וכן בהמרצת הפתיחה דנן, אליה לטענתו לא צורפו מסמכים מהותיים. כמו כן, לטענת המשיב לא צורף תצהיר כדין לאימות ההמרצה שכן בתצהיר לא מצוין שהמוצהר הינו מידיעתו האישית של המצהיר. אף בשל כך לטענתו יש לסלק את ההמרצה על הסף. כן טוען המשיב לשיהוי בהגשת המרצת הפתיחה שכן היא הוגשה למעלה משנתיים לאחר מתן פסק הבוררות. המשיב אף טוען כי התובענה דנן היא תובענה כספית שכן הסעד החלופי הנתבע הינו השבת כספי המע"מ. לטענתו, אין לתבוע כספים במסגרת המרצת פתיחה שכן הדבר מונע מבעדו להוכיח טענות קיזוז. עוד חוזר המשיב בתגובתו על טענותיו בבקשתו לדחיית המרצת הפתיחה על הסף. טענות אלה נדחו בהחלטתו המנומקת של כב' הש' אטדגי מיום 5.12.10 אשר דן בבקשה לדחייה על הסף ואני מאמצת את מסקנותיו. לטענת המבקשת, המשיב מנסה לחזור ולדון בסכסוכי העבר בין הצדדים בעוד שהמחלוקת בין הצדדים מתמצית לשאלה האם המבקשת זכאית לקבלת חשבונית מס ערוכה כדין לאחר ששילמה כספים על פי פסק בוררות. לטענת המבקשת, המשיב הינו ספק שירותים, והכספים שהיא חייבת לו במסגרת פסק הבוררות הינם חלק מן התמורה שעליה לשלם לו עבור שירותים שסיפק לה. על כן סברה כי כספים אלה נכנסים להגדרת "עסקה" והמשיב נכנס להגדרת "עוסק" כמשמעם בחוק ולפיכך צרפה להם מע"מ כדין. לטענת המבקשת, אין כל טעות בפסק הבורר שכן הבורר פסק, כי לסכומים שנפסקו יש להוסיף מע"מ "כדין" ומשמעות הדבר הינה, כי יש להוסיף מע"מ במקום הראוי לעשות כן על פי דין. המבקשת טוענת כי מקבל הכספים הוא שחייב במע"מ ועל כן הוא שקובע את טיב הכספים וזוהי זכותו לקבוע אם הכספים מהווים תמורה בשל "עסקה" אם לאו ואין בכוונתה להתערב בכך. עם זאת, המבקשת טוענת, אם יבחר המשיב לטעון כי התמורה איננה בגדר "עסקה" הרי שעליו להשיב למבקשת את המע"מ שקיבל בגינה ששולם לו ביתר. המבקשת טוענת, כי אין כל בסיס בפסק הבורר לטענת המשיב לפיה הבורר הפחית מהכספים בהם חייב את שיעור המע"מ ואחר כך הוסיף חיוב במע"מ ועל כן דינה להידחות. עוד טוענת המבקשת כי אין ממש בטענות המשיב בדבר הסכם הפשרה בין הצדדים שכן המבקשת קיבלה את חשבונית המס והקבלה לאחר חתימת ההסכם ובמועד חתימת ההסכם לא ידעה כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בנושא זה. לפיכך, לטענת המבקשת, לא ניתן לטעון כי הסכם הפשרה מתייחס למחלוקת שטרם נולדה במועד חתימת ההסכם. כמו כן טוענת המבקשת כי אין אמת בטענת המשיב כי סוכם בין הצדדים שבמידה ותוגש תביעה על ידי המבקשת המשיב יהיה זכאי לקבלת שכר הטרחה שהיה אמור להתקבל בתיק ההוצל"פ. המבקשת אף טוענת כי אין אמת בטענה שהתביעה הנוכחית עומדת בסתירה להסכם הפשרה שנערך בין הצדדים. לטענת המשיב כי להמרצה לא צורף תצהיר כדין משיבה המבקשת כי התצהיר שצורף מתייחס לעובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים שכן כאמור, עיקר המחלוקת הינה משפטית גרידא ועוסקת בזכאותה של המבקשת לקבל חשבונית מס בגין הכספים שהעבירה למשיב. דיון: לאחר שמיעת טענות הצדדים, אני מוצאת כי דין המרצת הפתיחה להתקבל. עיקרון הגביה העצמית של המס הינו מעקרונות היסוד של שיטת המיסוי בישראל. עיקרון זה מטיל על החייב במס את נטל הראיה להוכיח, כי שילם את המס או שהמס נוכה על פי חשבונית מס על ידו. מנגנון זה יוצר תלות הדדית בין היצרנים השונים לבין עצמם ובינם לבין הצרכנים הסופיים שכן היצרן זקוק לחשבונית המס המתעדת את תשלום המס על מנת לנכות את מס התשומות ששילם על רכישותיו (להרחבה בעניין זה ראו פרופ' אהרן נמדר, "מס ערך מוסף", בעמודים 41-42 (מהדורה רביעית - 2009)). בהתאם לעיקרון זה, הצרכן הסופי הוא שקובע באופן עצמאי אילו כספים מחויבים במס ואילו אינם מחויבים במס והוא שנותן את הדין בפני שלטונות המס על קביעתו זו.המבקשת אינה חולקת על טענת המשיב, כי הכספים שקיבל במסגרת פסק הבוררות אינם מחויבים במע"מ. היא אך טוענת כי במידה ויחליט המשיב שהוא אינו חייב במע"מ בגין הכספים, הרי שהיא אינה מחויבת להוסיף מע"מ על התשלום ועל כן היא זכאית להחזר כספי המע"מ ששילמה במסגרת פסק הבוררות. טענה זו של המבקשת מקובלת עליי. לאורך כל פסק הבוררות, נכתב בעקביות כי לסכומים הנפסקים "יש להוסיף מע"מ כדין". מקובלת עליי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת, לפיה "כדין" פירושו כאשר יש צורך על פי דין. עיקרון הגבייה העצמית מקנה לנישום את היכולת הראשונית, בכפוף כמובן לבחינת הצהרותיו על ידי רשויות המיסים, לקבוע, האם סכום כסף המגיע אליו, הינו בבחינת הכנסה החייבת במס, או שמא אינה בגדר הכנסה. המשיב אוחז בחבל משני קצוותיו , מחד מבקש הוא להגדיר את הסכומים נשוא המחלוקת כפיקדון ומשכך הוא למעשה מצהיר בפני שלטונות המס, כי אינו מחוייב במס בגינם, משום שאינם נכללים בגדרי הכנסה החייבת במס, ומאידך, סבור כי הוא זכאי להותיר את כספי המע"מ ששולמו בגין אותם כספים שבמחלוקת בכיסו. לא ייתכן כי המבקשת תשלם למשיב סכומים נכבדים בנוסף לסכומים בהם חויבה כ - "מע"מ" כאשר בפועל יבחר המשיב לשמור סכומים אלה לעצמו ולא להעבירם לרשויות המס כנדרש. המשיב אף לא השכיל להסביר מה טיבם של כספי ה"מע"מ" ששולמו אם לטענתו אינם באמת מיועדים לתשלום מע"מ. זאת ועוד, החלוקה שעורך המשיב בין רכיבים שונים בסכום שנפסק איננה קיימת באותו האופן בפסק הבוררות. למעשה, בסיכומו של פסק הבוררות מחלק הבורר את הסכומים המגיעים למשיב לשני חלקים בלבד: סכומים המגיעים לו "לאור דו"ח רו"ח גרוס" (קרי, סכומים שהעביר המשיב ביתר למבקשת בטעות) וסכומים המגיעים לו "לאור תביעת נתנזון" (על פי יתר העילות שנתבעו). המשיב קורא לתוך פסק הבורר את שאינו קיים בו ומייצר חלוקות בין רכיבי הכספים השונים, באופן שאינו עולה עם האמור בפסק הבורר, ואינו נובע ממנו. אולם גם אם החלוקות היו נכונות אין בכך כל נפקות לענייננו, משום שהעיקרון הבסיסי של גבייה עצמית מחייב את המשיב להגיע להחלטה מהי הגדרתו לסכום הכסף שהתקבל. לו המשיב סבור כי המדובר בכספים המהווים הכנסה עליו לקבל את הכספים בתוספת מע"מ ולהוציא חשבונית כדין, ולו המשיב סבור שהכספים אינם מהווים הכנסה, אלא הינם בגדר השבה, למשל, עליו להוציא קבלה בגין הפיקדון, ואת המע"מ על רכיב זה להשיב למבקשת. בסיכום פסק הבוררות נכתב במפורש, כי בסכסוך בין הצדדים ישנו אשם תורם שלשני הצדדים חלק שווה בו, אולם בחישוב סופי מסתבר כי המשיב עומד ביתרת זכות כלפי המבקשת. מקביעה זו ניתן להבין כי בסופו של יום ראה הבורר בכל הכספים להם זכאי המשיב כתגמול עבור השירותים אותם העניק למבקשת, ולא הבחין בין רכיבים שונים בסכומים שנפסקו. יחד עם זאת, אדגיש, כי אינני נדרשת לכך, אין מקום לבחון את מהותם של הכספים לגופו של עניין. אין בכוונת ביהמ"ש לשים עצמו במקום רשויות המס, אין בפני ביהמ"ש כל סכסוך באשר למהות הכספים. בין אם המדובר בפקדון ובין אם המדובר בהכנסה החייבת במס, בין כה ובין כה, האחריות בעניין מוטלת על פי חוק על המשיב, ועליו להכריע בשלב הראשוני, כאמור לעיל, בכפוף לבחינת הרשויות המוסמכות, כיצד בכוונתו לדווח על הכספים שהתקבלו על ידו. משכך המשיב רשאי לצורך העניין להחליט בדבר מהות הכספים בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי, והמבקשת אינה חולקת על זכותו זו, אולם המשיב חייב לפעול בהתאם להחלטתו באשר למהות הכספים. מעבר לאמור לעיל, גם אם אבחן לגופו של ענין את ההבחנות שעורך המשיב, אין בהן מאומה. המשיב למעשה מבקש לפתוח (בצורה חלקית ביותר), את הסכסוך שהתנהל בבוררות, ולבחון בלי שהמציא כל ראייה לכך, כיצד הגיע בורר למסקנותיו. כך לדוגמא, מנסה המשיב להסתמך על סיכום הביניים שערך הבורר (עמ' 99 לפסק הבוררות) אולם אף משם לא ניתן ללמוד בבירור על החלוקה שמציע המשיב, ולא ברור מניין הוא שואב את החלוקה הפנימית הזו. המשיב אף טוען כי הבורר הפחית מן הסכומים שפסק את המע"מ ולאחר מכן הוסיף אותו בפסיקתו. טענה זו של המשיב אינה מגובה בכל ראיה ונטענת בעלמא. כאשר נחקר אודות הבסיס לטענתו זו השיב כי "הבורר אמר לי וזה גם כתוב בפסק הבורר". כאשר נדרש להצביע היכן בפסק הבורר הדבר נכתב הצביע על סיכום הפסק שם נכתב כי יש להוסיף לסכום מע"מ. מכך מבקש המשיב ללמוד כי המע"מ הופחת ע"י הבורר מן הסכומים ועל כן הוסף שוב. עם כל הכבוד, דין טענה זו להידחות. טענה נוספת של המשיב נוגעת להסכם הפשרה שנערך בין הצדדים. לטענת המשיב, הסכם הפשרה נחתם לאחר ששלח את החשבונית והקבלה ועל כן, נוצר השתק המונע מן המבקשת לפנות לערכאות לגבי נושא זה. לטענת המבקשת, בעת שחתמה על הסכם הפשרה, טרם ראתה את הקבלה ועל כן לא ידעה על קיום המחלוקת אודותיה בעת חתימת ההסכם. המסמכים שהוגשו לפניי תומכים בטענת המבקשת. במכתבו של המשיב למבקשת מיום 8.12.08, אשר הוגש וסומן מש/7, כתב המשיב במפורש כי עובדי הנהלת החשבונות במבקשת הודיעו לו טלפונית, כי אינם מוצאים את מכתבו מיום 18.9.08, אליו צורפו הקבלה והחשבונית, ועל כן ביקשו ממנו לשלוח העתק מן המכתב ומן החשבוניות ולאשרן כ"העתק מתאים למקור". מדברים אלה עולה כי אף שלטענת המשיב, שלח את החשבונית והקבלה כבר ביום 18.9.08, הללו לא נמצאו על ידי עובדי המשיבה עד לאחר יום 8.12.08, אז שלח המשיב העתק נוסף שלהן. אף במכתבו של מר פרוש, חשב המבקשת, מיום 31.12.08 (הוגש וסומן מש/3) נכתב כי מכתבו של המשיב מיום 18.9.08 אליו צורפו החשבונית והקבלה נתקבל "רק לאחרונה" אצל המשיבה. מר פרוש פנה למשיב בנושא זה רק ביום 31.12.08. ממסמכים אלה עולה, כי על אף שהמכתב נשלח קודם החתימה על הסכם הפשרה, המבקשת לא ידעה אודות החשבונית והקבלה במועד החתימה על ההסכם ולכן לא ניתן לטעון כי ההסכם מתייחס אף למחלוקת זו. בסיכומיו טען ב"כ המשיב כי המסמכים הגיעו אל המבקשת אולם אבדו במשרדיה ולא הגיעו ליעדם. אף אם אכן כך הדבר, אין ספק כי במועד חתימת ההסכם לא ידעו נציגי המבקשת אודות הקבלה וודאי שלא ויתרו במודע על זכותם לתבוע בגינה. אינני מייחסת למשיב, חלילה, ניסיון להטעיית המבקשת, המשיב לא טען כי דובר באופן פוזיטיבי, עובר לעריכתו של הסכם הפשרה, על נושא החשבוניות, או כי נושא זה עלה כלל, ואינני סבורה כי המשיב ידע על קיומה של מחלוקת בעניין, וניסה לכלול אותה בהסכם הפשרה. אני סבורה, כי לכתחילה שני הצדדים לא התייחסו למחלוקת זו, משום שמחלוקת זו כלל לא עמדה בפניהם, וכלל לא נולדה, הואיל והחשבונית והקבלה לא הגיעו לידי המבקשת. משכך, המחלוקת עדיין לא הייתה קיימת כאשר הצדדים חתמו על הסכם הפשרה, ושניהם חתמו בתום לב בשים לב לנתונים שהיו בידיהם באותה העת. עוד טוען ב"כ המשיב כי היה על המבקשת לדעת שכאשר היא חותמת על הסכם הפשרה היא לוקחת סיכון שיתעוררו מחלוקות נוספות בגינן לא תוכל לתבוע. איננה מקבלת טענה זו. בהסכם הפשרה נכתב כי הצדדים מבקשים "לסיים באופן סופי ומוחלט סכסוך ממושך ללא היזקקות לערכאות". אין ספק כי הצדדים לא התכוונו לסיים סכסוכים עתידיים ביניהם כי אם את הסכסוך הממושך שהתקיים ביניהם עד למועד החתימה על ההסכם. משקבעתי כי במועד החתימה על ההסכם לא ידעו המבקשת והמשיב, אודות קיומה של מחלוקת דנן בין הצדדים, מחלוקת שנולדה רק לאחר החתימה על פסק הדין. יותר מכך, טענה זו לא נטענה בכל פה, מדוע? נקודה זו יש להבהיר היטב. אם נניח כי המשיב סבר בעת שהצדדים חתמו על הסכם הפשרה הנוגע לתיק ההוצל"פ, כי המבקשת ראתה את החשבונית והקבלה שנשלחה אליה, לא סביר בעיניי, כי המשיב הניח שהחשבונית והקבלה יתקבלו בלא כל התנגדות. מהטעם הפשוט, המבקשת שילמה את מלוא סכום פסק הבורר בתוספת מע"מ, לרבות רכיב המע"מ, בכל מקרה גם אם טענות המשיב מתקבלות במלואן בעניין זה, אותו חלק של מע"מ הנוגע לפקדון, לכאורה אינו אמור להיות כלול באותה קבלה שנמסרה. לנוכח הסכסוך העז שהתגלע בין הצדדים, אינני מניחה, כי המשיב חשב לתומו כי הנושא יתקבל ללא מחאה. הדבר בלתי הגיוני בעליל, ואינני מניחה כי המשיב פעל בחוסר תום לב וניסה ל"חטוף" הסכמה לסיום הסכסוך מתוך מודעות לקיומה של מחלוקת. מסקנתי הינה, כי רק לאחר החתימה על הסכם הפשרה, התקבלו החשבונית והקבלה במשרדי המבקשת, כפי שאף עולה מתוך מסמכי המשיב בעצמו כמפורט לעיל, ומשכך, רק לאחר החתימה על הסכם הפשרה, התגלעה המחלוקת הנוגעת לסכסוך שבפניי. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התובענה להתקבל. היות והמשיב רואה בכספים נשוא ההליך "פיקדון" בלבד ולא 'עסקה חייבת במס', והואיל וכמפורט בהרחבה בפסק דיני זה, ביהמ"ש אינו מטיל דופי במשיב בעניין הצהרותיו לשלטונות המס, ומקבל את הצהרותיו כאמת, הרי אין מקום לחייב את המשיב בהמצאת חשבונית באשר לסכומים שהמשיב הגדיר במסגרת הצהרותיו כפקדון ולא כהכנסה, אולם מכאן עולה, שיש לקבוע כי עליו להשיב את כספי המע"מ שקיבל ביתר שלא כדין. בסיומם של דברים, אתייחס בקצרה לטענת המשיב כי המדובר בתובענה כספית שהוגשה כהמרצת פתיחה ועל כן אינה מאפשרת לו להוכיח את טענות הקיזוז שלו. טענה זו נדחתה כבר בהחלטת כב' הש' אטדגי בבקשה לסילוק על הסף בקביעה כי האפשרות הכספית הינה חלופה בלבד לסעד העיקרי שהינו צו עשה, ובהיות המשיב עו"ד, חזקה עליו שיפעל בהתאם לצו עשה של בית המשפט. אוסיף לעניין זה כי אף קביעתי לעיל, המחייבת את המשיב להשיב את כספי המע"מ שקיבל שלא כדין איננה הופכת את התובענה לתובענה כספית. כפי שקבעתי לעיל, המשיב הוא שקובע את טיבם של הכספים. משטען המשיב נמרצות, כי הוא אינו מחויב במע"מ בגינם, הרי שפועל יוצא מכך הוא שלא ניתן להורות לו להוציא חשבונית ולשלם מע"מ עבור כספים שלטענתו אינם בגדר "עסקה" ועל כן נותרת החלופה השנייה בלבד. סוף דבר: אני קובעת כי המשיב ימציא למבקשת חשבונית מס כין וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דיני, יחד עם זאת, ככל והמשיב יבחר שלא לעשות כן, על המשיב להשיב למבקשת סך של 218,072 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה כחוק מיום 12.9.08. כמו כן ישלם המשיב למבקשת הוצאות משפט וכן בנוסף שכ"ט בסך של 25,000 ₪. 5467831 מיסיםחשבונית